שלמה אביעד ניימן

במרומי מדבר יהודה, שם האופק נמתח עד אין קץ והרוח נושאת אבק דרכים ואת ניחוח הצמחים העיקשים, ביישוב מצפה יריחו, נולד שלמה אביעד ניימן ביום קר אחד בחורף תשנ"ג, עשרים ושלושה בינואר אלף תשע מאות ותשעים ושלוש. הוא היה בנם של נעמה ואליקים, בן למשפחה שהייתה עולם ומלואו – בית שוקק חיים, תמיד רוחש פעילות, מלא בצחוק ילדים ובהמולה עליזה. כשעמיחי, איתיאל, רעות, מאיר, יהודית, אסנת, הללי, שיראל, צוריאל, שובאל וינון גדלו סביבו, אביעד למד מגיל צעיר מהי משפחה גדולה, מהי חלוקת נטל ואחריות, ומהי שמחה שמתרבה כשחולקים אותה. הבית במצפה יריחו לא היה רק קירות ותקרה, אלא מרחב חינוכי טבעי, שבו כל אחד מצא את מקומו, ולמד לתת ולקבל, לאהוב ולהיות נאהב. הילדות של אביעד הייתה ארוגה במארג צפוף של טיולים רגליים בשבילי היישוב, משחקי מחבואים בין הסלעים, וסיפורים שסופרו בערבים סביב שולחן ארוך שמעולם לא היה ריק. הוא ספג את ערכי הקהילה, את תחושת השייכות העמוקה למקום ולאנשים, ואת הרצון התמידי לתרום ולעזור. כבר אז בלט חיוכו התמידי, האור בעיניו, והנכונות המיידית להושיט יד. אם ילד נפל ושרט ברכו, אביעד היה הראשון לגשת, להציע עזרה, ולנסות להסיח את דעתו בכדי שישכח את הכאב. אם חבר חיפש משחק אבוד, אביעד היה מתגייס למשימה במלוא המרץ, כאילו מדובר באוצר נסתר. זו הייתה אישיות שהחלה להתעצב על אדמת מצפה יריחו, בין הנופים הצחיחים והירוקים גם יחד, נוף שלמד להכיר ולאהוב בכל נימי נפשו.

ככל שנקפו השנים, והילד הקטן הפך לנער, הלך והתגבש בו אותו אופי מיוחד. הוא היה זה שתמיד חיפש דרכים להיטיב, שתמיד שאל "מה הבעיה?" עוד לפני שהבעיה עצמה הוגדרה, ותמיד מיהר להשיב "אין בעיה", כאילו כל מכשול הוא רק הזדמנות למצוא פתרון יצירתי. הוא לא היה שייך לאותם נערים שמסתגרים בעולמם, אלא נער שהיה נוכח, מעורב, ופעיל. את אהבתו לצעצועים, שהחלה בילדות, הוא לקח עמו לבגרות, אבל לא מתוך אגואיזם של אספן, אלא מתוך דחף פנימי עמוק לשמח אחרים. הוא היה קונה כל דבר חדש, איזו המצאה טכנולוגית או פריט גאדג'ט שובה עין, ותמיד קנה לפחות שניים, לפעמים אפילו שלושה. הוא ידע שמישהו אחר ירצה, שמישהו אחר ישמח, ושאין סיפוק גדול יותר מלראות את הניצוץ בעיניו של אדם שקיבל משהו שרצה או שפשוט הפתיע אותו. כך, מהר מאוד, היה מחלק את הצעצועים הללו לבני משפחה, לחברים, או סתם למי שחשב שישמח. זו הייתה דרכו לבטא את אהבתו, את נדיבותו, ואת הרצון הבלתי נלאה שלו להפיץ טוב בעולם. התכונות הללו, של יוזמה ושל נתינה, לא נשארו בגבולות הבית והמשפחה. כבר בגיל צעיר, כנער, נכנס אביעד לעשייה ציבורית ביישוב. הוא לא חיכה שיבקשו ממנו, אלא זיהה צרכים, חשב על פתרונות, והתגייס למשימה. הוא היה מעין "כתובת" עבור כל דורש, בין אם היה זה שכן שזקוק לעזרה בהובלה, או חבר שצריך אוזן קשבת ועצה. הוא ידע לדבר עם כל אחד בגובה העיניים, ליצור קשרים, ולסלול דרכים שיובילו לפתרון.

את שיר מנדלסון פגש אביעד בשנות נעוריו המאוחרות. מיד ניצתה ביניהם שלהבת אהבה, תדר משותף שחיבר ביניהם באופן עמוק ומהיר. שניהם היו צעירים, מלאי אידיאלים, עם רצון עז למלא שליחות בעולם, להיטיב עם הכל, ולהותיר חותם. הקשר ביניהם היה טהור ומרגש, מבוסס על הערכה הדדית, על חלומות משותפים ועל אמונה בכוחה של אהבה לבנות עולם. הם לא היססו זמן רב. בבני שמונה עשרה בלבד, ילדים גדולים מהחיים, כפי שתיארו אותם לימים, נישאו זה לזו. זו הייתה החלטה של אומץ לב, של אמונה עמוקה, ושל מחויבות לדרך חיים משותפת. הם בנו את ביתם במצפה יריחו, והפכו אותו למגדלור של אהבה, נתינה, וחינוך. את השנים הראשונות לנישואיהם אפשר לתאר כבנייה אינטנסיבית – לא רק של בית פיזי, אלא של תשתית חזקה למשפחה עתידית. הם למדו זה מזה, חיזקו זה את זו, ויצרו מרחב שקט ובטוח שבו יוכלו לגדל את ילדיהם ברוח הערכים שהנחו אותם.

עם השנים התרחבה המשפחה. חגי, הבן הבכור, נולד ראשון, ואחריו הגיעו צוריה, כרמי ורפאל. אביעד היה אב למופת, נוכח בחייהם של ילדיו בכל רגע אפשרי. הוא לא היה מסוג האבות שרואים את הילדים רק בסוף השבוע; הוא היה שותף פעיל בחינוכם, בלימודם, ובחיי היומיום שלהם. הוא הקפיד למצוא זמן ללמוד איתם, להקשיב לסיפוריהם, ולתכנן יחד איתם את העתיד. אפילו בר המצווה של חגי, שהיה אז בן שתים עשרה, כבר החלה להירקם במחשבותיו של אביעד, עם תוכניות וחלומות גדולים. הבית היה תמיד מלא בצחוק, בסיפורים, ובפעילויות משפחתיות. אביעד היה אבא מפרגן ודואג, תמיד מעודד את ילדיו ללכת בעקבות חלומותיהם ולשאוף למצוינות. את אהבתו לטיולים, למדבר, ולשטח, הוא הנחיל גם לילדיו. הג'יפ המשפחתי היה כלי קודש, שהוביל אותם למקומות מגניבים ונסתרים במדבר יהודה, על הטרקטורונים היו חורשים את השבילים, מגלים פינות חמד, ויוצרים זיכרונות משותפים שיחזיקו מעמד לנצח. כל טיול היה הרפתקה, הזדמנות ללמוד על הטבע, על הארץ, ועל עצמם. אביעד היה תמיד מפתיע אותם, מראה להם משהו חדש, מגלה עמם סודות. זו הייתה דרכו לחבר את ילדיו לשורשיהם, לאדמה, ולתחושת השייכות העמוקה למקום.

לצד חיי המשפחה העשירים, המשיך אביעד להיות פעיל מאוד בעשייה הציבורית. הוא לא ידע מנוח כשמדובר היה בקידום טובת הכלל, בשיפור חיי הקהילה. הוא היה בעל יכולת מדהימה ליצור קשרים – עם אנשים פשוטים מהשורה, ועם שרים בממשלה. הוא ידע לדחוף עוד ועוד פרויקטים לטובת הציבור, ולא ויתר לעולם על מטרה שהציב לעצמו. בירוקרטיה, קשיים בין אנשים, או כל מכשול אחר – אף אחד מאלה לא עמד בדרכו. הייתה בו יכולת מופלאה לאבחן במהירות היכן מונחת הבעיה האמיתית, ולמצוא לה פתרון. הוא ידע לסול מסילות לליבות בני אדם, להקשיב בסבלנות, לייעץ בחוכמה, ולמצוא את הדרך הנכונה שתוביל להשגת המטרה הסופית. והכל, בדרכי נועם, מתוך רצון שכולם יהיו מרוצים, שכולם ירגישו שותפים להצלחה. כך, בין עבודתו לבין חייו המשפחתיים, מצא זמן להיות חבר מזכירות היישוב, ודחף במלוא המרץ את תכנון "שכונת הבננה" – פרויקט שאפתני שהיה יקר לליבו, ואת בניית בריכת היישוב, ועוד אינספור יוזמות קטנות וגדולות. הוא לא הסתפק בכך. הוא היה הכוח המניע מאחורי הקמת שכונה חדשה על הגבעה שבה גר, הביא מנופים ובאגרים, והזיז הרים תרתי משמע כדי שהפרויקט יצא לפועל. שיא העשייה הציבורית שלו, וזו שתיזכר לעד, הייתה בניית בית הכנסת של הגבעה. הוא בנה אותו תוך כדי שנת המלחמה, תקופה של אי וודאות וקשיים עצומים. חברי הגבעה קראו לו "המנוע", כי היה בו הספק בלתי נתפס. מה שאנשים אחרים לא מספיקים לעשות בשנים רבות, הוא עשה בימים ספורים, מתוך אמונה בלתי מעורערת בחשיבות המעשה.

האמונה הזו, בגאולת ישראל, הייתה עמוד השדרה של חייו. היא לא הייתה רק תיאוריה או רעיון מופשט, אלא כוח מניע ממשי, שהשפיע על כל החלטה ועל כל צעד שנקט. הוא האמין בכל מאודו בתפקידו לתרום באופן משמעותי להשגת המטרה הגדולה הזו. כשנולד חגי, בנו הבכור, התגייס אביעד לצבא, לחטיבת גולני. הוא הגיע לבקו"ם ביום הגיוס, כשחגי הקטן בזרועותיו, מחזה מרגש שנתפס בעדשת המצלמה ותועד בעיתון. הוא ידע אז, כפי שידע תמיד, שמלחמה היא חלק מהמציאות של חיינו כאן. "ברור לי שתהיה מלחמה," אמר, "ואם יש מלחמה, אין מצב בעולם שאני לא שם." זו לא הייתה אמירה של שש אלי קרב, של מי שמחפש הרפתקאות, אלא אמירה שמבטאת כובד ראש, הבנה עמוקה של גודל השעה וגודל המשימה. הוא הבין שקיומה של מדינת ישראל אינו מובן מאליו, ושיש מחיר שיש לשלם כדי להגן עליה, על תושביה, ועל עתידה. שירותו הצבאי היה ביטוי נוסף למחויבותו הבלתי מתפשרת לעם ולארץ.

שנים חלפו, ואביעד המשיך לבנות את חייו, את משפחתו, ואת קהילתו. הוא היה עוגן של יציבות, של טוב לב, ושל נתינה. החיים במצפה יריחו זרמו במסלולם, עם השגרה המבורכת של משפחה גדלה, עבודה, עשייה ציבורית, וטיולים בנופי המדבר. הילדים גדלו, כל אחד מהם נושא בתוכו חלק מהאור המיוחד של אביהם. ואז, בבוקר שמחת תורה, השביעי באוקטובר אלפיים עשרים ושלוש, התפוצץ השקט. הבוקר התמים הפך בן רגע לאירוע מזעזע, בלתי נתפס, ששינה את פני המדינה כולה. הטלפון של אביעד לא הפסיק לרטוט. הודעות וואטסאפ זרמו בקבוצות המילואים, קריאה בהולה להתייצב. לא היה צריך לומר לו פעמיים. הציטוט "אין מצב בעולם שאני לא שם" קיבל לפתע משמעות מצמררת. הוא עזב את הבית במהירות, חיבוק חטוף לילדים, נשיקה לשיר, מבט אחד ארוך בעיניה, מבט של הבטחה לחזור. האווירה ביישוב, כמו בכל הארץ, הייתה טעונה בחרדה, בכאב, ובתחושה עמוקה של חוסר אונים, אבל גם בנחישות בלתי מתפשרת.

אביעד התגייס למילואים ושירת בחיל רגלים, בגדוד 222 של חטיבת כרמלי. מאותו יום ואילך, נכנסה המשפחה לשגרה חדשה, שגרת מלחמה, שגרת המתנה ודאגה. הוא עבר ארבעה סבבים אינטנסיביים של לחימה, יותר ממאתיים ושלושים ימי מילואים מצטברים, תקופה ארוכה ומתישה. הוא החל בצפון, עבר לעזה, וחזר שוב לצפון. בכל מקום שאליו הגיע, הוא הביא עמו את רוחו המיוחדת, את היכולת שלו "לניימן" – שם קוד שחבריו המציאו לכשרונו המופלא להשיג כל דבר שנדרש עבור הפלוגה, ולא משנה באילו תנאים הם נמצאו. זה היה חלק בלתי נפרד מאישיותו, שהתעצמה דווקא בתנאי השטח הקשים. כורסת מסאז' לעמדה קדמית בלבנון? אין בעיה. טרקטורון לעמדות שהצבא כלל לא אישר לרכבים להתקרב אליהן? אביעד כבר ימצא את הדרך. גנרטור, מקרר, מכונת ברד לאזור שהייה מרוחק? הוא כבר ידאג לזה. הוא לא עשה זאת למען עצמו, אלא למען חבריו, למען רווחתם, כדי להקל עליהם ולו במעט את הקשיים הפיזיים והנפשיים של הלחימה. הוא היה הלב הפועם של הפלוגה, זה שדאג לפרטים הקטנים והגדולים, ששמר על המורל, ושהפיח תקווה גם ברגעים הקשים ביותר. הוא היה כתף תומכת, אוזן קשבת, ומומחה באיתור פתרונות בלתי אפשריים.

לאחר הסבב הראשון בעזה, חזר אביעד הביתה נסער. המראות שראה, המפגש עם האויב, הותירו בו רושם עמוק. הוא סיפר לשיר על הבתים שבהם נלחמו, על הציורים והתמונות של מסגד אל אקצא שכיסו את הקירות. הוא הבין לעומק את האידיאולוגיה שמאחורי הלחימה של האויב, ואת התשוקה העזה שמניעה אותם. כשיצא מעזה, הדבר הראשון שעשה היה ללכת ולקנות מצייר מקומי ציור ענק של בית המקדש. עם הציור הזה חזר הביתה, והציב אותו במקום בולט. "הם יודעים על מה הם נלחמים," אמר, "אנחנו חייבים לדעת על מה אנחנו נלחמים." זו לא הייתה קריאה דתית מליצית, אלא הבנה עמוקה של מהות הקרב, של משמעות קיומנו כאן, ושל התקווה והייעוד שמניעים אותנו. הוא ראה בבניין בית המקדש סמל עמוק לגאולה שלמה, לחזון של עם ישראל בארצו, חזון שחייבים לזכור, להפנים, ולהילחם למענו. הוא לא התיימר להחזיק באמת המוחלטת, אלא רצה לעורר בכולם את התשוקה, את הידיעה הברורה, על מה אנחנו נלחמים.

הזמן חלף, וימי המילואים נמשכו. הושענא רבה, כ"א בתשרי תשפ"ה, עשרים ושלושה באוקטובר אלפיים עשרים וארבע. גדוד 222 של חטיבת כרמלי קיבל משימה קשה ומורכבת: לכבוש את ג'בל בלאט, הר אסטרטגי בדרום לבנון, השולט על כלל צפון הארץ, מאצבע הגליל ועד חיפה. הייתה זו משימה קריטית, שנועדה להגן על יישובי הצפון ולנטרל את איום האויב. הכוחות התקדמו בזהירות, צועדים בתוך סבך הצמחייה הים תיכונית העבותה, בין סלעים ושיחים קוצניים, כשכל צעד נמדד בקפידה. המתח היה ניכר באוויר, דריכות של לוחמים שיודעים שכל רגע עלול להתפוצץ. בשלב מסוים, גילה הכוח מחסן גדול של אמצעי לחימה. המג"ד, ירדני, פקד על כוח של מחלקה אחת לנוע קדימה, במטרה למנוע הפתעות נוספות ולטהר את השטח. המ"מ אמיתי הוביל את הכוח, אביעד וחבריו צעדו אחריו, חשים את משקל הציוד על גבם, את אחיזת הנשק בידיהם, ואת הדופק המהיר בלב.

לאחר כמאה מטרים של התקדמות זהירה, נתקלו הלוחמים בחוליית מחבלים שהתחבאה בתוך פיר מנהרה, ממתינה להם. לפתע, מטען רב עוצמה הופעל בבת אחת. הפיצוץ החריש אוזניים, רסיסים עפו לכל עבר, והאוויר התמלא עשן ואבק. בתוך הרגעים המטלטלים של הכאוס, נפלו ארבעה מטובי בנינו במקום. נשמותיהם הטהורות נפרדו מגופם בלבנון, הרחק מהבית, אך בליבם של אהוביהם קרוב מתמיד. רב סמל שלמה אביעד ניימן ז"ל היה אחד מהם. לצידו נפלו שמואל הררי, מרדכי אמויאל ושובאל בן נתן. היה זה רגע קורע לב, של אובדן נורא, של כאב בלתי נתפס. אך הקרב לא הסתיים. המ"פ, מתוך נחישות עילאית, זרק רימון אל תוך הפיר, והמחבלים חוסלו. השקט שירד לאחר מכן היה כבד ומלא אימה.

לאחר הקרב, החל חילוץ קשה מתוך הסבך. הפצועים וההרוגים פונו בתנאים מסובכים, כשחבריהם נושאים אותם על כתפיהם, בכאב ובכבוד. כל צעד היה כואב, כל נשימה הייתה מאבק. בדרכם חזרה, מילמלו הלוחמים מילות פרידה, מילות כאב, מילות תפילה שקטה, כשהם חשים את גודל האובדן ואת המחיר הכבד של המלחמה. אביעד, בן שלושים ואחת בנופלו, הותיר אחריו חלל עצום. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בהר הרצל, שם מצבות אבן מספרות את סיפורם של גיבורי ישראל. לאחר נפילתו, הועלה בדרגה מרב סמל לרב סמל ראשון, כהוקרה על מסירותו ועל הקרבתו.

ההלם במצפה יריחו היה גדול. ראש המועצה האזורית בנימין, ישראל גנץ, ספד לו בכאב: "הכרתי את אביעד באופן אישי וקרוב. חבר הנהגת היישוב, איש חסד גדול שכל מעשיו היו להיטיב בשקט ובצנעה." זו הייתה תמצית חייו של אביעד. הוא הותיר אחריו את שיר אשתו, את ארבעת ילדיו – חגי, צוריה, כרמי ורפאל – שהעולם שלהם התהפך ברגע אחד. הוא הותיר אחריו את הוריו נעמה ואליקים, ואחד עשר אחים ואחיות שאיבדו עמוד תווך במשפחה. החלל שהותיר היה עצום, והכאב בלתי נתפס.

באזכרת השלושים לנפילתו, הוציאה המשפחה עיגולי מתכת מעוצבים עם ציור של בית המקדש – אותו ציור שאביעד הביא עמו מעזה. זו הייתה דרכה של המשפחה להמשיך את דרכו, את המסר שלו, לעורר את כולנו לדעת על מה אנחנו נלחמים. זו לא הייתה קריאה למלחמה, אלא קריאה להבנה עמוקה של הערכים, של החלומות, ושל התקוות שמניעים את העם היהודי בארצו. אביעד היה דמות של איש שורשי ולבבי, אהב את הארץ ואת עמו באהבה יוקדת ואמיתית. גבורתו לא נבעה ממילים גבוהות, אלא מתוך מעשיו, מתוך אנושיותו, מתוך בחירתו להגן על ביתו, על משפחתו, ועל עמו. הוא היה איש ללא חת, איש אשר רוח בו, שידע להזיז הרים פיזיים ונפשיים. מורשתו היא מורשת של נתינה ללא גבולות, של אהבת אדם, של יצירה ובנייה, ושל אמונה בלתי מתפשרת בעתיד טוב יותר. סיפור חייו של שלמה אביעד ניימן ז"ל הוא סיפור של תקומה, של רוח ישראלית חזקה, של גבורה הנובעת מתוך המציאות והמחויבות העמוקה לדרך. הוא נפל בקרב, אך רוחו ממשיכה לחיות בלבבות כל אלה שהכירו אותו, ובמעשיהם של אלה שימשיכו בדרכו, דרך של אהבת ישראל וארץ ישראל, בציפייה ובשאיפה לבניין טוב יותר של עתידנו כאן, בארצנו.