שי שמריז

את הבית במרכז שפירא, ביתם של דניאלה ושאול, מילא צליל חיים עשיר. בין רעות הבכורה לסמדר הצעירה, נולד ביום י' בתמוז תשנ"ז, חמישה עשר ביולי 1997, ילדם השני, בן זכר לו קראו שי. כבר מראשית דרכו, ניכר היה בו משהו אחר, איכות שקטה אך עמוקה של התכוונות. הוא לא היה ילד שמתפזר, אלא כזה שכל מעשיו, קטנים כגדולים, נשאו חותם של רצינות ויסודיות. הוא ידע בדיוק לאן הוא הולך, או לפחות שרטט לעצמו מפות פנימיות ברורות. שקט היה, עניו, אבל בתוכו בערה אמת פנימית צלולה ונוקבת, שהתוותה את דרכו בלי פשרות, בלי בינוניות, בלי שיקולי נוחות קטנים. דווקא השקט הזה, הענווה הטבועה בו, הם שהבליטו את אישיותו הייחודית, והותירו רושם עמוק על כל מי שזכה לפגוש אותו.

ילדותו עברה עליו בין שדות ירוקים וריחות אדמה חרושה, בנוף המוכר של מרכז שפירא. בית הספר היסודי "שפיר" היה התחנה הראשונה במסע הלימודי שלו, שם כבר החל להפגין את חריפות שכלו ואת אהבתו לידע. הוא לא למד רק כדי לעמוד במטלות, אלא מתוך סקרנות אמיתית, מתוך רצון להבין לעומק כל נושא ונושא. אחר כך, כשעבר לחטיבה ולתיכון בקבוצת יבנה, הלימודים הפכו למסע אישי של גילוי. הוא השקיע, הקדיש שעות ארוכות לספרים ולתרגילים, ונהנה מתחושת הסיפוק שבהבנת חומר חדש. קשר מיוחד, חם ועמוק, נרקם בינו לבין המחנך שלו, קשר שהיה מעבר ליחסי מורה-תלמיד סטנדרטיים, והתבסס על הערכה הדדית ואמון. את לימודיו בתיכון סיים בהצטיינות, עם תעודת בגרות מרשימה במגמת הנדסת מחשבים, חמש יחידות באנגלית, מתמטיקה, פיזיקה, תוכנה, ולצד כל אלה, גם גמרא ותנ"ך – שילוב ששיקף את עולמו הרחב והעמוק.

במקביל ללימודים, מצא שי בית נוסף בתנועת הנוער "בני עקיבא". כחניך, ספג את הערכים, את רוח החברות והנתינה, וכעבור כמה שנים, עבר הכשרה והפך למדריך בעצמו. דמותו השקטה אך הכריזמטית, היכולת שלו להציע פתרונות יצירתיים ומקוריים לכל בעיה, והדרך שבה ידע להנחות את חניכיו, הקסימו אותם. הקומונרית של הסניף סיפרה אז שכולם חיכו בקוצר רוח למוצא פיו, לראות איזו עצה חכמה תצא הפעם מפיו של המדריך הצעיר. מעבר לפעילות בתנועה, נרתם שי לפעילויות התנדבות ביישוב, מתוך תחושת אחריות עמוקה לסביבתו. הוא הדריך בקייטנות של "איל"ן", האיר את ימיהם של ילדים עם צרכים מיוחדים, ולקח חלק בחלוקת אוכל למשפחות נזקקות, כשהוא דואג לכל פרט, מוודא שאיש לא יישאר רעב או בודד.

את מעגלי החברים שלו בנה שי בקפידה, והם התרחבו ממעגל השכונה, דרך חברי התנועה ועד חבריו מבית הספר. עם כולם שמר על קשר הדוק וארוך טווח, קשרים שהיו מבוססים על כנות, הקשבה ותמיכה. בגיל שלוש-עשרה, התעורר בו רצון עז לכלב, וכך הצטרפה למשפחה וניל, כלבה שחורה ונאמנה, שהפכה לחלק בלתי נפרד מחייו, מלווה אותו בריצות הבוקר ובשעות השקטות של קריאה בחדר. חדרו, אגב, היה עולם ומלואו: כן ציור עמד תמיד מוכן, עם גיליון קנבס לבן שמחכה למכחול, ובארון הספרים הצטופפו ספרי שירה, מדע בדיוני, ביוגרפיות, ספרי צבא וביטחון, ולצדם ספרות קודש עשירה, עדות לרוחב תחומי העניין שלו ולעולמו הפנימי העשיר.

שי ניגן במפוחית, בגיטרה ובקלידים, ובהמשך, מתוך סקרנות והתמדה, לימד את עצמו לנגן בחליל אירי דרך שיעורים באינטרנט, דווקא בימי חופשה מהצבא, כשהיה יכול סוף סוף להקדיש זמן לתחביביו. הוא היה אתלט מצוין וחובב ספורט מושבע. ריצות ארוכות בשדות ובשבילים היו חלק בלתי נפרד משגרת יומו, דרך לשמור על כושר גופני גבוה ועל צלילות מחשבתית. הוא אהב מאוד גם גלישת גלים, לא רק כאקט ספורטיבי, אלא כתירוץ לקיום שיחות עמוקות. חברו נדב, שגלש איתו שנים ארוכות, סיפר שהגלישה הייתה לעיתים רק רקע לשיחות ארוכות על החיים, על משמעות, על אתגרים. שי תמיד ידע להציע עצה טובה, נקודת מבט מפוכחת ומעמיקה. לימים, עברו שניהם מסלולים מקבילים בצבא, והשיתוף ביניהם סייע לברר דברים, לקבל החלטות, לתמוך זה בזה. נדב גם זוכר משפט אחד ששי נהג לומר, שהפך למעין מנטרה בחייו: "אם צריך מישהו, תהיה המישהו הזה". שי האמין בכל ליבו שזוהי זכות גדולה לתרום לקיומו של עם ישראל בארץ ישראל ולמדינת ישראל, והמשפט הזה הנחה אותו בכל צומת דרכים, מבטא את נכונותו לבטל את רצונותיו האישיים לצורך הכלל, תכונה שהלכה והתחדדה ככל שהתבגר, ובלטה במיוחד בעת שירותו הצבאי.

אהבתו לתורה ולהגות יהודית הייתה עמוקה. לא היה זה לימוד קל עבורו; שי לא היה מהמהירים שבמבינים בתחום, אך התעקש, חקר, העמיק, וכשהצליח לחדור לעומקם של דברים, זה מילא אותו בתחושת סיפוק אדירה, חיזק את ערכי היהדות שבו ואת חיבורו העמוק לעם ישראל. כשנשא דברי תורה, הייתה לו דרך מיוחדת לפנות ולגעת בלבבות של כל אחד משומעיו, להפוך את המסרים העתיקים לרלוונטיים לחיי היומיום שלהם, וזו הייתה גם הדרך שבה פעל לימים עם חייליו בערבי שבת. בשיחות אלו, הוא השפיע על רוח הלחימה, על האחדות ועל הגיבוש של הפלוגה, יצר חיבורים אמיתיים בין לוחמים שבאו ממגזרים שונים ומבתים שונים, וזו הייתה יכולת שהרשימה מאוד את כל מי שסבב אותו. אמונתו לא הייתה רועשת, אלא שקטה ויוקדת, עולם ערכי שלם שצמח מתוך החיבור הבלתי מתפשר לתורה. תוכו היה כברו בכל דרכיו, וגם ביחסו לתורה, כפי שהתבטא בנאומים רבי עוצמה שאמר מתוך הערכים שבערו בו.

בתום לימודיו בתיכון, בחר שי להקדיש שנתיים למכינה הקדם-צבאית "בני דוד" בעלי. גם שם, בתוך מסגרת תובענית ומאתגרת, השיג בנחישות את מטרותיו, היה נוכח מאוד, לא רק פיזית אלא גם רוחנית ומנהיגותית, ורתם את חבריו לעשייה וללימוד. הוא שמר על קשר הדוק עם רב המכינה גם לאחר שסיים את לימודיו, ומדי פעם נסע לבקר, ללמוד, לשוחח, לטפח את הקשר הרוחני שכה היה חשוב לו.

בשנת 2017, הגיע הרגע הגדול של הגיוס לצה"ל. שי שובץ כלוחם ביחידה המובחרת "דובדבן" של חיל הרגלים, ושם עשה את רוב שירות החובה שלו. מסלול ההכשרה, שנמשך שנה ושמונה חודשים, היה אינטנסיבי ותובעני, אך שי עבר את כל הקורסים במהלכו בהצטיינות יתרה. הוא לא הסתפק בלהיות לוחם מצוין, ותוך כדי שירותו, מתוך אותה תחושת אחריות עמוקה, יצא לקורס קצינים. גם את שני חלקיו של הקורס היוקרתי הזה סיים בהצטיינות, ואף זכה להיות מצטיין בה"ד 1, תואר שניתן למעטים. לאחר סיום קורס הקצינים, ביקש שי לשרת בחטיבת הנח"ל, ובקשתו נענתה, אולי בגלל ההבנה ששם, בתוך חטיבה שמחנכת לערכים וחיבור לאדמה, יוכל להביא לידי ביטוי את מכלול אישיותו.

בתפקידו הראשון כקצין, פיקד שי כמפקד מחלקה בהכשרת לוחמים במחזור מרץ 20' בבסיס האימון החטיבתי של הנח"ל. הוא ראה בעשייה זו ערך ומשמעות עצומים, בהיותו אחראי על עיצוב דור הלוחמים הבא. אחר כך, מונה למפקד מחלקת צלפים בגדוד 931, גדוד "שחם" של חטיבת הנח"ל. כאן, בלט שוב כלוחם וכמפקד חד, מקצועי, בעל יכולת ניתוח מצבים יוצאת דופן וקור רוח תחת לחץ. מפקדיו, שהבחינו בכישרונו ובפוטנציאל הטמון בו, עודדו ושכנעו אותו לצאת לקורס מפקדי פלוגה, וכך אכן עשה. גם את הקורס הזה סיים בהצלחה, וכבר עם סיומו, פיקד כמפקד פלוגה בהכשרת לוחמים במחזור מרץ 22', לפני שעבר לפקד על פלוגת החוד בגדוד "שחם", תפקיד שיא במובהקותו ובחשיבותו.

התפקידים האחרונים שלו היו תובעניים ואינטנסיביים מאוד, ושאבו ממנו את רוב זמנו ומרצו. הוא מצא את עצמו בתעסוקה מבצעית ביהודה ושומרון ובקו עזה, ותקופות מסוימות זכה לחופשות בביתו בתדירות נמוכה מאוד, ימים בודדים בחודש, אם בכלל. אך שי אהב מאוד את השירות הצבאי, ראה בו זכות גדולה, לא נטל. הוא האמין שזוהי הדרך שלו לתרום, להיות "המישהו הזה" ששומר על הבית. למרות העומס הרב, מעולם לא ויתר על הקשר ההדוק עם משפחתו. הבית היה עבורו עוגן, מקום של חום ואהבה. הוא אהב מאוד להיות עימם, ושמר על קשר קרוב עם הוריו, עם אחיותיו, עם גיסו ועם אחייניותיו, שהיו עבורו מקור לאושר וצחוק. עבורן, הוא היה הדוד הכי כיפי ואהוב, זה שתמיד מוצא זמן לשחק, לצחוק, לספר סיפורים. הוא היה קודם כול בן אדם – תמיד התעניין בשלום כל בני המשפחה, דרש בשלומם של הסבים והסבתות, ולא החמיץ ביקור אצלם חרף עייפותו, כשהוא מגיע היישר מהשטח, מותש אך עם חיוך.

את הערכים שהיו נר לרגליו, את האכפתיות, את תחושת האחריות, הוא העביר גם לחייליו. הורי חייליו בפלוגה היו רגועים מאוד ביודעם כי שי הוא האחראי על בניהם. הם ראו בו מפקד כריזמטי, בעל שלווה פנימית, מישהו שאפשר לסמוך עליו בעיניים עצומות. הם ידעו שיש על מי לסמוך, שיש מישהו אחראי בשטח שפועל בצורה שקולה והחלטית, אבל עם זאת רגיש וקשוב במקומות המתאימים, ודואג לכל מי שסביבו, לא רק מבחינה צבאית אלא גם אישית. אחד מחייליו, חייל בודד, סיפר כי שי לרגע לא הניח לו להרגיש בדידות. תמיד הקשיב, דאג, שאל לשלומו, והקל עליו את המסלול התובעני. האכפתיות הזו הורגשה בקרב פקודים ומפקדים כאחד לאורך כל הדרך. הוא אפילו הקים קבוצת ווטסאפ ייעודית עם נשות חייליו הנשואים, כי רצה להבין מה הצרכים שלהן, איך ניתן לעזור, להיות שם גם עבור העורף המשפחתי של לוחמיו. הוא היה קשוח ודרש מחייליו את הטוב ביותר, הוביל אותם למצות את יכולותיהם אף מעבר למה שחשבו שהם מסוגלים, אך עשה זאת מתוך אמונה בהם, מתוך רצון לראות אותם הופכים ללוחמים ואנשים טובים יותר. חייליו העריצו אותו וסמכו עליו, הלכו אחריו לקרב בידיעה שכששי איתם, הכל יהיה בסדר. הוא מצידו, חש היטב את כובד האחריות שעל כתפיו, גם מבחינה מקצועית כלוחם ומפקד, וגם כאדם, באכפתיות ודאגה אישית לכל לוחם ולבני משפחתו.

ואז הגיע יום שבת, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, השבעה באוקטובר 2023. בשעה שש וחצי בבוקר, עוד בטרם עלו קרני השמש במלוא עוצמתן, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים על ישראל. בחסות ירי מסיבי של אלפי טילים ורקטות מרצועת עזה אל אזורים נרחבים בארץ, חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית, והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, על מבלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו בדם קר כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים, אונס והתעללות. הם חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים, תינוקות וילדים, נשים וקשישים, והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב, כשהם מנסים להגן בגופם על האזרחים. בבוקר זה, עם עלות השחר, החלה מלחמה.

שי שהה בביתו במרכז שפירא בסוף השבוע, פסק זמן קצר מהשגרה הצבאית המתישה. יחידתו, גדוד 931, הייתה באותה עת בקו גוש עציון, רחוקה יחסית ממוקד האירועים המתחוללים בדרום. הטלפון צלצל מוקדם בבוקר. על הקו היה מפקד הגדוד. שי הקשיב, ועם כל מילה, עם כל פרט שהשתלשל, הבין את גודל המאורע, את עוצמת האסון ואת חומרת השעה. הוא דיבר על כך מיד עם חייליו, כשהוא מנסה להעביר להם את תחושת הדחיפות והאחריות. למחרת, הוטסה הפלוגה לגזרת הצפון, שם החלו באימוני לוחמה בשטח בנוי לקראת הכניסה הצפויה ללחימה. המתח באוויר היה ניכר, תחושה של אי-וודאות כבדה ריחפה מעל כולם. אך עד מהרה, התקבלה הוראה נוספת, ברורה וחותכת: לרדת דרומה, אל רצועת עזה.

לפני שעלו על האוטובוסים שהיו אמורים לקחת אותם אל תוך תופת הלחימה, כינס שי את חייליו. הוא נשא נאום עוצמתי, נחוש ובה בעת מרגש עד דמעות. הנאום צולם, הופץ במהרה ברשתות החברתיות, והדהד בקרב אזרחים רבים שנחשפו אליו. הוא חיזק את רוחם של אזרחים וחיילים כאחד, והבהיר כמה מחויבות, אחווה ורעות יש בלחימה על הבית. "אין הרבה מצבים בחיים, אין הרבה הזדמנויות בחיים," אמר שי בקול רועד אך איתן, "לעמוד ברגע כזה ולהגיד הנני... בכל דור ודור, היו את האנשים שקמו ואמרו 'הנני'. אמרו 'אנחנו המגן של העם הזה... יש לנו זכות להיות לוחמים בשעת משבר, בשעת מבחן'. הרגעים האלה הם קשים לעם ישראל, רגעים קשים מאוד... ואנחנו כאן כדי להגיד: 'לא עוד!' יש דור אחד של גאולה שיודע להרים את החרב, להרים את הנשק ולהגיד: 'יש מי ששומר! וזה התור שלנו!'... החבורה הזאת שעומדת כאן היא המגן של עם ישראל. ומי שהעז לפגוע במדינה שלנו, בעם שלנו, לפני חמישה ימים, הולך לשלם על זה, ובגדול!... ועם האמת הזאת, ועם הבהירות הזאת של צדקת הדרך, של זה שאנחנו צודקים, שהטוב איתנו, שהתקווה איתנו, שהאמת איתנו – עם זה אנחנו הולכים להיכנס ולנצח. ויש לי זכות להיות פה ולפקד על חבורה של גיבורים שמרימים את הראש ואומרים הנני! אומרים – היום זה אני!... היום זה התור שלנו! פלחו"ד 'שחם' הולכים להוביל את הגדוד לניצחון, וצה"ל ינצח! כי האמת איתנו, והטוב איתנו, והתקווה איתנו".

מילותיו אלה, שנאמרו בלהט ובעוצמה, נטעו בפקודיו אמונה רבה וכוחות נפש לעמוד איתנים מול החששות העמוקים ולצאת להילחם. הוא דרש מחיילי הפלוגה שלו הרבה מאוד לאורך כל הדרך, והמחויבות שנוצרה ביניהם, הקשר העמוק של אמון ורעות, הוכיחה את עצמה שוב ושוב בימי המלחמה הקשים. שי הוביל את פלוגת החוד, הפלוגה המובילה, לתוך צפון רצועת עזה. לאחר השתלטות על בניין העירייה בג'בליה, רגע לפני פיצוץ המבנה, תלה עליו שי את דגל ישראל. הוא הכיר בחשיבותו הרבה של הסמל, ביכולתו להעלות את המורל של חייליו, להזכיר להם על מה הם נלחמים, להעניק להם תחושת גאווה וניצחון קטנה בתוך התופת הגדולה.

בימים אלה במיוחד, נתן שי את כל כולו למשימותיו ולחייליו. הוא תכנן בקפידה את תוכניות הלחימה, שקד על כל פרט, צפה כל תרחיש אפשרי. פלוגתו נכנסה בראש הכוח לקו הקדמי ברצועת עזה, כששי מוביל אותה קדימה, תמיד ראשון, תמיד בחזית. במשך ארבעה שבועות רצופים, לא דיבר עם משפחתו. הטלפון היחיד שעשה היה רק לאחר שווידא שכל חייליו התקשרו להוריהם, שדאג לשלומם, כפי שהבטיח. זו הייתה יכולת מופלאה להתחבר לכל אחד, לדבר בגובה העיניים, להבין את מה שנאמר גם בין השורות, ולתת מענה מדויק ומתאים, בין אם זה קשור למורל, ללוגיסטיקה או למצוקה אישית. "בשלב כלשהו בלחימה שי הגיע יחד עם החיילים שלו לחוף הים בעזה", סיפרה אימו, כשהיא משחזרת את אחד הסיפורים המעטים ששמעו ממנו. "זו הייתה נקודה שבה הם קיבלו הפוגה מסוימת לאחר ימי לחימה ארוכים, קשים ומתישים. כל החיילים היו עייפים מאוד, וגם שי, שבמשך ימי הלחימה כמעט לא אכל ולא ישן, למרות הקושי כינס את החיילים לכמה דקות והזמין אותם לשתף אותו ולספר על התחושות. הוא אמר שהדלת שלו פתוחה עבורם תמיד ובכל שעה, וכך באמת היה".

בסוף נובמבר 2023, בעת הפסקת האש שנקבעה בהסכם לשחרור מקצת החטופים, יצאה הפלוגה מעזה. שי נפגש עם משפחתו בשטח כינוס של היחידה בתל ערד. הוריו ראו מולם שי אחר – עוצמתי, שלו, ניכר בו שעברה עליו תקופה משמעותית, שעיצבה אותו וחיזקה את רוחו. הוא סיפר להם על קורותיו בלחימה, על האתגרים, על הרגעים הקשים ועל רגעי הגאווה. באותו השבוע, הוענקה לו דרגת רב-סרן, אות הערכה על מנהיגותו יוצאת הדופן ותפקודו בקרב. המשפחה שוב פגשה אותו בטקס חגיגי בבאר שבע, כשהם גאים בו, אהובים עליו, וחשים את כובד המשימה שהוא נושא על כתפיו.

שי נכנס שנית לרצועת עזה עם פלוגתו. בנר שמיני של חנוכה תשפ"ד, יום לפני נפילתו, הגיע הביתה לחופשה בת יממה. בני המשפחה התכנסו לכבודו, עשו "על האש", צחקו, דיברו, וניצלו כל רגע כדי להיות יחד, לאגור כוחות, לחוות את החום של הבית. למחרת, הוא קם עם חום. הם ראו שהוא לא מרגיש טוב, אך כפי שסיפרו, כשקיבל את הפקודה להיכנס שוב לעזה, הוא מיד התאושש, כאילו כוח עליון הפיח בו רוח חיים חדשה. היה בו משהו סמכותי מאוד, שקט אך נחוש. האמון שניתן בו, והנכונות שלו להקריב את עצמו כדי לשמור על חייליו, אפיינו אותו גם ברגעיו האחרונים, רגעים דרמטיים ומעצבי גורל.

"ביום שבו שי נהרג, הפלוגה שלו התבקשה להשתלט על שלושה מבנים סמוכים זה לזה", סיפרו הוריו, כשקולם רועד אך עיניהם גאות. "אף אחד לא יודע למה, אבל משהו באחד המבנים עורר את חשדו של שי. הוא ביקש מהמג"ד להימנע מלהיכנס אליו. זה היה ממש דקות ספורות לפני שהיו אמורים לכבוש את המבנה. המג"ד, שסמך מאוד על שי, על שיקול דעתו ועל האינסטינקטים החדים שלו, אישר זאת. בדיעבד אנחנו יודעים שהחשד של שי היה נכון, המבנה היה ממולכד בצורה ייחודית, וההחלטה הפיקודית והערנות שלו מנעו הרג של לוחמים רבים שהיו אמורים להיכנס למבנה. זה גם המבנה שהתפוצץ כשעמדו מחוצה לו והביא למותם של שי וסרן שאול (שאולי) גרינגליק, חברו הטוב, ולפציעתם של שנים-עשר לוחמים. מבחינתנו מדובר בטרגדיה איומה, אבל יש נחמה בכך שההחלטה הגורלית שלקח הצילה את חייהם של חיילים רבים ויקרים, ולמעשה בכך שי מימש את הבטחתו להורים לעשות הכול כדי להשיב את בניהם הביתה בשלום".

רב-סרן שי שמריז הכהן, מ"פ בחטיבת הנח"ל, נפל בקרב בדרג' תופח בצפון רצועת עזה ביום י"ד בטבת תשפ"ד, עשרים ושישה בדצמבר 2023, לאחר כשמונים ימי לחימה עקובים מדם שבהם הלך בראש לוחמיו, תמיד ראשון ונכון לקרב. הוא היה בן עשרים ושש בנופלו. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין במשואות יצחק, מותיר אחריו הורים ושתי אחיות, וחלל עצום בלבבות רבים. שאולי גרינגליק, חברו הטוב, שליווה אותו גם במלחמה, נפל לצידו באותה היתקלות. יחד חיו ולחמו, ראשונים, ובחייהם ובמותם לא נפרדו.

אחרי מותו, מצאו בני המשפחה רשימה ששי הכין, ובה נקודות בעד ונגד המשך שירות במסלול הצבאי. "ברשימת ה'נגד' היה הרצון הגדול להקים משפחה ועוד מספר רב של סעיפים", סיפרה אימו בכאב מהול בהבנה. "בצד שבעד ההישארות בצבא היו הרבה פחות סיבות, אבל כל אחת מהן הייתה בעלת משמעות אדירה מבחינתו. בין היתר נכתב שם 'להגן על העם' ו'תרומה משמעותית'. אני חושבת שאלו הדברים שהכריעו בכל פעם שעלתה השאלה אם להשתחרר או להישאר עוד בצבא". שי חי חיים קצרים, אך מלאי משמעות ועשייה, והטביע חותם עמוק באנשים רבים מאוד. הוא נלחם בגבורה עילאית עבור ערכים שהאמין בהם בכל ליבו, ערכים של הגנת העם והארץ, של אחריות הדדית ושל מסירות נפש. בהלוויה שלו, שלב ההספדים נמשך יותר משעתיים וחצי, מכיוון שאנשים רבים מכל מיני תקופות בחייו – חברים מילדות, מורים, קומונריות, רבנים, מפקדים וחיילים – רצו לחלוק לו כבוד אחרון ולספר על מי שהיה, על האור שהפיץ.

זכרו של שי ממשיך לחיות ולהאיר דרכים. חבריו מיחידת "דובדבן" הקימו לזכרו אתר אינטרנט מרגש מאוד (shayshamriz.com), המאפשר לכל אחד לקרוא ולהבין מי היה שי עבור חבריו לנשק, חייליו ומפקדיו. בקבוצת "ווטסאפ" מיוחדת, שבה מאות משתתפים, ניתן לעיין בזיכרונות וסיפורים עליו, עדות חיה ונושמת לאדם שהיה. באתר יוטיוב (youtube.com/@ShayShamriz) ישנם סרטונים מהשירות הצבאי שלו, כולל נאום ה"הנני" המפורסם שהפך לסמל של רוח הלחימה, סרט שהמשפחה הפיקה במלאת שלושים לנפילתו, שירים שהופקו להנצחתו, הספדים ועוד. ארבעה שירים נכתבו והוקדשו לו, וביניהם השיר "לב שבור וגאה", שכתבה אחותו סמדר, במילים נוגעות ללב, ששיקפו את הכאב העמוק אך גם את הגאווה האינסופית: "מה עושים / כשלוקחים לך את הלב / ומפוצצים אותו / על מטען בלב עזה // מה עושה אחות / שרוצה לאחות / את כל הצער והכאב / ששגור אצלה בלב / מאז אותו היום / שבאו שני קצינים / ואיתם ההודעה / שאחיה האהוב / כבר לא ישוב // מה עושה ילדה / שתקוותה אבדה / כשהעבר מלא חיים / וההווה / דממה // מה עושה אישה / ששכלה את בנה / ודמעתה הפכה מצויה / ומה עושה גבר / שאינו יודע לבכות / ובנו יחידו אשר אהב / נעקד // מה עושה משפחה / שכולה / לב / ליבה שקק חיים / ועכשיו הוא קבור / באדמה / המלאה / בדמה // כי 'בכל דור ודור / היו את האנשים שקמו / ואמרו הנני / אמרו / אנחנו המגן של העם הזה // (התור) / היום זה הדור שלנו".

במרץ 2024, קיים בית הספר "קציני ים אורט אשדוד" מרוץ לזכרו, ובאריאל מתוכנן להיבנות בית כנסת לזכרם של שי ושל חברו שנפל לצידו, שאולי גרינגליק, כמקום של תורה ותפילה שינציח את דרכם. משפחתו של שי הנפיקה סדרת בקבוקי יין, שעל התווית שלהם הודפסו תמונתו לצד המשפט שאפיין אותו כל כך: "עכשיו זה התור שלנו להרים את הראש ולומר – הנני", והעניקה לכל חיילי הפלוגה שלו חולצות עם הדפס תמונתו, כסמל לאחווה ולמורשת. "שי, היית עמוד האש לפני המחנה", כתבו בני המשפחה במילות פרידה כואבות אך מלאות עוצמה. "הערכים הנפלאים שבהם האמנת ולמענם חיית ונלחמת יישארו חקוקים לעד על לוח ליבנו. יהי זכרך ברוך". במותו, הותיר שי אחריו לא רק כאב וגעגוע עמוק, אלא גם צוואה של גבורה, של מסירות נפש ושל אהבת העם והארץ, צוואה המהדהדת את דבריו האחרונים, הופכת לחובתנו כממשיכי דרכו: "יש עם אחד שלכל אורך הדורות קמו עליו לכלותו. ובכל דור ודור היו את האנשים שקמו ואמרו – הנני! אתם הנחמה, זה התור שלנו!". רוחו של שי, רוח התקומה הישראלית, ממשיכה לבעור בקרבנו, מזכירה לנו את המחיר היקר של החיים כאן, ואת המחויבות הבלתי מתפשרת להמשיך ולבנות עתיד טוב יותר.