שילה כהן

בשדרות, עיר שטלטלותיה היו תמיד חלק מנוף ילדותו ונעוריו, נולד שילה כהן ביום קר של כ"ז בטבת תשנ"ט, ה-15 בינואר 1999. הוא היה הילד השני מבין חמישה – אח לאיתי הגדול ממנו, ואחריהם יבואו רביד, יזהר ותחיה – וכולם יגדלו יחד בבית שהיה לא רק קירות וגג, אלא עוגן של ממש, לב פועם של חום וקבלה. הוריו, אריה ורותי, יצרו עבורם קן משפחתי פתוח לרווחה, מסביר פנים לכל אורח, מקום שתמיד היתה בו צלחת חמה, אוזן קשבת וחיבוק זמין. שילה, או "צ'יקו" כפי שיקראו לו לימים בצבא, היה מגיל צעיר איש של חיוכים. חיוך רחב, כזה שהיה מעלה גומות חן קטנות בלחיים ומאיר את פניו באור מיוחד, חיוך מדבק שגרם גם לסובבים אותו להרגיש קצת יותר קלים, קצת יותר שמחים. הוא היה ילד סקרן, שעיניו הגדולות היו בוחנות כל פרט ופרט בעולם הסובב אותו, מלא שמחת חיים תוססת, כזו שהייתה ניכרת בכל תנועה, בכל צחוק מתגלגל שהדהד בין חדרי הבית בשדרות. בני משפחתו, שהכירו אותו טוב מכולם, יתארו אותו כ"ילד של חיבוקים ואהבה", כזה שתמיד חיפש את המגע האנושי, את הקרבה, את הדרך לתת ולקבל אהבה ללא תנאי.

היכולת המיוחדת הזו לאהוב, לא רק את הקרובים אלא כל אדם שפגש, לראות בו את הטוב ולהאיר לו פנים, הייתה תכונה שאפיינה את שילה בכל שנות חייו. הוא היה מתעניין באנשים באמת, שואל שאלות מהלב, מקשיב בתשומת לב נדירה. לא היה בו שמץ של צביעות; פיו וליבו היו שווים, מה שאמר – לזה התכוון, ומה שהרגיש – כך פעל. חברות וערבות הדדית לא היו עבורו סיסמאות ריקות מתוכן אלא דרך חיים, ערכים עליונים שהנחו אותו בכל צעד ושעל. חבריו ידעו שתמיד אפשר לסמוך עליו, שגם ברגעים הקשים ביותר, כשנדמה היה שהעולם מתהפך, שילה יהיה שם, יציב כמו סלע, עם סבלנות אין-קץ ואוזן קשבת לכל מצוקה. "אח וחבר יקר," יספר אחד מהם שנים אחר כך, כשכבר לא יהיה, "חבר שתמיד היה שם בשבילי, תומך, מכיל בכל שלב שעברתי בחיים." תכונות אלו, יחד עם חיוכו הכובש וכריזמה שקטה, הפכו אותו לאהוב על כולם – על משפחתו, על חבריו, על מפקדיו ועל פקודיו.

האהבה לארץ ולטבע לא הייתה משהו ששילה אימץ לעצמו בבגרותו, אלא יונקת עמוק משורשי ילדותו ומהבית שבו גדל. הוריו, אריה ורותי, היו מטיילים נלהבים, ולקחו את חמשת הילדים מגיל צעיר לטיולים בלתי פוסקים ברחבי הארץ, מצפון ועד דרום. שילה זכר את ריח האדמה הרטובה אחרי הגשם באצבע הגליל, את האבק האדמדם שעלה מהשבילים בנגב בשיא הקיץ, את קרירות המים בנחלים ואת רשרוש עלי העצים ברוח. הוא זכר את הלילות תחת כיפת השמיים, את תחושת החופש שבאוהל, את צלילי הציפורים עם שחר ואת הכוכבים שזהרו בחושך מוחלט, רחוק מאורות העיר. הטיולים הללו היו שיעור אילם באהבת המולדת, שיעור שנספג דרך הרגליים והחושים, דרך המראות והריחות, דרך תחושת השייכות העמוקה למקום. זו הייתה אהבה אמיתית, לא מליצית, אהבה שמקורה בהיכרות בלתי אמצעית עם כל פינה ופינה בארץ הזו. כשסיים את בית הספר היסודי בשדרות, הבחירה בתיכון לא הייתה מובנת מאליה. הוא חיפש מקום שיתחבר לערכים האלה, ולכן בחר ללמוד בישיבה התיכונית "סוסיא" שבהר חברון. הסיבה המרכזית לבחירה זו לא הייתה רק הלימודים התורניים, אלא השילוב המיוחד של לימודי סביבה וטבע בתוכנית הלימודים, שאיפשר לו להעמיק עוד יותר את הקשר לארץ, לצמחייה, לבעלי החיים ולנופים שהיו כה יקרים לליבו. לאחר מכן, המשיך את דרכו בישיבה הגבוהה "איילת השחר" באילת, שם קיבל כל יום השראה מנוף המדבר והים, שילוב עוצר נשימה של עוצמה ושקט.

לצד הטיולים והלימודים, מצא שילה בית נוסף בתנועת הנוער "בני עקיבא". הוא החל את דרכו כחניך, ילד צעיר שבא בשמחה לפעולות, סופג את ערכי התנועה של תורה ועבודה, של אהבת אדם ואהבת מולדת. עם השנים, הפך למדריך, תפקיד שלקח על עצמו באחריות ובמסירות רבה. הוא אהב את האפשרות להשפיע על חניכים צעירים, להעביר להם את אותם ערכים שספג בביתו ובטיוליו. הוא ידע איך לדבר איתם בגובה העיניים, איך להקשיב ללבטיהם, איך להוות עבורם דוגמה אישית. "בני עקיבא" לא הייתה עוד מסגרת בחייו; היא תפסה חלק חשוב בעיצוב אישיותו, חיזקה את תחושת השייכות הקהילתית והלאומית, והעניקה לו כלים של מנהיגות שקטה ומשפיעה. הוא גם ניחן ב"ידי זהב", כפי שתיארו בני משפחתו וחבריו. לא הייתה לו עבודה שהייתה קשה מדי או מלוכלכת מדי. הוא אהב לעבוד עם הידיים, לתקן, לבנות, ליצור. עסק בעבודות ריתוך, למשל, מקצוע שדורש דיוק, סבלנות ויכולת טכנית. הוא היה מוצא סיפוק רב ביצירה, בלראות חומר גלם הופך למשהו שימושי, משהו מוגמר, משהו שעשה במו ידיו. בין אם זה תיקון פשוט בבית, עבודת עץ מורכבת או ריתוך עדין – שילה עשה הכל באהבה, בקפדנות ובשקט האופייני לו, תמיד ממוקד במטרה, תמיד שואף לשלמות.

כשהגיע זמנו להתגייס לצה"ל, ב-10 בדצמבר 2019, לא היה ספק לאן מועדות פניו. שילה, עם אהבתו לארץ, עם תחושת השליחות שפעמה בו, ועם היכולות הפיזיות והמנטליות שפיתח, שאף לשרת ביחידה קרבית משמעותית. הוא התגייס לחיל האוויר, אך לא כטייס או איש צוות אוויר, אלא ליחידת הקומנדו המובחרת "שלדג", יחידה שדורשת יכולות יוצאות דופן, נחישות ודבקות במטרה. מסלול ההכשרה של שלדג הוא ארוך ומפרך, מלא אתגרים פיזיים ונפשיים, אבל שילה צלח אותו בנחישות, בשקט ובענווה שאפיינו אותו. הוא הפגין יכולות לחימה גבוהות, חשיבה מהירה תחת לחץ, ובעיקר – רוח צוות בלתי מתפשרת. לאחר שסיים את המסלול כלוחם מן המניין, בלט שילה מעל כולם. הוא נשלח לקורס קצינים, ושם שוב הצטיין. מבין רבים שסיימו את הקורס, נבחר לתפקיד הנחשק והיוקרתי של מפקד צוות ביחידה. זה לא היה רק קידום בדרגה, אלא הבעת אמון עמוקה ביכולותיו להוביל, לחנך ולפקד על לוחמים אחרים. שילה היה מפקד מן השורה הראשונה – לא רק בכישורי הלחימה שלו, אלא בראש ובראשונה במנהיגותו הערכית. יותר מכול, היה לו חשוב להנחיל לחייליו את ערך הרעות, את הקשר הבלתי ניתן לניתוק בין לוחמים, את הידיעה שכל אחד אחראי על חברו. מבחינתו, רעות הייתה חלק בלתי נפרד מדמותו של לוחם, עמוד תווך שמחזיק את היחידה כולה. הוא תמיד דאג להזכיר להם, לעצמו ולסביבתו, למה ולמען מה הם פועלים, להאיר את המטרה הגדולה שמעבר למשימה הטקטית. "איזו זכות גדולה יש לי בגיל צעיר להוביל, לעשות משהו גדול לטובת העם שלי והמדינה שלי," נהג לומר, מילים שהדהדו את תחושת השליחות העמוקה שפעמה בו.

חברתו הקרובה, שובל, תיארה את דרך פעולתו: "היית חייב לתת תמיד הכול, להיות מאה אחוז בכל מקום שהלכת אליו, להצטיין. בשקט, בצניעות, בלי יותר מדי רעש." זו הייתה דרכו של שילה – לא לחפש את אור הזרקורים, אלא לעשות את המוטל עליו, ואף מעבר לכך, מתוך מחויבות פנימית עמוקה. ישראל אבגי, חברו הטוב, יאמר עליו: "שילה שלנו היה חבר טוב וידע להיות שם עבור כל אחד משלל החברים שפגש לאורך הדרך, בכל אחד שפגש ראה את הטוב שבו והאמין ביכולותיו והיה שם עבורו עם יכולת הקשבה וסבלנות מעוררת השראה. שילה היה איש של אמת, אופיו והתנהגותו התבטאו בדבקות במטרה. את מעשיו היה מבצע בעוז ובענווה, איש מלא בעוצמה." החברות ביניהם, למרות השוני העצום באופיים, הוכיחה שקשר אמיתי אינו תלוי בדמיון, אלא בכבוד הדדי ובהכרה בערכו של האחר. שילה היה מפקד שהוביל בדוגמה אישית, שהיה מוכן לעשות הכל למען ארץ ישראל, אהבה שפעמה בו מילדות. הוא חי את שירותו הצבאי בתודעה מתמדת של זכות עצומה, זכות לשרת, להגן, להוביל, ולהיות חלק ממשהו גדול יותר ממנו.

השבת ההיא, כ"ב בתשרי תשפ"ד, שמחת תורה, ה-7 באוקטובר 2023, נפתחה כשילה היה בביתו בשדרות. יום קודם לכן, הספיק לחגוג את החג עם בני משפחתו, לשבת סביב שולחן השבת העמוס במאכלים וצחוק, לחוש את חום הבית המוכר. אחר כך, יצא לפגוש חברים מהישיבה, לחלוק איתם רגעים של שמחה ותורה, כפי שנהג תמיד. השקט של הלילה כיסה את העיר, שקט שאחריו תבוא סערה שלא תאמן. בשעה שש וחצי בבוקר, עוד לפני שהשמש הספיקה לפרוץ במלוא עוצמתה, נשמעו האזעקות הראשונות. לא עוד אזעקות שגרתיות של "צבע אדום" שהיו חלק מחיי העיר, אלא מטח רקטות וטילים מסיבי וחסר תקדים, שבישר רעות. שילה, מפקד צוות מנוסה ביחידת שלדג, לא היסס לרגע. הוא לא חיכה להוראות מהיחידה, לא המתין לטלפון או להודעת ווטסאפ שתיקרא אותו לדגל. הוא ידע בדיוק מה עליו לעשות. רק ימים ספורים לפני החג, כששחרר את חייליו לחופשה, הנחה אותם בבהירות ובנחישות: "אני מצפה מעצמי ומכל אחד מכם לחתור למגע בהגנה על הבית. אם יקרה משהו ולא אפעל כך אני מודיע לכם – אזרוק את הסיכה, אעזוב את היחידה כי אני לא ראוי." המילים הללו, שיצאו מליבו, לא היו רק הנחיה לחייליו, אלא קוד אתי אישי, מצפן פנימי שהנחה את חייו. הוא לא יכול היה לפעול אחרת.

הוא קם במהירות, לוקח את הנשק של אחיו, מאלתר ציוד במהירות ובדקות ספורות היה כבר בדרך. הבוקר של שמחת תורה הפך באחת לבוקר של מלחמה. תחילה, הגיע לאזור תחנת המשטרה בשדרות, שם כבר התנהלו קרבות קשים. האוויר היה ספוג בריח אבק שריפה ועשן, קולות ירי נשמעו מכל עבר, והכאוס היה מוחלט. הוא סייע היכן שיכול, אך במהרה קיבל החלטה – היו שם מספיק כוחות, והוא ידע שיישובי העוטף סופגים את המכה הקשה ביותר. מבלי לחשוב פעמיים, חתר להתקדם, לצאת מהעיר, לכיוון הקיבוצים הבוערים. בכניסה לשדרות, בתוך התוהו ובוהו, זיהה רכב צבאי. זה היה צוות של סיירת מטכ"ל, יחידה מובחרת נוספת. שילה, עם נשקו ואומץ ליבו הבלתי נלאה, ביקש להצטרף אליהם. לא הייתה היכרות מוקדמת, לא תיאום מראש, רק הבנה מיידית של המצב ורצון עז להילחם. צוות הסיירת קיבל אותו ללא היסוס. יחד איתם, החל מסע קרבות והיתקלויות עקוב מדם, מסע שהתחיל בכביש 232, דרך קיבוץ מפלסים, באנדרטת "החץ השחור" ובצומת סעד. כל מקום היה זירת קרב, כל פנייה הייתה מפגש פנים אל פנים עם מחבלים חמושים ומלאי שנאה. שילה נלחם באומץ לב, ביכולת מקצועית ובתחושת שליחות עמוקה, שוב ושוב חשף את עצמו לסכנה כדי להגן על אזרחים וחיילים.

הקרב האחרון של סרן שילה כהן התרחש בקיבוץ בארי, אחד מהישובים שספגו את המתקפה האכזרית והקשה ביותר. עשרות מחבלים חדרו לקיבוץ, רצחו, שרפו ובזזו. שילה, יחד עם צוות סיירת מטכ"ל, נכנס לתוך התופת. הוא ניהל לחימה עיקשת, עבר מבית לבית, טיהר אותם ממחבלים, מחלץ ניצולים ומונע אסון גדול עוד יותר. הקיבוץ היה כמעט הרוס, עשן סמיך עלה מבתי המגורים, וקולות ירי וזעקות מילאו את האוויר. במהלך הקרבות הקשים, נפצע שילה בידו וברגלו. הכאב היה עז, אך הוא סירב להיכנע. הוא המשיך להילחם, לחתור למגע, לדבוק במשימה, כפי שהנחה את חייליו וכפי שהבטיח לעצמו. הוא לא היה מסוגל לעצור, לא היה מסוגל להרפות. תחושת האחריות והמחויבות בערה בו. באחת ההיתקלויות, תחת אש כבדה, זיהה שילה עמדת מחבלים שסיכנה את הכוח ואת האזרחים שנותרו במקום. מבלי לחשוב על עצמו, חשף את עצמו במטרה לכתר את המחבלים מגבוה, להשיג עמדת יתרון שתאפשר לחסלם. באותו רגע, ספג פגיעה אנושה מאש המחבלים. סגן שילה כהן, בן עשרים וארבע בלבד, נפל בקרב ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בקיבוץ בארי. הוא הותיר אחריו הורים שבורי לב, אריה ורותי, שני אחים ושתי אחיות, קהילה שלמה שחשה אובדן עצום, וחברים שלא יתאוששו לעולם מנפילתו.

הבשורה על נפילתו הכתה במשפחה כרעם ביום בהיר, ביום שבו השמחה הפכה לאבל לאומי. הוריו ואחיו נאלצו לשבת שבעה ברמות שפירא, יישוב הסמוך לבית מאיר, רחוקים מביתם בשדרות שהיה עדיין בלב אזור הלחימה, מנותקים ממשפחתם המורחבת וחבריהם שבחזית. זו הייתה מציאות אכזרית, לשבת אבלים על בנם גיבורם, הרחק מכל מוכר וידוע. שילה הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין בשדרות, אדמת העיר שכה אהב ועל הגנתה נפל. לאחר נפילתו, הועלה בדרגה מסגן לסרן, הכרה נוספת בגבורתו ובמנהיגותו יוצאת הדופן. דמותו של שילה, על חיוכו הכובש, אהבתו לאדם ולארץ, וגבורתו הבלתי מתפשרת, הפכה לסמל. בחודש יוני 2024, נחנכה בעיר שדרות "תצפית הגבורה" לזכרו, מקום שממנו ניתן להשקיף על נופי העוטף, נופים שעליהם הגן בחירוף נפש. בכל שנה בשמחת תורה, תלמידי ישיבת סוסיא, שבה למד שילה, פוקדים קהילות שונות ברחבי הארץ כדי לשמח ולשמוח יחדיו. בשנה שלאחר נפילתו, בחרו התלמידים להגיע לשדרות, לחגוג עם משפחתו של שילה ולהעלות את זכרו, להמשיך את שרשרת החיים והשמחה שכה אהב.

זכרו של שילה הונצח בסרטונים רבים שהופקו לכבודו, שבהם מתוארים קורות חייו ונסיבות נפילתו. "שמעו סיפור – הגיבורים שלנו: שילה כהן משדרות נלחם על הבית – ונפל" ו"הגיבורים של יחידת שלדג: סיפור הגבורה של סרן שילה כהן (צ'יקו) ז"ל" הם רק חלק מהעדויות המצמררות והמרגשות לאיש המיוחד שהיה. דף אינסטגרם, "remember_shilo_cohen", הוקם כדי לשמר את זכרו, להמשיך לספר את סיפורו, ולאפשר לכל מי שאהב אותו או הכיר אותו להעלות זיכרונות ותמונות. שילה מונצח גם באנדרטת חיל האוויר שבהר הטייסים, בין גדולי הלוחמים והמפקדים. חברתו הקרובה שובל כתבה עליו מילים נוגעות ללב, ששיקפו את מהותו: "היית חייב לתת תמיד הכול, להיות מאה אחוז בכל מקום שהלכת אליו, להצטיין. בשקט, בצניעות, בלי יותר מדי רעש. שילה, תודה על חברות אמת שלא תלויה בדבר. תודה שלימדת אותי מה חשוב באמת בחיים, שהמעטפת היא לא העיקר אלא מה שיש פנימה. תודה שלימדת אותי מהי מסירות אמיתית ואהבת הארץ." מילים אלו, כמו גם דבריו של הרב יוסי רודריגז, ראש ישיבתו, שתיאר אותו כמי ש"עלה בסערה השמימה בגבורה עליונה שאפיינה את חייו מלאי המסירות וההקרבה לעם ישראל," והחיבור העמוק של חברו ישראל אבגי, "שילה הכי אחי בעולם, היתה לי הזכות להיות אח שלך, חבר שלך, משפחה שלך, ואתה שלי," מציירים יחד תמונה שלמה של אדם יוצא דופן, שהשפיע על כל מי שפגש.

המורשת שהותיר אחריו סרן שילה כהן אינה רק של גבורה צבאית ברגע האמת, אלא של דרך חיים שלמה, של אנושיות, של אהבה עמוקה לאדם ולאדמה. הוא היה האיש שידע ליהנות מהרגע, לחיות במלואו, לטייל, לצחוק, לאהוב, אבל גם האיש שידע להירתם כשנדרש, להוביל כשצריך, ולהקריב את היקר מכל למען הכלל. נפילתו בקרב בשמחת תורה, ביום שבו קיוו כולם לשמחה ולחדווה, הפכה את שמו לסמל למלחמת התקומה של עם ישראל, מלחמה שבה קם העם להגן על ביתו, על ערכיו ועל עתידו. שילה כהן, "צ'יקו" משדרות, היה חלק בלתי נפרד משרשרת הגבורה הזו, גיבור שפעל מתוך אהבה טהורה, מתוך תחושת שליחות עמוקה, ומתוך הבנה שגורלו האישי שזור בגורל הלאומי. זכרו ופועלו הם מקור לגאווה, לתקווה ולמחויבות להמשיך את דרכו, דרך של אמת, של רעות, של אהבת הארץ, ושל עשייה למען עם ישראל ומדינתו. יהי זכרו ברוך.