שיראל חיים פור

בראשון לציון, עיר של מרחבים אורבניים מתפתחים ושכונות ותיקות המשתלבות זו בזו, בבית חם ומלא חיים ברחוב שקט, נולדה שיראל חיים פור. זה היה ביום כ"ב בניסן תשס"ג, עשרים וארבעה באפריל 2003, והוריה, צמרת ואליעזר, כבר היו הורים לשלושה בנים – נתנאל, ברק וליאור. הגעתה של בתם הרביעית, הראשונה והיחידה, הייתה כמו קרן אור חדשה שפרצה אל תוך הבית, אור שונה, עדין יותר, אך בו בזמן עז ומרתק. היא מילאה את החלל שנולד בין שלושת אחיה הבוגרים והפכה מיד למוקד תשומת הלב, ל"אור של הבית והמשפחה". כבר אז, בבכי הראשון שלה שחתך את האוויר, היה ניתן לחוש בנוכחותה המיוחדת, נוכחות שתלך ותתעצם עם השנים, ותותיר חותם עמוק בכל מי שזכה להכירה.

שיראל גדלה בראשון לציון, עיר הולדתה, בין רחובותיה המוכרים, פארקיה הירוקים ובתי הספר שלה. היא הייתה ילדה סקרנית, שחיוכה הכובש היה נדלק בקלות, וצחוקה המתגלגל, שהיה מדבק ומרגש, הדהד בכל מקום בו שהתה. את שנות היסוד שלה העבירה בבית הספר "נגבה", שם החלה לרקום את חברויותיה הראשונות ולגלות את עולמה. בכיתה, היא לא הייתה מהילדות הרועשות, אך נוכחותה הייתה מורגשת. "מים שקטים חודרים עמוק" – כך תיארו אותה בהמשך חייה, וזה ביטא נאמנה את אופייה כבר מימיה הראשונים. היא לא הייתה זקוקה לצעקות כדי להישמע, ולא למאבקי כוח כדי להוביל. חוכמתה הפנימית והשקט שבה אפשרו לה להתבונן, להבין ולהשפיע בדרכים עדינות אך עמוקות. היא הקפידה על קשר קרוב עם כל בני משפחתה, ועם אחיה, נתנאל, ברק וליאור, פיתחה קשר הדוק ונטול מריבות, קשר המבוסס על הערכה הדדית ואהבה עמוקה, אולי אף יותר משהיה נהוג בין אחים. היא הייתה האחות הקטנה, אך לעיתים קרובות, חוכמתה והגינותה הפכו אותה למי שאליה פונים לעצה, למי שמרגיעה את הרוחות.

כשעלתה לחטיבת הביניים "קריית גנים", החלה אישיותה להתגבש עוד יותר. היא הייתה תלמידה מסורה, שדרשה מעצמה הרבה והצטיינה לאורך כל הדרך. לא היה זה עניין של ציון לשם ציון, אלא של דבקות במטרה ורצון להבין לעומק כל נושא. חברותיה מאותה תקופה, כמו גם מתקופות מאוחרות יותר, תמיד סיפרו עליה שהייתה מקור השראה עבורן. היא מעולם לא השאירה אותן לבד, גם כשהן נקלעו למצוקה או חשו בודדות. הן סמכו עליה בעיניים עצומות, ידעו שתמיד יקבלו ממנה עצה טובה ואוזן קשבת, כזו שבאמת מקשיבה, שבאמת מנסה להבין, ולא רק מחכה לתורה לדבר. בבית, האווירה הייתה ספוגה באהבת הארץ ואהבת האדם, ערכים שהיו נר לרגליה של שיראל. היא לא דיברה עליהם בסיסמאות, אלא חיה אותם במעשיה היומיומיים – בהתייחסותה לזולת, ביושרתה, וברצונה הטבעי לעזור.

בתיכון מקיף ט' על שם דוד אלעזר, בחירה של שיראל במגמת ערבית בהיקף של חמש יחידות לימוד, העידה על סקרנותה האינטלקטואלית ועל רצונה לצלול אל עומקם של נושאים מורכבים. היא לא פחדה מאתגרים, אלא ראתה בהם הזדמנות לצמוח ולהרחיב אופקים. לימודי השפה והתרבות הערבית לא היו רק מקצוע אקדמי עבורה; הם היו חלון לעולם שלם, רמז ראשון לתוכניותיה העתידיות. היא סיימה את לימודיה עם תעודת הצטיינות יוקרתית ממשרד החינוך ותעודת הערכה מטעם ראש העיר, הוכחה נוספת למצוינותה והתמדתה. יחד עם זאת, שיראל הייתה גם נערה שאהבה את "החיים הטובים". היא אהבה לטייל – בארץ ובחו"ל – ללמוד שפות חדשות, להתנסות בטעמים חדשים במסעדות טובות, ולשהות במלונות איכותיים. לא הייתה זו ראוותנות, אלא הערכה עמוקה ליופי, לנוחות, ולחוויות שהחיים מציעים. היא ידעה לשלב בין השאיפה למצוינות והעמקה לבין שמחת חיים טהורה, בין ענווה והתכנסות פנימה לבין אנרגיה חיובית ואווירה טובה שהשרתה על סביבתה. היא הייתה בחורה עוצמתית וחזקה, אך אצילות נפשה, צניעותה ונתינתה היו אלו שבאו לידי ביטוי ראשון.

ככל שהתקרב מועד גיוסה לצה"ל, התגבשו תוכניותיה לעתיד. היא רצתה ללמוד על הסכסוך הישראלי-פלסטיני באופן מקצועי, להשלים תואר אקדמי בתחום ולעסוק בו. לא הייתה זו מטרה שטחית, אלא שאיפה עמוקה להבין, לנתח ולפעול למען עתיד טוב יותר. היא ראתה את השירות הצבאי כתחנה משמעותית בדרכה, לא רק חובה אלא הזדמנות לתרום. ביום 19 באוקטובר 2021, כשהייתה בת שמונה עשרה וחצי, התגייסה שיראל לצה"ל. היא לא רצתה "סתם" תפקיד, אלא שאפה לשרת בתפקיד משמעותי, כזה שיאפשר לה להביא לידי ביטוי את יכולותיה ואת מחויבותה. לאחר הטירונות, עברה קורס סמלות מבצעים (סמב"ציות) של חיל הרגלים, ושוב, הצטיינה בו בצורה יוצאת דופן, הן מבחינה מקצועית והן מבחינה חברתית. יכולותיה, קור הרוח שלה, אחריותה והמסירות שלה לא נעלמו מעיני מפקדיה.

עם סיום הקורס, שובצה שיראל בחמ"ל של מוצב "נחל עוז", שבתחום החטיבה המרחבית הצפונית של אוגדת עזה, סמוך לגדר הגבול. היה זה שיבוץ יוקרתי ומאתגר, שהעיד על איכויותיה הגבוהות. גזרת נחל עוז הייתה גזרה חמה, מלאה בטלטלות ובאירועים ביטחוניים, ולכן רק בנות בעלות אחריות, קור רוח, אהבה ושליחות למקצוע נבחרו להגיע לשם. שיראל, כמובן, נמנתה עליהן. היא מצאה את מקומה במהירות, והפכה לחלק בלתי נפרד מהלב הפועם של המוצב – החמ"ל. עד מהרה, לאור מקצועיותה ויכולותיה החברתיות, נבחרה להיות אחראית על הסמב"ציות שלצידה. היא הייתה זו שחפפה את החיילות החדשות שהגיעו, לימדה אותן את רזי התפקיד, והייתה אחראית על התפקוד השוטף של החמ"ל. שיראל שימשה עוגן מקצועי לגדודים שעשו תעסוקה מבצעית במוצב, לחמ"ל כולו, ולמוצב כולו. "תמיד אפשר לסמוך עליה," אמרה משפחתה, וזה היה נכון בכל מובן. היא ידעה לעמוד על שלה, להשליט סדר, ולהשלים את משימותיה בצורה מיטבית, גם תחת לחץ. את תפקידה ביצעה במקצועיות, באחריות ובמסירות יוצאות דופן, וראתה בו שליחות עליונה. היא האמינה בכל ליבה בחשיבות עבודתה ובצורך להגן על הבית.

"אין משמרות, מתי שצריך אני שם," הייתה נוהגת לומר לבני משפחתה כשחזרה מהבסיס, והמשפט הזה סיכם את תפיסת עולמה ואת מחויבותה הבלתי מתפשרת. הדברים לא נשארו בגדר אמירה בלבד. בראש השנה תשפ"ד, רק חודש לפני האסון, קיבלה שיראל אות הצטיינות ממפקד החטיבה, אות שהעיד על פועלה יוצא הדופן. אביה תיאר את הרגע בו עלתה לקבל את התעודה: "היא עלתה בראש כפוף, בחיוך צנוע, בביישנות ובאצילות," שכן מתוך צניעותה, התכוונה לוותר על התעודה. אולם מפקדיה וחבריה התעקשו, וידעו כי ההכרה מגיעה לה. בנוסף, קיבלה תעודת הערכה ממפקד חטיבת הנח"ל על השתתפותה במבצע מסווג, אף שלא השתייכה לחטיבה זו – עדות נוספת ליכולותיה המבצעיות יוצאות הדופן ולנכונותה לסייע בכל מקום שבו נדרשה. קציניה, מפקדיה וחבריה לשירות כינו אותה "המלכה של נחל עוז", כינוי ששיקף לא רק את מעמדה המקצועי, אלא גם את האהבה וההערכה העצומה שרחשו לה. הם אהבו אותה מאוד וזכו בה כחברה טובה, מלאת נתינה, שתמיד הייתה שם בשבילם, אוזן קשבת, כתף תומכת ורוח טובה. המ"מ שלה תיארה אותה במילים קשות אך אמיתיות: "אבדה לא רק לנו, אלא לכל העולם."

השבת, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, הייתה אמורה להיות שבת שגרתית, אולי אפילו השבת האחרונה של שיראל בבסיס לפני שחרורה המתוכנן מצה"ל. לילה לפני כן, היא סיימה את משמרתה בערב שבת, אך נשארה בחמ"ל עד שלוש לפנות בוקר כדי לעזור לחיילים אחרים – עוד דוגמה למסירותה שאינה יודעת גבולות. היא חתמה קבע לתקופה קצרה של חודשיים, ככל הנראה כדי להשלים משימות אחרונות או לתת מעצמה עוד קצת, לפני שתפנה לתוכניותיה האזרחיות. בבוקר שמחת תורה, בשעה שש וחצי, נפתחה מתקפת פתע אכזרית של ארגון הטרור חמאס על ישראל. ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה כיסה שטחים נרחבים בארץ, ומתחת למסך האש הזה, חדרו אלפי מחבלים – דרך היבשה, הים והאוויר. הם החלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, על מבלים במסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. תוך שעות ספורות, נרצחו מאות אזרחים בבתיהם ובמכוניותיהם, אחרי שבוצעו בהם פשעים כבדים. מאות ישראלים נחטפו לרצועת עזה, ובתים ורכוש נהרסו, נבזזו והועלו באש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר זה, ביום שחור שייזכר לדיראון עולם, החלה מלחמת התקומה.

בשעה 6:20 בבוקר, כעשר דקות לפני שהחלה המתקפה היבשתית, התעוררה שיראל משנתה לקול ירי פצצות מרגמה. היא קמה מיד ונכנסה למיגונית הקרובה, כפי שהוכשרה. אך תוך דקות ספורות, היא הבינה את חומרת המצב. אושר, הסמב"צית העמיתה שלה שהייתה במשמרת, קראה לה לתגבור בחמ"ל. ללא היסוס, ללא שהיות, שיראל רצה אל עבר החמ"ל. היא הייתה לבושה בפיג'מה וכפכפים, אך בראשה בערה רק מחשבה אחת – לעזור. הגשש ששהה איתה במיגונית הצטרף אליה, ושניהם מיהרו אל המבנה המוגן, בעוד עשרות מחבלים כבר פרצו למוצב. צעקות בערבית נשמעו מכל עבר, יריות נשמעו קרוב, והאוויר היה ספוג בריח אבק שריפה ופחד.

כאשר הגיעה שיראל לחמ"ל, היא דבקה במטרתה – תפעול האירוע. בתוך הכאוס המוחלט, כשהמחבלים פשטו על המוצב וקרב קשה התנהל בינם לבין חיילי גדוד "גדעון" של חטיבת "גולני" וכוחות נוספים, שיראל הסתגרה בחמ"ל עם תצפיתניות, קצינים וחיילים, שלפרקים יצאו להילחם מול הפורצים. היא ניהלה את האירוע בגבורה, בעוז ובקור רוח, על אף הלחץ העצום, תחושות הסכנה והפחד ששררו באותם רגעים. קריאות מחבלים נשמעו מחוץ לדלת החמ"ל, ירי צרורות פילח את השקט, אך שיראל נשארה ממוקדת. היא הוציאה דיווחים למפקדים ולדרגים הרלוונטיים, הכווינה כוחות לעבר היישובים הסמוכים, ובין לבין, הרגיעה את חברותיה בחמ"ל, העניקה להן תחושה של ביטחון ושליטה. זמן קצר לפני השעה אחת עשרה בבוקר, מצאה שיראל רגע קצר לשלוח הודעת וואטסאפ למשפחתה: "אני בסדר, אני מוקפת בלוחמים, אל תדאגו לי, אני בטוחה ואני אוהבת אתכם מאוד." מילים קצרות, מדויקות, מלאות אהבה, שנועדו להגן על יקיריה מפני הדאגה, אפילו כשהיא עצמה הייתה בלב התופת.

במשך כחמישים דקות ארוכות ומורטות עצבים, ניסו המחבלים לחדור לתוך החמ"ל ולהשתלט עליו. הם ירו, הם חבטו, הם ניסו לפרוץ, אך נהדפו שוב ושוב בידי הלוחמים שהיו בפנים. הלוחמים נלחמו עד כלות, עד שאזלה להם התחמושת. גם כשרוקנו את מחסניותיהם, הם המשיכו לבלום את המחבלים בכל דרך אפשרית. לנוכח ההתנגדות העיקשת, המחבלים שינו טקטיקה. הם השליכו רימונים לתוך החמ"ל והציתו אותו, מתוך כוונה לכלוא את החיילים בפנים. חלק מהחיילים הצליחו לברוח דרך חלון השירותים, פתח צר וגבוה שהציע נתיב מילוט אחרון. גם לשיראל ניתנה האפשרות הזו, אך במסירות נפש עילאית, היא בחרה להישאר. היא סירבה לנטוש את עמדתה, סירבה לנטוש את המשימה. עד רגעיה האחרונים, פעלה על פי כלל הברזל שהנחה אותה לאורך כל חייה: לחשוב על האחר לפני שהיא חושבת על עצמה. היא נשארה, אולי כדי להמשיך להכווין, אולי כדי להמשיך להרגיע, אולי כדי להבטיח שכל מי שיכול ייחלץ. הודות לעשייתה ולתפקודה היעיל בחמ"ל, היא הצילה חיי מאות חיילים ואזרחים, שפעלו על בסיס הדיווחים שהוציאה וההכוונה שסיפקה. בקרב הנואש על החמ"ל, חמישה עשר חיילים וחיילות נהרגו באותה פשיטה. בקרב על המוצב כולו, נהרגו עוד עשרות חיילים וקצינים, ועשרה נחטפו לרצועת עזה. שיראל, "הלב של המוצב", הבחורה שהייתה אמורה להשתחרר ולהתחיל את חייה, נפלה בקרב, בענווה ובגבורה שאין כדוגמתה. "אם היית לוקחת אותה כמה ימים לפני האירוע ואומרת לה שזה מה שהולך לקרות וככה הסיפור הולך להסתיים – היא לא הייתה משנה כלום," אמר עליה אחד המפקדים, ובכך סיכם את מהותה.

הימים שבאו לאחר מכן היו ימים של חוסר ודאות בלתי נתפסת עבור משפחת פור. שיראל הוגדרה כנעדרת, והמשפחה נקרעה בין תקווה נואשת לבין חששות כבדים. כל שיחת טלפון, כל דפיקה בדלת, הקפיצה את הלב. עברו שלושה שבועות ארוכים ומייסרים, שבהם התפללו, קיוו וחיפשו כל פיסת מידע. רק אז הגיעה הבשורה המרה – גופתה של שיראל זוהתה. סמלת שיראל חיים-פור, בת עשרים בנופלה, נפלה בקרב ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד, ביום שבעה באוקטובר 2023. היא הובאה למנוחות בבית העלמין הצבאי בראשון לציון, מותירה אחריה הורים, צמרת ואליעזר, ושלושה אחים, נתנאל, ברק וליאור, שבורי לב אך גאים עד אין קץ. לאחר נפילתה, הועלתה לדרגת סמל ראשון, אות כבוד אחרון על שירותה ומסירותה.

בהלווייתה, ובשבעה שלאחריה, נשמעו מילים שביטאו את עומק האובדן ואת גודל הגבורה. אחיה הבכור, נתנאל, ספד לה במילים רוויות כאב ואהבה: "תודה על עשרים שנים של אור גדול שהכנסת למשפחה שלנו." אחיה ברק הוסיף, בקול חנוק מדמעות אך מלא גאווה: "בשבעה באוקטובר, ביום השחור הזה, את בחרת להילחם ולבצע את התפקיד שלך במקום להתחבא, בחרת לעזור, ובזכותך העולם הרוויח הרבה נשמות תמימות אבל איבד נשמה טהורה שאין כמותה ... את נלחמת עד טיפת הדם האחרונה שלך במלחמה הזאת, וזו הגאווה הכי גדולה שאפשר לתת להורים, למשפחה ולמדינה בכלל." גם סבה, רחמים, נשא דברים מצמררים. הוא שר בהלווייתה בשפה הפרסית שירי קינה, אהבה ופרידה, ושירים לכלה שלא תזכה בחופתה, ממסורת יהדות איספהן – מסורת עתיקה ששיראל הייתה נצר לה, ושעתה התחברה לעצב אישי ולאומי עמוק. התיעוד של קינתו הגיע לכלי תקשורת מתנגדי משטר באיראן, ותומכי אופוזיציה איראניים הביעו צער על מותה ברשתות החברתיות ובאיורים, חיבור מרגש של שיראל למורשת רחבה יותר.

עדן בוקובזה, חברתה לשירות, כתבה מילים קורעות לב ברשתות החברתיות, ששיקפו את הקשר העמוק והחסר: "כמה אור וכמה שמחה. לא סתם כולם קראו לך 'המלכה של נחל עוז'. אין אחד שלא הכיר אותך ולא אהב אותך. מודה על כל רגע שהעברתי איתך מתחילת השירות ועד הסוף. הלב מרוסק לרסיסים שזה הסוף שלנו. שיראלי שלי, השחרור היה אמור להיות רק ההתחלה שלנו ביחד. אוהבת אותך שיראלי שלי." מילותיה של עדן ביטאו את הכאב החד של חברות קרובה, שחלומות משותפים נקטעו באחת. שיראל, שהייתה ידועה באהבתה לאדם ולמדינה, והייתה עמוד תווך משמעותי לחמ"ל ולמוצב כולו, השאירה חלל עצום.

אבל האור שהביאה שיראל לעולם לא כבה. משפחתה וחבריה, מלאי נחישות להמשיך את דרכה ולהנציח את מורשתה, החלו בפעולות הנצחה רבות. לעילוי נשמתה, התקיים אירוע הפרשת חלה מרגש, ונכתבו ספר תורה, סדר לימוד ותפילה, סדר הדלקת נרות שבת וסדר הפרשת חלה – כולם נועדו להעלות את זכרה ולהמשיך את אור נשמתה בעולם. קרוביה יזמו הכנת משלוחי קינוח מפנקים לחיילים, שהמשיכו להילחם בעזה ובעוטף, כמעין שיקוף של נתינתה הבלתי נלאית, וחלוקת אוכל לנזקקים בתחנה המרכזית בתל אביב, כהמשך למסורת של אהבת האדם שבה האמינה. אימה, צמרת, קראה על שמה לגן שניהלה – "משפחתון שיראל", הדרך שלה להפוך את הכאב למקור של חיים וצמיחה עבור דורות חדשים. היא גם הצטרפה לקבוצת המתנדבים "האורות של אורית", המגיעה מדי שבוע לבסיסים בעוטף עזה כדי לפנק את הלוחמים – אלו שיוצאים לרענון של כמה שעות מעזה או לפני כניסה, בעמדות על האש, מתוקים, די-ג'יי ועיסויים. "הלוחמים מוקירים תודה ולא מפסיקים לבקש לשמוע על שיראל," כתבה האם, "הם כל כך מתרגשים וגאים בה. הלוחמים לוקחים את תפילת הדרך של שיראל בווסט וחוזרים ללחימה." היא הפכה למקור כוח עבורם, ושיראל, דרך אמה, המשיכה להיות שם בשבילם.

מורשתה של שיראל הופצה גם באמצעות אחיה ברק ובת דודתה בתאל, שהחלו להעביר הרצאות משותפות ולספר את סיפורה – בבתי ספר, בבסיסים צבאיים ובמחזורי הכשרת סמב"ציות, כדי שגבורתה לא תישכח, וכיצד אדם אחד, צעיר ומוכשר, יכול להשפיע כל כך הרבה. בהיותה נצר ליהדות איראן, סיפור נפילתה נגע ללבם של אנשים מקהילות יוצאי איראן בעולם. אמן מתנגד משטר איראני, הומן חלילי, הגיע לישראל והכין ציור קיר ענק עם דמותה, משובצת בצילומים של החטופים, ציור שנתלה על קיר במוזיאון הסובלנות בירושלים. הוא אף צייר את דמותה על קיר במתחם הגרפיטי בקריית המלאכה שבתל אביב, הופך את דמותה לסמל של התנגדות וגבורה, חוצה גבולות ותרבויות. ברשת החברתית "אינסטגרם" נפתח החשבון "remember_shirelhp", שהפך למוקד זיכרון וירטואלי, ובו תמונות וסרטונים מחייה, דברים לזכרה ודיוקנאות שלה בציורים. אחיה וכמה מחברותיה חרטו על גופם כתובת קעקע להנצחתה, דרך אישית וקבועה לשאת אותה איתם תמיד.

שיראל חיים פור מונצחת בבית יד לבנים בראשון לציון, וזכרה נשמר גם בטבע – שנים עשר עצים ניטעו ביער בארי הסמוך לרצועת עזה, יער שספג פגיעה קשה במתקפה, ועכשיו צומח מחדש, מסמל את התקומה, את החיים הממשיכים לפרוח גם מתוך ההרס. סיפורה של שיראל, בת העשרים שאהבה את החיים, שאפה למצוינות, פעלה למען האחר ונפלה בקרב הגנה על ביתה, הוא סיפור של גבורה אנושית, של בחירה בטוב, של מסירות אין קץ. הוא מהווה עדות ניצחת לרוח האיתנה של עם ישראל, שגם ברגעיו הקשים ביותר, מוליד גיבורים וגיבורות שמאירים את הדרך באורם הטהור והעוצמתי. חיוכה הכובש, צחוקה המתגלגל, וענוותה הבלתי מתפשרת, ימשיכו להדהד בלבבות כל מי שזכה להכירה, וסיפורה, סיפור של אור ותקומה, ימשיך להיות מסופר מדור לדור.