שיר ביטון

באשדוד, עיר ששפתה היא שילוב של מלח ים תיכון ושאון נמל, נולדה שיר ביטון ביום קר של דצמבר, בשנת 2003. היא הייתה ה' בטבת תשס"ד, ילדתם השנייה של אורי ואסף, אחות צעירה לליעד שכבר חגג כמה שנים, ואחות בכירה שיום אחד תחזיק את ידה של אביה הקטנה. כבר מלידתה, הייתה שיר ילדה שמילאה את הבית באור חם ומתוק, עם תלתלים שובבים שרקדו סביב פניה העגולות, וצחוק מתגלגל שידע להמיס את כל הקשיים. היא הייתה ילדה של בית, כזו ששורשיה נטועים עמוק באדמת המשפחה, ילדה של חיבוקים חמים ושיחות ארוכות על ספת הסלון, שאהבה את השקט של הבית לא פחות משאהבה את ההמולה של העולם שבחוץ. הוריה, אורי ואסף, יחד עם אחיה, היו עבורה עמוד השדרה, מקור בלתי נדלה לכוח והשראה, משפחה מחבקת ותומכת שנתנה לה את הביטחון לצאת ולכבוש כל פסגה.

כבר בימים הראשונים שלה בבית הספר היסודי "קשת", בלטה שיר בנוכחותה השקטה אך העוצמתית. היא לא הייתה מהילדות שצועקות כדי שישמעו אותן, אבל חוכמתה, כישוריה החברתיים ויכולתה להבין את הנסתר מאחורי המילים, הפכו אותה למרכז חברתי טבעי. היא הייתה שילוב נדיר של ניגודים: עדינה ורגישה, מנומסת ושקטה, אך בו זמנית אסרטיבית ונחושה, כזו שידעה לעמוד על שלה בנחישות שקטה. "היא הייתה פייטרית לא קטנה," נהגו לומר עליה בני משפחתה בחיוך של גאווה, וידעו היטב שהנחישות הזו, שנדמה היה כאילו נולדה איתה, תלווה אותה בכל צעד בחייה. עם המעבר לחטיבת הביניים, עברה לבית הספר "מקיף ט'", ושם, בזכות נתוניה הגבוהים, רצינותה הבלתי מתפשרת ושאפתנותה הבוערת, שובצה היישר לכיתת "מופת" – כיתה לתלמידים מצטיינים. שם, בין דפי הספרים והנוסחאות המורכבות, פרחה שיר באמת. היא צברה תעודות הצטיינות לרוב, וכל ציון גבוה היה רק עוד אבן דרך בדרכה הבלתי נגמרת למצוינות. בתיכון, במקום לבחור בדרך הקלה, היא אתגרה את עצמה ונרשמה למספר רב של מקצועות מורחבים, כאילו ביקשה לדחוס לתוך שנות לימודיה את כל הידע שבעולם. את בחינות הבגרות סיימה בהצטיינות יתרה, עם ממוצע ציונים של 118, הישג מרשים ששיקף את השעות הארוכות שהעבירה על הכיסא, מול הספרים הפתוחים, כשהיא שוקדת על כל פרט ופרט. "היו לה ציפיות מאוד גבוהות מעצמה," העיד אביה, "וזה בא לידי ביטוי בכל תחום שהיא פנתה אליו." הוא זכר את השיחות שניהלו על ציונים, את ההתלבטויות שלה אם לגשת שוב לבחינה שבה קיבלה 98, כי מבחינתה, רק 100 היה ציון מושלם. היה בזה משהו משעשע ומרגש כאחד, לראות את הנחישות הילדית הזו שלא מוותרת על פחות מהטוב ביותר. חברתה של אחיה, רומי, נהגה להזכיר לה בחיוך את הרגעים האלה, כשהייתה צוחקת על שיר שבוכה מציון 98, אבל ידעה שזה רק סימן לכישרון אמיתי, לתשוקה בלתי נגמרת ללמוד ולהתפתח.

מעבר להישגיה הלימודיים המרשימים, שיר הייתה נערה אהובה ומוקפת חברים. מעגליה החברתיים הלכו והתרחבו עם השנים, והקשרים הקרובים והחמים שיצרה נשמרו גם לאחר שהחברים התפזרו כל אחד לדרכו. היא הייתה האוזן הקשבת, הכתף לבכות עליה, זו שתמיד נתנה את העצה הנכונה בזמן הנכון. היא אהבה להיות בחברת אנשים, לשים לב למתרחש סביבה, לקלוט את תחושותיהם של אחרים גם כשלא נאמרו בקול רם. החיוך שלה, אותו חיוך ענק שתפס את רוב פניה הקטנות, והצחוק המדבק שלה, היו סימני ההיכר שלה, כאלה שגרמו לכולם להתאהב בה, להרגיש בטוחים ורצויים בנוכחותה. היא הייתה מופנמת ושקטה במובנים מסוימים, אבל ברגע שנכנסה לחדר, נוכחותה הייתה גדולה, כובשת, קורנת באור מיוחד שאי אפשר היה להתעלם ממנו. היא הקפידה לפזר מחמאות ברוחב לב לכולם, אפילו במסיבות, כשהייתה נכנסת לשירותים ומחמיאה לבנות אחרות, מרימה להן את הביטחון במילה טובה – מחווה קטנה שמעידה על אופי גדול.

עולמות התוכן המרכזיים בחייה של שיר שיקפו את הזיקה העמוקה שלה לגוף האנושי, ואת יכולתה המופלאה להוציא ממנו את המיטב. היא הייתה ספורטיבית מאוד, גמישה וחזקה, ואהבה לרקוד בכל נימי נפשה. מגיל צעיר, נרשמה לעוד ועוד חוגי ריקוד, ונחשפה למגוון סגנונות – ריקודים סלוניים, ג'אז, היפ-הופ, ובהמשך – גם ריקוד על עמוד. אימה, אורי, זכרה את ההתלהבות שלה, את התנועות החינניות והמדויקות. "היא הייתה מוכשרת בריקוד וזאת הייתה חוויה נעימה ומרגשת להביט בה רוקדת," סיפרה, וציינה כיצד כשלמדה על ריקוד על עמוד, למרות הקונוטציות, הבינו פתאום שזה ספורט לכל דבר, עם הפעלה עצומה של שרירים וגמישות יוצאת דופן. הריקודים הללו, יחד עם השאיפה הבלתי פוסקת למצוינות, חייבו את שיר לקיים אורח חיים בריא וקפדני. היא הקפידה על שגרת אימונים קבועה בחדר הכושר, ועל אף מידותיה הקטנות, נהגה להרים משקולות כבדות בנחישות מעוררת השתאות. אם הייתם שואלים אותה מה הדבר הראשון שהיא רוצה לעשות כשהיא חוזרת הביתה, היא הייתה עונה לכם באופן חד משמעי: "ללכת לאימון בחדר הכושר." הספורט לא היה רק תחביב, הוא היה חלק בלתי נפרד מזהותה, דרך לבטא את הכוח הפנימי והחיצוני שלה. אפילו בימים עמוסים במיוחד, כשהייתה בגזרה הצפונית ולא הספיקה להתאמן כפי שרצתה, הייתה מוצאת דרך לבצע אימון כלשהו, אפילו תוך כדי שיחה עם חברים, רק כדי לנצל כל דקה. היא נשאבה לתחום הזה ב-200 אחוז, בדיוק כמו כל דבר אחר שעשתה.

את המשיכה העמוקה שלה לעולם הרפואה, ובעיקר לתחום של הצלת חיים, גילתה שיר בגיל חמש-עשרה, בעקבות פרויקט "מחויבות אישית" בבית הספר. היא בחרה להתנדב ב"מגן דוד אדום" (מד"א), וכבר מההכשרה הראשונית כמגישת עזרה ראשונה, התאהבה במקצוע. הריח של האלכוהול הרפואי, האדרנלין שבקריאת כוננות, התחושה שבידיים שלה יש את הכוח להשפיע על גורלם של אנשים – כל אלה ריתקו אותה. היא עשתה מעל ומעבר לנדרש, והמשיכה להתנדב למשמרות עד יומה האחרון. מפגש אקראי עם מנהל תחנת מד"א באשדוד העיד יותר מכל על כך שמצאה את מקומה וייעודה. "פעם ראיתי את שיר בתחנה מחייכת חיוך גדול, זורח," סיפר, "שאלתי אותה, 'מה קרה?' והיא ענתה, 'סתם, טוב לי, שמח.' זאת הייתה שיר." החיוך הזה, שהיה כל כך שלה, שיקף את הסיפוק העמוק שמצאה בעשייה. הצלת חיים, טיפול והגשת עזרה – אלה זרמו בעורקיה, והפכו לחלק בלתי נפרד ממי שהייתה. היא התחילה את דרכה במד"א באוקטובר 2018, ומאז, הכל היה היסטוריה. ההתנדבות שלה כללה משמרות ארוכות על אמבולנסים, אבטחות אירועים, משימות הומניטריות מורכבות, השתלמויות מקצועיות אינסופיות, וחניכת מתנדבים חדשים באמבולנסים, בהם העבירה את הידע והתשוקה שלה לדור הבא. היא הייתה מקצוענית בכל התחומים, אך בכל מה שנגע לרפואה, הייתה קפדנית באופן יוצא דופן. תמיד חיפשה להעשיר את הידע שלה, לא פחדה לקבל ביקורת בונה, תמיד נרתמה לכל משימה והייתה הראשונה לסייע בשמחה. הסיפור על אירוע הדום לב, שאירע בזמן אימון כושר, הפך לאגדה בקרב חבריה. שיר קיבלה קריאת כונן באפליקציה של מד"א, דיווח על דום לב במרחק דקות ספורות ממנה. בלי היסוס, היא הודיעה למאמנים שהיא יוצאת לבצע החייאה באדם צעיר שהתמוטט, ותשוב בקרוב. היא הגיעה לכתובת, תפקדה כמצופה ממנה, במקצועיות ובקור רוח, וחזרה לאימון כאילו דבר לא קרה. כל זה בשקט ובענווה, כאילו זה מובן מאליו, המינימום שמצופה מילדה בת שמונה-עשרה. אותו אדון ניצל, והיום הוא הולך על רגליו, וזה היה רק דוגמא קטנה לשגרת החיים רצופת החסדים של שיר, שכל עולמה היה הצלת חיים. בכל פעם שהייתה בבית, הייתה בודקת באפליקציה אם צריכים כוננים, ומשבצת את עצמה מיד.

כשהתקרב מועד הגיוס לצה"ל, שיר ידעה בדיוק מה היא רוצה. למרות שנתוניה האישיים המבריקים אפשרו לה להתמיין ליחידות מובחרות או למסלולים יוקרתיים בתחום הטכנולוגי – כאלה שהיו פותחים בפניה את הדלתות לעתיד מזהיר – היא הייתה נחושה בדעתה להתמיין לתפקיד חובשת בחיל הרפואה, ולשרת בסביבה המאתגרת ביותר. היא רצתה שירות צבאי משמעותי, כזה שבו תוכל לתרום את ה-200 אחוז שלה, כרגיל, ולממש בו את כל הפוטנציאל העצום שבה. היא נאבקה להתקבל לקורס, ועל אף הקושי הכרוך בפרופיל הרפואי הנמוך שנקבע לה בתחילה, היא הצליחה להעלות אותו משמעותית, עוד צעד בדרך לחלום הגדול שלה – רפואה. עבור החלום הזה, הקדישה מעצמה כל כך הרבה בלימודים ובמד"א.

עם גיוסה לצה"ל, ב-27 בנובמבר 2022, הוצבה שיר בחיל הרפואה. מייד לאחר הטירונות שעברה בבה"ד 10, בית הספר לרפואה צבאית שבעיר הבה"דים, החלה קורס חובשים. שם, בין שיעורים על אנטומיה לפרוטוקולי טיפול, היא ניסחה לעצמה קוד אתי אישי, שהנחה אותה בכל צעד ובכל החלטה. "אני רואה בתפקיד הזה המון משמעות עם אחריות ושליחות עצומה," כתבה בסיום הקורס, "לדאוג לאחר, לשים את האחר לפניי, לראות את מי שמולי חיצונית ופנימית, ולסייע לו ככל הניתן. אני רואה בתפקיד אחריות גדולה גם מעבר להצלת חיים, גם בעזרה ותמיכה נפשית לעומדים מולי. אני מאמינה שלהיות חובשת דורש מקצועיות רבה, ידע ויכולת לקבל החלטות קשות. כל אלה חשובים לי גם בחיים האישיים; תמיד לנסות להשתפר, ללמוד, להקשיב, להגדיל ראש, להתפתח ולעשות את המעבר." למרות שיש לה את רוב הידע העיוני והמעשי שנלמד בקורס מעברה במד"א, היא הקדישה הרבה משעות הט"ש ומזמן מנוחתה כדי ללמוד עוד ומעבר לנדרש ולהצטיין בקורס. וכפי שאפשר כבר לתאר, שיר התגברה על כל מכשול שהוצב בפניה, וגם בקורס עצמו, צלחה את כולם.

שיר לא הסתפקה בכך שהפכה לחובשת צבאית. נוכח משקל גופה הנמוך והפרופיל הרפואי שנקבע לה, הותר לה לשרת כחובשת עורפית בלבד, אך כמי ששאפה לשמש חובשת קדמית, כזו שנמצאת בחזית העשייה, בחטיבה מרחבית, שמה לה למטרה לעלות במשקל כדי לעמוד בקריטריונים המחמירים. "היא לא רצתה להיות חובשת במרפאה," סיפרו הוריה, "היא חיפשה 'אקשן', רצתה להיות בניידת טיפול נמרץ ולטפל בחיילים פצועים בשטח בזמן תרגילים, בפעילות מבצעית ובמצבי חירום, והיה לה ברור שהיא רוצה לשרת בגזרת עזה שבה הניידת מעניקה טיפול לכל הגזרה – גם לאירועים במישור האזרחי." שיר, שמעולם לא נתנה לדבר לעמוד בדרכה, השיגה גם הפעם את היעד שהציבה לעצמה. לאחר שהוסיפה למשקלה את הקילוגרמים הנחוצים, ניגשה לוועדה רפואית חוזרת, ובקשתה לשיבוץ כחובשת קרבית נענתה בחיוב. היא הועברה לחיל הגנת הגבולות והוצבה במוצב "נחל עוז" שבחטיבה הצפונית באוגדת עזה כחלק מהטנ"ץ – טיפול נמרץ צבאי. היא שאפה רבות להגיע לאוגדת עזה, למרות שהיו תפקידים קלים, נגישים ובטוחים יותר, כי היא תמיד נתנה 200 אחוז.

במוצב "נחל עוז", מצאה שיר משפחה שנייה. מפקדיה סיפרו על חובשת מוכשרת, ששאפה תמיד להיות מקדימה ולטפל במקרים הקשים ביותר, שתמכה בחבריה ובחיילים שחנכה, והעבירה להם תרגולות מופתיות כדי לשמור על כשירותם המבצעית והמקצועית. חברותיה וחבריה לצוות סיפרו על נוכחותה העוצמתית בכל מקום שהגיעה אליו, על שמחת החיים שניחנה בה ועל יכולת נתינה שבאה מהלב. אביטל, חברתה הקרובה, כתבה: "את התלתלים והחיוך של שיר אי אפשר לשכוח. תמיד נתנה את העצה הנכונה בזמן הנכון. תמיד שמה אחרים לפני עצמה, ויתרה ונתנה אהבה בלי סוף לכל אדם." שיר אהבה את השירות הצבאי למרות התנאים הקשים והיציאות המועטות הביתה, התגאתה בתפקידה וחשה סיפוק על שהיא מגשימה את שליחותה. "בכל התמונות רואים ילדה מאושרת, שכיף לה וטוב לה," אמרה אורי, אימה, כשהיא מביטה בתמונות של שיר במדים, מחייכת את חיוכה הרחב. מחויבותה לשמירה על כושר נמשכה גם כעת, ומאחר שבמוצב לא היה מתחם אימונים מסודר, היא יצרה כזה יש מאין, דאגה להביא לשם משקולות וגומיות לאימונים, וסחפה אחריה את כל הסביבה. בכל הזדמנות יצאה להתאמן בחדר הכושר שבמחנה "רעים" – בסיס האם של אוגדת עזה. במהלך שירותה שם, שיר נתקלה בלא מעט מקרים, בהם ידעה לטפל ולתפעל זירות מורכבות והצילה חיים רבים, עוד צעד בדרך לחלום הגדול. היא הקפידה על קוד האתיקה שניסחה לעצמה: "אני יודעת שאשמור על הערכים שלי, אדגול בכבוד, הקשבה ואכפתיות. אדבר בגובה העיניים, בהערכה ובענווה מול העומדים מולי. אתן מעצמי הכול כדי לדאוג לחייל/ת שיגיעו אליי ויבקשו את עזרתי. גם אדאג לבטא את האישיות שלי, בקבלה נעימה, אדיבה וחברית, שירגישו בנוח ובטוחים שיש מי שדואג להם."

בחופשות הקצרות שבהן יצאה מהבסיס, הקדישה שיר את זמנה למשפחה, נפגשה עם חברותיה, יצאה למסיבות ולמסעדות שבהן התענגה על הקינוחים המתוקים שכה אהבה, ולא ויתרה גם על המשך התנדבות במד"א. היא ניצלה כל דקה שעוברת בבית, מתמרנת בסוף שבוע אחד בין אימונים בחדר הכושר לזמן איכות עם המשפחה, יציאות עם חברים ואפילו קריאת ספרים, ואיך אפשר לשכוח את סנדי, הכלבה של המשפחה, שתמיד קיבלה אותה בקפיצות שמחה. "כל עולמה היה הצלת חיים," סיפר אחיה ליעד, "ובכל פעם שהייתה בבית בדקה באפליקציה אם צריכים כוננים והייתה משבצת את עצמה." שיר הייתה הנשמה של החבורה, תמיד שם כדי לעזור ולתמוך, לייעץ ולומר בדיוק את המילה הנכונה בזמן הנכון, להיות אוזן קשבת וכתף לבכות עליה. חברתה לירון מהבסיס תיארה אותה כאור: "לא משנה באיזה מצב היא הייתה, גם כשהיא הייתה עייפה ממש היא חייכה, צחקה והייתה נחמדה. תמיד תפסתי ממנה כי היא הייתה חכמה, שנונה, נחמדה לכל הסובבים, גם כשהיא הייתה שבוזה היא ידעה לקחת הכל בפרופורציות ולעודד אותי כשלי לא היה יותר כוח. היא היתה פשוט אור, בלי לנסות היא הפיצה את הטוב שלה לכל עבר. היו לה כל כך הרבה דברים שעניינו אותה: כושר, רפואה, מוזיקה. היא תמיד היתה מדברת על כל דבר בתשוקה אמיתית. היתה בה פשוט אש חיים חזקה מאוד. היא השפיעה על הרבה אנשים בבסיס, גם אם היא לא ידעה."

שיר הייתה בעיצומם של מיונים לקצונה. הרצון להעמיק בהבנת גוף האדם ותהליכיו, ללמוד, להתקדם ולהמשיך להציל חיים, בער בה בעוצמה שלא ידעה שובע. היא הצהירה על כוונתה ללמוד רפואה ולהגשים את חלומה – להיות לרופאה. "היו לנו המון שיחות בנושא," סיפר אביה, "בכל זאת, להיות רופא בישראל זה לא העתיד הכי ורוד שיש, אבל שיר הייתה חדורת מטרה והכול הכווין אותה לשם: ההשקעה האין-סופית בלימודים עם הבגרויות המוצלחות והציונים הגבוהים." היא הייתה ילדה שזוכרים, ילדה של אחת למיליון, הביאה איתה אור לא מהעולם הזה, ובכל מקום שנכנסה אליו הרגישו וראו את ההילה שמעליה. היא פרחה ובלטה בכל דבר שעשתה, ואהבה כל כך לרקוד ולהיזרק לצלילים, רקדה המון, רקדה כל כך יפה, ובכל שנה רקדה בטקסי הזיכרון, ומי ירקוד במקומה עכשיו? היא הייתה פנתרה ולביאה, אומנם תמיד שידרה שהיא מופנמת, שקטה ועדינה, ובכל זאת הייתה לה את הנוכחות הכי גדולה בחדר, כולם שמו לב אליה.

ואז הגיע אותו בוקר של שבת, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023. השעה הייתה שש וחצי בבוקר, ושיר הייתה בתורנות שבת במוצב "נחל עוז" המרוחק, בלב העוטף. את השקט של הבוקר, את ציוץ הציפורים ואת האוויר הקריר, קרעו לפתע שריקות מחרישות אוזניים של טילים ורקטות, שנורו בצרורות עזים מרצועת עזה. תחת מסך האש הזה, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע רצחנית על ישראל, מתקפה ששינתה את פני המדינה. אלפי מחבלים חדרו לישראל – יבשתית, ימית ואווירית – והחלו במסע הרג ורצח ביישובי עוטף עזה, בשדרות, אופקים ונתיבות, במבלים במסיבת הטבע ליד קיבוץ רעים ונירים, בבסיסי צה"ל ובעוברים בדרכים. הם רצחו כשמונה מאות אזרחים בבתיהם ובמכוניותיהם, ביצעו בהם פשעים כבדים, חטפו מאות ישראלים לרצועת עזה, והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר הזה החלה מלחמה.

בזמן מתקפת הפתע הרצחנית על יישובי העוטף, שיר הייתה כאמור בתורנות שבת. בשעה 06:45, בתוך הכאוס ההולך וגובר, היא הספיקה להקליט הודעה קצרה ומרגשת לאימה. בקול יציב, כמעט רגוע, אך עם צרורות ירי כבדים ברקע, אמרה: "אימא, זאת שיר, זה מהטלפון של אחת החובשות שאיתי, אני לא כל כך יודעת מה קורה פה, תכף נבין, אבל אני אוהבת אותך, אני אעדכן אותך, תכתבי לי שכולכם בסדר..." ואז, לאחר רגע של שקט מתוח, הוסיפה: "כנראה שיש פשיטה על המוצב... כרגע אני בסדר..." הקול היציב שלה, נימת האהבה והדאגה למשפחתה, בתוך תופת של ירי ואי ודאות, שיקף את כל מה שהייתה: אכפתית, חזקה, אוהבת, ופייטרית עד הסוף.

קרב מוצב "נחל עוז" היה אחד הקרבות הראשונים והקשים ביותר שהתנהלו בשבעה באוקטובר, מול עשרות רבות של מחבלים שפשטו עליו מכל עבר. שיר, עם קור הרוח שאפיין אותה גם באירועי החייאה מורכבים במד"א, שמרה על קור רוח ונלחמה בגבורה עד הרגע האחרון. בדיעבד, למדו בני משפחתה את הפרטים המצמררים של הקרב שלה. לאחר שהמחבלים השליכו רימונים לתוך המיגונית שבה מצאה מחסה, היא הצליחה לסגת לאזור המגורים, לקחת את נשקה האישי ואת הטלפון הנייד מחדרה, ויחד עם חברתה לטנ"ץ, סמל-ראשון ירין מארי פלד ז"ל, הצליחו השתיים להדוף בירי מחבל שניסה לחדור לחדרן. שיר אף הספיקה לדווח על כך לחברי הצוות בקבוצת הוואטסאפ, ושאלה אם יש עוד מחבלים בסביבה, מעידה על תושייה ואחריות מבצעית יוצאת דופן ברגעי אימה. בסביבות השעה 08:15, הושלך לעבר חדרן רימון נוסף, וכשיצאו השתיים לעבר המסדרון, נורו שתיהן מטווח קרוב ונהרגו במקום. חדרן וכל חפציהן נשרפו כליל באש שהציתו המחבלים. במעשיה, הרגה שיר מחבל אחד לפני שנרצחה על ידי מחבל אחר, דוגמא ומופת לחברה הישראלית, שלימדה את כולנו מה זה גבורה ואומץ אמיתי, מה זה קור רוח ותושייה.

תחילה נחשבה שיר נעדרת, וליבה של המשפחה נקרע בין תקווה לבין חשש גדול שמא נחטפה לרצועה. הבשורה המרה על נפילתה הגיעה כעבור יומיים, והותירה אחריה משפחה וחברים המומים וכואבים עד עמקי נשמתם. רב-טוראי שיר ביטון נפלה בקרב במוצב "נחל עוז" ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד (7.10.2023), בת תשע-עשרה בנופלה. היא הובאה למנוחות בבית העלמין הצבאי באשדוד, הניחה אחריה הורים, אח ואחות. לאחר נפילתה, הועלתה לדרגת סמל, כהוקרה על גבורתה ותרומתה.

על מצבתה חקקה משפחתה את המילים: "שיר שלנו, תודה על הזכות לחיות לצידך; תודה שהיינו שותפים להצלחותייך; תודה על דרכך המיוחדת שכולה עזרה ונתינה, דרך אותה הובלת בדרכי נועם וענווה; לא ניפגש עוד בחיינו, אך בכל שעה ובכל מקום את איתנו ובליבנו. נוחי לך על משכבך בשלום ילדה אהובה." וכן נחקקו מילים משירו של זוהר ארגוב "אל נבקש": "יש לפעמים שסיבה לא נודעת / אל נתייאש, אל נפסיק לצעוד." אורי, אימה, ספדה לה במילים קורעות לב: "שיר אהובה שלי, זכיתי בך לתשע-עשרה שנים מלאות. כל רגע בחיים הקצרים שלך היית האור שלי, השמחה שלי, הגאווה שלי! ילדה שאהבה ונתינה אין-סופית הייתה בך. מבטיחה לך שלעולם תהיי שלי ובליבי ולא אפסיק להזכירך בכל מקום בו אהיה כי אין ראויה לכך יותר ממך! אעשה הכול בשביל להמשיך את דרכך שכולה עזרה ונתינה. מצדיעה לך, גיבורה של אימא, נוחי על משכבך בשלום." חברתה הקרובה בר כתבה: "שיר שלי, הילדה הכי יפה בגן. עם העיניים הכי יפות והשיער המתולתל הכי יפה. היית הבן אדם הכי טוב שאני מכירה, חייכנית, מאושרת, טובת לב בכל מובן המילה. אהבת את החיים כל כך. היית לי לבית, חברת אמת שלי, אשת סודותיי. בכל מקום שנכנסת אליו הרגישו את ההילה שמעלייך, החיוך, הרגש. אהבת לרקוד, אהבת לשמוח, אהבת להציל חיים, חלמת להיות רופאה. היית לביאה ופנתרה, נלחמת עד הרגע האחרון, וככה אנחנו נזכור אותך לתמיד. הייתה לי הזכות להכיר אותך ולהיות חברה שלך, לימדת אותי מהי אהבה ללא תנאים ומהו ערך החברות." לירון, חברתה לבסיס, סיכמה: "אני מבטיחה לכם שהאור של שיר ימשיך ללוות אותי, ועוד רבים אחרים."

בעיזבונה הדיגיטלי של שיר נותרו סרטונים רבים המתעדים את האור והשמחה שהפיצה סביבה, ואת היותה רקדנית בחסד. סיפור חייה ונפילתה סוקרו בהרחבה באמצעי התקשורת וברשתות החברתיות, ובני המשפחה התראיינו לכלי התקשורת והאירו את דמותה המיוחדת. משפחתה של שיר בחרה להנציח אותה בדרך שתמשיך את דרכה – הצלת חיים. ניידת טיפול נמרץ ואמבולנסים על שמה נתרמו לתחנת מגן דוד אדום באשדוד, שם גם נחנך ב-9 במאי 2024 חדר הדרכה לזכרה, מקום שיכשיר את הדור הבא של מצילים, בדיוק כפי שהיא חנכה והדריכה בחייה. את טקס ההשקה בתחנת מד"א הקדימה צעדה מרגשת שיצאה מבית המשפחה, שמשתתפיה הרבים לבשו חולצות עם תמונתה והניפו שלטים עם הכיתוב ברוח ערכיה – "כשנותנים מקבלים". אמבולנסים נוספים נתרמו לעיר אשדוד לזכרה של שיר ולזכר מתנדבי מד"א נוספים שנפלו במערכה, נושאים את שמה בגאווה ברחובות, ממשיכים את מורשת הנתינה שלה. בית הספר "מקיף ט'" באשדוד החליט אף הוא להנציח את שיר בפרויקט "מכשיר לחיים" שנועד להעלות את המודעות בקרב בני הנוער להתנדבות במד"א, להצלת חיים ולתרומה לקהילה. במהלך שלושת ימי הפרויקט, שהתקיים בינואר 2024, נחשפו התלמידים לסיפור חייה בהרצאה מרגשת שהעביר אביה; תלמידי כיתות י' השתתפו בקורס הגשת עזרה ראשונה, ובני שכבת י"ב ובוגרי בית הספר הוזמנו לתרום דם, כולם בעקבות דרכה של שיר. ביוזמת הוריה, השיקה חברת "יטבתה" את משקה החלבון "SHIR" שחולק בקרב באי ה-"Gym" – מרכז הספורט והנופש גן יבנה ששיר התאמנה בו, מחווה מרגשת שחיברה את שתי אהבותיה הגדולות – ספורט ועשייה למען הזולת. באתר ההנצחה "memoriz+" הוקם דף לזכרה ובו, לצד תמונות, זיכרונות וסיפורים, מופיעה ההקלטה המצמררת בקולה – ההודעה האחרונה שקיבלו ממנה בני משפחתה זמן קצר קודם לנפילתה. שיר ביטון, הילדה המתולתלת מאשדוד, שהפכה לחובשת גיבורה, חלמה על עתיד כרופאה, והקדישה את חייה להצלת אחרים, ממשיכה להאיר את דרכנו, סמל לגבורה אנושית, לנתינה טהורה ולרוח בלתי מתפשרת. זכרה נצור בליבנו לעד, והאור שהפיצה לא ידעך לעולם.