שלמה רשטניקוב

בוולגוגרד, עיר גדולה ורחבת ידיים על גדות הוולגה, תחת שמי הקיץ הרוסי של שנת 2003, ביום י"ג בסיוון, בא לעולם דמיטרי רשטניקוב, לימים שלמה. הוא היה בנם הצעיר של נטליה ואולג, אח קטן לאנדריי, ומהרגע הראשון מילא את הבית באור שונה, קורן, כזה שהבטיח עתיד לא צפוי. כבר בינקותו ניכרו בו ניצוצות של שמחה טהורה, אדיבות טבעית וחדות מחשבה שהפתיעה את סביבתו. הבית בו גדל, עם הקירות העבים והחלונות הגדולים המצופים כפור בחורף, היה מלא בצלילי שפה רוסית רכה, בסיפורים ישנים ובחום משפחתי עוטף. הוריו, אנשים פשוטים וחרוצים, ראו בו ילד של תקוה, כזה שכל עתידו עוד פרוש לפניו, רחב כמו נהר הוולגה עצמו.

כשהתבגר מעט, דמיטרי הקטן היה ילד שאוהב לחיות, לא רק לנשום. הוא היה שר שירים רוסיים עממיים בקול צלול שהדהד במסדרונות הבית, קורא שירה מתוך ספרים עבי כרס שאסף מפינות הבית, ומעל לכל, מצליח בבית הספר הציוני "אור אבנר" בעיר וולגוגרד, בו למד. הוא לא היה רק תלמיד מצטיין, אלא ילד עם נשמה פתוחה, כזו שקולטת כל פיסת ידע ורשמים, ומשתוקקת להבין את העולם סביבו. חיוכו היה כובש, עיניו הכחולות-אפורות נצצו מאינטליגנציה ומסקרנות בלתי נדלית. הוא אהב את המורים והחברים, וחיפש תמיד את נקודות החיבור, את המשותף, את מה שמאחד בין אנשים, גם בגיל כל כך צעיר. בבית הספר היהודי, שמע לראשונה סיפורים על ארץ רחוקה, על עם עתיק, ועל שפה שונה. הזרעים הראשונים של זהותו העתידית נזרעו שם, עמוק בנפשו הצעירה, והחלו לנבוט בשקט.

בשנת 2017, כשהיה דמיטרי בן ארבע-עשרה בלבד, הגיעה לבית הספר היהודי שבו למד משלחת מיוחדת מישראל. הם סיפרו על תוכנית "נעל"ה" – נוער עולה לפני הורים, תוכנית חינוכית מהפכנית שנועדה לאפשר לבני נוער יהודים לעלות לישראל לבדם, ללמוד בתיכון ישראלי ולקבל תעודת בגרות, וכל זאת תחת חסות המדינה. הסיפורים על נופים ירוקים, על שפה עתיקה שקמה לתחייה ועל עם שחוזר לארצו, הלהיבו את דמיטרי באופן מיידי. הוא הרגיש קריאה פנימית חזקה, משיכה בלתי מוסברת אל הארץ המובטחת. למרות שהתוכנית יועדה לבני נוער מגיל חמש-עשרה ומעלה, שליחי התוכנית התרשמו עמוקות מרצינותו, ממוטיבציית הברזל שלו, ומבגרותו יוצאת הדופן לגילו. הם ראו בו פוטנציאל אדיר, נער שנועד לגדול ולפרוח בארץ ישראל, והחליטו להעניק לו את ההזדמנות הנדירה להצטרף.

ההחלטה לעלות לארץ, לבד, בגיל כל כך צעיר, לא הייתה פשוטה עבור הוריו. אימו, נטליה, מספרת בכאב על הקושי העצום בפרידה מילדה הצעיר, על הדמעות שזלגו בלילה, על החששות הרבים. אך היא, כמו אולג אביו, הבינה שזהו המסלול שדמיטרי בחר לעצמו, דרך שנועדה לו. הם ראו את הניצוץ בעיניו, את התשוקה הבוערת בו, וידעו שאין טעם לעצור אותו. בלב שלם, למרות הכאב, העניקו לו את ברכתם המלאה, חמושים באמונה כי יעלה ויצליח, וכי ימצא את דרכו בארץ החדשה. רגע הפרידה בשדה התעופה היה קורע לב, אבל מלווה בתחושה של שליחות, של התחלה חדשה, לא רק עבור דמיטרי, אלא עבור כל המשפחה. מטוס שעלה לאוויר לקח איתו לא רק נער צעיר, אלא גם חלום, והבטחה גדולה.

כשהגיע דמיטרי לארץ, נחת היישר בכפר הנוער "אור אבנר כפר סיטרין", מוסד חינוכי מטעם חב"ד, השוכן במישור חוף הכרמל, סמוך לעתלית. הפנימייה, עם אופיה היהודי-ישראלי, הייתה עולם חדש לחלוטין עבורו. הריחות, הקולות, השפה העברית המתגלגלת בפיות כולם – כל אלו היו חוויה עוצמתית. הוא החל את לימודיו בכיתה ט', כשהוא משלב מקצועות טכנולוגיים כמו מדעי המחשב ואלקטרוניקה, לצד לימודי קודש שפתחו בפניו עולם עשיר של מסורת ורוחניות. בתחילה היה ביישן ומופנם, מילים בעברית כמעט ולא יצאו מפיו. הוא התקשה להביע את עצמו, את מחשבותיו העמוקות, ואת חוש ההומור השנון שלו. הייתה זו תקופה של הסתגלות, של למידה אינטנסיבית לא רק של שפה, אלא של תרבות, של קודים חברתיים, ושל דרך חיים חדשה.

אך שלמה, עם נחישותו הפנימית, לא ויתר. הוא שקע בלימודים, הקשיב בקשב רב, וניסה לחקות את המבטא, את הסלנג, את הניואנסים הקטנים של השפה העברית. הפנימייה, למרות אתגריה, הייתה גם חממה חברתית. הוא מצא בה חברים מהר מאוד, בני נוער שהגיעו מרקעים דומים, עם סיפורים דומים של עלייה ובניית חיים חדשים. הם היו שותפים לחוויות, לתסכולים, ולשמחות הקטנות של ההתקדמות. המורים והמדריכים ראו בו תלמיד חרוץ ואחראי, כזה שניתן לסמוך עליו, ומהר מאוד הפך לדמות אהובה ומוקפת בחברים. הוא אהב את האווירה הקהילתית, את השבתות המשותפות, את הלימודים המרתקים, ואת היכולת לבנות לעצמו זהות חדשה, ישראלית, יהודית, ציונית.

בתחילת חגי תשרי, סמוך להגעתו, פנו מכפר סיטרין אל לאה סעד, אם המשפחה המאמצת שגרה ביישוב אבני חפץ וששימשה באותה תקופה כרכזת הקהילה. הם ביקשו ממנה למצוא משפחות מארחות לתלמידי נעל"ה, כדי לחבר אותם ליהדות, לחגים, ולישראליות השורשית. לאה, עם לבה הרחב, הסכימה מיד. וכך, באחת השבתות הראשונות בארץ, הגיע שלמה, אז עוד דמיטרי, יחד עם כמה מחבריו, אל בית משפחת סעד באבני חפץ. זו הייתה פגישה ראשונה עם משפחה ישראלית חמה, עם בית ישראלי תוסס ומלא חיים. לאה, שדיברה רוסית, הייתה עבורו עוגן מיידי. היא יכלה לתקשר איתו ישירות, לתרגם לו את העולם החדש, ולגשר על פערי השפה והתרבות.

הקשר עם משפחת סעד התפתח לאט לאט, ברגישות ובסבלנות. בתחילה, היה דמיטרי ביישן ומופנם, ממעט לדבר, בעיקר מתבונן ולומד. עם אבי המשפחה וחמשת הילדים, הוא יצר קשר מיוחד דרך משחקים. שעות ארוכות בילו יחד במשחקי קופסה, בכדור, ובהמצאת משחקים חדשים. השפה המשותפת של הצחוק והכיף עקפה את מחסום המילים, ובנתה גשר של אמון וחיבה. הוא שמח כשהמשפחה ביקשה שיגיע לעוד שבתות, ובהדרגה, בתדירות גבוהה יותר. הוא היה מגיע אליהם בסופי שבוע, בחגים, בחופשות, ואפילו הצטרף אליהם לאירועים משפחתיים ולשבתות מחוץ ליישוב. לאט לאט, הלך וצבר ביטחון, החל להגיע לבד, והפך לחלק בלתי נפרד מהמשפחה המאמצת ומהקהילה התוססת של אבני חפץ. הוא עזר במטלות הבית, ישב עם הוריו המאמצים בלילות שישי לשיחות עמוקות עד השעות הקטנות של הלילה, התייעץ איתם לקראת החלטות חשובות, וייחס חשיבות רבה לדעותיהם ולעצותיהם. הוא מצא בית חם, עוטף, כזה שהשלים את החסר של משפחתו הרחוקה.

באותה תקופה, שלמה הרגיש צורך עמוק לחזק את הקשר שלו ליהדות ולארץ. הוא החל להתחזק באמונתו, מניח תפילין מדי בוקר בהתמדה ובקדושה. השיא היה כשעבר ברית מילה, צעד משמעותי ואישי ביותר עבורו. לאחר מכן, ביקש מכל מכריו ובני משפחתו המאמצת לקרוא לו רק בשמו העברי – שלמה. הוא בחר את השם בעצמו, מתוך חיבור עמוק לדמותו של שלמה המלך, סמל החכמה, המלכות והשלום. השם "שלמה" ביטא עבורו את השלמות, את הרצון לשלום פנימי וחיצוני, ואת החיבור לשורשים עתיקים. הוא חש שעם ישראל הוא "לב אחד גדול ומשפחה אחת גדולה", והרגיש שישראל היא ביתו האמיתי. את התחושה הזו שיתף גם עם הוריו ברוסיה, והוסיף תמיד כמה הוא מאושר בארץ. הוא החליט באופן נחרץ לבנות כאן את חייו – ללמוד, לשרת בצה"ל, ולהשתקע בארץ. לא הייתה לו כל התלבטות, שום ספק.

שנות הלימודים בכפר סיטרין היו פוריות ומלאות בהישגים. שלמה לא רק השתלב חברתית ורוחנית, אלא גם פרח מבחינה אקדמית וכישרונית. בכיתה י' התקבל לחוג מוזיקה, ושם גילה עולם חדש של צלילים והרמוניה. הוא למד לנגן בגיטרה במהירות מפתיעה, והתחבר לכלי באופן עמוק. צלילי המיתרים תחת אצבעותיו היו עבורו דרך נוספת לבטא את נפשו העדינה והעשירה. בהמשך, הופיע בלהקת בית הספר, על הבמה, מול קהל, כשהוא מקרין ביטחון ושמחה. את לימודיו סיים עם תעודת בגרות מלאה, הישג מרשים לכל הדעות. בנוסף, רכש תעודה טכנולוגית יוקרתית ותעודה בינלאומית מטעם חברת CISCO העולמית, המעידה על התמחותו בתחום תקשורת הנתונים. כישרונותיו הרבים הצביעו על עתיד מזהיר, על בחור צעיר עם מגוון רחב של אפשרויות.

עם סיום לימודיו, ניצבה בפני שלמה הבחירה הגורלית: לחזור למשפחתו ברוסיה, או להישאר בארץ שאימץ לעצמו. מבחינתו, לא הייתה כל התלבטות. הוא ראה בישראל את ביתו, את מולדתו, את המקום שבו רצה לחיות ולבנות את עתידו. הוא שאף לתרום למדינה, להגן עליה, ולשרת בתפקיד קרבי ומשמעותי. לא רק שהוא עצמו היה נחוש, אלא שהשפעתו ניכרה גם על חבריו. הוא שכנע חברים נוספים, שהתלבטו באותה שאלה אם לחזור לחו"ל לצורך לימודים, להישאר בארץ ולהתגייס לצה"ל. התרומה למדינה והשירות הצבאי היו מבחינתו ערך עליון, ביטוי עליון לאהבתו והזדהותו עם העם והארץ. הוא חש שהשירות הוא לא רק חובה, אלא זכות, הזדמנות להפוך לחלק בלתי נפרד מהסיפור הישראלי, לכתוב את הפרק שלו בהיסטוריה המפוארת של העם היהודי.

ב-31 באוגוסט 2021, התגייס שלמה לצה"ל, צעד שסימל עבורו את שיא הגשמת חלומו. הוא שובץ כלוחם בגדוד 51 של חטיבת "גולני", אחת החטיבות המובחרות והמיתולוגיות בצה"ל. כשקיבל את השיבוץ, לא היה מאושר ממנו. הוא חש תחושת גאווה והתרוממות רוח עצומה, כאילו כל חייו התנקזו לרגע הזה. הוא ידע שזו הדרך שלו, הייעוד שלו. במסגרת הכשרתו, הוכשר שלמה כמאגיסט – לוחם המפעיל את מקלע ה"מאג" הכבד, תפקיד המצריך חוסן פיזי ומנטלי רב, אחריות גדולה וקור רוח. הוא התאמן שעות ארוכות, סוחב את המאג הכבד על כתפיו, רץ איתו בשטח, יורה במטווחים, ומפתח את הכוח והסיבולת הנדרשים. הוא עשה זאת מתוך תחושת שליחות עמוקה, מתוך הבנה שכל אימון, כל מאמץ, הוא חלק מההגנה על ביתו, על משפחתו, על עמו.

בתחילת שירותו הצבאי, עבר שלמה קורס עברית בבסיס "מחווה אלון", קורס ייעודי לעולים חדשים. שם, בין חברים שעלו מכל קצוות תבל, הוא שיפר באופן דרמטי את אוצר המילים שלו. העברית הפכה להיות שפה זורמת וקלילה יותר עבורו, ואיפשרה לו לבטא ביתר קלות את ההומור השנון שלו, את השנינות ואת התובנות העמוקות שקיננו בו. הוא החל להשתמש בסלנגים מקומיים, נפתח יותר ויותר, והביטחון העצמי שלו התחזק פלאים. הוא הרגיש חופשי יותר לבטא את עצמו, להיות מי שהוא באמת, ללא המחסומים שהיו לו בעבר. בצבא, שלמה היה דמות מיוחדת. הוא שמח על הזכות העצומה להגן על עם ישראל, ונתן את כל ליבו ונשמתו לתפקיד. תמיד היה מוכן לעזור ולתמוך בחבריו, גם כשכבר היו שחוקים ועייפים משמירות ארוכות. כשחבריו חזרו עייפים מסיבוב שמירה, נהג להכין להם תה חם או קפה מעורר, ולעודד אותם במילים מחזקות: "איזה כיף שאנחנו שומרים כאן כדי שאנשים בבית יוכלו להרגיש בטוחים". הוא האמין בכך בכל ליבו.

הייתה בו שמחת חיים אדירה, מדבקת, ויכולת נדירה להעלות חיוך על פניהם של כל סובביו. הוא היה צנוע ועדין, מלא בנדיבות ובנתינה, ותמיד היה שם עבור כל מי שנזקק לעזרה או לתמיכה. חבריו סיפרו עליו שהיה "חבר אמת", כזה שידע לקבל ולהכיל את כולם, שמעולם לא דיבר לשון הרע, ושתמיד שימש כדמות מרגיעה ומאחדת. הוא בחר בדרך של שלום ואהבה, והיה נוהג לומר משפט שהפך לסימן ההיכר שלו: "מילה יותר חזקה מאגרוף". הוא האמין בכוחן של מילים, ביכולת של דיאלוג ובמתינות לפתור קונפליקטים, ולא בכוח הזרוע. הוא היה מחובר מאוד לבעלי חיים, אהב לנגן בגיטרה, וכל אלו היו חלק מנפשו העדינה והרגישה, גם כשהיה לוחם קשוח בחטיבת גולני.

בנובמבר 2022, הגיעה אימו, נטליה, לביקור בישראל. זו הייתה פגישה מרגשת, לאחר שנים של געגועים ושיחות טלפון ארוכות. שלמה לקח אותה לטיולים ברחבי הארץ, הראה לה בגאווה את המקומות שאימץ לעצמו, הילל את יופייה עוצר הנשימה של הארץ וסיפר לה עד כמה הוא מאושר כאן. זו הייתה הזדמנות עבורה לראות במו עיניה את הילד שלה, שהפך לגבר צעיר, עומד על רגליו, שורשי וחזק. באחת השיחות ביניהם, העלתה אימו את הסכנות הכרוכות בשירות הצבאי, את הדאגה האימהית הטבעית. שלמה, בבגרות ובקור רוח, השיב לה במילים שנצרבו בליבה: "אם נגזר עלינו למות, נמות כגיבורים למען העם והמדינה שלנו". זו לא הייתה אמירה מליצית, אלא ביטוי של אמונה עמוקה ושל נכונות להקרבה עליונה. בשיחה אחרת, עם חבריו, ציין פעם שהוא רוצה למות כגיבור ולהיקבר בהר הרצל שבירושלים, בית העלמין הצבאי הלאומי. משאלת לב שחזרה והדהדה מתוכו, והעידה על תודעת השליחות הברורה שאפיינה אותו.

בשלב מאוחר יותר במהלך השירות הצבאי, הכיר שלמה את ליזה, שהפכה לבת זוגו. הקשר ביניהם פרח במהירות, והם עברו להתגורר יחד בחיפה, עיר שבה בנו לעצמם פינה חמה. הוא תכנן לקחת את הקשר צעד קדימה לאחר השחרור מהצבא, לכיוון של חתונה, להקים בית ומשפחה בארץ שכל כך אהב. חג הסוכות היה תמיד החג האהוב על שלמה. הוא אהב את אווירת השמחה, את האחדות, את המצווה לישון בסוכה. בכל שנה, לפני שהגיע לביתו של משפחת סעד המאמצת, היה מתקשר ומבקש שיחכו לו עם הקישוטים של הסוכה, אותם היה תולה במו ידיו, בהתלהבות ובמסירות. סוכות תשפ"ד, זה שהיה האחרון בחייו, היה מיוחד במינו. שלמה התקשר לאה, אימו המאמצת, ושאל אם מתאים שיגיע יחד עם ליזה לחג הראשון של סוכות, כדי שהמשפחה תוכל להכיר אותה ולקבל את "ברכתם ואישורם" של ההורים.

החג בחברת שלמה וליזה היה שמח ומרומם רוח במיוחד. המשפחה כולה התגעגעה לשלמה, ושמחה מאוד להכיר את ליזה. הם שיחקו משחקים, צחקו בקול רם, ונהנו מכל רגע של אחדות משפחתית. שלמה כמעט ולא יצא מהסוכה באותו חג, זו הייתה מצווה שאהב מאוד, והוא הקפיד לישון בה כמנהגו. הוא היה תמצית הטוב, בחיבורו עם כולם, באהבה לכל אחד, בנתינה לאחר גם כשקשה, בדיבור הטוב. במוצאי החג, ליזה טסה עם חברה לחו"ל, ושלמה חזר לבסיסו, למוצב מו"פ דרום שבעוטף עזה. הוא לא ידע שזו הפעם האחרונה שבה יחגוג את חגו האהוב, הפעם האחרונה שבה יראה את יקיריו, ושזו תהיה הפרידה האחרונה.

אחד הסיפורים המיוחדים שאמו של שלמה סיפרה, מדגיש את דרכו הייחודית כמרגיע ומאחד. בתחילת כיתה י"ב, כשכל הבנים חזרו מחופשת הקיץ, הגיעה קבוצה חדשה של תלמידים שעלו לארץ היישר לכיתה ט'. זה היה בתחילת המתח בין אוקראינה לרוסיה, והחבר'ה בשכבה של שלמה החליטו שלא לערב פוליטיקה זרה בשיח היומיומי ובכלל. יום אחד, כל בית הספר יצא לפעילות בפארק, והשמיניסטים שמו לב לוויכוח סוער שהתפתח בין החבר'ה החדשים – חלקם מרוסיה וחלקם מאוקראינה. כל אחד ניסה להוכיח את הצד שלו בנושא המלחמה, מי הצודק ומי עושה עוול. הבוגרים ראו צעקות, התלהמות, ומצב שעלול היה להתדרדר למכות. שלמה התרומם בפתאומיות ובנחישות. כולם היו בטוחים שהוא עומד להתערב באלימות, בייחוד שהיה בחור גבוה וחזק. אך שלמה ניגש לנער שצעק הכי הרבה, תפס אותו בעדינות אך בחוזקה בכתפיים, סובב אותו אליו 180 מעלות, ושאל כשהוא מסתכל לו בעיניים: "מי אתה?" הנער התחיל להסביר, "אני מאוקראינה...", ושלמה עצר אותו במילים חודרות: "אתה פה כי אתה יהודי, וכולנו פה כי אנחנו יהודים. ואם אתה כזה פטריוט של אוקראינה, אז מה אתה עושה פה בכלל?" הוא השאיר את הנער ללא מילים, ושם נגמר הבלאגן. שלמה חזר אל חבריו, וכולם אמרו: "זה שלמה שלנו... מרגיע ומאחד." היה חשוב מאוד לשלמה החיבור הטוב בין החברים, מציאת פתרון לוויכוחים ומריבות, ולעולם לא להשאיר דברים לא פתורים. הוא תמיד אמר: "מילה יותר חזקה מאגרוף".

סיפור נוסף, ששמענו מהטבח של המוצב בסיור שקיימה המשפחה לאחר שמחת תורה, ממחיש אף הוא את דרכו של שלמה. פעם אחת, שלמה לא היה מרוצה מהאוכל שהוגש בחדר האוכל, והתפתח ביניהם ויכוח קצר. לאחר ארוחת הצהריים, שלמה היה צריך לצאת לסיור עם מספר חברים, אך לפתע ביקש מהם להמתין לו מספר דקות. הוא חזר על עקבותיו, ניגש אל הטבח, והתנצל מעומק ליבו: "סליחה אחי שהוצאתי עליך את התסכול, אני מה זה אוהב אותך!" אפילו שכבר איחר, לא הסכים ללכת עד שפייס אותו וקיבל את סליחתו. זו הייתה הדרך של שלמה – דרך של אהבה, שלום, חברות, שמחה וצחוק, גם ברגעי כעס או תסכול. הוא תמיד בחר בטוב, באיחוי הקרעים, בחיבור הלבבות.

בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, בבוקר ה-7 באוקטובר 2023, היה שלמה במוצב מו"פ דרום, עמדה צבאית סמוכה לגדר הגבול הדרומי עם עזה. זה היה יום חג, יום של שמחה ותורה, והאוויר היה רווי בשקט מתוח של שבת בוקר. בשעה שש וחצי בדיוק, השקט נקרע. אזעקות מחרישות אוזניים החלו ליילל, ומטחי רקטות כבדים נורו מרצועת עזה לעבר יישובי הדרום והמרכז. אלפי מחבלים מארגון הטרור חמאס החלו לחדור לשטח ישראל – יבשתית, ימית ואווירית – ופתחו במתקפת פתע רצחנית על יישובי עוטף עזה. במוצב, כל החיילים התעוררו בבהלה, חלקם בפיג'מות, חלקם יחפים, ורצו במהירות אל חדר האוכל – המרחב המוגן של הבסיס – כשנשקם בידיהם, תחת מטר הרקטות הבלתי פוסק.

בתוך הכאוס והבהלה, בזמן שמטחי הרקטות לא פסקו והאזעקות צרחו, הבחין שלמה שאחד מחבריו לא נמצא איתם בחדר האוכל. כנראה שלא התעורר. בלי היסוס, בלי מחשבה שנייה על הסכנה המיידית, תחת אש המטחים וקולות הנפילות, שלמה רץ בחזרה לחדרם של החיילים על מנת להעיר את חברו. פעולה זו, של אומץ לב עילאי ודאגה לזולת, הצילה ככל הנראה את חייו של חברו. הוא לא חשב על עצמו, רק על הצלת חברו, על כך שאף אחד לא יישאר מאחור. כשחזרו שניהם בריצה חזרה אל חדר האוכל, הבחינו כי מחבלים כבר חדרו לתוך המוצב. הקרב, האמיתי והאכזרי, עמד להתחיל.

הלחימה הקשה החלה בתוך חדר האוכל של המוצב. יריות מכל עבר, טילי RPG שהתפוצצו בעוצמה, ורימונים שנזרקו ללא הרף. לחדר האוכל היו שתי כניסות, ושלמה, המאגיסט, תפס עמדה עם המאג הכבד שלו באחת מהן. הוא החל לירות לעבר המחבלים שפרצו פנימה, בנחישות ובעוצמה, במטרה לחסל אותם ולהגן על חבריו שהיו איתו בחדר. המחבלים השיבו אש כבדה, והקרב היה עקוב מדם ובלתי מתפשר. בשלב מסוים, בעודו יורה ללא הפסקה, נפצע שלמה מרסס רימון שפגע בצווארו. חובש שנמצא איתם בחדר האוכל בדק אותו במהירות, ואישר לו להמשיך בלחימה, כיוון שהפציעה לא הייתה אנושה באותו רגע.

אך הפציעה לא עצרה את שלמה. בעודו פצוע ומדמם, הוא המשיך להילחם בגבורה עילאית, בחירוף נפש בלתי רגיל, במשך שעות ארוכות. הוא לא ויתר, לא נכנע לכאב או לפחד. הוא ידע שהוא עומד בחזית, ושתפקידו הוא להגן על חבריו ועל המוצב, על הבית. בשעה שמונה בבוקר התחילה מתקפה רצינית נוספת. החיילים סיפרו שהכל התמלא פיח ועשן סמיך, והם בקושי ראו אחד את השני. בתוך הכאוס המוחלט הזה, שלמה המשיך להילחם, לירות, להגן, עד כלות כוחותיו. אחרי כמה זמן, כשהעשן התפוגג מעט, הם שמו לב ששלמה נורה ירייה אחת בליבו. הוא כבר לא היה בין החיים. בן עשרים בנופלו. איתו נפלו בקרב הקשה במוצב שלושה לוחמים נוספים: סרן שילה ראוכברגר ז"ל, סמל עמיחי רובין ז"ל (שנפטר כמה ימים לאחר מכן מפצעיו) וסמ"ר דביר חיים רסלר ז"ל. המחבלים, לאחר ארבע שעות של לחימה עיקשת מצד החיילים עם מעט מאוד ציוד ותחמושת, החליטו לסגת בשעה 11:00 בבוקר. הם חשבו שהתגבורת בדרך, לאחר שמתורגמן שהביאו עימם שמע את החיילים מדברים על כך, מבלי שידעו שמדובר בסך הכל בשני ג'יפים עם מעט מאוד חיילים. גבורתם של חיילי המוצב, ושל שלמה בראשם, היא שהכריעה את הקרב.

סמל ראשון שלמה (דמיטרי) רשטניקוב נפל בקרב ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד, ה-7 באוקטובר 2023. בן עשרים בנופלו. משאלת ליבו, למות כגיבור ולהיקבר בהר הרצל, התגשמה במלואה. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי הלאומי בירושלים. גופתו פונתה מהבסיס לשורה, שם טופלה בכבוד וברגישות. הרב שלום מלול, סרן במילואים שטיפל בגופתו, סיפר כי שלמה הגיע עטוף בשני כיסויים, כמו ספר תורה. בד של סוכה, חגו האהוב של שלמה וחג של אחדות, עם ציור של האושפיזין עליו, וטלית תימנית. הרב מלול הוסיף כי פניו של שלמה קרנו באור מיוחד, משהו לא רגיל, שהעיד על נשמה טהורה ועל גבורה עילאית. הוא הותיר אחריו הורים ואח, וכן משפחה מאמצת שאיבדה בן ואח אהוב.

אימו, נטליה, ספדה לו בכאב ובגאווה: "תמיד אמרת שגבר אמיתי חייב לשרת בצבא. אתה גבר, גדלת בצבא והפכת לגבר אמיתי. אני גאה בך. את הבקשה שלך אנחנו קיימנו. אתה רצית לחיות כאן, להביא תועלת, זה היה החלום שלך. הלכת לעבר החלום הזה, היית מלא באהבה. אתה האור שלי, אתה האור בחיים שלנו... תודה לכולם, תודה למי שהיה לידו, הוא היה מאושר". דבריה שיקפו את מסעו של בנה, מילד ברוסיה לגבר לוחם בישראל, מונע על ידי אהבה וחלום.

אימו המאמצת, לאה סעד, ספדה לו במילים קורעות לב המבטאות את הקשר העמוק שנרקם ביניהם: "אתה בחרת בנו להיות המשפחה שלך ולא הפסקת להגיד כמה המשפחה ברוסיה, אבא ואימא, רגועים שיש מי שדואג לילד שלהם, ושזה לא מובן מאליו. לאט לאט גילינו איזה ילד מתוק היית, שמח, מקשיב, משתף... עברנו יחד שבתות וחגים וראינו איך אתה צומח להיות בחור מדהים, חכם, חרוץ, אחראי, מוביל, אהוב מאוד בין חבריך, מצליח בלימודים, בעל כישרון מוזיקלי וגם חוש הומור... כולנו, כל המשפחה, חיכינו לשבתות שתבוא... יש לנו כל כך הרבה ללמוד מדרכך ומהמידות שלך, המסירות שלך לחיות כאן בארץ, בלי לפחד מהקשיים שבדרך... שלמה ילד יקר. נעים ואציל נפש. תודה לך שהיית לנו כמו ילד ואח גדול לילדים, ושבחרת בנו להיות המשפחה שלך. תודה שזכיתי שתקרא לי האימא השנייה שלך."

מורשתו של שלמה רשטניקוב ז"ל ממשיכה להאיר גם לאחר נפילתו. הוא מונצח באתר ההנצחה האינטרנטי של המועצה האזורית שומרון, ובאתרי הנצחה נוספים כמו remember.bio ו"למלא את החלל". משפחתו המאמצת, משפחת סעד, הקימה לזכרו גמ"ח (ארגון גמילות חסדים) המעניק ציוד לנשים בהריון, ליולדות ולמניקות, ובכך ממשיך את דרכו של שלמה בנתינה ובאהבה. סרטון לזכרו הופק על ידי מיזם ההנצחה remember.bio, וניתן לצפייה ביוטיוב, מביא את סיפורו לקהלים רחבים.

אך זיכרונו של שלמה חצה גבולות ויבשות. בפברואר 2024, נערך בבית הספר היהודי "אור אבנר" בוולגוגרד שברוסיה, בית הספר בו למד בילדותו, טקס מרגש להסרת הלוט מעל לוח זיכרון לזכרו. היוזמה להנצחתו הגיעה מחבריו לכיתה ומחברי הקהילה היהודית בעיר, שהתארגנו לגיוס כספים. הכספים הספיקו לא רק ללוח זיכרון מפואר, אלא גם לייצור תשמישי קדושה מיוחדים לבית הכנסת בבית הספר ויריעות חדשות לארון הקודש, שעליהן נרקמה ההקדשה: "לעילוי נשמת שלמה יהודה רשטניקוב". הכספים שנותרו לאחר כל העבודות הועברו להנהלת בית הספר לתיקונים במבנה בית הכנסת. בני המשפחה כתבו: "כעת זכרו של שלמה חקוק לעד בין כותלי בית הספר במולדתו, ומזכיר לדורות החדשים של התלמידים גבורה אמיתית, מסירות נפש ואת הקשר הנצחי של קהילת וולגוגרד להיסטוריה שלה ולארץ ישראל." ברוסיה יש לשלמה קרובי משפחה רבים שזוכרים ואוהבים אותו, וביום הזיכרון הם נוסעים למוסקבה, שם מקיימת השגרירות אירוע מופלא לזכר גיבורי ישראל שנפלו. שלמה רשטניקוב, הילד מוולגוגרד שהפך ללוחם גולני, היה גשר בין עולמות, סמל לאהבה לארץ ולעם, ולגבורה אנושית שנובעת מתוך אמונה עמוקה וחיבור בלתי מתפשר. סיפורו הוא סיפור של תקומה, של בחירה, ושל הקרבה עליונה למען הבית. זכרו ופועלו יהיו חקוקים לעד בלבבות כל מי שהכירוהו, ובזיכרון הלאומי של עם ישראל כולו.