שמעון אלרואי בן שטרית

בבית שאן, עיר ששוכנת בין פסגות ירוקות לעמק רחב ידיים, נולד ביום י"ט בניסן תשס"ג, עשרים ואחד באפריל 2003, ילד שנועד למלא את הבית באור שונה, כזה שלא נראה בו קודם. שמעון אלרואי בן שטרית, בן הזקונים של איריס ורפאל, הגיח לעולם לאחר שלוש בנות – אוריה, יהל ונאורה – והצטרף גם לליהיא אסתר, אחותו למחצה. בואו היה כמו רוח רעננה ששטפה את הבית, שהיה רגיל לקולות הבנות, והכניס אליו שמחה מהולה בהתרגשות גדולה. הוא נקרא שמעון על שם סבו, אך במשפחה קיבל עד מהרה את שם החיבה החם והמצחיק "אלקוקי", כינוי שהפך לשם דבר, סמל לבן המפונק, הילד הקטן והאהוב שעמד במרכז תשומת הלב של כולם. הוריו, שראו בו הבטחה ואת המשך השושלת, הקפידו להנחיל בו מילדותו ערכים חזקים וברורים של אהבת אדם, אהבת הארץ והמסורת, עקרונות שחלחלו עמוק לנפשו ועיצבו את מצפנו ואת דרכו בעולם.

את צעדיו הראשונים בעולם הידע עשה אלרואי במסדרונות בית החינוך הממלכתי-דתי "נעם נריה" שבעיר הולדתו. בתקופה זו, הוא היה ילד שקט, כמעט נחבא אל הכלים, שמעדיף להתבונן מהצד מאשר למשוך תשומת לב. חיוכו היה מאופק, מבטו חכם, וקומתו הקטנה כאילו ביקשה להתמזג עם הסביבה. מכיתה ד' מצא מסגרת חברתית נוספת בתנועת הנוער "בני עקיבא", שם החל להיחשף לעולמות של קהילתיות ועשייה משותפת, אולם עדיין שמר על מעטפת של ביישנות שאפיינה אותו. הוא לא היה מסוג הילדים שקופצים ראשונים, אלא העדיף לספוג, להקשיב וללמוד, ורק לאחר מכן, כשהרגיש בטוח, להביע את עצמו. נראה היה שכל החושים שלו דרוכים לקלוט את הניואנסים הקטנים של החיים, את הלך הרוח של האנשים סביבו, את הדינמיקה בין חברים, והוא אצר את כל אלה בתוכו, מעבד אותם בשקט, מכין את הקרקע לפריצה עתידית.

ככל שחלפו השנים והוא התבגר, המעטפת הזו החלה להישבר, ומידותיו הרבות נחשפו במלוא הדרן. ה"ישיבת בני עקיבא" בבית שאן, שם למד בחטיבת הביניים ובהמשך בחטיבה העליונה, הייתה עבורו כחממה שבה מצא את מקומו הטבעי. שם, במרחב שאיפשר לו לצמוח, הוא זקף את קומתו, החל לפרוח ולהפוך לפרח יפהפה שמשך אליו חברים רבים. הוא היה כוח משיכה, "המגנט של החבורה," כפי שתיאר אביו, רפי. סוד קסמו לא נבע ממעמדו כבן של ראש העיר, ולא ממראהו הכובש, אלא מאישיותו האותנטית והצנועה. הוא ידע לנצל את כישוריו הרבים לא כדי להתנשא או להבליט את עצמו, אלא כדי לחבר, לרתק ולשמח את סביבתו. הוא היה שם, תמיד זמין, עם חיוך קל ומבט חם, קשוב לכולם, משרה אווירה של ביטחון וקבלה. חבריו הרגישו בנוח לפתוח בפניו את סודותיהם, לשתף אותו בלבטיהם, כי ידעו שמעבר לחזות השקטה מסתתר אדם עם לב רחב, שרואה את הדברים לעומק.

אחד הכישרונות הבולטים של אלרואי היה שמיעתו המוזיקלית יוצאת הדופן, שהייתה מדויקת ורגישה באופן ששבה את הלב. הוא ניגן על האורגן כל שיר שהכיר, לא רק לפי תווים, אלא מתוך הבנה פנימית של המנגינה, כאילו המוזיקה זרמה בעורקיו. אצבעותיו היו מרחפות בקלילות על הקלידים, מוציאות מהכלי צלילים עשירים ומלאים. כנער צעיר, קיבל שיעורי פסנתר בקונסרבטוריון העירוני, שם למד את היסודות, אך את התופים, שהפכו לאחת מאהבותיו הגדולות, לימד את עצמו. אימו קנתה לו מערכת תופים אלקטרונית, וחדרו היה מתמלא בקצב מתמיד. "מדי פעם," סיפרה אימו, "כשתופף, הניח על ראשי אוזניות, וגם מבלי ששמע את השיר ידע לתופף בדיוק בזמן הנכון." הייתה זו יכולת כמעט מיסטית, קשר עמוק עם הקצב הפנימי של המוזיקה. כשהתגאיתה בו בפני אחרים, היה נבוך, מוריד את ראשו בחיוך ביישני וממלמל, "די, אימא, מה את מספרת." הוא אהב את המושכות למוזיקה, וכך מצא את עצמו מצטרף לתלמידי מגמת המוזיקה בישיבה, אף שלמד במגמה העיונית, מנגן איתם, משתלב בהרמוניה ובאהבה.

חוכמתו וידענותו בלטו בו מגיל צעיר, לא רק בלימודים הפורמליים, אלא בעיקר בסקרנותו הבלתי נלאית. הוא אהב לקרוא ולחקור צפונותיהם של נושאים בלתי שגרתיים, כאלה שלא נכללו בתוכנית הלימודים הרגילה. היה שוקע שעות בספרים, במאמרים באינטרנט, כשידיו מחזיקות בחוזקה את המכשיר או את הדפים, עיניו רצות על השורות, סופגות כל פיסת מידע. הוא התעניין בפוליטיקה, מבין את מורכבותה, בסיפורי גבורה ובמורשת קרב, מנתח את מהלכיהם, מנסה להבין את מניעי הגיבורים. התמצא באקטואליה עכשווית ובשאר נושאים שעל סדר היום, והיה בעל ידע כללי רחב שאיפשר לו להשתתף בכל שיחה ולהעשיר אותה. "ילד חכם, נבון ועמוק," תיאר אותו אביו, "סקרן מבטן ומלידה, שואל ומקשה, מתעקש לדעת הכול, גם את הדברים הנסתרים שלא נבין ולא נדע." הוא היה בוחן דברים "מחוץ לקופסה," מאתגר בחשיבה יצירתית, מנסה תמיד למצוא את ה"איפכא מסתברא" – את הצד השני של המטבע, את הפרשנות הלא שגרתית. יכולתו לנתח מצבים, להפעיל שיקול דעת ולקבל החלטות באופן מושכל, הקנו לו כבוד והערכה בקרב חבריו ומוריו.

בשנות הנעורים התחדדו יכולותיו יוצאות הדופן של אלרואי בכל הקשור בתקשורת חזותית, מדיה ודיגיטל – תחומים שבהם תכנן ללמוד בעתיד ולהתפתח מקצועית. הוא היה יושב שעות ארוכות מול מסך המחשב, אורו הכחלחל מאיר את פניו המרוכזות, אצבעותיו מרחפות על המקלדת והעכבר, יוצר עולמות שלמים של דימויים וצלילים. המנעד הרחב של כישוריו הטכנולוגיים, בשילוב היצירתיות והמעוף שאפיינו אותו, הניבו מבחר מרשים של תוצרים שמהם יצאו נשכרים המשפחה והחברים. הוא ידע לערוך סרטונים בכישרון רב, לחבר קטעים לכדי סיפור ויזואלי מרתק, והפליא להתאים להם מוזיקה שתדגיש את המסר הרצוי. גרפיקאי מחונן היה, שהכין הזמנות לאירועים משפחתיים וחברתיים, כל הזמנה הייתה יצירת אמנות קטנה, מותאמת אישית. הוא אף סייע לאביו הפוליטיקאי בחשיבה משותפת ובעיצוב מודעות ומסרים לקמפיינים, מביא עימו פרספקטיבה רעננה ועין צעירה לטקטיקות שיווק מסורתיות.

דמיונו המפותח וכישרונו העיצובי נבעו, בין השאר, מחוש אסתטי משובח שפעם בו. אלרואי היה סטייליסט ממדרגה ראשונה, שאהב להתלבש בטוב טעם, לשלב צבעים וטקסטורות, ולבחור את הפריטים הנכונים ביותר. הוא היה אלוף הרכישות המדויקות של בגדים ומותגים, יודע למצוא את המציאות האופנתיות ולהרכיב מהן מראה ייחודי ומרשים. לא הייתה זו רק אהבה לבגדים, אלא הבנה עמוקה של האופן שבו ויזואליות משפיעה על התפיסה העצמית והחיצונית. לקראת החגים, נהג לתכנן יחד עם אימו את מראה השולחן עד הפרט האחרון, חושב על כל אלמנט: הראנר, המפיות, הקישוטים הקטנים, הפרחים הטריים. הבית היה מתמלא בריחות של ניקיון וחג, ובאווירה של ציפייה, כשאלרואי מפקח על כל פרט קטן, מוודא שהכול מושלם, משקף את השמחה וההתרגשות שחשו לקראת המאורע.

אותם חושים בדיוק, אותה תשומת לב לפרטים ואהבה ליצירה, הפכו את אלרואי גם לבשלן ואופה מצוין, תחביב שאפשר לו לשמח ולפנק את כולם. המטבח היה עבורו מעבדה קולינרית, מקום שבו יכול היה להתנסות, לערבב טעמים, וליצור משהו חדש ומרגש. הוא נהג לבקר במסעדות הנחשבות ביותר, טועם כל מנה בעונג, מנסה לפרק את טעמיה ולפענח את סודותיהן. ידע לבחור את המנות הכי טובות, ואת הסודות הקולינריים שגילה בחוץ יישם במטבח הביתי, עם הטאץ' המיוחד שלו. כך, בתקופה שבין סיום הלימודים לגיוס לצבא, תקופה של חופש וגילוי עצמי, טרח על הכנת ארוחות צהריים כמעט מדי יום, כשהוא מפתיע את בני הבית עם מטעמים חדשים. ריחות של אפייה ובישול היו ממלאים את הבית, מעוררים את התיאבון ומחממים את הלב. פעם אחת, במחווה בלתי נשכחת של נדיבות, הכין כמות גדולה של פוקאצ'ות ריחניות, ועם סל מלא ביד, עבר מבית לבית כדי לחלקן בין אחיותיו ובני ביתן, משאיר אחריו שובל של חום ואהבה.

הנתינה וההירתמות לכל משימה היו חלק מרכזי ובלתי נפרד מאישיותו של אלרואי. חזותו החיצונית שידרה איפוק ורוגע, אך בתוכו פנימה שכנו לב חם ונשמה ענקית, עדינות רבה וסבלנות אין קץ. הוא ניחן ביכולת נדירה לראות את האחר, לחוש את קשייו, ולהושיט יד מבלי להתבקש. בשנות התיכון, צעד צעד נוסף אל תוך עולם הנתינה כשהצטרף לתנועת הנוער "כנפיים של קרמבו," הפועלת בקרב צעירים עם צרכים מיוחדים. במסגרת זו, חנך ילד עם תסמונת דאון, ויצר איתו קשר מרגש ועמוק. הוא היה קשוב לצרכיו, סבלני עם קשייו, וראה בו אדם שלם ובעל ערך. "אלרואי דאג להיטיב עם כולם," סיפרו אוהביו, "וידע לדבר בגובה העיניים עם כל אחד ואחת, בכל גיל ובכל מצב." חבריו העידו כי היה אדם רגיש ומצחיק, נעים הליכות, אך גם ישיר וכנה, הרואה ואומר דברים כהווייתם. הם העריכו את היושרה שלו, את העובדה שתמיד אמר את האמת בדרך עדינה, וידעו שאפשר לסמוך עליו במאת האחוזים. יחד, הרבתה החבורה לבלות במעיינות הצלולים ובחופי הכנרת, מבלים שעות ארוכות בשיחות עמוקות, בצחוק מתגלגל וברגעי שקט משותפים, יוצרים זיכרונות שיקרים ללב.

מעל הכול, אלרואי אהב מאוד את משפחתו – הקרובה והמורחבת. הוא כיבד את כולם, גילה עניין בחייהם, ובכל הזדמנות ביקר את סבא וסבתא, מקשיב לסיפוריהם, סופג את חכמתם. קשר עמוק ומיוחד היה לו עם אימו, איריס. "גם כשהיה נער צעיר הקשבתי לו ולקחתי לתשומת ליבי את מה שאמר," היא סיפרה, "הוא ראה את החיים בצורה נבונה מאוד ובוגרת." הוא היה יועץ סמוי, אוזן קשבת, ונקודת מבט רעננה. ארוחת ליל השבת הייתה עבורו עוגן של ממש, רגע קדוש שבו כולם מתכנסים יחד סביב שולחן אחד. "היה לו חשוב מאוד שנהיה כולנו יחד," סיפרה אימו, והיא, בידיים אוהבות, הייתה דואגת להכין לכבודו תמיד קובה סלק ואורז – המאכלים שאהב יותר מכול – ועוד מיני בישולים, "אוכל של בית" שאף מסעדה לא יכלה להתחרות בו. כשהיה מגיע לחופשה מהצבא, כולם ידעו שאם יש קובה סלק על הגז, זה סימן שהוא מגיע, סימן לחום, אהבה וחיבור. הוא היה איש של משפחה בכל רמ"ח איבריו. את אחייניו, שהיה דוד להם כבר בגיל עשר, אהב אהבת נפש. הם היוו עבורו דמות משמעותית, כזו שמשחקת איתם, מקשיבה להם, וגם מביאה להם מדי פעם הפתעות קטנות שמעלות חיוך על פניהם.

ב-29 במארס 2022, עזב אלרואי את החיים האזרחיים והתגייס לצה"ל, כשהוא מונע מתחושה עמוקה של שליחות. הוא הוצב בחיל מערך הגנת הגבולות שבזרוע היבשה, יחידה שפחות מוכרת לציבור הרחב, אך חשיבותה קריטית לביטחון המדינה. את הטירונות הקרבית, תקופה מאתגרת ומפרכת, עבר בעיר הבה"דים, דרומית לבאר שבע. הפיזיות, המשמעת הנוקשה, והדרישות הגבוהות היו מבחן אמיתי לאופי שלו. אך הוא, בנחישותו ובאופיו השקט, הצליח להתעלות מעל הקשיים. הוא סיים את הטירונות כמצטיין, הישג שריגש את משפחתו וגרם להם גאווה עצומה. מפקדו, שהבחין בפוטנציאל הטמון בו, העניק לו את תג הסמל עם הקדשה אישית, והעיד על התקדמותו המדהימה הן ביכולות הפיזיות והמנטליות והן במוטיבציה העצומה שגילה. אחותו יהל ספדה לו מאוחר יותר, "אלקוקי שלי, כמה כוחות היו בך, ואני שמחה שגילית אותם בעצמך מחדש בצבא לאחר הטירונות. לא אשכח איזה גאווה הבאת לנו שקיבלת הצטיינות בטקס השבעה – הרגשנו שהרווחת את זה ביושר! בהתמודדות לא פשוטה ובדרך קשה אבל בסוף ניצחת! הוכחת לעצמך והדהמת אותנו בעוצמות שבך."

לאחר הטירונות, יצא אלרואי לקורס לוחמי איסוף, שם הוכשר כמפעיל בלון תצפית, או כפי שנקרא בפי החיילים, "בלונאי." תפקיד זה דרש ממנו שילוב של יכולות טכניות, חשיבה אנליטית, וקור רוח. הוא הוצב בגדוד 414, המכונה גם "נשר," שבמערך הגנת הגבולות – גדוד שלוחמיו עוסקים באיסוף מידע מהותי לצורך ייצור מודיעין איכותי ובנק מטרות. זו הייתה עבודה שקטה, אך קריטית, שבה כל פרט קטן יכול היה להשפיע על ביטחון הלוחמים בשטח ועל הצלחת המשימות. לקראת הצבתו בעוטף עזה, יצא אלרואי לסייר בין המוצבים השונים, בוחן כל אחד מהם בעיניו החדות, עורך לעצמו רשימת יתרונות וחסרונות, כפי שהיה נוהג לעשות בכל החלטה חשובה. לבסוף, שמח על שיבוצו במוצב "פגה," הממוקם בחלקה הדרומי של החטיבה הצפונית בעזה. הוא מצא שם צוות תומך וחם, אהב את חבריו, התגאה ביחידה ובתפקיד, ומילא את כל משימותיו בשלמות וביסודיות. "היה לו חוש ארגון יוצא מן הכלל," כתבה אימו, "אף פעם לא נלחץ, בשלווה היה מבצע כל משימה, קטנה כגדולה." הוא היה חייל מקצועי, יסודי, שקול, וידע בדיוק מה נדרש ממנו.

בסופי השבוע שבהם חזר הביתה, לאחר שבועות של שקט ודריכות במוצב, ובעזרת אותה יכולת ארגון מופלאה שאפיינה אותו, מצא זמן להכול ולכולם. הוא לא בזבז רגע. מיד עם הגיעו, היה מניח את התיק הכבד מהבסיס בפינה, ויוצא למסע של חיבוקים וביקורים. עבר בין אחיותיו, מגיע לכל אחת עם חיוך רחב, וביקר את אחייניו הרבים שחיכו לו בכיליון עיניים. הוא אהב אותם אהבת נפש, היה בשבילם דמות משמעותית של דוד אהוב ואמיץ, ומדי פעם גם הביא להם הפתעות קטנות שקנה במיוחד עבורם, מתנות שהיו סמל לגעגוע ולאהבה שחש כלפיהם. זמן רב הקדיש גם לחבריו הקרובים ולבני הדודים, נפגש איתם, משלים פערים, משתף בחוויות וצוחק איתם צחוק מתגלגל. ויותר מכול, אהב את ארוחת ליל השבת. "היה לו חשוב מאוד שנהיה כולנו יחד," סיפרה אימו, "לכבודו הכנתי תמיד קובה סלק ואורז ועוד מיני בישולים שאהב, אוכל של בית." השולחן היה עמוס כל טוב, הבית רוחש קולות שיחה וצחוק, ואלרואי, במרכז ההתרחשות, היה קורן מאושר, סופג את חום המשפחה, צובר כוחות לשבוע נוסף של שירות.

בקיץ 2023, כשהוא כבר נושא על כתפיו את דרגת הסמל, חלו שינויים מערכתיים בצה"ל, שבעקבותיהם הוחלט להעבירו לבסיס אחר. אלרואי, ברוחו הסתגלנית, קיבל את השינוי בשוויון נפש, ואף בשמחה מסוימת לקראת אתגר חדש. הוא שובץ מחדש בבסיס "נחל עוז," קיבוץ השוכן ממש על גבול רצועת עזה, נקודת חיכוך רגישה, אך גם מקום עם קהילה חמה ועוטפת. הוא התוודע במהרה להווי הקיבוצי, לשקט של השדות ולצליל הטרקטורים המרוחק, והרבה לשלוח למשפחתו תמונות משם – תמונות של נוף ירוק, של חברים, של רגעי שקט תחת השמש. בנחל עוז מצא עצמו כוותיק ומקצועי, ידען בתפקידו, ונהנה מכל רגע של עשייה משמעותית. הוא הרגיש שייך, חלק ממערכת גדולה וחשובה, שתפקידה לשמור על הבית, על תושבי העוטף.

בהתקרב הבחירות המוניציפליות שתוכננו לנובמבר 2023, ואביו רפי התמודד בהן לראשות העיר, רתם אלרואי את כישוריו הגרפיים והיצירתיים לסייע לו. הוא עיצב לאביו מודעה, מודעה שעם הזמן קיבלה משמעות מצמררת ועמוקה, שנשאה את המילים הפשוטות והחזקות: "ביחד ננצח." זו הייתה לא רק סיסמת בחירות, אלא אמונה עמוקה בכוחה של אחדות. בראש השנה תשפ"ד, ימים ספורים לפני המתקפה הנוראה, יצא הביתה לחופשת חג. הבית בבית שאן התמלא שוב באורו ובחיוכו. הוא נפגש עם בני משפחתו האהובים, ספג את חום הבית, וערך שולחן יפהפה ומוקפד, כמיטב המסורת וכישרונו האסתטי. כל פרט היה במקומו, כל כלי נוצץ, הפרחים טריים – ארוחת חג אחרונה, מלאה בציפייה ובאהבה, רגעים של שלווה אחרונים לפני שהסערה הגדולה תכה.

בשבת, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, שבעה באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, נשבר השקט המדומה ששרר בעוטף עזה. ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים על ישראל. ירי מסיבי של אלפי טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ שימש מסך עשן לחדירה המונית. אלפי מחבלים חדרו – יבשתית, ימית ואווירית, והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, על מבלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים. הם חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים, והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר זה החלה מלחמה.

כשהחלה המתקפה, במוצב "נחל עוז," שמעון אלרואי וחבריו לצוות הבלונאים, שמעון-יוחאי לוגסי, אמיר איל, דניאל שפרבר ומפקדם נטע ברעם, הבינו שהם נמצאים תחת איום מיידי. האינסטינקט הראשון שלהם היה לצאת ולהגן על אמצעי התצפית – הבלונים – שסיפקו מודיעין קריטי. הם מיהרו לעמדותיהם, כשהם מבינים את חשיבות הציוד שבידיהם. אך תוך דקות ספורות, התמונה התבהרה באופן מחריד: בוצעה חדירה למוצב עצמו. מחבלים חמושים וצמאי דם חדרו פנימה, והקרב הפך ממאמץ הגנתי סביב ציוד, למאבק על החיים, על הבית. מפקד המחלקה סיפר על שיחת הטלפון האחרונה עימו, כשאלרואי, בקור רוח מעורר השתאות, ביקש הנחיות. קולו היה רגוע, שקול, נחוש, גם כשהכאוס השתולל סביבו. הוא פעל על פי הכשרתו, על פי הערכים שעיצבו אותו, ועל פי המחויבות העמוקה שחש לחבריו ולמולדתו. זמן קצר לאחר אותה שיחה, אבד הקשר עם אלרואי וחבריו. השקט שהשתרר מעבר לקו הטלפון היה מבשר רעות.

במשך כשעה וחצי, חמשת הבלונאים – שמעון אלרואי, מפקד הצוות סמל-ראשון נטע ברעם, סמל-ראשון דניאל שפרבר, סמל אמיר איל וסמל שמעון-יוחאי לוגסי – לחמו בגבורה עילאית מול עשרות מחבלים. הקרב היה פנים אל פנים, עקוב מדם, ללא פשרות. הם מצאו את עצמם בעמדה מרוחקת בבסיס, בודדים מול המוני רוצחים, אך לא נרתעו. הם ירו, תמרנו, והגנו על כל פיסת אדמה כאילו הייתה ביתם שלהם. "אלרואי נלחם כמו אריה," אמר מפקדו, עדות לגבורתו הבלתי מתפשרת. הם הרגו רבים מהמחבלים, מצליחים להאט את ההתקפה, להגן על מה שיכלו, תוך שהם משלמים את המחיר היקר ביותר. הם לחמו עד טיפת הדם האחרונה, עד שנפלו בקרב, כצוות אחד, כגיבורים אמיתיים. אלרואי תקשר עם המ"פ והמג"ד עד שהקשר נותק בשעה 08:10, רגע שבו נצרבו שמותיהם בספר ההיסטוריה של עם ישראל. את ההודעה המרה על נפילתו קיבלה משפחתו כעבור ארבעה ימים, ארבעה ימים של חרדה בלתי נתפסת, של תקווה שהלכה ודעכה, עד שהגיעה הבשורה המרה שקרעה את הלב.

סמל שמעון אלרואי בן שטרית נפל בקרב במוצב "נחל עוז" ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד, שבעה באוקטובר 2023. בן עשרים היה בנופלו. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית שבבית העלמין בבית שאן, עיר הולדתו, כשהוא מותיר אחריו הורים כואבים וארבע אחיות שבורות לב. לאחר נפילתו, הועלה לדרגת סמל-ראשון, אות של כבוד והערכה על גבורתו ומסירותו. החור שנפער בלבו של הבית, ובלבותיהם של כל מי שהכירו ואהבו אותו, היה עצום, בלתי ניתן לאיחוי.

אימו, איריס, מצאה את עצמה שרויה באבל עמוק, כזה שאין לו נחמה. "מאז שאלרואי נהרג קשה לי להתאושש," היא סיפרה בכנות מצמררת. היא זוכה לחיבוק ותמיכה בעבודה, בקרב בני המשפחה ובחברות טובות שדואגות לה, אך מודה, "אם להיות כנה, אין נחמה." את הלילות היא מבלה כשהיא ישנה עם חולצתו, ריחו העדין עדיין אופף אותה, בוכה וכך נרדמת, מנסה למצוא נחמה באחיזתה בשרידי אהובה. "בחיים של כולנו נפער חור ענק, שום דבר לא שלם בלעדי אלרואי, חלק חשוב חסר בפאזל." עם כל הכאב, היא אומרת בגאווה שוברת לב, "אמא גאה בך – אתה גיבור של אמא." היא זוכרת את שעות האיכות שהיו להם בכל מוצאי שבת, כשאלרואי היה מקדיש זמן רק לשניהם. "נהנינו לאכול מול הטלוויזיה, לצחוק מול הסדרה 'קופה ראשית.' אהבתי את השעות האלה." אחר כך, הייתה מארגנת לו את התיק לצבא, דוחפת פנימה ממתקים וחטיפים, "פינוק מאמא," מתוך אהבה ודאגה אינסופית.

אביו, רפאל, ספד לו תחת הכותרת "ילד של אבא," במילים שביטאו את עומק הקשר ביניהם ואת הכאב העצום. "אלרואי בן יקר ואהוב שלי, עשרים שנות חיים, של שמחה והתלהבות, תקווה, אהבה ותשוקה לחיים טובים. צריך ערכים ומידות טובות – אבל צריך גם לחיות. אתה ההוכחה: אנין טעם, מוזיקלי, מחובר למדיה ולטכנולוגיה, אבל המשפחה לפני הכול. החברים, שיחות עמוקות, לכבד כל אדם. אוהב אדם באשר הוא האדם, כולם שווים בעיניך. עיניך הקסומות מביטות ארצה, ופניך הסמוקות הסגירו את צניעותך המתפרצת, ענווה היא לחם חוקך. למדתי ממך כל כך הרבה. לקחתי את עצותיך, הרגשתי בכל נימי נפשי שאתה קורא אותי מכף רגל ועד ראש... חיוך, חינוך, ערכים, נימוסים, ביישנות וצניעות." הוא הוסיף בכאב, "זכיתי להיות אבא שלך ואתה זכית למסור את נשמתך על קידוש ה' וקדושת הארץ. נפלת מות גיבורים. תודה גדולה על כל מה שהיית ועודך, בשבילנו. אוהב אותך עד כלות הנשמה." רפאל תיאר את בנו לא רק כבן אהוב, אלא גם כ"יועץ הסתרים שלי," והודה, "איבדתי בן אבל איבדתי גם חבר."

אחותו יהל ספדה לו בכאב עמוק, אך גם בגאווה עצומה, בטקס האזכרה. "אלקוקי שלי, כמה כוחות היו בך, ואני שמחה שגילית אותם בעצמך מחדש בצבא לאחר הטירונות. לא אשכח איזה גאווה הבאת לנו שקיבלת הצטיינות בטקס השבעה – הרגשנו שהרווחת את זה ביושר! בהתמודדות לא פשוטה ובדרך קשה אבל בסוף ניצחת! הוכחת לעצמך והדהמת אותנו בעוצמות שבך." היא הבטיחה לו, "תמיד תישאר הגיבור שלנו ושל האחיינים שכל כך מעריצים אותך – מבטיחה להזכיר להם תמיד שהיה להם דוד אמיץ גם בחיים הפרטיים וגם בשליחות שלך, בקידוש ה' שעשית על אדמת הארץ. תודה על מה שהיית בשבילנו וסליחה מעומק הלב אם אי פעם פגעתי. אוהבת אותך לעולמים." דודתו שירה הוסיפה, "בן דוד אהוב ויקר! אצילות וענווה היו חלק מדמותך יפת התואר. תודה על כל מה שעשית למען העם והארץ."

באזכרת ה"שלושים" לנפילתו, ספד לו גם השר גדעון סער, שהגיע לחלוק כבוד לזכרו. "שמעון אלרואי היקר והאהוב, צעיר, חכם, יפה תואר, עם חיוך מקסים שנותר אי שם, בימים ההם שלפני השבת ההיא. שירת בחיל הגנת הגבולות ונפלת בקו הראשון שנפרץ. בנחל עוז, מקום שההיסטוריה שלנו מזה עשרות שנים מכירה כמקום הנושא על כתפיו את 'שערי עזה הכבדים'..." סער הדגיש את השתייכותו של אלרואי למשפחה ש"כולה אמונה, יהדות, אהבת המולדת, וכזה היית גם אתה – באתי לספר לך היום את מה שידעת היטב: סם המכבים עדיין זורם בעורקים. העוז, הגבורה, מסירות הנפש – הערכים עליהם גדלת – הם עוד עימנו. ... יהי זכרך ברוך וחקוק לעד בלב האומה." מילותיו הדהדו את התחושה הלאומית של אובדן ושל גבורה, המשלבות את סיפורו האישי של אלרואי בנרטיב הרחב של הגנת המולדת.

שמעון אלרואי בן שטרית, שנלחם ונפל על הגנת יישובי הדרום והגנת המולדת, הונצח במקומות שונים ובדרכים מגוונות, כמעין עצי זית חדשים הנטועים באדמת העמק, שזכרם עולה ופורח. בבית החינוך "נעם נריה" שבבית שאן, בית הספר שבו החל את דרכו, שופצה כיתה והפכה ל"המטבח של אלרואי." שם, בין ריחות של בצק טרי ומתכונים אהובים, לומדים התלמידים אפייה ובישול, מכינים מאכלים לפי המתכונים שאהב, ומחלקים את התוצרים לקהילה, ממשיכים את דרכו של אלרואי בנתינה ובפינוק. ב-16 בינואר 2024, ערך בית הספר צעדה לזכרו, צעדה של ילדים ובני נוער, נושאת את זכרו של הגיבור הצעיר. ב"ישיבת בני עקיבא" שבעיר, שם מצא את מקומו ופרח, שוקדים על הכשרת כיתת המוזיקה כ"כיתת הניגון של אלרואי," מקום שבו ימשיכו הצלילים להדהד ולספר את סיפורו. בט"ו בשבט תשפ"ד נערכו בבית שאן אירוע נטיעות וצעדה לזכרם של הנופלים והנרצחים בני העיר באירועי שבעה באוקטובר, ובהם אלרואי, כמעין חיבור מחודש לאדמה, לחיים, ולצמיחה מתוך הכאב. ב-16 במארס 2024 ערכו הורי הנופלים במוצב "נחל עוז," ובהם הוריו של אלרואי וחבריו לגדוד 414 שנפלו בקרב, צעדת הצדעה לזכרם באזור עוטף עזה, מחווה כואבת ומרגשת של משפחות שאיבדו את היקר מכול, אך ממשיכות ללכת, לזכור, ולהנציח. בכ"א בניסן תשפ"ד, יומיים לאחר יום הולדתו העברי, ראה אור "לאורו של אלרואי" – ספר זיכרון שנכתב על ידי המשפחה ובו מאוגדים סיפור חייו, תמונות ודברים לזכרו, עדות כתובה ומרגשת לחיים שנקטפו בטרם עת. למחרת, נערך ערב ההשקה המרגש בבית "יד לבנים" בבית שאן, כשהוא מוקף בזיכרון, אהבה ותקווה. שמעון אלרואי בן שטרית, שהיה כל כך הרבה דברים – בן זקונים אהוב, אח תומך, דוד מסור, חבר נאמן, מוזיקאי מחונן, אמן דיגיטלי, בשלן מוכשר, לוחם אמיץ – ממשיך לחיות בלבבות, בזיכרונות, ובמעשים הטובים של מי שהכירו ואהבו אותו, אורו ממשיך להאיר, סמל לגבורה ולתקומה של עם שלם.