שלמה בן נון

בירושלים נולד שלמה, ביום ט' בכסלו תשס"א, כשכפור קל כבר ריחף באוויר הבוקר הקריר של דצמבר, עוטף את העיר העתיקה בהילה כסופה. הוא היה הבכור של עילית ונועם, ותמיד נשאה איתו את האחריות השקטה הזו, את הבכוריות שעיצבה את גישתו לעולם. הבית שלהם, שהיה מלא באור ובצחוק, היה קרקע פורייה לנשמה טובה. הוריו, שניהם אנשי עשייה, נטעו בו מגיל צעיר את היסודות של נתינה, אהבת אדם ועבודה קשה. כשיונה ושרה הקטנים הצטרפו למשפחה, הפך שלמה לא רק לאח גדול במעמד, אלא גם ברוח. הוא היה להם עוגן, מגדלור של חום ודאגה, תמיד עם אוזן קשבת, עצה טובה וחיבוק מנחם. את הילדות בירושלים זכר כפסיפס של צבעים וריחות: אבק הדרכים בקיץ, פריחת הלילך באביב, צלילי פעמוני הכנסיות שהתערבבו בקריאת המואזין וקולות השבת. הוא למד לאהוב את המגוון האנושי והתרבותי, את הפסיפס האנושי שהפך את ירושלים למיוחדת כל כך. כבר אז, ניצוצות של חמלה החלו להתגלות בו, כשהיה מתכופף ללטף חתול רחוב מורעב או מציע עזרה לחבר שמעד בחצר המשחקים.

כשמלאו לו שבע שנים, נקרתה בפני המשפחה הזדמנות יוצאת דופן: שליחות מטעם המדינה לפריז, צרפת. המעבר היה דרמטי, קפיצה אל עולם אחר, תרבות שונה, שפה זרה. שלמה, ילד ירושלמי שורשי, מצא את עצמו יום אחד מול מגדל אייפל, שומע צרפתית זורמת סביבו בכל פינה, ומנסה להבין את קודקוד החיים החדש. הוא נרשם לבית הספר הבינלאומי, שם פגש ילדים מכל קצוות תבל, חווה תרבויות שונות, ולמד במהרה להסתגל ולפתוח את לבו לחדש. הריחות של המאפים בבולנז'רי השכונתית, צלילי האקורדיון ברחובות הקטנים, המבנים העתיקים והגנים המטופחים – כל אלה נצרבו בזיכרונו כפרק מרתק בעיצוב אישיותו. הוא למד להעריך את המורכבות של העולם, את היופי שבשונות, ובעיקר, את הבית, את השורשים הישראליים ששמר בלב, גם כשהיה רחוק כל כך. השנים בפריז חיזקו בו את תחושת השייכות והזהות הישראלית, אך גם העניקו לו פרספקטיבה רחבה, יכולת להבין ולכבד את האחר, תכונה שתלווה אותו לכל אורך דרכו.

בגיל אחת-עשרה, חזרה המשפחה ארצה, אל העיר מודיעין, שהייתה אז עיר צעירה ומתפתחת, נושאת בחובה הבטחה לעתיד. החזרה הביתה הייתה כמו נשימה עמוקה של אוויר מוכר, של שפה ברורה, של תרבות מובנת. שלמה השתלב בבית הספר היסודי "קשת", שם במהרה מצא את מקומו, ולאחר מכן בתיכון "עירוני ב'" על שם יצחק רבין. בשנות ילדותו ונעוריו, הוא עסק במגוון רחב של ענפי ספורט, שהיוו לא רק פורקן אנרגיה, אלא גם כר פורה לחינוך עצמי ופיתוח משמעת. בשחייה, הרגיש את המים עוטפים אותו, את הכוח המתפתח בשריריו, את השקט התת-מימי שהיה עבורו מפלט. בריצה, נשם את האוויר המלא באבק דרכים, דחף את גופו לקצה, למד את כוחה של ההתמדה. בריקודים סלוניים, למד את חשיבות הקצב, התיאום, והשותפות, את הדרך להוביל ולהיות מובל בקלילות. בטקוואנדו, פיתח את הריכוז, את השליטה העצמית, את הכבוד ליריב, את היכולת להכיל כאב ולהתגבר על מכשולים פיזיים ומנטליים. כל אלה לא היו רק תחביבים, אלא אבני דרך בבניית אופיו, בהקניית ערכים של מצוינות, התמדה, משמעת וכבוד.

אחרי שעות הלימודים, מצא שלמה בית נוסף בתנועת הנוער "הנוער העובד והלומד". בקן של התנועה, בין שיחות עומק לחברים, פעילויות חברתיות וטיולים רגליים, הוא הרגיש שייך ומוערך. שם, בין חבריו בני גילו, התגלו עוד רבדים באישיותו. כשהיה חניך, היה תמיד הראשון להציע עזרה, לחייך חיוך חם, להקשיב בסבלנות. בהמשך, כשבגר ויצא לקורס מד"צים – מדריכים צעירים – הוא הביא איתו למסגרת ההדרכה את אותה חשיבה על האחר, את הרצון העמוק לתת ולעזור, לא רק בתיאוריה אלא במעשים יומיומיים. חבריו לתנועה העידו עליו פעם אחר פעם שהיה "מהאנשים הכי נחמדים ומזמינים בקן", וזה לא היה רק תיאור שטחי. זה התבטא באופן שבו קיבל כל חניך חדש בזרועות פתוחות, איך דאג שאיש לא יישאר לבד, איך ידע לזהות מצוקה קטנה בעיניים ולגשת בשקט, להציע עזרה או סתם כתף להישען עליה. הדרכותיו היו מלאות באנרגיה, ביצירתיות ובהומור, אך תמיד עם מסר ברור של חברות, ערבות הדדית ואחריות קהילתית. הוא לא רק לימד תכנים, אלא חינך לערכים דרך דוגמה אישית, דרך המבט החם בעיניו והחיוך הכובש שמעולם לא מש מפניו.

שנות התיכון היו עבור שלמה תקופה של התפתחות מואצת, לא רק לימודית וחברתית, אלא גם התנדבותית. הוא אהב לתרום לקהילה, והיה פעיל במסגרות שונות, תמיד מחפש דרכים להשפיע לטובה. כשמלאו לו שש-עשרה, בכיתה י"א, הוא נתקל בפרויקט מיוחד של מחלקת הנוער והצעירים של מודיעין – פרויקט "ליצנים קהילתיים". הרעיון של לשמח ילדים, במיוחד אלה הזקוקים לחיוך, קסם לו מיד. הוא ניגש לראיון עם רכזי הפרויקט, ומהרגע הראשון, הקסם האישי שלו היה בלתי ניתן לעצירה. "אחרי חמש דקות של שיחה, ידענו שהוא מתאים לפרויקט ושאין סיכוי שאנחנו מוותרים עליו," סיפרו הרכזים, כשחיוך עולה על פניהם. "מהרגע הראשון שלמה שבה את ליבנו." הוא לבש את הבגדים הצבעוניים, שם את האף האדום, ומיד נכנס לדמות. לכל גיבוש, אירוע קהילתי, יום הולדת או ביקור בבית חולים, היה מביא איתו את הקסם האישי הייחודי שלו, את החיוך החם הממיס ואת נועם ההליכות שכל כך אפיינו אותו. הוא ידע לגשת לכל ילד וילדה, גם לכאלה שהיו פחות סבלניים או חשדניים, ולפרוץ את המחסומים. הוא היה הדמות הדומיננטית בחדר, לא בכוחניות אלא בכריזמה שקטה, תמיד ידע להוביל את הפעילות, תוך מתן תשומת לב אישית לכל פרט, לכל מבט, לכל צחוק קטן. הוא לא רק שימח ילדים, הוא העניק להם רגעים של אסקפיזם, של קסם, של תקווה, והיה ברור לכל שזהו ייעוד אמיתי עבורו.

ב-31 במרץ 2019, יום אביבי ובהיר, התגייס שלמה לצה"ל. הוא בחר בחטיבת הצנחנים, יחידה קרבית ויוקרתית, מתוך רצון עמוק לתרום מעצמו כמה שיותר, להגיע לקצה גבול היכולת ולהגן על המדינה שכה אהב. המסע החדש הזה, שהיה רחוק כל כך מהליצנות והריקודים, דרש ממנו התאמה מהירה לסביבה נוקשה ומאתגרת. טירונות הצנחנים הייתה קשה מנשוא, פיזית ונפשית, אך שלמה הגיע מוכן. הוא היה נחוש לעבוד קשה כדי להצטיין בכל מה שעשה, ולא הסתפק בפחות מהטוב ביותר. בזמן הט"ש – טרום שינה – אותם רגעים ספורים בערב בהם ניתנה לחיילים הזדמנות להתקלח, לדבר בטלפון עם הבית או סתם לנוח לרגע, שלמה נהג לנהוג אחרת. בעוד שאר הטירונים היו תשושים ומרוטים, מתכוננים לשינה הכמהה, הוא היה לובש בגדי ספורט ויוצא לריצה נוספת. זו לא הייתה רק ריצה פיזית, אלא הצהרה, מחויבות פנימית למצוינות, הבנה שכל דקה חשובה, שכל אימון קטן בונה את הכוח והחוסן הנדרשים ללוחם. חבריו לצוות, שראו אותו רץ בעודם מתמוטטים מעייפות, הבינו כבר אז שמדובר באדם יוצא דופן. אחד מהם סיפר לימים, בעיניים נוצצות של הערכה: "מהרגע הראשון בשירות ביחד, היה ברור שהוא עשוי מחומר אחר. הבן אדם שהכי נתן מעצמו, הכי משקיע, הכי חזק, החבר הכי טוב שאפשר לבקש." זו הייתה עדות לא רק לכוחו הפיזי, אלא גם לכוחו המנטלי, למסירותו הבלתי מתפשרת ולנשמתו הגדולה.

יכולותיו הגבוהות של שלמה, הן הפיזיות והן המנהיגותיות, לא נעלמו מעיני מפקדיו. הוא בלט מעל כולם, לא רק בהישגיו האישיים אלא גם ביכולתו להרים את המורל של הצוות, לדחוף את חבריו קדימה ולשמש דוגמה. במהרה, נשלח לקורס מ"כים – מפקדי כיתות – שם למד את רזי הפיקוד, את האחריות הכבדה של הובלת חיילים, את הדרך להנחיל ערכים ולשמש השראה. הוא סיים את הקורס בהצטיינות, וחזר לגדוד כמפקד כיתה, תפקיד בו יישם את כל מה שלמד, והטביע את חותמו על חייליו. הוא לא היה מפקד שצועק פקודות מרחוק, אלא מפקד שנמצא בחזית, לצד חייליו, נושא באותו משא, מתמודד עם אותם קשיים, ולעיתים קרובות, אף יותר מהם. לאחר מכן, היה זה רק טבעי שימשיך את דרכו בפיקוד וייצא לקורס קצינים. אל בה"ד 1, בית הספר לקצינים, הגיע שלמה כשהוא כבר שנתיים בצבא, בוגר, מנוסה, ובעל רקורד מרשים של פיקוד וביצוע. הוא לא היה עוד פרח קצונה צעיר וחסר ניסיון, אלא לוחם ומפקד מנוסה, שהבין את משמעות הדרגות ואת כובד האחריות. בבה"ד 1, הוא פרח באופן מיוחד. הוא נהנה מכל רגע, מהאתגרים הפיזיים והמנטליים, מהלימודים המעמיקים, מהשיחות עם המפקדים והחברים. היה ברור לכל מי שהכיר אותו שיש לו ייעוד בצה"ל, ושהוא יחזור לגדוד כקצין מוביל.

עם סיום קורס הקצינים בחודש נובמבר 2021, עמד שלמה בפני צומת דרכים. הוא רצה בכל מאודו להיות מ"מ טירונים, ללוות את החיילים החדשים בצעדיהם הראשונים בצבא, להטביע בהם את ערכי הצנחנים, לחשל אותם ולבנות את הדור הבא של הלוחמים. אך למג"ד, מפקד הגדוד, היו תוכניות אחרות עבורו. הוא זיהה את הפוטנציאל העצום בשלמה, את יכולותיו המקצועיות והאנושיות, והחליט לשבץ אותו כמפק"צ – מפקד צוות – בפלגה א', הפלוגה של חן בוכריס ז"ל, שנפל אף הוא ב-7 באוקטובר 2023. שלמה נכנס לצוות ותיק, צוות של חיילים שכבר היו שמונה חודשים לפני השחרור שלהם, מה שהציב בפניו אתגר פיקודי מורכב. חיילים ותיקים, שכבר ראו הכל, לעיתים קרובות פחות פתוחים לקבל מפקד חדש. אך שלמה, בעבודה קשה ולא מתפשרת, בדוגמה אישית שהקרין בכל רגע, ובמקצועיות ללא דופי, קנה את מקומו כמפק"צ מצטיין. הוא לא רק הוביל את הצוות במשימות המבצעיות, אלא גם ידע תמיד להפעיל יוזמה והתקפיות, חשיבה שונה ומקורית, שהפתיעה לעיתים את מפקדיו והובילה להישגים יוצאי דופן. הוא ראה כל חייל וחייל בצוותו, לא רק כבורג במערכת, אלא כאדם שלם עם רצונות, חששות וחלומות. הוא האמין בדוגמה אישית ככלי הפיקוד החזק ביותר, והיווה מודל לחיקוי עבור חייליו, שהעריצו אותו וסמכו עליו בעיניים עצומות. הוא ידע לאזן בין דרישות מבצעיות גבוהות לבין דאגה אמיתית לרווחתם של חייליו, והיה עבורם לא רק מפקד, אלא מנהיג וחבר.

עם סיום תפקידו כמפק"צ בפלגה א', ביקש שלמה לחזור אל בה"ד 1, הפעם כמפק"צ בגדוד גפן, שם מכשירים את דור העתיד של קציני החי"ר. הוא אהב את הצבא בכל נימי נפשו, ורצה בכל מאודו להכשיר את הצעירים, להטמיע בהם את הידע, את המקצועיות, את הרוח הלוחמת, ואת הערכים שכה האמין בהם. הוא ראה בכך שליחות עליונה – להכין את הדור הבא למלחמה, להבטיח שהם יהיו הטובים ביותר, המוכנים ביותר, המפקדים הנחושים ביותר. הוא שימש כמפק"צ בגדוד גפן במשך שני מחזורים, שם זכה להשפיע על מאות צוערים, לעצב את דמותם הפיקודית ולהקנות להם את הכלים הנדרשים. הוא היה מפקד תובעני אך הוגן, שידע לדרוש מצוינות אך גם להעניק תמיכה בלתי מסויגת. לאחר מכן, שב שלמה לגדוד 202, הפעם לתפקיד סמ"פ – סגן מפקד פלוגה – בפלגה ג'. זה היה צעד נוסף בסולם הפיקוד, אחריות גדולה יותר, השפעה רחבה יותר. הוא נכנס לתפקיד עם ניסיון עשיר, עם הבנה עמוקה של השטח ושל האנשים, ועם נחישות בלתי מתפשרת להמשיך להוביל ולהצטיין.

ראש השנה תשפ"ד, ספטמבר 2023, היה עבור שלמה רגע של הכרה והערכה ציבורית. הוא קיבל את אות ההצטיינות החטיבתי ממח"ט הצנחנים, על פועלו, על מסירותו, על מקצועיותו ועל דוגמתו האישית. הטקס היה מרגש, והיה זה רגע של גאווה עצומה עבורו ועבור משפחתו. הוא היה מיועד להתחיל קורס מ"פים – מפקדי פלוגות – במהלך חודש נובמבר 2023, עוד צעד משמעותי במסלול הפיקוד המרשים שלו, שהעיד על הפוטנציאל העצום שראו בו מפקדיו. במסגרת טיול שערכו למצטייני החטיבה, נשאל שלמה שאלה פשוטה אך מהותית: "מהי חטיבת הצנחנים עבורך?" תשובתו, שיצאה מליבו, שיקפה את כל מה שהיה עבורו: "חטיבת הצנחנים זה הבית השני, אני רוב הזמן פה, זה החברים, זה הסגל, זה הלוחמים. זו זכות להיות פה בחטיבה וזו זכות גדולה עוד יותר להיות מפקד בחטיבה." מילים אלה לא היו מליצה ריקה, אלא ביטוי אמיתי של זהות, של שייכות, של מחויבות עמוקה. הוא חינך למצוינות בכל דרכיו, וסחף את כל מי שסביבו לעשות את הטוב ביותר שאפשר, לא רק בשדה הקרב אלא גם בחיי היומיום. הוא אהב לנגן על גיטרה ולשיר, והיה זה מחזה מרגש לראות את המפקד הקשוח מנגן באוהל או סביב מדורה, מפיח חיים בצלילים ובמילים, שמח ומשמח את סובביו. בכל מקום אליו הגיע, כולם אהבו אותו ורצו להיות בסביבתו. הוא היה אדם אופטימי ונדיב, בעל אינטליגנציה רגשית גבוהה ואצילות נפש, חבר אמת שתמיד אפשר היה לסמוך עליו שיהיה שם בעת צרה, להקשיב, לייעץ, לעזור, או סתם לתת חיבוק חם. את משפחתו אהב אהבה עמוקה, דאג לאחיו יונה ושרה, ושמר איתם על קשר קרוב וחם, שהיה עבורו עוגן יציב בעולם הסוער של הצבא.

ואז הגיעה השבת ההיא, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, ה-7 באוקטובר 2023. השעה הייתה שש וחצי בבוקר, והשקט של חג שמחת תורה נקרע באחת. ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים על ישראל. ירי מסיבי של אלפי טילים ורקטות מרצועת עזה כיסה אזורים נרחבים בארץ, ובחסותו חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית – והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, על מבלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. הטלפון של שלמה, כמו של אלפי קצינים ולוחמים, רטט בפתאומיות. הודעת ווטסאפ קצרה ובהולה, "הקפצה", ואחריה הנחיה ברורה: להגיע ליחידה, מיד. הזמן חלף במהירות מעוותת. אביו, נועם, הסיע אותו לבסיס, מלווה אותו בנסיעה דוממת, מלאת חשש אך גם גאווה. "לפני שבועיים אמרת לי שאתם נכנסים," נזכר נועם לימים בכאב, "חשבתי שכלום לא יפגע בך. אתה עם החבר'ה הכי טובים. טעיתי." שלמה ירד מהרכב, חיוך קטן, מבט נחוש. חיבוק אחרון, חזק, ארוך מהרגיל. הוא נבלע בשערי הבסיס, אל תוך הכאוס המשתולל, אל תוך הערפל של אי וודאות וסכנה. המחבלים רצחו בדם קר כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, ביצעו בהם פשעים כבדים, חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר נורא זה החלה מלחמה.

בימים הראשונים של הלחימה, פלגה ג' של שלמה, יחד עם שאר כוחות צה"ל, עסקה בטיהור יישובי העוטף ממחבלים. זה היה קרב קשה, מבית לבית, חצר לחצר, מול אכזריות שטרם נראתה כמותה. שלמה הוביל את חייליו באומץ לב, בנחישות, ברוגע מעורר השתאות, גם כשהסכנה הייתה מוחשית ומידית. הוא היה שם עבור חייליו, דוגמה ומופת, מפקד שניתן לסמוך עליו בכל מצב. לאחר סיום טיהור היישובים, החלה הפלוגה בהכנות קדחתניות לשלב הלחימה הקרקעית ברצועת עזה. זו הייתה תקופה של תדריכים אינסופיים, תרגולים מפרכים, בדיקות ציוד חוזרות ונשנות, ובעיקר – מתח עצום באוויר. כל לוחם ידע לאן הוא הולך, ומה המשמעות של הכניסה לשטח האויב. מספר שבועות לאחר מכן, הגיעה הפקודה. שלמה נכנס עם חייליו ללחימה בשטח הרצועה. במשך שבועיים, ניהל לחימה עצימה וקשה בראש חייליו, עמוק בתוך העיר עזה. הם התקדמו בסמטאות צרות, נתקלו במארבים, טיהרו מבנים, נלחמו מול אויב מתוחכם וחסר מעצורים. שלמה היה בחזית, תמיד מוביל, תמיד מעורר השראה, תמיד מקצועי, מגן על חייליו ומוודא שכל משימה תבוצע על הצד הטוב ביותר. הוא עסק בפינוי אזרחים, בלחימה מול מחבלים חמושים, ובסריקת תשתיות טרור, תחת אש בלתי פוסקת.

סגן שלמה בן נון נפל בקרב ביום ג' בכסלו תשפ"ד, 16 בנובמבר 2023, במהלך פשיטה חטיבתית על בית חולים אל-קודס בעיר עזה. הוא היה בן עשרים ושתיים בנופלו. נפילתו הותירה חלל עצום, פער בלתי ניתן לגישור, כוכב שנפל בטרם עת משמי חייו. בשדות הקטל של עזה, בלב המאבק על ביטחון הבית, הוא נפל כגיבור, מגן על עמו ועל ארצו. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין במודיעין, עטוף בדגל ישראל, מלווה בהמון אדם כואב, בהורים שבורים, באחים ואחיות שאיבדו את עוגנם, בחברים ופקודים שהתקשו להאמין. לאחר נפילתו, הועלה לדרגת סרן, כהוקרה על מסירותו, מנהיגותו וגבורתו.

אביו, נועם, ספד לו בהלוויה, מילים שבורות שיצאו מלב מדמם: "כמפקד, תמיד ידעת לתת דוגמה אישית ומקצועית, תמיד רצת קדימה. בשבעה באוקטובר הסעתי אותך לצבא ולפני שבועיים אמרת לי שאתם נכנסים, חשבתי שכלום לא יפגע בך. אתה עם החבר'ה הכי טובים. טעיתי. היית הבן המושלם... אוהבים אותך בני שלמה, נתגעגע, נחסר אותך. חלק מאיתנו מת היום." שלמה השאיר אחריו הורים, אח ואחות, וקהילה שלמה שחשה את הכאב העמוק, את האובדן הבלתי נתפס. אך יחד עם הכאב, עלתה גם גאווה עצומה, על האדם שהיה, על החיים שחי, על הדרך שבה בחר. הוא מונצח באנדרטת הצנחנים הסמוכה לבסיס תל נוף, עדות אילמת ומרגשת לגבורת לוחמי החטיבה, ובבית הספר התיכון "עירוני ב'" במודיעין, בו למד, שם דמותו תשמש השראה לדורות הבאים. במודיעין, סמוך לביתו, נחנך משעול על שמו, שהוקם על ידי עיריית מודיעין, שביל עוטף ירוק, שיזכיר לכל עובר ושב את הצעדים הנחושים של הילד שהפך לגיבור. ועמוד לזכרו הוקם באינסטגרם תחת השם remember_shlomobennun, ובו תמונות, סרטונים וסיפורים מתחנות חייו השונות, שמאפשרים לכולם לגעת בזיכרונות, לחלוק את הכאב והגאווה, ולשמר את דמותו חיה ונושמת. שלמה בן נון, סרן, סגן מפקד פלוגה, בן 22 בנופלו, הוא לא רק שם על מצבה או פרט בסטטיסטיקה. הוא סיפור חיים שלם, של אהבה, נתינה, מצוינות וגבורה, שילוב נדיר של ענווה ואצילות נפש עם נחישות בלתי מתפשרת. הוא מגדלור של תקווה, שסיפורו ימשיך להאיר את הדרך, להזכיר לנו את המחיר הכבד של החירות, ואת הרוח הבלתי נשברת של עם ישראל. זכרו לעד.