שמעון יהושע אסולין

בבית שמש, על רקע הגבעות הצרובות של הקיץ הישראלי, בלב שכונת שיינפלד שבה הבתים צפופים והחיים רוחשים, נולד ביום ז' בכסלו תש"ס, ה-16 בנובמבר 1999, ילד שקיבל את השם שמעון יהושע אסולין. הוא היה בנם של נאוה תהלה ורפאל משה, זוג שבנה את עולמו מתוך אמונה עמוקה, שורשית, ומסורת מפוארת, והטמיע בילדיו את ערכי היסוד של עם עתיק ומתחדש. שמעון לא היה ילד יחיד; הוא גדל בתוך נבחרת שלמה, אח לתשעה ילדים נוספים – שמעיה, עטרה, דויד, יהודה, אמונה, אברהם, חנה, אפרת, וישראל, אחיו הקטן ביותר. הבית ברחוב השקד היה תמיד מלא חיים: צחוק מתגלגל, ריחות תבשילים חמים, המיית שיחות, וקולות לימוד שהתערבבו זה בזה ויצרו פסיפס סוער אך הרמוני של חום משפחתי. בתוך המולת האחים והאחיות, שמעון מצא את מקומו הייחודי, סופג את המשמעות העמוקה של חיים משותפים במדינה יהודית, מחויבת לעברה ולעתידה, ומטמיע בתוכו את ערכי המשפחה שאפיינו אותה מכל – מסירות בלתי מתפשרת, דבקות עיקשת במטרה, והקרבה עצמית למען הכלל, למען כולם.

הילדות של שמעון הייתה ספוגה באוויר של בית שמש, בעפר הכתום שנדבק לסוליות הנעליים, בקריאות הילדים ששיחקו מחבואים בין הבניינים, ובשעות ארוכות של חקר העולם הקטן שסביבו. הוא למד בבית הספר היסודי המקומי, סופג את הידע הבסיסי לצד החוויות החברתיות הראשונות. כבר אז, היה בו ניצוץ מיוחד – שילוב נדיר של שקט פנימי ועוצמה חבויה. אולי זה היה מה שגרם לאחיו הקטן, ישראל, להסתכל עליו כעל מגדלור. "תמיד כשהייתי צריך, הוא היה שם, מגן עליי," סיפר ישראל שנים אחר כך, וקולו נשבר מעט כשהזיכרון צף ועלה. שמעון היה מגן שקט, נוכחות יציבה. "הוא היה עניו גדול," הוסיף ישראל, "עשה הכול בשקט, בענווה, באמת." לא היה בו רצון להתבלט, אך נוכחותו הורגשה תמיד. ובכל זאת, לצד השקט והענווה, שמעון היה המנוע של הצחוק בבית. חוש הומור "מטורף" היה לו, שהצליח לשבור כל מתח, להפיג כל דאגה, ולמלא את הבית בשמחת חיים מדבקת. הוא היה זה שיזם את מלחמת הכריות הספונטנית שפרצה באמצע שיעורי בית, או שהמציא בדיחות פנימיות שרק המשפחה כולה הבינה וצחקה מהן עד דמעות. הצחוק שלו היה עמוק, מתגלגל, ונטע תחושה של קלילות ואופטימיות גם ברגעים קשים.

עם סיום לימודיו היסודיים, עזב שמעון את קן המשפחה החם ועשה את דרכו לישיבת דימונה, ובהמשך לישיבת ההסדר "מדברה כעדן" במצפה רמון. המעבר מהמולת העיר הקטנה לשקט המדברי של מצפה רמון היה עבורו שינוי מהותי, שהעמיק את השקט הפנימי שכבר היה בו. בין כתלי בית המדרש, מול נוף המכתש רחב הידיים שנשקף מהחלונות, החל שמעון לטוות את אישיותו המתגבשת. הוא לא היה מפטפטן גדול; קולו לא נשמע תדיר בוויכוחים סוערים בבית המדרש, אך כשכבר בחר לדבר, דבריו היו שקולים, חכמים, וטעונים במשמעות. חבריו לישיבה העריצו את תבונתו השקטה, את יכולתו להקשיב באמת ולבטא את מחשבותיו בטוב טעם. "הוא לא הרבה לדבר," אמרו עליו חבריו, "אבל כשדיבר, עשה זאת בחוכמה ובטוב טעם." הוא היה חבר טוב ואהוב על כולם, אדם שאפשר לסמוך עליו, שגילה אכפתיות אמיתית לכל מה שהתרחש סביבו, בין אם בתוך עולם הישיבה ובין אם מחוצה לו. אם משהו הטריד אותו, אם נתקל בשאלה מוסרית או התלבטות עמוקה, הוא לא הסתפק בתשובות שטחיות. הוא בירר את הדברים לעומק, חקר, העמיק, וחש מחויבות פנימית להבין ולהגיע אל חקר האמת, גם אם הדרך אליה הייתה מורכבת וארוכה.

באישיותו של שמעון, שהלכה והתגבשה במדבר, התמזגו שני קצוות שנראו מנוגדים אך השלימו זה את זה באופן מופלא: גבורה ולב רך. מצד אחד, חבריו תיארו אותו כאחד הגברים הקשוחים ביותר שהכירו, בעל עקשנות בלתי מתפשרת, רצינות תהומית ועוז רוח שאיפשר לו לעמוד בכל משימה שהציב לעצמו. מצד שני, היה לו את הלב הרך ביותר, לב שהיה פתוח לאנשים, רגיש לסבלם, ומלא חמלה. השילוב הזה הוא שהפך אותו לאדם כה מיוחד. הוא מילא כל משימה ועמד בכל מטרה שהציב לעצמו, הן בבית המדרש, שם הקדיש את עצמו ללימוד ולחיפוש האמת, והן בהמשך דרכו, בצבא, שם הפגין את אותה נחישות ודבקות במטרה. חתירה למצוינות לא הייתה עבורו סיסמה ריקה מתוכן, אלא דרך חיים של ממש, שאפיינה אותו בכל תחומי חייו. תודעתו הלאומית, האיתנה והמוצקה, לא נבנתה בחלל ריק. היא ניזונה מספרי ביוגרפיה והיסטוריה של עם ישראל, שבהם שמעון שקע שעות ארוכות, ובמיוחד מסיפורי הלוחמים הגדולים בתקופות השונות, אלה שהעיזו להגן על עמם ועל אדמתם במסירות נפש. סיפוריהם הדהדו בו, עיצבו את תפיסת עולמו, והעמיקו את שאיפתו להיות חלק מאותה שרשרת דורות של מגנים. במהלך לימודיו בישיבה, לא רק אישיותו הרוחנית העמיקה והתחזקה, אלא בד בבד הלכה והתגבשה בו שאיפה עזה, כמעט בוערת, להיות לוחם. הוא ראה בכך לא רק שירות צבאי, אלא מימוש של ייעוד, של מחויבות עמוקה כלפי עמו וארצו.

כשסיים את לימודיו בישיבת ההסדר, הגשים שמעון את שאיפתו והתגייס לצבא כלוחם בהנדסה קרבית. השירות הצבאי לא היה עבורו רק חובה אלא הזדמנות ליישם את כל הערכים שספג בביתו ובישיבה. הוא הפך ללוחם מצטיין, כזה שאינו נרתע ממשימות קשות, שראשון להתנדב, ותמיד חותר לשלמות. ידיו, שאחזו בעבר בספרי גמרא, למדו עתה לאחוז בנשק, להפעיל ציוד הנדסי כבד, ולהתמודד עם אתגרי השטח המורכבים ביותר. הוא היה לוחם שקול, אמיץ, ובעל יכולת מנהיגות שקטה, שהשפיעה על חבריו לפלוגה. בקיץ 2023, לאחר שנים של שירות אינטנסיבי ותרומה משמעותית, שמעון השתחרר מהצבא הסדיר. הוא עמד בפני פרק חדש בחייו, אך תוכניותיו היו ברורות: החלום שלו היה להמשיך ולעבוד במערכת הביטחון, להמשיך להיות לוחם, ואף לשאוף ליחידה מיוחדת. הוא אכן התקבל ליחידה מובחרת, ובתקופה קצרה זו של חיי אזרחות, התלבט האם להמשיך במיונים, האם זהו באמת הנתיב הנכון עבורו. הוא היה על סף החלטה, על סף כניסה למסלול חדש ומרתק, כשלפתע, בבוקר שמחת תורה, ה-7 באוקטובר 2023, נשמעו צפירות האזעקה הראשונות.

הייתה זו שבת כ"ב בתשרי תשפ"ד, בוקר שבת שלווה וחגיגית, שעתה שש וחצי, כששמעון, כמו מיליוני ישראלים, התעורר לרעש מחריש אוזניים של ירי רקטות בלתי פוסק. ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים על ישראל. תחת מטר בלתי פוסק של טילים ורקטות שנורו מרצועת עזה לעבר אזורים נרחבים בארץ, חדרו אלפי מחבלים – מהיבשה, מהים ומהאוויר – והחלו במסע רצחני על יישובי עוטף עזה, על ערי הדרום כמו שדרות, אופקים ונתיבות, על מבלים תמימים במסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל עוברי אורח בכבישים. התמונות שהחלו לזרום בווטסאפ, הקולות המבוהלים של בני משפחה וחברים, העדויות המזעזעות על הרג המוני של כשמונה מאות אזרחים בבתיהם ובמכוניותיהם, על פשעים מחרידים שבוצעו, על מאות ישראלים שנחטפו לרצועת עזה, ועל בתים ורכוש שעלו באש – כל אלה הבהירו שזהו לא עוד סבב לחימה. זו הייתה מלחמה.

באותו יום, כשהתופת השתוללה, שמעון לא היסס לרגע. הוא לא חיכה לקריאה רשמית, לא שקל את תוכניותיו לעתיד שרק החל לתכנן. הוא ראה את המלחמה לא כאירוע חיצוני, אלא כמחויבות אישית עמוקה. הוא התגייס מיד למילואים, שב אל חיל ההנדסה, אל גדוד 924 של חטיבת הראל (10), היחידה שבה שירת בסדיר. הקריאה לדגל הייתה עבורו קריאה פנימית. הוא חש צורך עז להיות נוכח, להיות משמעותי במערכה הזו, ללא קשר לתוכניותיו האישיות או להשתייכותו הצבאית הפורמלית. אחד מרבניו בישיבה העיד לאחר מכן כי המוטיבציה של שמעון לשרת הייתה "גבוהה ביותר", ותיאר אותו כ"עז נפש, לוחם בעל רצינות לא מתפשרת." שמעון לא היה יכול לשבת בחיבוק ידיים כשהוא יודע שחבריו נלחמים ושארצו בסכנה.

לאחר אימונים קצרים, שנועדו לרענן את הזיכרון ולהכין את הכוחות לאתגרי הלחימה, שמעון וחבריו נכנסו אל תוך הרצועה. הוא לחם בצפון רצועת עזה, כתף אל כתף עם חבריו מהשירות הצבאי ועם חברים נוספים מישיבת ההסדר, שגם הם נקראו לדגל. האווירה הייתה טעונה, מלאה במתח, באבק ובריח אבק שריפה. כל תנועה הייתה מחושבת, כל פעולה התבצעה בדיוק ובמקצועיות ששמעון היה ידוע בה. הוא פעל בשקט, ביעילות, תמיד דרוך, תמיד מוכן. הוא היה שם, נוכח ומשמעותי, כפי שרצה. עבודת ההנדסה הקרבית הייתה קריטית בלחימה: פריצת צירים, נטרול מטענים, סיוע לכוחות החי"ר בתמרון. שמעון היה בחוד החנית, מוביל, נחוש, ומשרה ביטחון על הסובבים אותו.

הימים הפכו לשבועות, והלחימה בצפון הרצועה הגיעה לסיומה עבור גדודו של שמעון. אך עבור שמעון, המלחמה לא הסתיימה. הוא ראה בה מחויבות אישית, שחרגה מגבולות הגדוד או המשימה הספציפית. הרצון להמשיך ולהילחם בער בו בעוצמה שלא יכלה לשכך. הוא ביקש לחזור לחזית בכל דרך אפשרית. כשהגיעה ההזדמנות, הוא לא היסס. הוא סופח ליחידת לוחמי צנחנים של חטיבה 646, שפעלה בדרום הרצועה, בח'אן יונס. עבורו, זה היה טבעי. הוא היה "ראשון במתנדבים", כפי שתיארו אותו חבריו החדשים. לוחמים שפגשו אותו רק באותם ימים של לחימה אינטנסיבית, הכירו מיד את אישיותו המיוחדת. הם דיברו עליו בהערצה, כינו אותו "הנגביסט הכי טוב בצה"ל," מונח שמעיד על שליטה מוחלטת בציוד הנדסי כבד, "ראשון במתנדבים," ו"מלח הארץ." הוא השתלב במהירות, הפך לחלק בלתי נפרד מהכוח, למרות שהכיר את רובם רק ימים ספורים קודם לכן. האמון שרכשו לו היה מיידי, מתוך ההבנה שמדובר בלוחם יוצא דופן, חדור מטרה, שמוכן לתת את כולו.

השבת, ה-3 בפברואר 2024, כ"ד בשבט תשפ"ד, הייתה שבת חורפית אך נטולת מנוחה בעומק ח'אן יונס. כוח הצנחנים, יחד עם שמעון, היה בעיצומה של פעילות מבצעית מורכבת מול חמאס. הריחות היו חדים – אבק, עשן, ריח של סכנה באוויר. הקולות היו מעומעמים, לעיתים קרובות נקטעו על ידי יריות רחוקות או קולות של פיצוצים. המתח היה מוחשי, דרוך. בשלב מסוים, במהלך הפעילות, הכוח נקלע להתקלות פתאומית עם חוליית מחבלים. הרגעים האלה הם רגעי אמת, שבהם כל ההכשרה, כל האימונים, וכל ערכי הנפש עומדים למבחן. שמעון, נאמן לאופיו ולערכיו, היה ראשון בכוח. הוא הוביל, חשף את עצמו, וכמו תמיד, לא היסס לרגע. בלהט הקרב, במהלך חילופי האש, הוא נפגע מירי ונפל. מותו היה מעשה של גבורה עילאית. הוא נפל כשהוא ראשון, מגן בגופו על חבריו לכוח שזה עתה הכיר, מאפשר להם זמן תגובה, מציל את חייהם. הוא היה בן עשרים וארבע בנופלו.

הידיעה על נפילתו של שמעון יהושע אסולין הכתה בבית שמש ובישראל כולה, כרעם ביום בהיר. רס"ל (במיל') שמעון יהושע אסולין, לוחם בגדוד ההנדסה 924, חטיבת הראל (10), שסופח לחטיבת הצנחנים 646, הותיר אחריו הורים – נאוה תהלה ורפאל משה – ותשעה אחים ואחיות כואבים. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים, בטקס מרגש ועצוב, תחת שמיים אפורים, כשדגלי ישראל מונפים חצי התורן. לאחר נפילתו, הועלה שמעון מדרגת סמ"ר (במיל') לדרגת רס"ל (במיל'), כהוקרה על גבורתו ומסירותו. אך הדרגה, כמו גם המילים, אינן יכולות להכיל את גודל האובדן או את העוצמה של חייו.

במהלך ימי הלחימה הארוכים והמתישים, מתוך תחושה פנימית עמוקה, כתב שמעון צוואה. הוא לא כתב אותה על דף נייר רשמי, אלא בפתקים בטלפון שלו, בשיא הפשטות והכנות, כמו שרק הוא ידע. במכתביו למשפחה, הדהדה אותה שמחת חיים ואותה אהבה בלתי מתפשרת שאפיינה אותו תמיד. "תקנו ערכת קריוקי טובה לחברים מדימונה בכסף שלי..." כתב, משפט שכולו שמעון – חוש הומור, דאגה לחברים, ורצון שהחיים ימשיכו בכיף ובשמחה. הפנייה להוריו הייתה נוגעת ללב, עמוקה ומלאה בכוח: "אבא ואמא אני אוהב אתכם, תודה על הנתינה כל החיים, אתם אנשים חזקים, אין עניין להתאבל הרבה. תיהנו ותמשיכו לחיות, אני מבסוט למעלה ואיהנה לראות אתכם שמחים, ואקפוץ מדי פעם לשמוח אתכם." זו הייתה צוואה של חיים, של אופטימיות, של אהבה שגוברת על המוות. לחבריו מדימונה, אלה שהיו לו כמשפחה שנייה, כתב: "אני אוהב אתכם אחד אחד, הייתם כמו משפחה שנייה בשבילי, תמשיכו ליהנות ביחד, אני מקווה שאתם יודעים שאני אוהב אתכם, צ'או אמיגוס. עד הניצחון, סוף." המילים הפשוטות האלה, שנכתבו בלב מלחמה, חושפות את הלב הרחב, את הנפש העדינה, ואת האהבה העצומה לאנשים שאפיינה את שמעון.

בהספד שנשאה אחותו, אמונה, ניתן היה לחוש את עומק הגעגוע והכאב, אך גם את ההודיה על מי שהיה. "אנחנו נפרדים ממך היום וכבר מתגעגעים," אמרה בקול רועד, אך ברור. "היית האדם הכי יפה, הכי מצחיק, הכי חי, הכי שמח. לכל מקום שהגעת הכי אהבו אותך. היית החבר הכי טוב, קשה להיפרד ממך. אוהבים ומתגעגעים." מילותיה ציירו תמונה של אדם שמילא כל חלל באור ובשמחה, שנוכחותו הייתה מתנה לכל מי שזכה להכיר אותו. אחיו הצעיר, ישראל, שליווה אותו כצל בילדותו וראה בו מודל לחיקוי, נשא הספד ששילב כאב עמוק עם תחושת גאווה ואמונה. "שמעון היה הבן של יעקב, גיבור, שראה את האמת מול עיניו ולא שום דבר אחר. גם אתה שמעון היית לוחם צדק חזק וגיבור. רצית אמת ועכשיו." המילים הללו שיקפו את הנחישות של שמעון, את העקשנות שלו בחיפוש אחר האמת, ואת האומץ הבלתי מתפשר שלו. "איך בכלל הכדורים חדרו את שרירי הפלדה שלך," שאל ישראל בכאב, כשהוא מתאר את אחיו כבלתי מנוצח, גיבור אמיתי. "הנאצים שהרגו אותך לא מתקדמים לשום מקום אך מקומך הוא מתחת לכיסא הכבוד. אנחנו עם הנצח... שמעון אחי האהוב - אתגעגע אליך לנצח נצחים, מתגעגע אליך כל כך." מילותיו של ישראל, על אף שהיו טעונות בכאב, נשאו בחובן גם הבטחה – הבטחה להמשכיות, לתקומה, ולנצחון הרוח הישראלית.

הזיכרון של שמעון יהושע אסולין חקוק לעד בלבבות משפחתו, חבריו, ובכל עם ישראל. אך הוא מונצח גם באופן מוחשי, בדרכים רבות, המעידות על ההשפעה העצומה שהייתה לו ועל הרוח שהותיר אחריו. שמו נחקק באנדרטת דרך הגבורה לחללי חיל ההנדסה בכל מערכות ישראל, הניצבת בגאון בצומת חולדה, שם הוא מצטרף לשורה ארוכה של לוחמים אמיצים שנתנו את חייהם למען המדינה. מעבר לאנדרטאות הרשמיות, רוחו של שמעון ממשיכה לחיות במקומות שנוצרו לזכרו, שממשיכים את דרכו ואת ערכיו. בגוש עציון, שופץ מעיין קסום ונקרא על שמו – "עין שמעון." המעיין, הממוקם בחוות "נווה אורי" מעל נחל חלץ, המפריד בין גוש עציון לירושלים ומתחבר לנחל רפאים, הפך לפינת חמד שלווה. במקום נבנתה בריכה קרירה, ולידה פרגולה עם פינות ישיבה מוצלות, מזמינות למנוחה והתבוננות. בצידה השני של הבריכה נבנה דק עם ספסל הצופה אל העמק הסמוך, המציע נוף עוצר נשימה. המים הצלולים מגיעים לבריכה ממעיין סמוך, "עין עמית," ומסמלים את החיים, את ההתחדשות, ואת זרימת הנפש של שמעון שהייתה כמים חיים. כל טיול למקום, כל שאיפת אוויר צח, כל מנוחה בצל העצים, מהווה זיכרון חי ונושם לשמעון.

לא הרחק משם, בגבעה סמוכה ליישוב אדורה, הוקמה שכונה חדשה שנקראה על שמו של שמעון – "מצפה ש"י." במקום שבו נבנים בתים חדשים, שבו משפחות יקימו את ביתן ויצמיחו דורות חדשים, שמו של שמעון יהיה נוכח תמיד, כסמל לגבורה, למסירות, ולחיים. הרב צחי משען מבית שמש והזמר דודי פרישמן יזמו גם הקלטת שיר לזכרו של שמעון, לחן מיוחד נכתב למילים מתוך ההגדה של פסח, "קרב יום." "יש תקופות בחיים האישיים או בחיי האומה," אמרו יוזמי השיר, "שגבולות היום והלילה מטושטשים. שמעון היה מאותם שומרים שהופקדו להגן על כבוד האומה. בשיר יש תפילה, ניגון, בקשה ואמונה שהקדוש ברוך הוא, פועל להודיע לעיני כל ש'תאיר כאור יום חשכת לילה'." השיר, הזמין לצפייה ברשת, מהווה לא רק מצבת זיכרון מוזיקלית, אלא גם ביטוי לתקווה, לאמונה בכוחו של האור לגבור על החושך, בדיוק כפי ששמעון האמין ופעל.

שמעון יהושע אסולין חי חיים קצרים, אך מלאים ומשמעותיים. הוא היה בן למשפחה שורשית ואוהבת, אח מגן ומצחיק, חבר נאמן ובעל לב רחב, תלמיד חכם ולוחם עז נפש. הוא גדל בבית שמש, התחנך במדבר, ונפל בקרב על הגנת הדרום. חייו, שהיו מבוססים על ערכים של מסירות, דבקות במטרה והקרבה למען הכלל, הגיעו לשיאם במעשה הגבורה האחרון שלו, כשבחר להגן על חבריו בגופו. הוא לא חיפש תהילה, אלא אמת וצדק, ותמיד חתר למצוינות. מילותיו האחרונות, שנכתבו בפתקים בטלפון, הן צוואה של אהבה ושמחת חיים, קריאה למשפחתו וחבריו להמשיך לחיות, ליהנות, ולזכור אותו בחיוך. הוא השאיר אחריו חלל עצום, אך גם מורשת של אומץ לב, ענווה, ונתינה ללא גבול. סיפור חייו של שמעון הוא סיפורה של תקומה, של רוח ישראלית שאינה נשברת, של דור שלם הממשיך לחיות, ליצור, ולהגן על מולדתו, גם לנוכח האובדן. זיכרונו של שמעון יהושע אסולין יישאר נר לרגלינו, סמל לגבורה אנושית ואמיתית, המוארת באור יקרות של אהבה ותקווה. יהי זכרו ברוך.