שלמה יהונתן חזוט

שלמה יהונתן חזוט, שלומי בפי כל, נולד בעיר אשדוד ביום כ"א באייר תשמ"ח, השמיני במאי 1988, ילדם הבכור של מרים ז"ל ואלי. הבית ברחוב השקט בעיר הנמל התמלא עד מהרה בקולות ילדים נוספים – דניאל, אוריאל, נתנאל, ישראל, תאיר וקוטי – שהצטרפו למשפחה והפכו את שלומי, בטבעיות כמעט, לא רק לאח בוגר, אלא לעמוד תווך של ממש. כבר בילדותו ניכר בו שילוב יוצא דופן של תכונות: חיוך רחב ומאיר שזרוע של שמחה תמידית, לצד רגישות עמוקה, ביישנות כמעט מתוקה וצניעות עדינה. הוא לא היה הילד הקולני ביותר בחבורה, אך נוכחותו הייתה מורגשת תמיד. הוא היה זה שיישב בשקט בפינה, מרוכז בספר או מתבונן באחיו הקטנים משחקים, אך כשחייך, האיר את החדר כולו. אמו, מרים, נהגה תמיד לומר עליו שיש לו "עיניים חכמות" – עיניים שיודעות לראות מעבר, להבין את הנסתר.

שנות ילדותו של שלומי עברו עליו ברחובות אשדוד, עיר ששילבה בתוכה את ריח הים המלוח עם קצב החיים התוסס של עיר מתפתחת. הוא למד בבית ספר יסודי בעיר, ושם, בין דפי המחברות והמשחקים בהפסקה, החלו להתגלות ניצני יכולותיו האינטלקטואליות. הוא היה תלמיד מבריק ומצטיין, כזה שהחומר נקלט אצלו בקלות מפתיעה, והוא תמיד שאף להבין את הדברים לעומק, לא להסתפק בתשובה השטחית. לא אחת היה נשאר לאחר השיעור לשאול את המורה שאלות שהעידו על סקרנותו הבלתי נלאית. אחר הצהריים, כשהיה חוזר הביתה, היה מוצא את עצמו מוקף באחיו הקטנים. עבורם, הוא לא היה רק אח, אלא גם מורה, מגן ויועץ. הוא היה מלמד את דניאל איך לקשור שרוכים, מסייע לאוריאל בשיעורי המתמטיקה ומקשיב בסבלנות לסיפורי היום של תאיר. הוא דאג להם באמת, דחף אותם קדימה בכל הזדמנות, ולוודא שכל צרכיהם מתמלאים הייתה עבורו משימה טבעית, כמעט אינסטינקטיבית. "שלומי, איפה היית? ישראל מחפש אותך!" הייתה קריאה נפוצה בבית חזוט, והוא תמיד התייצב מיד, חיוך רחב על פניו, מוכן לסייע בכל דבר, קטן כגדול. אמו, שהבחינה בתפקיד המרכזי שנטל על עצמו בבית, נהגה לכנותו לא פעם "עמוד התווך של הבית," ביטוי שביטא את המשקל הגדול והאחריות העצומה שנשא על כתפיו הרחבות כבר מגיל צעיר.

עם סיום לימודיו בבית הספר היסודי, המשיך שלומי לישיבה התיכונית "בני עקיבא נווה הרצוג", מוסד חינוכי השוכן במיקום כפרי ושקט, בין המושבים בני דרום וניר גלים, לא הרחק מאשדוד. המעבר מהסביבה העירונית ההומה אל השקט והמרחבים הירוקים של הישיבה התיכונית היה עבורו שינוי מרענן. שם, בין כותלי בית המדרש לחדרי הפנימייה, המשיך לפתח את עכבי יכולותיו הלימודיות ואת עולמו הפנימי העשיר. הוא העמיק את לימודיו, אך לא רק בהיבט האקדמי; הוא למד גם על חברות, על קהילה ועל ערכים. הביישנות שאפיינה אותו לא מנעה ממנו ליצור קשרים עמוקים עם חבריו. חיוכו הכובש, אופיו הנוח והיכולת שלו להקשיב באמת הפכו אותו לאהוד על כולם. הוא היה המצטיין הלימודי, אבל לא כזה שהתנשא על אחרים. להיפך, הוא היה הראשון לסייע לחבר שמתקשה, להסביר שוב ושוב עד שהחומר הובן, ותמיד עשה זאת בסבלנות אין קץ ובחיוך מעודד. השנים בנווה הרצוג עיצבו את אישיותו עוד יותר, חיזקו בו את תחושת השייכות ואת המחויבות העמוקה לדרך חיים של נתינה ועשייה. הוא התאהב באווירה המיוחדת של ישיבת ההסדר, שילוב של לימוד תורה עם שירות צבאי משמעותי, וראה בכך את דרכו להגשים את ערכיו.

לאחר שסיים את לימודיו בישיבה התיכונית, עבר שלומי ללמוד בישיבת ההסדר בשדרות. המעבר לשדרות, עיר שהייתה נתונה תחת איום מתמיד, לא הרתיע אותו. להיפך, הוא ראה בכך הזדמנות לחזק את הקשר שלו עם המציאות הישראלית על כל מורכבותה. ישיבת ההסדר בשדרות הייתה מקום שוקק חיים, ששילב לימוד תורה מעמיק עם מעורבות חברתית ענפה ותחושת שליחות חזקה. שלומי מצא את מקומו במהרה בין ספרי הגמרא העתיקים לבין שיחות הערב הסוערות על פוליטיקה, חברה וביטחון. הוא אהב את האווירה הלימודית, את הדיונים המעמיקים עם הרבנים והחברים, ואת השילוב הייחודי של עולם הרוח עם עולם המעשה. הוא היה מתיישב שעות ארוכות בבית המדרש, כשהוא שקוע בדפי הגמרא, קולו העמוק משתלב עם קולות הלומדים האחרים, מדי פעם מרים את ראשו כדי לחייך לחבר שעובר לידו או כדי להצטרף לדיון תוסס שהתפתח סביב שולחן הלימוד. תקופה זו חיזקה בו את תחושת המחויבות העמוקה למדינה ולחברה, והכינה אותו לקראת השלב הבא בחייו – השירות הצבאי. הוא ידע שזהו הצעד הטבעי עבורו, הדרך ליישם את הערכים שספג בבית הוריו ובישיבה.

בשנת 2008, לאחר תקופת לימודים אינטנסיבית בישיבת ההסדר, התגייס שלומי לצה"ל. הוא בחר לשרת כלוחם בגדוד 50 של חטיבת הנח"ל, יחידת חי"ר מובחרת הידועה בדרישותיה הגבוהות. המעבר מהחיים השקטים של בית המדרש אל המדים והמסעות המפרכים היה חד, אך שלומי התאקלם במהירות. הוא הגיע לצבא עם מוטיבציה עזה, עם ידע רב ועם רצון עז לתרום. הוא היה לוחם אמיץ, שקט אך נחוש, שתמיד ביצע כל משימה במסירות יוצאת דופן. בשטח, תחת שמש קופחת או בגשם שוטף, הוא היה תמיד הראשון להציע עזרה, האחרון להתלונן, ותמיד מוכן לדחוף את עצמו ואת חבריו קדימה. כשהמפקד היה מטיל משימה שנראתה כמעט בלתי אפשרית, שלומי היה הראשון להתייצב, מבטו רציני ונחוש, מוכן לכל אתגר. הוא לא דיבר הרבה, אבל מעשיו דיברו בעד עצמם. הוא היה מקצועי להפליא, מקפיד על כל פרט, ותמיד דאג שגם חבריו יעשו זאת. הדבר הפך אותו במהרה לדמות משמעותית בפלוגה, כזה שחבריו סמכו עליו בעיניים עצומות. קולו העמוק והרגוע היה לעיתים קרובות הקול המרגיע ביותר במצבי לחץ, והחיוך שלו, גם כשהיה עייף עד מוות, היה מסוגל להפיח תקווה בלב חבריו. תקופת השירות הצבאי חיזקה בו את תחושת האחריות והמחויבות, ועיצבה אותו כגבר חזק, בעל עקרונות ברורים ומוכנות להקרבה.

עם תום שירותו הצבאי, חש שלומי צורך להתרחק מעט, לחוות עולם אחר, לפתוח את הראש. הוא תכנן טיול ארוך למזרח הרחוק, חלום שרבים מבני דורו הגשימו. הוא ארז תיק גדול, נפרד לשלום מהמשפחה והחברים, וטס אל הלא נודע. הטיול במזרח היה עבורו חוויה מטלטלת ומרגשת. הוא טעם מאכלים חדשים, פגש אנשים מתרבויות שונות, טייל בנופים עוצרי נשימה וגילה בתוכו עוצמות שלא ידע על קיומן. בין שבילי המקדשים העתיקים של תאילנד, בין השווקים ההומים של וייטנאם, שם נפגשו מבטיהם של שלומי ובלומה מלכה, מלכי בפי חבריה. היא הייתה מטיילת צעירה ומרתקת, עצמאית ובעלת חוש הומור, ובין השניים נוצר קשר מיידי, עמוק ובלתי צפוי. הם מצאו את עצמם מבלים ימים ארוכים יחד, משוחחים על החיים, על חלומות, על מסלולים ועל עתיד. הקשר שהחל תחת שמי המזרח הרחוק הלך והתעצם מיום ליום, והם התאהבו במהירות ובעוצמה. הרעש של המנועים הרועמים של הטוקטוקים ברחובות בנגקוק, ריח התבלינים החריפים בשווקים, צלילי המים המפכים במפלים הנסתרים – כל אלה הפכו לפסקול של אהבה חדשה ומרגשת. הם החלו לחלום יחד על עתיד משותף, על בית בישראל, על משפחה. ההחלטה לחזור לארץ ולבנות חיים יחד הייתה טבעית, כמעט בלתי נמנעת.

עם חזרתם ארצה, שלומי ומלכי ידעו שהם רוצים לבנות יחד את חייהם, אך ידעו גם שחשוב לבסס את העתיד הכלכלי. שלומי, עם סקרנותו האינטלקטואלית והחתירה שלו למצוינות, בחר ללמוד לתואר ראשון בכלכלה ומנהל עסקים באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, שבבאר שבע. הוא נמשך לתחום הכלכלה בגלל המורכבות והאפשרויות שהוא הציע. שנות הלימודים באוניברסיטה היו אינטנסיביות ומאתגרות. הוא היה משקיע שעות ארוכות בספרייה, בין ערימות ספרים ומאמרים, כשהוא מנתח נתונים, פותר תרגילים מורכבים ומשתתף בדיונים אינטלקטואליים מעמיקים. הוא אהב את האתגר, את הדיוק שבתחום ואת היכולת להבין את המנגנונים המניעים את העולם. הוא לא הסתפק בציון עובר, אלא שאף להצטיינות בכל קורס וקורס, מוכיח שוב ושוב את כישרונו יוצא הדופן. האווירה הסטודנטיאלית בבאר שבע, העיר התוססת שבנגב, התאימה לו מאוד. הוא יצר חברויות חדשות, אך תמיד שמר על קשר הדוק עם מלכי, שהייתה שותפה מלאה לחלומותיו ולדרך.

לאחר שסיים את התואר הראשון בהצטיינות, שלומי לא עצר. הוא תמיד חיפש אתגרים חדשים, דרכים להרחיב את הידע שלו ולמקסם את הפוטנציאל הטמון בו. הוא החליט להמשיך ללימודי שמאות מקרקעין, תחום ששילב את אהבתו לכלכלה עם עניין בנדל"ן וביכולת להשפיע על חייהם של אנשים. אביו, אלי, זוכר היטב את התקופה הזו. "אמרו לו שזה תחום מורכב ולא קל," סיפר, "אבל שלומי האמין בעצמו. הוא פשוט התמיד בלימודים, ישב שעות על גבי שעות, לא ויתר לעצמו לרגע. הוא עבר את כל המבחנים בניסיון הראשון, כאילו זה הדבר הכי טבעי בעולם." העבודה הקשה השתלמה, ושלומי צלח את כל המכשולים, כשבמקביל הוא ומלכי מתכננים את חתונתם. תקופת הלימודים לשמאות מקרקעין הייתה אינטנסיבית במיוחד, עם חומר לימודי רב ומבחנים תובעניים. הוא היה לומד עד השעות הקטנות של הלילה, כוס קפה מהבילה לידו, כשהוא מנתח חוזי מקרקעין, לומד על תקנות בנייה ומעמיק בחישובי ערך. המבחן האחרון בתואר נערך יום לפני החתונה, רגע לפני שיצא לדרך חדשה בחייו. שלומי, כמובן, עבר גם אותו בהצלחה, ובכך סיים פרק משמעותי בחייו האקדמיים רגע לפני שפתח פרק חדש ומרגש בחייו האישיים.

החתונה עם מלכי הייתה אירוע שמח ומרגש, וסימנה את תחילת דרכם המשותפת כזוג נשוי. לאחר שהוסמך כשמאי מקרקעין, שלומי התחיל לעבוד בעיריית תל אביב. הוא השתלב במהירות במחלקת שמאות המקרקעין, ושם זכה להערכה רבה בזכות מקצועיותו, מסירותו ואופיו הנדיב. הוא לא היה רק עובד מצוין, אלא גם עמית אהוב. תמיד היה מוכן לסייע, להציע עצה, להקשיב. הוא התייחס לכל תיק באחריות ובדקדקנות, ודאג תמיד שהעבודה תתבצע ברמה הגבוהה ביותר. כשלקוח היה מגיע עם שאלה מורכבת או בעיה סבוכה, שלומי היה מקדיש לו את מלוא תשומת הלב, מסביר בסבלנות את הפרטים ומנסה למצוא את הפתרון הטוב ביותר. הוא לא ראה בעבודתו רק מקור פרנסה, אלא שליחות, ותמיד שאף להביא לידי ביטוי את ערכיו גם בסביבת העבודה. חיוכו המפורסם היה מקבל את פני עמיתיו בכל בוקר, והוא ידע להפיג מתחים ולהשרות אווירה נעימה גם בימים עמוסים ולחוצים.

בשנת 2022, האושר של שלומי ומלכי הגיע לשיאו עם לידת בתם הבכורה, יהלי. שלומי התאהב ביהלי ממבט ראשון. הוא היה אבא מסור ואוהב, שכל רגע שבילה איתה היה עבורו יקר מפז. הוא היה חוזר מהעבודה, מוריד את התיק ומיד מתכופף לנשק את ראשה הקטן של יהלי, העיניים שלו מאירות. הזמן שבילה איתה, עם אשתו מלכי, היה חשוב לו יותר מכל דבר אחר בעולם. הוא אהב את שגרת הערב – להקריא לה סיפור לפני השינה, לשיר לה שירי ערש בקולו העמוק, או פשוט לשבת איתה על השטיח ולשחק בקוביות. הוא היה משקיע בה את כל כולו, מנסה ללמד אותה על העולם דרך משחק וצחוק. הקשר שלו עם מלכי העמיק עוד יותר עם לידת יהלי. הם היו שותפים מלאים בגידולה, ותמכו זה בזו בכל צעד ושעל. הבית שלהם הפך למעוז של חום, אהבה ושמחה, מוגן ומוקף באהבה אינסופית. הקירות ספגו את צחוקה המתוק של יהלי, את שיחותיהם השקטות של שלומי ומלכי בסוף יום, ואת האווירה המשפחתית המיוחדת שבנו יחד.

אבל שלומי לא היה רק איש משפחה גרעינית. הוא היה קשור מאוד גם להוריו ולאחיו, ושימש עבורם עוגן של ממש. "עמוד התווך של הבית," כפי שנהגה לכנותו אמו, מרים, היה תמיד שם. הוא היה האח הגדול שתמיד התעניין באחיו ואחיותיו הקטנים, דחף אותם קדימה בכל תחומי החיים – בלימודים, בעבודה, ביצירת קשרים. הוא דאג לכל צרכיהם, החל מעזרה בשיעורי בית ועד לייעוץ בנוגע לבחירות גדולות בחיים. תמיד התייצב לעזרה בכל עת שנזקקו לו, בלי שום היסוס או תמורה. אם אחד האחים נתקל בבעיה, שלומי היה הראשון שידע עליה, ותמיד הציע את עזרתו, בין אם מדובר בעצה כנה ומעמיקה, או בעזרה מעשית. הוא היה מסוגל להקשיב שעות ארוכות ללבטיהם, להציע נקודת מבט שונה, ולתת להם את התחושה שהם לא לבד. הקשר שלו עם אחיו היה קשר עמוק של אמון ואהבה, והוא השאיר עליהם חותם בל יימחה.

שלומי היה איש של אנשים. הוא אהב וכיבד כל אדם באשר הוא, והתחבר לכולם, ללא קשר לזהותם, לרקע שלהם או לדעותיהם. הוא סלד ממחיצות ומקטבים, ושאיפתו העמוקה ביותר הייתה לאחד, לחבר, להשכין שלום בין בני אדם, להרבות אהבה ולהמעיט בכעס. הוא האמין בכוחה של השיחה, של ההקשבה ושל ההבנה ההדדית. חבריו תיארו אותו כ"מטר תשעים של שמחה וכריזמה," עם חיוך ענק שהאיר על כל סביבתו. כשהיה נכנס לחדר, האווירה הייתה משתנה מיד. אנשים היו נמשכים אליו באופן טבעי, כאילו היה לו כוח משיכה בלתי נראה. הוא היה אדם של נתינה וחסד, ראשון להושיט עזרה, לתת עצה טובה, ותמיד חשב על טובת האחר לפני טובתו שלו. כשמישהו היה מספר על קושי או צרה, שלומי היה מקשיב במלוא תשומת הלב, מבטו המלא אמפתיה, ותמיד מנסה למצוא דרך לסייע.

למרות אופיו הרך והעדין, שלומי לא היה נטול דעות. להיפך, הוא היה דעתן מאוד ובעל עקרונות ברורים, אך מעולם לא עשה זאת בהתלהמות. הוא סלד מצביעות ומחוסר צדק, וכשחש שנעשה עוול, לא היסס לומר את שעל ליבו. עם זאת, התנהלותו הייתה תמיד רכה ועדינה. הוא היה מביע את דעותיו בנחת, מסביר אותן בצורה מעמיקה ובהירה, ומאפשר לצד השני להבין את הרציונל שמאחוריהן. בשל כך, הצליח לא פעם לשכנע את מי שהתנגד לו בתחילה, לא בכוח הזרוע או בצעקות, אלא בכוחה של ההיגיון, הלב והכנות. הוא ידע לגשר על פערים, למצוא את המכנה המשותף, ותמיד ניסה לראות את הטוב בכל אדם. הוא היה דוגמה חיה לאיך אפשר להיות אדם בעל עקרונות חזקים, ובו בזמן להיות עדין, סבלני ומכיל.

לצד כל עיסוקיו ומחויבויותיו, שלומי ידע גם ליהנות מהחיים. לאורך כל חייו, הוא אהב כדורסל. הוא היה אוהד נלהב של קבוצת מכבי תל אביב, והיה עוקב באדיקות אחרי כל משחק, מתרגש מכל סל, כואב מכל הפסד. הוא חלם לצפות בה משחקת בגמר היורוליג, ליגת הכדורסל האירופית לקבוצות אלופות, חוויה שרצה לחלוק עם חבריו ומשפחתו. בערבי משחקים היה הבית רוחש, קולות קריאה ועשיה מתערבבים עם צלילי הפרשנים, והוא היה שקוע כולו בחוויה, מתמסר לאהבתו לספורט. מעבר לכדורסל, טיולים בארץ ובחו"ל היו אהובים עליו במיוחד. הוא הרבה לטייל עם מלכי ויהלי, עם שאר המשפחה ועם חבריהם. הוא אהב את תחושת החופש, את הגילוי של מקומות חדשים, את ההזדמנות לחוות תרבויות שונות. בעיקר נהנה לשהות בטבע, לראות נופים מרהיבים, ללכת בשבילים לא מוכרים ולהכיר אנשים חדשים. כל טיול היה עבורו הזדמנות ללמוד, לחוות ולהתחבר לעולם סביבו. הוא היה מתכנן את הטיולים בקפידה, דואג לכל הפרטים, ומוודא שכולם ייהנו.

הלימוד, ההתפתחות והחתירה למצוינות היו חלק בלתי נפרד מחייו של שלומי. הוא לא היה אדם שקופא על שמריו, אלא תמיד חיפש את הדרך להתקדם, להשתפר, ללמוד עוד. הוא תמיד ידע מה הוא רוצה, חשב בגדול והתקדם בנחישות ובעקביות ליעדים שהציב לעצמו. בין אם זה בלימודים, בעבודה, בזוגיות או בהורות – הוא תמיד שאף להיות הטוב ביותר, לא למען תהילה אישית, אלא מתוך אמונה פנימית בכוחו של האדם להתפתח ולצמוח. בכל אשר עשה, שמר תמיד על ערכיו ועל מידותיו הטובות. הוא לא היה מוכן להתפשר על יושרה, על כנות, על אמת. את מה שדרש מאחרים, ידע לדרוש קודם כול מעצמו, וכך שימש דוגמה אישית לכל סביבתו. הוא היה מודל לחיקוי, אדם שחי על פי עקרונותיו, בעל פנימיות עמוקה ורצון בלתי מתפשר לעשות טוב.

בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, ביום השבעה באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, נשמעו האזעקות הראשונות ברחבי ישראל. ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים. בחסות ירי מסיבי של אלפי טילים ורקטות מרצועת עזה, חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית – והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות. הם פשטו על מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים. המחבלים רצחו בדם קר כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים. הם חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים, והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר זה החלה מלחמה.

ההלם והכאב היו עמוקים, אך שלומי לא היסס לרגע. הוא הוקפץ למילואים עם פרוץ המתקפה, תחושת שליחות ברורה מילאה אותו. הוא שירת כלוחם בגדוד 9207 של חטיבה 16, חטיבת "ירושלים", יחידה ותיקה ומוכרת. הוא ידע היטב את משמעות ההגנה על הבית, על העם, על המדינה. הוא השתתף במספר סבבי לחימה ברצועת עזה, נכנס ויצא מהשטח העוין, פעל במקצועיות ובאומץ לב. אך למרות הסכנה והמורכבות, הוא לא סיפר על כך לקרוביו. הוא ידע כמה דאגה זה יגרום להם, ובחר לשאת את הנטל הזה לבדו, להגן עליהם גם מפני הדאגה. הוא היה מתקשר הביתה, קולו רגוע, מנסה להרגיע את מלכי, מספר סיפורים קטנים על השגרה, אך שומר את פרטי המשימות לעצמו. הוא ידע שזו הדרך שלו לאפשר להם להמשיך בחייהם, ולו במעט, מבלי לשאת את כובד המציאות של המלחמה על כתפיהם.

תקופת המלחמה הייתה קשה מנשוא עבור שלומי, לא רק בגלל הלחימה עצמה. בתחילת שנת 2024, בשעה ששלומי היה בעיצומה של הלחימה, הלכה אמו האהובה, מרים ז"ל, לעולמה ממחלה קשה. החדשות היכו בו בעוצמה, כאב עמוק שלא ידע כמותו. לאבד את אמו, עמוד התווך של בית ילדותו, בזמן שהוא עצמו נלחם על עתיד המדינה, היה קשה מנשוא. הוא כאב עמוקות את לכתה, אך גם מצא בתוכו את הכוחות לתמוך באביו, באחיו ובאחיותיו, שהיו שבורים מצער. הוא היה מתקשר הביתה, מנסה לנחם, להקשיב, להיות שם עבורם גם מרחוק. חודשים ספורים לאחר מכן, הכה בו אסון נוסף: חמו, אביה של מלכי, נפטר אף הוא. ושוב, למרות כאבו האישי ולמרות המציאות המלחמתית, שלומי התייצב מיד לתמוך במלכי ובמשפחתה. גיסו, יאיר, אחיה של מלכי, זוכר זאת היטב: "ראינו שגם אצלנו ידעת להיות האח הגדול," סיפר בכאב. "בלוויה של אבא שלי, היית תמיד בזווית העין כדי להביא לנו מים. איפה שאנחנו לא תפקדנו, אתה היית שם." שלומי, בתוך הכאב הפרטי והלאומי, נשאר נאמן למי שהיה תמיד – עמוד תווך, תומך, אוהב, שחושב על האחר לפני שהוא חושב על עצמו.

זמן קצר לאחר מכן, נקרא שלומי לסבב מילואים שלישי. הפעם, המצב היה שונה. שלומי ומלכי התבשרו שהיא בהריון שני. הידיעה על הריון חדש, תקווה חדשה, בלב המלחמה, הייתה מרגשת ומורכבת כאחד. כשהם סיפרו על כך למשפחה, אביו של שלומי, אלי, ניסה לשכנע אותו לוותר על המילואים הפעם. "שלומי, אתה לא חייב ללכת," אמר לו בקול רועד, "יש לך אישה בהריון, ילדה קטנה. מספיק כבר עשית." אך שלומי התעקש. מבטו היה נחוש, קולו יציב. "אבא," אמר, "אם אני לא אלך, גם אחרים לא יבואו. ואנחנו צריכים לחסל את המחבלים האלה. אני לא עוזב את הפלוגה שלי, אני ממשיך איתם עד הסוף." הוא אהב את המדינה ואת עם ישראל בכל נימי נפשו, והאמין שעל כולם לתרום לחברה ככל יכולתם, ללא תמורה. וכך עשה, פעם אחר פעם, ללא היסוס, מתוך תחושת שליחות עמוקה. מלכי, שהכירה את בעלה היטב, הבינה את עומק מחויבותו. היא חיבקה אותו חזק, דמעה חמה זלגה על לחיה, יודעת שזו הדרך שלו, ואין מי שיכול לעצור אותו. הוא יצא מהבית, חיוכו המוכר על פניו, מנשק את יהלי הקטנה, מלטף בעדינות את בטנה של מלכי, מבטיח שיחזור במהרה.

ביום ראשון, 25 באוגוסט 2024, שלומי, רס"ר (במיל') שלמה יהונתן חזוט, לקח חלק בפעילות מבצעית לאיתור מנהרות ותשתיות חמאס בשכונת זייתון בעזה. המשימה הייתה מורכבת ומסוכנת, בלב שטח בנוי, בין סמטאות צרות ובתים הרוסים. הצוות שלו נע בזהירות, כל צעד מחושב, כל תנועה מדודה, כשעיניהם סורקות כל פינה בחיפוש אחר סימני אויב. ריח אבק השריפה והעשן היה תלוי באוויר, מעורב בריח האדמה הלחם ובמתח הבלתי פוסק. לפתע, פיצוץ עז הרעיד את האדמה. רסיסים עפו לכל עבר, והאוויר התמלא באבק ובצעקות. שלומי נפגע. הוא נהרג במקום, בן שלושים ושש בנופלו, תוך כדי הגנה על ביתו, על משפחתו, על עמו. הקרב השקט, הנחוש והבלתי מתפשר שלו, שהחל בבוקר השבעה באוקטובר, הגיע לסיומו הטראגי. מותו הותיר חלל עצום, כאב בלתי נתפס בלבבות כל מי שהכירו ואהבו אותו.

רב-סמל ראשון שלמה יהונתן (שלומי) חזוט הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי באשדוד, עיר הולדתו, עטוף בדגל ישראל, גיבור ופורץ דרך. הוא הותיר אחריו אישה בהריון, ילדה קטנה, אב שבור לב ושישה אחים ואחיות המומים וכואבים. חמישה חודשים אחרי נפילתו, בתוך הכאב והשבר, נולד בנם השני, ארי. לידתו של ארי הייתה קרן אור קטנה בתוך האפלה, סמל לתקווה, להמשכיות ולחיים שמנצחים את המוות.

מלכי, אשתו, ספדה לו בכאב קורע לב בלוויה: "אני כבר מתגעגעת לצחוק ולחיוך השובב, לעצות החכמות, ליציאות המשותפות, לשבתות ביחד. אהבה שלי אתה, האיש הכי מיוחד שזכיתי להכיר, אהוב על כולם. בכל מקום שטיילנו בעולם תמיד כולם התמגנטו אליך, התייעצו איתך ושינו את המסלול כדי להצטרף אליך. מאז שהתחלנו לצאת הבנתי שאתה לא רק שלומי שלי, אתה שלומי של כולם. בכל מקום אליו הלכתי כולם כינו אותך שלומי שלנו. גם עכשיו, במותך, בחרת להיות של כולם. היית מקור הגאווה שלי והענקת לי את כל הביטחון שאפשר... הייתה לנו זוגיות מדהימה, כואב לי שהבן שיבוא לא יזכה לחוות להכיר אותך, ולא יזכה לקבל את כל הטוב שאני ויהלי חווינו בזמן המשותף איתך." מילותיה של מלכי שרטטו את דמותו של שלומי כפי שנגלה לעולם – אדם שכולם נמשכו אליו, אדם שכולו נתינה ואהבה, אדם שחי למען האחרים, וגם במותו בחר להיות "של כולם."

אביו, אלי, ספד לו בקול חנוק מדמעות: "שלמה, הבן הגדול והבכור שלנו, היית האבא השני של הבית, תמיד דואג. כמה טוב היית. מאז שהיית קטן, תמיד היית איש של עשייה ויושרה. חיזקת ועזרת לנו, בכל מקום שרציתי אותך תמיד היית, מעולם לא שמעתי ממך 'לא'. ממך תמיד היה אפשר ללמוד מה זה כיבוד אב ואם... גיבור, הבן שלי הבכור, נשמתך חרוטה בליבנו." מילותיו של האב הדגישו את תפקידו המרכזי של שלומי בבית, את אופיו המסור ואת תמיד נכונותו לעזור ולתמוך, דוגמה ומופת.

מורשתו של שלומי חזוט חיה ונושמת בכל פינה. הוא מונצח באנדרטת "מקום בלב" לכל חללי המלחמה תושבי אשדוד, ובאתר ההנצחה האינטרנטי של חללי העיר אשדוד במלחמה, כמו גם באתר ההנצחה האינטרנטי של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, מקום בו השקיע את ליבו ומוחו. בעיריית תל אביב, מקום עבודתו, הוקם בית כנסת לזכרו, עדות להערכה העמוקה שרכשו לו עמיתיו. בעירו של שלומי, אשדוד, נערך טקס מרגש של הכנסת ספר תורה לעילוי נשמתו, אירוע שאיחד את הקהילה סביב זכרו. שם גם נפתח בר לזכרו בשם "שלומק'ה", במטרה להנציח את השמחה שלו, את רוח החיים שלו ואת האור שהפיץ לכל עבר. המקום הזה, שנועד להיות מקום מפגש שמח ותוסס, משקף את אישיותו המיוחדת, את החיוך הרחב ואת אהבתו לחיים. עיריית אשדוד החליטה להעניק לשלומי לאחר נפילתו את אות "אשדוד היפה", אות הוקרה על תרומתו לעיר ולחברה, שהוענק למשפחתו בטקס שנערך במרץ 2025. גם ברשתות החברתיות, עמוד לזכרו של שלומי נפתח באינסטגרם תחת השם remember_shlomi_hazut, המאפשר לרבים לחלוק זיכרונות, תמונות וסיפורים, ולהמשיך לשמר את זכרו חי ונוכח.

שלמה יהונתן חזוט, שלומי, היה עמוד תווך, מגדלור של אהבה, נתינה, יושרה ומחויבות. חייו היו שזורים באהבה עמוקה למשפחתו, לחבריו, לעמו ולמדינתו. מותו בקרב, בעת מילוי תפקידו, הוא תזכורת כואבת למחיר הכבד של המלחמה, אך גם עדות לגבורה ולאומץ הלב של אדם שבחר להגן על ביתו ועל עתיד ילדיו. זכרו ופועלו, חיוכו המאיר, טוב ליבו וערכיו, ימשיכו להאיר את דרכם של רבים, בתוך הכאב והגעגוע העמוק, מתוך תחושת תקומה וגאווה ישראלית. הוא חי חיים מלאים ומשמעותיים, והותיר אחריו מורשת של אהבה וגבורה שתמשיך להדהד בדורות הבאים. יהי זכרו ברוך.