שלמה גורטובניק

מודיעין, עיר רחבה וצעירה, על גבעות השפלה המרוחקות כמעט במידה שווה מתל אביב ומירושלים, קיבלה את פניו של שלמה גורטובניק ביום סגרירי של סוף אוקטובר 2002. הבית ברחוב השקט, שקט כמו הבטחה לעתיד רגוע, חיכה לו, לבן השני של סופיה ואלכסנדר. יומיים קודם לכן, ביום כ"ח בתשרי תשס"ג, הגיח שלמה אל העולם, תוספת מרגשת למשפחה שהייתה אז בת שלושה נפשות, עם אחיו הבכור, יוסף, שהתכונן למלא את תפקיד האח הגדול, ועם ציפייה לאחות קטנה, אביגיל, שתצטרף אליהם בעתיד. במודיעין, שהייתה אז בתחילת דרכה, נופים של עבודות עפר ובנייה התערבבו בפריחה עונתית, ובין כל אלה, שלמה החל את מסע חייו, ילד שקט וסקרן, שעיניו הגדולות קלטו את העולם סביבו בבהירות וברוך.

שנות ילדותו במודיעין היו שזורים בריחות של בוקר קר ורענן, בקולות צחוק של ילדים המהדהדים ברחובות החדשים, ובתחושת קהילה שהלכה ונבנתה אבן אחר אבן. שלמה גדל להיות ילד שאוהב להתכנס בתוך עולמו הפנימי, עולם עשיר בדמיון, אך גם בעל יכולת נדירה להתחבר לאנשים. הוא אהב את הספרים, במיוחד את ספרי הפנטזיה, שהיו עבורו שער לעולמות רחוקים שבהם גיבורים מתמודדים עם אתגרים אדירים, שבהם קסם ואומץ משמשים בערבוביה. שעות ארוכות היה מבלה שקוע בין דפי ספר עב כרס, מריח את ניחוח הנייר הישן, קולט את סיפורי האבירים והדרקונים, ומרגיש את המתח של העלילה זורם בעורקיו. הוא לא רק קרא; הוא חווה, הוא דמיין את המראות, את הצלילים, את הריחות של יערות קסומים וטירות עתיקות, ואת התחושות של הדמויות, את הפחד, את התקווה, את הנחישות. לאחר שסיים ספר, היה שב אל המציאות עם ניצוץ בעיניו, מוכן לדון במשמעותם של מעשי גבורה, במוסר של בחירות קשות, ובכוחה של חברות אמת.

הוא לא הסתפק רק במילים כתובות. שלמה נמשך גם לעולם האמנות הוויזואלית ולעולם הקולנוע. דרך מסכי הקולנוע והטלוויזיה, נחשף לסיפורים נוספים, לעולמות ויזואליים מרתקים, והיה יכול לשבת שעות ארוכות, מרותק, בוחן את הפרטים הקטנים, את זוויות הצילום, את הבעות הפנים של השחקנים. הוא פיתח הבנה עמוקה לשפה הקולנועית, ויכול היה לנתח סצנות ולהצביע על רבדים נסתרים בסיפור. אהבתו לאמנות ולסרטים הפכה אותו לאיש שיחה מרתק, כזה שיכול לגרום גם למי שאינו חובב ז'אנרים אלו להתעניין. הוא ידע לספר על סרטים ועל ספרים בצורה כל כך חיה ומרגשת, שהמאזין היה נסחף אחריו, כאילו ראה את הסרט או קרא את הספר בעצמו. חוש ההומור שלו, שהיה לעיתים יבש ומתוחכם, היה משתלב באופן טבעי בשיחותיו, והיה מפתיע ומשעשע את סביבתו. זה לא היה הומור צעקני או דומיננטי, אלא כזה שהגיח ברגעים הנכונים, כמו הברקה שקטה, והשאיר אחריו חיוך מתפשט.

בבית הספר היסודי ובתיכון "עירוני ב' ע"ש יצחק רבין" במודיעין, שלמה לא היה מהתלמידים הבולטים ברעשנותם, אלא דווקא מן השקטים יותר. אך שקט זה לא העיד על אדישות, אלא על עומק. בני משפחתו ומכריו ראו בו את התגלמות האמרה ״מים שקטים חודרים עמוק״. הוא לא היה צריך למשוך תשומת לב, חום ליבו והאור הפנימי שהקרין על סביבתו עשו את העבודה. תמיד היה שם, אוזן קשבת, חיוך מבין, מבט רציני אך חם. הוא היה מוקף בחברים, לא בגלל שהיה הפופולרי ביותר או הצבעוני ביותר, אלא בגלל שהיה האותנטי ביותר, הנאמן ביותר, זה שאפשר לסמוך עליו. חבריו ידעו שתמיד יקבלו ממנו עצה כנה, חמה ותומכת, נטולת שיפוט. אם מישהו נזקק לעזרה, שלמה היה שם, בלי היסוס, בלי לצפות לתמורה. הוא היה יכול להישאר שעות ארוכות עם חבר שצריך לדבר, להקשיב ללבטים, לתמוך בהחלטות, או פשוט להיות שם בשביל נוכחות שקטה ומנחמת.

השנים בתיכון היו עבור שלמה תקופה של גיבוש וצמיחה. הוא המשיך לטפח את אהבתו לספרות ולקולנוע, אך גם גילה צדדים חדשים באישיותו. בין השנים 2018 ל-2021, כשהיה נער מתבגר, הצטרף שלמה ל"צוות יהונתן", תוכנית המכשירה נוער לשירות קרבי משמעותי בצה"ל. ההצטרפות לצוות לא הייתה מובנת מאליה עבור נער שאהב להתכנס בעולמות פנטזיה. אך העיסוק בספרים ובסרטים על גבורה ואומץ, כנראה הזין בו צורך עמוק יותר, צורך להיות חלק ממשהו גדול, לתרום, להגן. האימונים ב"צוות יהונתן" היו קשים ומאתגרים. הם כללו מסעות רגליים ארוכים, תרגילי ניווט מפרכים, אימוני כושר גופני אינטנסיביים, ושיעורים על ערכים של מנהיגות, אחריות הדדית ונתינה. שלמה, עם שקט נפשי וריכוז מופלא, צלח את כל המשימות. הוא לא היה הצעקן או הדוחף, אבל הוא היה יציב, אמין, ממוקד מטרה. כששאר בני הנוער היו מתלוננים על הקור או על העייפות, שלמה היה מתרכז במשימה, מסתכל קדימה, ומוצא דרכים לעודד בשקט את חבריו. הוא גילה שם את המנהיגות השקטה שלו, כזו שלא צריכה כותרות או סמלי סטטוס, אלא פשוט קיימת, נובעת מטוב לב טהור ומאחריות עמוקה. חבריו לצוות ראו בו עמוד תווך, עוגן של יציבות ואמינות, כזה שתמיד אפשר לסמוך עליו, שיעמוד לצידך גם ברגעים הקשים ביותר. הוא הפך לחבר אמת, כזה שמעולם לא שפט אף אחד, שתמיד התייחס לכולם בהגינות, ושהיה נכון לעזור בלי היסוס למי שזקוק לו.

ב-23 במרץ 2021, כשהוא בן שמונה עשרה וחצי, התגייס שלמה לצה"ל. זה היה צעד טבעי עבורו, המשך ישיר לערכים שספג בבית וב"צוות יהונתן". הוא התגייס לחיל השריון, חיל קשוח ותובעני, והוכשר לתפקיד חובש קרבי בגדוד 46 שבעוצבת "עקבות הברזל" (חטיבה 401). הבחירה להיות חובש קרבי לא הפתיעה איש. שלמה, עם טוב לבו ורגישותו, מצא את ייעודו בתפקיד שדרש ממנו להיות בשטח, בחזית, ולטפל באנשים. הוא לא רק אהב ספרים וסרטים; הוא אהב בני אדם, והיה לו צורך עמוק לטפל בהם, להקל על סבלם, להעניק להם תקווה. תפקיד החובש הקרבי הוא אחד התפקידים המורכבים והמלחיצים ביותר בצבא. הוא דורש ידע רפואי נרחב, קור רוח תחת אש, יכולת קבלת החלטות מהירה בתנאי לחץ קיצוניים, ובעיקר – אנושיות בלתי מתפשרת. שלמה הצטיין בתפקידו. הוא למד את החומר ביסודיות, תרגל שוב ושוב את הפרוצדורות הרפואיות, והטמיע בתוכו את העקרונות של הצלת חיים. הרופאה המפקדת שלו העידה עליו ללא היסוס: "הוא החובש הכי טוב שיצא לי להכיר". זו לא הייתה רק מחמאה, אלא הכרה במקצועיותו יוצאת הדופן, במסירותו הבלתי מתפשרת, וביכולתו להישאר צלול וחד גם ברגעים המאתגרים ביותר.

חבריו לגדוד, לוחמים קשוחים שהיו רגילים לראות את העולם דרך עדשת הכוונת, כינו אותו "הלוחם הצנוע עם לב הזהב". הכינוי הזה תפס את מהותו באופן מושלם. הוא היה לוחם, עמד במשימות קשות, הלך קדימה, לא נרתע, אך עשה זאת בשקט, בלי להרעיש, בלי לחפש כבוד. ליבו היה זהב טהור – טוב לב, רגיש, עם אוזן קשובה לכל אחד. הוא היה הכתף שעליה אפשר לבכות, האוזן ששמעה את הקשיים, היד שהושיטה עזרה. במציאות הצבאית, שבה לעיתים קרובות ישנה היררכיה נוקשה, שלמה הצליח ליצור מרחב של שוויון ואנושיות. הוא לא שפט איש, לא התייחס לאף אחד אחרת בגלל דרגתו או תפקידו, ותמיד העניק יחס הוגן ומכבד לכולם. יונתן, חבר קרוב, תיאר אותו כאדם מיוחד במינו, טהור, עם לב גדול, שמעולם לא שפט אף אחד. "הוא היה חבר אמת," אמר יונתן, "שתמיד היה נכון לעזור בלי היסוס למי שזקוק לו. פשוט שלמה. הוא היה שם." בין אימונים מפרכים לבין שגרת שמירות מעיקה, שלמה מצא את הדרך להפיח רוח חיים, להזכיר לכולם את האנושיות שבהם, את הקשרים שמחברים אותם. הוא היה מביא את ספרי הפנטזיה שלו לבסיס, משתף את חבריו בסיפורים, או מדבר איתם על סרטים חדשים שראה בחופשה. השיחות האלה, על עולמות אחרים, היו לעיתים קרובות הפוגה מבורכת מהמציאות הקשוחה של הצבא, ואיפשרו ללוחמים הצעירים לשמור על קשר עם מי שהיו לפני שהפכו למכונות לחימה.

לקראת סוף שנת 2023, כשהשירות הצבאי התקרב לסיומו, התמלא ליבו של שלמה בהתרגשות ובתכנונים. הוא ראה לנגד עיניו את הטיול הגדול בחו"ל, את החופש המוחלט לנדוד בעולם, לראות נופים חדשים, לפגוש תרבויות שונות, לאסוף חוויות שיעצבו אותו מחדש. הוא דמיין את עצמו עם תרמיל על הגב, מטייל בשבילים נידחים, אוכל אוכל רחוב אקזוטי, מצלם את הרגעים היפים. מעבר לטיול, התוכניות שלו היו ברורות וממוקדות. הוא רצה ללמוד תסריטאות. אהבתו לסרטים ולסיפורים, שהחלה בילדותו, התגבשה לכדי שאיפה מקצועית. הוא חלם לכתוב תסריטים משלו, לברוא עולמות חדשים, לרגש ולעורר מחשבה דרך מסך הקולנוע. הוא ראה את עצמו יושב מול מחשב, שעות ארוכות, בונה דמויות, אורג עלילות, משלב דיאלוגים חדים ומרגשים. הוא היה יכול לשוחח שעות עם בני משפחתו וחבריו על רעיונות לסרטים, על דמויות שרקם בדמיונו, על סצנות שחזה בראשו. העתיד נראה מזהיר, מלא אפשרויות, והוא היה מוכן לצאת לדרך, לטרוף את החיים, ליהנות מכל רגע של חופש ויצירה.

אבל החיים, כמו תסריט בלתי צפוי, לקחו תפנית אכזרית. בבוקר שבת, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי, נשמעה צפירת אזעקה עולה ויורדת, קורעת את השקט של השבת. זו לא הייתה עוד אזעקה שגרתית. משהו באוויר היה שונה, כבד יותר, מאיים. ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע אדירה על ישראל. מטחים כבדים של טילים ורקטות נורו מרצועת עזה אל עבר מרכזי אוכלוסייה בארץ, ובחסותם, אלפי מחבלים חדרו את הגבול – ביבשה, בים ובאוויר. הם פשטו על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, טבחו במבלים במסיבת טבע ליד קיבוץ רעים ונירים, תקפו בסיסי צה"ל ופגעו בעוברים ושבים בדרכים. התמונות והעדויות שהחלו לזרום היו בלתי נתפסות: שמונה מאות אזרחים נרצחו בבתיהם ובמכוניותיהם, מאות ישראלים נחטפו לרצועת עזה, בתים נהרסו, נבזזו והועלו באש. מאות חיילים, שוטרים ואנשי כוחות הביטחון וכיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר אחד נורא, החלה מלחמה.

ההודעה על ההקפצה הגיעה במהירות. הטלפון של שלמה רטט בבהילות, קורא לו לחזור ליחידה. הוא לא היסס לרגע. האווירה בבית הייתה מתוחה. האזעקות המשיכו לילל לסירוגין, הדיווחים בחדשות היו קשים מנשוא. שלמה ארז במהירות את התיק, מנשק את הוריו, אלכסנדר וסופיה, ואת אחיו ואחותו. הפרידה הייתה קצרה, נמהרת, מלאה בדאגה, אך גם בהבנה שזהו תפקידו. הוא נכנס למכוניתו, הותיר מאחור את ביתו במודיעין, את חלומותיו על טיולים ותסריטים, ונסע אל הלא נודע, אל חבריו ליחידה, אל השירות שלמענו הוכשר. בימים הבאים, שלמה ויחידתו השתתפו בפעולות הטיהור של אזור העוטף, סורקים שטח אחרי שטח, מטהרים קיבוצים וישובים מהמחבלים שנותרו. המראות שנגלו לעיניהם היו קשים מנשוא, והותירו חותם עמוק. לאחר מכן, הם החלו באימונים אינטנסיביים לקראת הלחימה הקרקעית הצפויה ברצועת עזה. המתח היה ניכר באוויר, הלוחמים ידעו לקראת מה הם הולכים, ושעות ארוכות הוקדשו לתרגול, לשינון נהלים, לחיזוק הקשרים בין חברי הצוות.

כעבור כמה שבועות, ניתנה הפקודה. הכוחות החלו להיכנס קרקעית לרצועת עזה. שלמה, יחד עם חבריו לגדוד, נכנסו אל תוך עזה, אל תוך המציאות הלא נודעת של לחימה בשטח בנוי, במנהרות, מול אויב אכזרי ובלתי נראה. כל צעד היה מחושב, כל פינה נבדקה, כל מבט היה דרוך. תפקידו כחובש קרבי היה קריטי מתמיד. הוא ידע שחיי חבריו תלויים בו, בשקט נפשו, בכישרונו, ובמהירות תגובתו. הוא נשא על כתפיו את ציוד החובש הכבד, אך יותר מכל, נשא את האחריות הכבדה. ריח אבק השריפה, קולות הירי הבלתי פוסקים, צעקות הפקודות – כל אלה הפכו לחלק בלתי נפרד משגרת יומו. הוא ראה את חבריו נפגעים, טיפל בהם במסירות אין קץ, העניק להם טיפול מציל חיים, והחזיר אותם אל מחוץ למעגל הסכנה. הוא היה שם, תמיד שם, בשבילם.

ביום חמישי, 18 בנובמבר 2023, ה' בכסלו תשפ"ד, יצא גדודו של שלמה למבצע צבאי בג'באליה שבצפון הרצועה, במטרה לטהר את האזור מקיני מחבלים. הגדוד יצא למתקפה, והתנועה בתוך הסמטאות הצרות והמבנים הצפופים הייתה איטית ומסוכנת. שלמה היה בתוך נגמ"ש מרכבה (נמ"ר) של התאג"ד – יחידת הטיפול הרפואי הגדודית – ממוקם בלב הפעילות, מוכן לטפל בכל פצוע. לפתע, ללא התרעה, נקלע הנמ"ר למארב מתוכנן היטב של מחבלים. טיל נ"ט (נגד טנקים) נורה לעברם בפגיעה ישירה. הפיצוץ היה מחריד, רעם עמום שזעזע את הרכב כולו. עשן סמיך מילא את חלל הנמ"ר, ואורות אזהרה החלו להבהב בבהילות. הלוחמים שבפנים ספגו את הפגיעה, וכמה מהם נפצעו.

בתוך הבלבול והכאוס, בתוך ריח העשן החריף והאבק, שלמה החובש לא איבד את קור רוחו. האימונים המפרכים, הניסיון שצבר, והאופי השקט והממוקד שלו, כולם התנקזו לרגע הזה. הוא החל מיד בפעולות חילוץ וטיפול. הוא הוציא לוחמים שנפגעו מהנמ"ר הפגוע, העביר אותם אל השטח הפתוח הסמוך, ומיד החל בטיפול רפואי מציל חיים. הוא עבד במהירות, ביעילות, בנחישות, תחת אש בלתי פוסקת. הוא חבש פצעים, עצר דימומים, ייצב מצבם של פצועים קשה, וכל זאת תוך מתן הוראות ברורות לחבריו המסייעים. הוא הציל חיים, אחד אחרי השני, דאג לכל אחד מהם כאילו היה האח הקטן שלו.

אך בזמן שטיפל באחד מחבריו, כשהוא מרוכז כולו במשימתו הקדושה, מחבל נוסף הגיח מבין ההריסות, וירה טיל נ"ט נוסף. הטיל טס במהירות לעבר הלוחמים, ושלמה, בהבזק של רגע, בהבנה אינסטינקטיבית של הסכנה המיידית, זינק קדימה. הוא חסם בגופו את נתיב הירי. הפגיעה הייתה ישירה, קטלנית. סמל-ראשון שלמה גורטובניק נהרג במקום. במעשה הגבורה העילאי הזה, ברגעיו האחרונים, הציל את חיי חבריו לצוות. הוא לא חשב על עצמו, רק על האחרים. הוא לא רצה למות, הוא רצה לחיות, לטייל, לכתוב, לאהוב, אבל כשנדרש, בחר להגן על חבריו בגופו, במחיר חייו. הוא היה בן עשרים ואחת בלבד בנופלו.

הבשורה על נפילתו של שלמה נפלה כרעם ביום בהיר על משפחתו במודיעין, על הוריו סופיה ואלכסנדר, על אחיו יוסף ועל אחותו אביגיל, ועל חבריו הרבים. הכאב היה בלתי נתפס, ההלם עמוק. הילד שאהב ספרים וסרטים, הנער הצנוע עם לב הזהב, החובש המצטיין שהציל חיים, איננו עוד. האבל היה כבד, קשה מנשוא. שלמה הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין במודיעין, עטוף בדגל ישראל, מלווה באלפי בני אדם שבאו לחלוק לו כבוד אחרון. השקט הכבד ששרר בטקס הלוויה הדהד את אופיו השקט של שלמה, אך גם את הזעקה האילמת של הלבבות השבורים. הוריו, אחיו ואחותו עמדו שם, מנסים להכיל את הגודל הבלתי נתפס של האובדן, את המציאות שבה החלומות הגדולים של בנם נקטעו באחת.

מורשתו של שלמה גורטובניק, הלוחם הצנוע עם לב הזהב, ממשיכה לחיות ולהאיר את דרכנו. כדי להנציח את זכרו ואת פועלו, נחנך מעלה רחוב במודיעין, לא רחוק מבית ילדותו, הנושא את שמו. בכל פעם שתושבי העיר יעברו ברחוב הזה, הם ייזכרו בו, בסיפורו, בגבורתו. זכרו של שלמה מונצח גם באתר האינטרנט של "צוות יהונתן", המקום שבו התאמן והתחשל כנער. בינואר 2025 התקיים שם אימון מיוחד לזכרו, שבו בני נוער נוספים, אולי דומים לו באופיים השקט ובעומקם, הלכו בדרכיו, למדו את ערכיו, ושמעו על מעשה גבורתו. הוא מונצח גם באתר בית הספר "עירוני ב' ע"ש יצחק רבין" שבו למד, באתר "ממוריז+" וברשתות החברתיות "X" ואינסטגרם, שם חבריו ובני משפחתו ממשיכים לשתף סיפורים, תמונות וזיכרונות ממנו, שומרים את להבת זכרו בוערת.

שלמה גורטובניק לא זכה לטייל בעולם, לא זכה ללמוד תסריטאות, לא זכה לכתוב את הסיפורים שרקם בדמיונו. אבל הוא כתב את הסיפור הגדול ביותר, את הסיפור האנושי ביותר, הסיפור של נתינה ללא גבול, של אומץ לב שקט, של הקרבה למען אחרים. סיפור חייו, שנקטע בטרם עת, הוא עדות לכוחה של הרוח האנושית, ליכולת של אדם אחד להשפיע כל כך על סביבתו, להקרין חום, טוב לב ואהבה. הוא נפל כחובש קרבי, תוך כדי הצלת חיים, בדיוק כפי שחי – ממוקד, מסור, ומוכן להקריב הכל למען הזולת. שלמה גורטובניק הוא לא רק שם על מצבה או ברחוב; הוא השראה, הוא זיכרון חי של גיבור אמיתי, שגבורתו נבעה מעצם אנושיותו, מליבו הרחב, ומבחירתו להגן על ביתו, על עמו, ועל חבריו. הוא חלק בלתי נפרד מסיפור התקומה של מדינת ישראל, גיבור שנזכור לעד.