שמעון לוגאסי

שמעון יוחאי לוגאסי נולד בעכו, עיר ים תיכונית עתיקה שבהיסטוריה שלה נשזרו תרבויות רבות, ביום קר ובהיר של כ"ט בכסלו תשס"ד, ה-24 בדצמבר 2003. הוא היה בנם של רחל ומישל, וגדל בבית שטוף אור שבו תמיד שררה תחושה של קשר בלתי מתפשר בין כולם. הבית שלהם, שהיה תמיד פתוח, רוחש חיים וצחוק, עיצב את שמעון מראשית דרכו, והוא היה לא פעם הלב הפועם שלו, זה שמחבר את כולם יחד, כמו עמוד תווך בלתי נראה המעניק יציבות וחום. דניאל, יעל, אוריאל ונועה – אחיו ואחיותיו – מצאו בו תמיד אוזן קשבת, כתף תומכת וחיוך מאיר, והקשר ביניהם היה עמוק ובלתי ניתן לערעור, שזור בחוויות ילדות משותפות, סודות קטנים וחיבה כנה. שמעון עצמו אהב את משפחתו אהבת נפש, והיה מסור לה בכל נימי נפשו, כשהוא מקפיד לכבד את הוריו מעל לכל, ומוצא באביו לא רק דמות סמכותית אלא גם חבר אמת, שותף לשיחות עמוקות ולרגעים של שקט וביטחון.

ילדותו של שמעון בעכו הייתה רצופת חוויות שעיצבו את אופיו הייחודי. הוא למד בבית ספר יסודי בעיר, צעד בכל בוקר בין סמטאותיה הצרות, הריח את מליחות הים שהייתה תמיד באוויר, ושמע את קולות הדייגים החוזרים מהשייט עם שללם. כבר אז, ניכרה בו סקרנות רבה ורצון עז ללמוד ולהבין את העולם סביבו, והוא ספג את האווירה המיוחדת של עיר הנמל ההומה. עם המעבר לכיתה ז', החל שמעון את לימודיו בבית הספר העל-יסודי "אמית עכו" על שם קנדי, שם המשיך לפתח את אישיותו התוססת והמלאה. הוא לא היה רק תלמיד שקדן, אלא גם חבר פעיל ומעורב בחיים החברתיים, תמיד מוכן לתרום, להשתתף ולהיות חלק.

שנות נעוריו של שמעון היו מלאות פעילות ואנרגיה. הוא הצטרף לתנועת הנוער "בני עקיבא", שם מצא מסגרת חברתית שבה יכול היה לבטא את ערכיו, לטייל בארץ, להכיר חברים חדשים ולקחת חלק בפעילויות קבוצתיות שחיזקו את תחושת השייכות והאחריות שלו. בשעות הפנאי, הוא בילה עם חבריו, צוחק ומתלוצץ, תמיד מוקף באנשים שאהבו את חברתו הנעימה. אך לא רק פעילויות חברתיות מילאו את זמנו. שמעון אהב את הים, את הגלים ואת הרוח, ועל כן הצטרף למרכז הימי של עמותת "זיו נעורים". שם, בין חבלים ומפרשים, למד על עבודת צוות ועל אתגרי הים הפתוח. באחד הימים, יצא שמעון עם קבוצתו לשוט ברפסודה שבנו במו ידיהם. השמש ליטפה את פניהם ורוח קלה דחפה אותם אל לב ים, אך לפתע, השתנה כיוון הרוח, והרפסודה החלה להיסחף במהירות מסוכנת לעבר חומות העיר העתיקה של עכו, הצוקים הגבוהים והסלעים החדים. פחד החל לכרסם בלבבות הילדים, אך שמעון, שבדרך כלל היה צוחק וקליל, שינס מותניים. קולו היה ברור ונחוש, הוא רתם את הקבוצה לעבוד יחד, חילק הוראות ברורות, והצליח להפיח בהם רוח של נחישות. במשך דקות ארוכות, הם חתרו במאמץ אדיר נגד הזרם, ידיהם שורפות מהמאמץ, הזיעה נוטפת על פניהם, עד שהצליחו, בכוחות משותפים, להשיב את הרפסודה לחוף מבטחים. האירוע הזה, שבו התגלתה מנהיגותו הטבעית, יכולתו לחבר בין אנשים תחת לחץ, ונחישותו הבלתי מתפשרת, חרץ את מקומו כדמות משמעותית בחיי חבריו.

כדורגל היה מרכזי בחייו של שמעון, לא רק כתחביב אלא כתשוקה של ממש. הוא היה משחק שעות ארוכות במגרשי השכונה, רץ אחרי הכדור, בועט לשער ומחליף מסירות מדויקות עם חבריו, כשעיניו בורקות מאושר. בכל משחק, בין אם היה זה משחק חובבים או משחק ליגה מקצועני, הוא הצליח למצוא את היופי שבמשחק, את האסטרטגיה ואת עבודת הצוות. הוא צפה במשחקים בלהט, והיה אוהד נלהב של קבוצת הכדורגל "בית"ר ירושלים", עוקב אחר כל מהלך, חוגג כל שער ומתאכזב מכל הפסד, כאילו הוא עצמו חלק בלתי נפרד מהקבוצה על המגרש. החולצה הצהובה-שחורה הייתה פריט לבוש קבוע בארון שלו, וכל ויכוח על כדורגל הפך אצלו לוויכוח מלא תשוקה, אך תמיד ברוח ספורטיבית.

שמעון בורך בחריצות יוצאת דופן. הוא לא נרתע מעבודה קשה, אלא קיבל כל משימה ברצון ובשמחה. כבר מגיל צעיר, מצא דרכים להרוויח את כספו ביושר, והיה עובד במלצרות, לעיתים קרובות במשמרות כפולות ואף משולשות, במטרה לממן את הוצאותיו האישיות ולא להכביד על הוריו. הייתם יכולים לראות אותו מגיש מנות בחיוך רחב, משוחח בחביבות עם הלקוחות, מסדר שולחנות במהירות וביעילות, כשכל תנועה שלו משדרת מסירות ואכפתיות. גם כשהיה עייף, וגם כשכפות רגליו כאבו בסוף יום ארוך, הוא מעולם לא התלונן, אלא ראה בעבודה הזדמנות ללמוד, להתפתח ולצבור ניסיון. באותן שנים, בין משמרת למשמרת, בין אימון כדורגל לבילוי עם חברים, הכיר שמעון את לינוי. בין השניים ניצת ניצוץ מיוחד, והתפתח קשר זוגי עמוק וחם, שהיה עבור שמעון מקור של שמחה, אהבה ותמיכה. לינוי ראתה בו לא רק בן זוג אהוב, אלא גם איש של ערכים, טוב לב ונתינה, שהצליח להאיר את עולמה.

שמעון היה אדם נעים הליכות, אהוב על כולם, עם חיוך תמידי שמעולם לא מש מפניו ואור בעיניים שסירב לדעוך, גם בתקופות קשות ומאתגרות. אור זה היה מקור כוחו וקסמו, והוא ידע להצחיק ולשמח את סובביו, שהרגישו תמיד בנוח ובשמחה בחברתו. היו בו טוב לב, ענווה ואהבת אדם אמיתית, שגרמו לו לקבל כל אדם באשר הוא, ללא שיפוטיות או דעות קדומות. הוא עזר לכל מי שנזקק לכך בלי לחשוב על תמורה, ומצא את הטוב בכל מי שנקרה בדרכו. לא הייתה בו טיפה של ציניות, רק רצון טהור לסייע, לתמוך ולהרים את רוחם של אחרים. הוא השקיע זמן ואנרגיה, העניק מעצמו – הן מבחינה חומרית והן מבחינה רגשית – לטובת אחרים, ללא היסוס, מתוך תחושה עמוקה של אחריות ואכפתיות. כל אלה הפכו אותו למקור השראה גדולה לחבריו, שראו בו דוגמה ומופת לאיך צריך לחיות.

עדויות רבות מספרות על מקרים שבהם יצא שמעון מגדרו לעזור לזולת, והיו אלה סיפורים שציירו תמונה של אדם נדיר בטוב ליבו. באחד המקרים, במהלך משחק כדורגל סוער, הכיר נער צעיר מבאר שבע שסבל מחרם חברתי קשה. מבטו של הנער, שהיה מלא עצב ובדידות, עורר את דאגתו של שמעון באופן מיידי. בלי לחשוב פעמיים, שמעון לקח על עצמו את המשימה להושיט לו יד. הוא לא הסתפק באמפתיה חולפת, אלא יצר קשר טוב עם הנער, שלח לו הודעות, התעניין בשלומו, ובאחד הימים, ארז תיק ונסע לבאר שבע, לעיר שמעולם לא ביקר בה קודם לכן, רק כדי לפגוש את הנער בביתו. הוא ישב איתו שעות ארוכות, שיחק איתו, הקשיב לו בסבלנות אין קץ, ועזר לו לצאת מהמצב הנפשי הקשה שבו היה שרוי. הוא הפך לחברו הטוב ביותר של הנער, ולימד אותו איך למצוא את הכוח הפנימי להתמודד עם הקשיים.

במקרה אחר, כשסיים שמעון לעבוד בשעה מאוחרת בלילה, אחרי משמרת כפולה ומתישה במסעדה, הוא נתקל באדם מבוגר, שפוף קומה וקשה יום, אוסף בקבוקים ריקים מפחי האשפה ברחובות עכו החשוכים, מנסה להרוויח את דמי הפיקדון המעטים כדי לשרוד. שמעון, שבדיוק קיבל את משכורתו הצנועה מאותה משמרת, לא חשב פעמיים. הוא ניגש אל האיש, פתח את ארנקו, ומסר לו את כל רווחיו מאותו הערב, כשהוא מלווה את המעשה בחיוך מעודד ומילים חמות. לאחר מכן, הוביל אותו אל המסעדה הסמוכה שבה עבד, ודאג שיקבל ארוחה חמה ומשביעה. האיש המבוגר, שהיה המום מהנדיבות הבלתי צפויה, לא יכול היה לעצור את דמעותיו.

עוד בילדותו, הכיר שמעון באופן מקוון ילד צעיר ממנו. בשיחה שהתפתחה ביניהם, גילה הילד כי איבד את אביו כמה ימים לפני כן. ליבו של שמעון נחמץ. הוא לא היה יכול לשאת את המחשבה על ילד קטן שחווה אובדן כה גדול לבדו. הוא החליט לרומם את רוחו של הילד, שמר איתו על קשר הדוק דרך האינטרנט, ובאחד הימים, הפתיע אותו בביקור בביתו, אף שהילד גר בעיר אחרת ומרוחקת. שמעון ישב איתו, שיחק איתו, הקשיב לסיפוריו, ונתן לו תחושה שהוא לא לבד, שהוא נתמך ואהוב. נוכחותו של שמעון הייתה קרן אור בחיי הילד השבור, והיא הותירה בו חותם עמוק.

באירוע נוסף, במהלך טיול בית-ספרי לדרום הארץ, כאשר עצרה הכיתה למנוחה קצרה בדימונה, הבחין שמעון בילד קטן מסתובב בין השולחנות בבית הקפה, מחפש שאריות אוכל. הילד לא דיבר עברית, אך מבטו הרעב והנואש דיבר אל ליבו של שמעון. בלי היסוס, הוא ניגש אליו, פתח איתו בשיחה בשפת הסימנים ובמעט מילים שהצליח לדלות, והבין שהוא רעב ואין לו אוכל. שמעון לא התמהמה. הוא לקח את הילד איתו למסעדה הסמוכה, קנה לו ארוחה מלאה של אוכל ושתייה, ודאג שהילד הקטן יאכל לשובע. הוא ליווה אותו בחזרה אל משפחתו, ורק כשהיה בטוח שהילד בטוח ודאגו לו, חזר אל חבריו, כשהוא אינו מספר לאיש על מעשה החסד שעשה.

בתיכון, לצד לימודיו ותחביביו, הצטרף שמעון לתנועת "אחריי!", תוכנית המכינה בני נוער לשירות צבאי משמעותי. שם, הוא התאמן באדיקות, חישל את גופו ואת נפשו, ופיתח את יכולותיו הפיזיות והמנטליות. הוא רץ למרחקים ארוכים, ביצע אימוני כוח מפרכים, ולקח חלק במסעות ניווט מאתגרים, כשכל תא שריר בגופו זועק, אך רוחו נחושה. הוא אהב את הארץ אהבה עמוקה ובלתי מתפשרת, ובכל עת נשא עליו את דגל ישראל, כסמל למחויבותו ולאמונתו במדינה. בכל מאודו רצה לשרת את המדינה ולהיות לוחם, להגן על עמו ועל ביתו. לא היה ספק בליבו מהי דרכו בחיים, והוא ראה בשירות הצבאי הגשמה של צו פנימי עמוק.

ביום ה-26 במרץ 2023, כשהוא מלא מוטיבציה וציפייה, התגייס שמעון לצה"ל. הוא שובץ לגדוד 414 – "נשר" – שבחיל הגנת הגבולות, תפקיד הדורש ערנות, אחריות ויכולת תפעול מערכות מורכבות. את הטירונות עבר בבית הספר להגנת הגבולות (בהל"ג) במחנה "מגן סיירים", מוקף בנופים מדבריים ואתגרים פיזיים ומנטליים. הטירונות הייתה קשה ומפרכת, אך שמעון התבלט מיד. הוא לא רק עמד בכל המשימות, אלא הצטיין בהן באופן יוצא דופן, וסיים את הטירונות כמצטיין מחלקה וכמצטיין מסעות, מה שהעיד על כוח רצונו הבלתי נלאה ועל יכולותיו הפיזיות והמנהיגותיות. בסיומה של הטירונות, עבר שמעון קורס לוחם בלון תצפית, המכונה "בלונאי", תפקיד רגיש ובעל חשיבות אסטרטגית. גם בקורס זה, הפגין שמעון יכולות גבוהות, למידה מהירה ומסירות למשימה, והצטיין גם בו. הוא למד לתפעל את בלוני התצפית המתקדמים, להבין את מורכבות המערכות, ולקרוא את השטח מלמעלה, כשהוא מבין את האחריות הכבדה המונחת על כתפיו.

בתום ההכשרה, הצטרף שמעון לפלוגת הבלונים בגדוד, והוצב במוצב "נחל עוז", הממוקם בלב גזרת עוטף עזה, מול האתגרים הביטחוניים המורכבים של הגזרה. תפקידו כלל תפעול ותחזוקה של בלוני התצפית, שהיוו את "העיניים" של המוצב על הגבול, וסיפקו מידע חיוני בזמן אמת. בפלוגה, הוא היה ידוע כראשון שקיבל על עצמו כל משימה, בכל זמן, ללא היסוס או התלבטות. אם היה צורך במתנדב למשמרת נוספת, למשימה מורכבת או לתיקון תקלה בשעות לילה מאוחרות, שמעון תמיד היה הראשון להרים את ידו. הוא לא חשב על נוחות אישית, אלא על טובת הכלל, ותמיד היה מוכן לעזור לכל חייל שנזקק לכך, בין אם בעזרה טכנית, בתמיכה מנטלית או סתם באוזן קשבת.

שמעון הפגין מוטיבציה גבוהה ומעוררת השתאות בכל היבטי שירותו הצבאי. הוא לא הסתפק במה שהיה לו, אלא תמיד שאף ליותר, להתפתח ולהתקדם. הוא התאמץ בכל כוחו להעלות את הפרופיל הרפואי שלו לפרופיל המרבי, למרות הקשיים והבירוקרטיה, מתוך רצון עז להיות לוחם במלוא מובן המילה, מבלי שיהיו כל הגבלות על תפקידו. לאחר שהצליח בכך, אף שלא נדרש לכך במסגרת תפקידו כבלונאי, התעקש להשלים את מסע הכומתה, אירוע שיא המציין את סיום ההכשרה הקרבית. הוא צעד עשרות קילומטרים, עם ציוד מלא על גבו, כשכפות רגליו כואבות והעייפות מכרסמת בו, אך הוא סירב לוותר. הוא ראה בכך סמל למחויבותו ולאהבתו למדינה. שמעון קיווה לעבור למשמר הגבול ולהתחיל קורס לוחם ימ"ס – יחידות מסתערבים, תפקיד יוקרתי ומאתגר שדרש יכולות פיזיות ומנטליות גבוהות במיוחד. לאחר ריאיון מפרך, קיבל אישור לכך, אך בצעד מפתיע, החליט להישאר בחיל הגנת הגבולות, מתוך נאמנות עמוקה לחבריו ולמפקדיו, ומתוך תחושה שהוא עדיין יכול לתרום רבות במקום שבו נמצא. הוא ידע שיבוא יומו, ובהמשך תוכנן שיעבור קורס ממושך נוסף בבהל"ג כדי להצטרף לצוות לוחם קרבי, ובכך להגשים את שאיפתו העמוקה ביותר.

השבת של כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, ה-7 באוקטובר 2023, האירה על מוצב נחל עוז כפי שאירה על שאר היישובים בעוטף עזה – בבוקר שקט ושלו, שהבטיח יום חג שמח ורגוע. השקט הזה נשבר באחת, בשעה שש וחצי בבוקר, כאשר ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים על ישראל. ירי מסיבי של אלפי טילים ורקטות מרצועת עזה כיסה את שמי הדרום והגיע לאזורים נרחבים בארץ, כשבחסותו חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית, דרך פרצות בגדר הגבול. הם החלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה, על הערים שדרות, אופקים ונתיבות, על מבלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו באכזריות כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים, חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים – נשים, גברים, ילדים וקשישים – והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב ההגנה על התושבים ועל המולדת. בבוקר נורא זה החלה מלחמה, מלחמה שהותירה צלקת עמוקה בלב האומה.

בתוך התופת המתחוללת, בשעה 6:40 בבוקר, כשעשר דקות בלבד עברו מתחילת המתקפה, שמעון התקשר להוריו. הוא סיפר בקול רגוע ושקט על פשיטה של מחבלים על המוצב, כשהוא מנסה להרגיע אותם ולא לגרום להם לדאוג ביום החג. אביו, מישל, תיאר את קולו כמי שקיבל עליו את גזר הדין, אך לא מתוך ייאוש, אלא מתוך שלווה פנימית עמוקה, ביטחון בלתי מעורער בדרכו, ורוגע שנועד כולו להפיג את חששם. הוא דיבר ללא חשש, בביטחון מלא, ובנימה מרגיעה, פן ידאגו לו ויתעצבו ביום החג. זו הייתה שיחתו האחרונה עם משפחתו.

ואכן, החל משעה שש וחצי בבוקר, תקפו עשרות מחבלים את מוצב "נחל עוז" בכמה גלים. הם הגיעו מכל עבר, חמושים היטב, מלאי שנאה ורצון להרוג. שמעון וארבעת הלוחמים מיחידתו, לצד כוח מגדוד "גדעון" של חטיבת "גולני" ששהה במוצב, נלחמו בגבורה עילאית. הם התבצרו בתוך המיגונית, פינת ביטחון קטנה שנועדה להגן עליהם מירי רקטות, אך הפכה כעת למבצר האחרון בקרב מול עשרות מחבלים חמושים. הם השיבו אש ללא הפסקה, ניהלו קרב נואש ואמיץ, עיכבו את התקדמות המחבלים והצילו את חייהם של רבים בקיבוץ נחל עוז הסמוך, בכך שהעניקו להם זמן יקר להתארגן ולהתמגן. שמעון, בתוך כל הכאוס, עזר לחבריו הפצועים, חבש אותם תחת אש, עודד אותם במילים חמות, והמשיך להילחם עד הקליע האחרון, מגן על חבריו ועל המקום בכל רמ"ח איבריו. הוא ידע שאין דרך חזרה, ושזו משימתו, והוא ביצע אותה במסירות אין קץ.

במשך ארבעה ימים ארוכים, שררה אי ודאות קשה לגבי גורלם של שמעון וחבריו. המשפחה, כמו משפחות רבות אחרות, נתלתה בכל פיסת תקווה, התפללה לנס, דמיינה אותו חוזר הביתה, עייף אך שלם. אך בסופו של דבר, הכריע הגורל המר. כעבור ארבעה ימים, בתוך המיגונית הקטנה והמוכה במוצב "נחל עוז", נמצאו גופותיהם של חמשת לוחמי יחידת "נשר" – שמעון וחבריו – שוכבים יחד, כפי שנלחמו יחד, עד נשימתם האחרונה. רב-טוראי שמעון יוחאי לוגאסי נפל בקרב ההגנה על המולדת ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד, ה-7 באוקטובר 2023, והוא בן תשע-עשרה בלבד בנופלו, עלם חמודות שכל חייו היו לפניו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בנהריה, מלווה באלפי אנשים – בני משפחה, חברים, מפקדים ומוקירי דרכו – שהגיעו לחלוק לו כבוד אחרון. הוא הותיר אחריו הורים שבורי לב, שני אחים ושתי אחיות, קהילה שלמה שנותרה אבלה והמומה.

לאחר נפילתו, הועלה שמעון לדרגת סמל, כהוקרה על גבורתו ועל מסירותו. קיבוץ נחל עוז, שהיה עד לקרב הגבורה של שמעון וצוותו, העניק למשפחתו תעודת הוקרה מיוחדת, המבטאת את הערכתו העמוקה על העוז והגבורה שלו ושל חבריו, שסייעו בהגנה על הקיבוץ ועל תושביו באותו יום נורא. במילים כואבות אך מלאות גאווה, כתב אביו של שמעון, מישל, על בנו: "הצבי ישראל על במותיך חלל איך נפלו גיבורים. שמעון, ילד יקר שלי, עלם חמודות. אני לא בא היום לספר על הקשר שהיה בינינו, כי הקשר הזה נמשך ולא נפסק אף פעם. הקשר בינינו ממשיך גם אם הגוף לא פה כרגע, אבל הנשמה הגדולה והענקית שלך פה יותר מתמיד. גם אפילו כאשר היית חי בינינו, צדיקים במיתתם יותר מבחייהם – אם אני אתחיל לרשום ולספר על הכול, הזמן יכלה והמה לא יכלו, על אילו נספר – על הראשונים או על האחרונים? היית נאמן לדרך אמת בכל מעשיך ובהווייתך כולה. הייתה בך אמונה שלמה ואמיתית בערכים של טוב לב ונתינה, וקיימת את העיקרון 'על אשר יורוך' – פעלת תמיד לפי מצפונך ועל פי מה שנכון וראוי. לא סטית ימין ושמאל מדרך הישר, הייתה בך מידת 'ואהבת לרעך כמוך', וקיימת את זה במלוא מובן המילה והמשמעות. והיית אומר כל הזמן שזוהי מעלה גדולה כאשר האדם חפץ ומשתוקק בהצלחת חברו, גם אם הוא עצמו אינו מצליח, וזה קרה גם במציאות, ויעידו על כך מאות האנשים שהגיעו וסיפרו ועדיין היום מגיעים ומספרים... אני לא מבין כיצד הגעת בסך הכול בגיל עשרים לכאלו שלמות המידות ואמונה וביטחון בדרך שלך, שרב הנסתר על הגלוי לגביך, ואני כל יום מגלה משהו חדש, עוד נדבך בך שלא הכרתי בגלל מידת הצניעות והענווה שלך. הכול היה בשקט והסתר מהעין."

דניאל, אחיו הבכור, הוסיף בכאב: "המלאך הכי מושלם ביקום, גיבור שלי אהוב, מתגעגע אליך, אח קטן שלי. השמחה והחיוך שלך חסרים מאוד... פתאום הבית נהיה כבוי." ואילו אחיו אוריאל כתב: "אחי היקר שלי, אני כל כך אוהב אותך. אני מתגעגע אליך. אתה חסר לנו מאוד. תשמור עלינו מלמעלה." המילים הללו, העולות ממעמקי הלב, מעידות על החלל העצום שהותיר שמעון בחיי משפחתו ובכל מי שהכיר אותו.

זכרו של שמעון ממשיך לחיות בדרכים רבות. בפורים תשפ"ד, התקיימה בבית ספר "אמית עכו" שבו למד, קריאת מגילת אסתר מיוחדת לעילוי נשמתו, כשקולות הילדים והמורים מילאו את האולם, מנציחים את רוחו. בחודש מאי 2024, התקיים במתנ"ס עכו טורניר כדורגל לנוער לזכרו של שמעון, תחת הכותרת המרגשת "נפגשים. משחקים. מתאחדים", שמשקפת את אהבתו של שמעון לכדורגל ואת יכולתו לחבר בין אנשים. סניף חדש של תנועת הנוער "בני עקיבא" בעכו נקרא על שמו, כהוקרה על תרומתו לתנועה ועל הערכים שייצג. מוקירי זכרו של שמעון הוציאו מדבקות ועליהן תמונתו המחייכת והכיתוב המרגש: "חיוך הוא קו עקום שמיישר הכול", משפט קצר שסיכם את מהותו של שמעון – אדם שגם ברגעים הקשים ביותר, מצא את הכוח לחייך ולהאיר את דרכם של אחרים. באתרי האינטרנט של רשת החינוך "אמית" ושל מועדון האוהדים של קבוצת "בית"ר ירושלים", הועלו דפים מיוחדים לזכרו, המנציחים את פועלו, את אישיותו ואת מורשתו. שמעון לוגאסי, גיבור ישראל, נפל בהגנה על הבית ועל ערכי החיים, אך רוחו המאירה, טוב ליבו הבלתי נלאה וחיוכו הכובש, ממשיכים להדהד בלבבות כל מי שזכה להכירו, ולהוות מגדלור של השראה, תקווה וגאווה ישראלית אמיתית.