שי לוינסון

בבית משפחת לוינסון, שהיה אז עדיין עטוף בקירותיה הרכים של כרכור, נולד שי ביום ל' בסיוון תשס"ד, תחת שמש יוני מלטפת שבישרה את בוא הקיץ. ילד שני להוריו, שלומית וכוכב, אח לבן הגדול ממנו, שהפך מהר מאוד לאוזן קשבת ושותף למשחקי ילדות. הבית היה תמיד מלא חיים, בצחוקם של הילדים ובשיחותיהם של ההורים, מצע רחב ועמוק של אהבה וביטחון ששי ינק ממנו את יסודותיו הראשונים. הוא גדל בין ריחות הפרדסים וקרירות בתי האבן, ימים ראשונים שציירו בו את אהבת הטבע והפשטות, את החיבור העמוק לשורשים, עוד לפני שידע להגדיר זאת במילים. המעבר לחדרה, עיר גדולה יותר, הכניס לחייו גוונים נוספים של תנועה ואנשים, אך השקט הפנימי והחיוך הכובש שלו כבר החלו לפרוח. כשהיה בן שלוש, ארזו בני המשפחה את חפציהם וחלומותיהם ועלו צפונה, אל גבעת אבני שבגליל התחתון, יישוב קהילתי קטן וציורי, עטוף בנופים ירוקים ובאוויר צלול. המעבר היה כמו השתלה של שתיל רך מאדנית קטנה לאדמה פתוחה ורחבה, והוא קלט את השינוי בחיבוק. כאן, בין הגבעות המוריקות ושדות החיטה הזהובים, התעצבה ילדותו של שי במלואה, ספוגה באור גלילי וברוח קהילתית עוטפת, שבה כל שכן הוא כמעט בן משפחה, וכל ילד מוכר לכולם. הוא רץ בשבילי היישוב, שיחק מחבואים בין עצי הזית העתיקים, וגילה את העולם דרך רגליים יחפות ולב פתוח, סופג את הקסם של המקום ואת החום האנושי שמילא אותו.

את שנות לימודיו הראשונות עשה שי בבית הספר היסודי המקומי, שם פגש את חבריו הראשונים, אותם קשרים שילוו אותו לאורך חייו כחוט השני. כבר אז, היה בו משהו מיוחד – לא רק בזכות קומתו שהחלה להתנשא מעל בני גילו, אלא בעיקר בזכות נועם הליכותיו, חיוכו הבהיר שתמיד קידם את פני כולם, ויכולתו הטבעית לחבר בין אנשים. הוא היה הילד שאף פעם לא נשאר בצד, שתמיד מצא את הדרך לשלב את כולם במשחק, לתווך בסכסוכים קטנים של ילדים, ולהפיץ סביבו תחושה של קבלה ושמחה. הבית בגבעת אבני היה בסיס איתן, ממנו יצא לחקור את העולם וממנו חזר תמיד אל חום המשפחה. שלומית וכוכב, הוריו, נטעו בו ערכים של נתינה, הקשבה ואהבת אדם, לא רק במילים אלא בדוגמה אישית, והוא ספג אותם כמו ספוג. כשבן אחיו הגדול כבר היה מעורב יותר בפעילויות חברתיות, ומיקה אחותו הקטנה הצטרפה למשפחה והכניסה אור חדש ופעלתנות, שי מצא את מקומו באמצע, תמיד שם עבור שניהם, אוהב, תומך ומגשר. הוא היה זה שתמיד ידע להקשיב ללבטים של בן, ולשחק בסבלנות עם מיקה, ללמד אותה את רזי העולם דרך עיניו הגדולות והטובות.

המעבר לחטיבת הביניים ולתיכון בבית הספר החקלאי "כדורי", מחזור פ"ה, היה עבור שי קפיצת מדרגה נוספת. כדורי, עם המרחבים הירוקים והאווירה המיוחדת של חיבור לאדמה וללימודים עיוניים, התאימה לו כמו כפפה ליד. הוא בחר במגמות ערבית וחקלאות, שילוב ששיקף את עולמו הפנימי ואת הערכים העמוקים שלו. במגמת החקלאות, לא היה זה רק לימוד תיאורטי של גידולים וקרקעות, אלא מגע יומיומי עם האדמה, עבודה פיזית שחיברה אותו לשורשי קיומנו. הוא אהב את תחושת הלחות של האדמה כשהוא נוגע בה בידיים חשופות עם שחר, כשעוד טללים מכסים את העלים, את רעש המנוע של הטרקטור כשהוא חורש את השדה תחת השמש העולה, ואת הריח העמוק של יבול טרי. הוא למד להכיר את מחזוריות הטבע, את העבודה הקשה שדורשת סבלנות והתמדה, ואת הסיפוק העצום שביצירה, בלראות זרע קטן הופך לצמח שופע. זו לא הייתה רק עבודה, זו הייתה פילוסופיה של חיים, תזכורת מתמדת לכך שעם עמל כפיים ודאגה אמיתית, אפשר להצמיח יופי ושפע. הוא סיים את לימודיו בהצטיינות, לא רק בציונים אלא גם ברוח ובגישה, כשהוא מותיר אחריו חותם של נער ערכי, חרוץ וחייכן.

במקביל ללימודי החקלאות, שי שקד על לימודי הערבית, שהיו עבורו הרבה יותר משפה זרה. זו הייתה דרך לפתוח דלת לעולם שלם, לתרבות עשירה, ולאנשים שחיים ממש מעבר לגבעה. הוא האמין בכל ליבו בדו-קיום, בשוויון, ובחיים משותפים, והשפה הייתה עבורו כלי מרכזי למימוש האמונה הזו. הוא לא רצה ללמוד רק דקדוק ומילים, אלא לצלול אל תוך הניואנסים של השיח, להבין את הנפש דרך המילים, לחוש את הקשר האנושי שמעבר למחיצות. הוא היה דמות של חיבורים, איש של תקווה, והערבית הייתה הגשר שבנה במו ידיו בין עולמות. הוא מעולם לא התעניין ב"מהו" האדם – דתו, מוצאו או מעמדו – אלא רק ב"מי הוא" האדם, באישיותו, בטוב ליבו, באנושיותו. מגיל צעיר הקרין חום, נדיבות ורצון עז לקרב בין אנשים, והשפה הערבית הייתה עוד דרך לבטא את הרצון הזה, להושיט יד, ליצור דיאלוג אמיתי. הוא היה מסוגל לשבת שעות עם חברים דוברי ערבית, לשוחח, לצחוק, ללמוד מהם ולהעניק להם בחזרה, והשיחות הללו העמיקו את הבנתו ואת אהבתו לאדם באשר הוא.

שי לא היה רק תלמיד מצטיין וחובב אדמה ושפות, אלא גם ספורטאי מחונן. את דרכו הספורטיבית החל במגרש הכדורסל, שם בלט בקומתו התמירה ובזריזותו, אך בהמשך פנה, בעקבות אמו, לעולם הכדורעף. זו הייתה אהבה ממבט ראשון, שילוב של אתגר פיזי, טקטיקה, ובעיקר עבודת צוות, שקסמה לו. בכיתה ח' הצטרף לקבוצת הכדורעף "מ.ס. עילבון", קבוצה שהפכה מהר מאוד לביתו השני. במגרש, תחת הרשת הגבוהה, הוא מצא את מקומו. הוא אהב את הצליל החד של הכדור כשהוא פוגע בכף ידו בעוצמה, את תחושת המאמץ שמשתלבת עם דיוק, את הזיעה המטפטפת אחרי כל נקודה קשה, ואת קריאות העידוד של חבריו לקבוצה. מהר מאוד הוא בלט בכישרונו, בקפיצותיו המרשימות ובחבטותיו המדויקות, והפך לדמות מובילה בקבוצה. הוא היה עמוד התווך, זה שתמיד ידע להרים את המורל אחרי נקודה אבודה, לתת מילה טובה, ולהוביל בדוגמה אישית. "שי, אתה חייב להיות שם", היה אומר לו המאמן, סמעאן, בעיניים בורקות, "הכדור הזה שלך". והוא היה שם, בכל פעם מחדש, עם כל הלב.

קבוצת הכדורעף של עילבון הייתה עבור שי מיקרוקוסמוס של עקרונות דו-הקיום שלו. בתחילה היה היהודי היחיד בקבוצה, עובדה שלא הפריעה לו לרגע. הוא הגיע אל המגרש עם חיוך פתוח ולב רחב, בלי שום דעות קדומות, ומהר מאוד נטמע בחבורה, והפך לחבר אמת. חבריו הערבים קיבלו אותו בזרועות פתוחות, וביחד יצרו קשרים עמוקים שחרגו הרבה מעבר לגבולות המגרש. הוא למד מהם על תרבותם, על משפחותיהם, על חלומותיהם, והם למדו ממנו. "היינו כמו משפחה אחת", סיפר סמעאן המאמן, "שי, הוא היה כמו הבן שלי. הוא הביא אלינו אור. הוא הראה לנו שזה אפשרי, לחיות ביחד, לשחק ביחד, לנצח ביחד". בשנת 2021, הגיעה הקבוצה לשיאה, כשזכתה באליפות המדינה לנוער, רגע של אושר וגאווה עצומים. שי עמד שם, מוקף בחבריו, גביע מונף מעל ראשו, חיוך ענק מרוח על פניו, והוא ידע שזו לא רק אליפות בספורט, זו אליפות בחיבור לבבות, בניצחון על מחיצות, בהוכחה שאפשר ליצור משהו יפה ועוצמתי כשפועלים יחד. בהמשך עבר לשחק בקבוצה הבוגרת, שם המשיך להפגין את כישרונו ואת רוח הצוות שלו, כשהוא משמש השראה לשחקנים הצעירים יותר.

אמונתו העמוקה של שי בדו-קיום לא נותרה רק בגבולות המגרש או בין דפי ספרי הלימוד. בכיתה י"א, חבריו ללימודים במגמת התקשורת בכפר הנוער כדורי, שראו בו השראה, בחרו להפיק סרט גמר מיוחד בשם "חייל של תקווה", שתיאר את אמונתו בחשיבות דו-קיום בין יהודים לערבים. שי היה מעורב בתהליך, סיפר על חוויותיו, על הקשרים שנוצרו בקבוצת הכדורעף, על השיחות עם חבריו הערבים, ועל החזון שלו לעתיד משותף. הוא דיבר על זה בחיוך, בעיניים בורקות, מתוך אמונה כנה ואמיתית, שהייתה מדבקת. הסרט תיאר את שי לא רק כספורטאי מצטיין אלא כסמל, כדמות שמוכיחה שאפשר לגשר על פערים, שאפשר לחיות יחד בכבוד הדדי ובידידות. הוא הראה את החיים בגבעת אבני, את האימונים בעילבון, את הקשרים שנרקמו, את הפשטות והיופי של החיים המשותפים. הסרט הזה היה עדות מרגשת לאור הפנימי ששי הקרין, ולכוחו לחבר בין אנשים ותרבויות.

על אף היותו שחקן מצטיין ובעל מעמד של ספורטאי פעיל, שי קיבל החלטה ששיקפה את עומק ערכיו ואת תחושת השליחות שלו. הוא החליט לוותר על מעמד זה, לוותר על מסלול שירות קל יותר, ולהתגייס לשירות קרבי מלא בצה"ל. ההחלטה לא הייתה קלה, היו בה לבטים, אך הרצון לתרום למדינה, להגן על ביתו ועל ערכיו, היה חזק יותר מכל שיקול אחר. הוא ראה בשירות הצבאי חובה אזרחית עליונה, דרך להגשים את תחושת האחריות שלו כלפי הקהילה והחברה. הוא רצה להיות בחזית, להשפיע, להיות חלק מהעשייה המשמעותית ביותר, לא רק במילים אלא במעשים. הוא לא רצה להיות רק חייל, אלא לוחם אמיתי, לוחם שיגן על חלום הדו-קיום והשלום שכה האמין בו, גם אם נדמה היה שהמציאות רחוקה מכך.

ביום 9 באוגוסט 2022, עמד שי במדים ירוקים, עם חיוך קצת מובך אבל נחוש, כשהוא מתגייס לצה"ל. הוא שובץ לחיל השריון, חטיבה 7, עוצבת "סער מגולן", גדוד 77, הידוע בכינויו "עז". זה לא היה שירות קל. הטירונות הייתה מאתגרת, פיזית ונפשית, אך שי, עם קומתו התמירה ורוחו האיתנה, צלח אותה בגבורה. הוא למד את רזי הלחימה בטנק, את הפיקוד על כלי עוצמתי זה, את השפה המיוחדת של השריונרים. כבר בטירונות, בזכות אישיותו המיוחדת, רוח הלחימה שלו, והאכפתיות העצומה כלפי חבריו, הוא סומן כמיועד לפיקוד. המפקדים ראו בו את הניצוץ, את היכולת להוביל, את הרצון לדאוג לאנשים שסביבו. הוא עצמו סימן לעצמו מטרה ברורה: לפקד על צוות בפלוגה מבצעית, להיות חלק מהעשייה המשמעותית ביותר. הוא לא חיפש קיצורי דרך או פרסום, אלא את האפשרות להשפיע באמת, לשרת את מטרתו בצורה הטובה ביותר.

אחד הדברים שליוו את שי לאורך כל שירותו הצבאי היה הספר "חשופים בצריח", מתנה שקיבל מסבו לפני גיוסו. הספר, שתיאר את קרבות הגבורה של חיל השריון הישראלי במלחמת ששת הימים ביוני 1967, היה עבורו הרבה יותר מעוד ספר היסטוריה. הוא היה מקור השראה בלתי נדלה, מצפן שהכווין אותו בשליחות שאותה בחר. הוא קרא אותו שוב ושוב, מדמיין את הלוחמים בצריחים הלוהטים, את האבק, את הריח של האבק שרוף, את הרעש של התותחים, ואת תחושת האחדות והאחריות. הוא ראה בלוחמי השריון דמויות מופת, סמלים של גבורה, של אחריות, ושל דאגה לכל פרט, לכל חייל. הוא שאף ללכת בדרכם, לא רק בנחישות ובעוז רוח, אלא גם ביכולת לשמור על רוח הצוות, על המורל, ועל הקשר האנושי העמוק שבין לוחמים. עבורו, להיות מפקד לא היה רק עניין של דרגות ופקודות, אלא שליחות עמוקה, חובה לדאוג לאנשים תחתיו – הן מבחינה מקצועית והן מבחינה אישית. הוא האמין שלמפקד יש תפקיד מכריע בשמירה על רוח הלוחמים, לתמוך, לחזק, ולהבטיח שתמיד תהיה אווירה טובה בצוות, גם ברגעים הקשים ביותר. הוא הקפיד על כך שחברי הצוות שלו יישארו מלוכדים ומחויכים, תמיד עם מילה טובה, עם בדיחה קטנה, עם כתף תומכת. לנגד עיניו עמד תמיד המשפט "אל תפחד מהפחד, הוא רק מכשול בדרך למטרה", משפט שהפך למוטו אישי ופיקודי כאחד, ושימש אותו ואת צוותו ברגעים של אי-ודאות וקושי.

לאחר שהוכשר כלוחם שריון, המשיך שי ישירות לקורס מפקדי טנקים. הקורס היה אינטנסיבי ותובעני, אך שי צלח אותו בהצלחה, כשהוא מפגין יכולות פיקוד יוצאות דופן, ידע מקצועי מעמיק, ורגישות אנושית. הוא למד לא רק את ההיבטים הטכניים של הפעלת הטנק, אלא גם את האמנות העדינה של פיקוד על צוות, של קבלת החלטות תחת לחץ, ושל שמירה על לכידות ואמון. בסיום הקורס, שובץ כמפקד טנק בפלוגת "מלכות חרמון" בגדוד 77, הגשמת חלום עבורו. הוא הגיע לצוות שלו עם אנרגיה מדבקת, עם חיוך רחב, ועם נחישות בלתי מתפשרת להפוך אותם לצוות הטוב ביותר. הוא הכיר כל אחד ואחד מחייליו, את סיפוריהם, את חלומותיהם, את חששותיהם, ויצר קשר אישי עמוק עם כל אחד מהם. עידו, נהג הטנק בצוותו, לימים יעיד על כך: "שי אחי היקר, אין מילים שיכולות לסכם אותך, בן אדם שכל כולו רק טוב, תמיד היית חיובי ודאגת להראות לנו את חצי הכוס המלאה, תמיד מחייך ומפיץ אהבה לכולם, מישהו שרק רואים אותו וכבר עולה חיוך. היית המפקד שלי אבל יותר מזה היית אח שלי, אני אזכור אותך לנצח ותמיד תהיה חקוק בלב שלי. אני אוהב אותך". המילים הללו, שנאמרו ממעמקי הלב, משקפות את מהות הפיקוד של שי: לא רק מנהיג צבאי, אלא אח, חבר, מקור השראה, שדאג לכל אחד ואחד מאנשיו כמשפחה.

בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, השעה שש וחצי בבוקר הייתה רגע של שקט יחסי, רגע לפני שהכל התהפך. שי וצוותו היו במוצב סמוך לגבול רצועת עזה, כחלק מתעסוקה מבצעית שגרתית של הגדוד. האוויר היה עדיין קריר, ריח של בוקר עמד באוויר, והשקט נשבר רק על ידי ציוץ ציפורים רחוק. לפתע, נשמעו קולות נפץ עזים, סירנות החלו לילל ללא הפסקה, ושמי הנגב התמלאו ברעש הבלתי פוסק של רקטות וטילים הנורים לכל עבר. ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים על ישראל. תוך דקות ספורות, הפך השקט לכאוס מוחלט. אלפי מחבלים חדרו את הגדר – ביבשה, בים ובאוויר – ופתחו במסע רצחני על יישובי עוטף עזה, על ערי הדרום כמו שדרות, אופקים ונתיבות, על מבלים במסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל כל מי שנקלע לדרכים באזור. המראות היו בלתי נתפסים: אזרחים נרצחו בבתיהם, במכוניותיהם, עוברים פשעים מחרידים. מאות ישראלים נחטפו לרצועת עזה, בתים נהרסו, נבזזו והועלו באש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר הנורא הזה, החלה מלחמה.

דקות אחדות לאחר שפרצה המלחמה, כשההלם עדיין היה טרי והבלבול רב, שי וצוותו קיבלו פקודה לצאת מיד לעבר הגדר. הם זינקו לטנק, מנועו שאג לחיים, ושי, כמפקד הטנק, נתן פקודות ברורות וחד משמעיות דרך מכשיר הקשר הפנימי, קולו נשמע יציב ונחוש למרות הכאוס מסביב. המטרה הייתה ברורה: לבלום את המחבלים שהתכוונו לפשוט על הקיבוצים הסמוכים, להגן על אזרחי ישראל. תחת אש תופת, הטנק דהר קדימה, שי מכוון, עידו הנהג מתמרן במיומנות, והצוות כולו מתפקד כיחידה אחת מגובשת ומאומנת היטב. הם הגיעו לאזור הלחימה, והתמודדו עם עשרות מחבלים חמושים היטב, שפשטו מכל עבר. הצוות נלחם בגבורה עילאית, שי מקבל החלטות מהירות ומדויקות תחת לחץ בלתי נתפס. הם ירו פגזים וצרורות, מצליחים לחסל ולהדוף רבים מהמחבלים, והופכים לחומה בצורה מול שטף הטרור. הם ידעו שהם החיץ האחרון, שהם עומדים בין הרוצחים לבין משפחות חפות מפשע, וזה נתן להם כוח על-אנושי.

באחד משיאי הקרב, בעמדת אש קדמית בה הוצב הטנק, מול מתקפה בלתי פוסקת של מחבלים, שי וצוותו הצליחו להדוף לא פחות מ-15 מחבלים באמצעות אש פגזים מדויקת ועוצמתית, תוך שהם מסכלים את כוונתם לחדור עמוק יותר ליישובים. אומץ ליבם ונחישותם היו בלתי נתפסים, והם פעלו כמו אריות. בהמשך אותו בוקר, כששי וצוותו דוהרים עם הטנק אל אזור מסיבת הטבע ברעים, הם שימשו חיץ בין המחבלים הרבים שזרמו לשם לבין השוטרים וכוחות הביטחון המעטים שהשיבו באש במסיבה. הם ניסו להציל כמה שיותר חיים, לבלום את התקדמות הרצחנית, להעניק לאנשים סיכוי להימלט. זו הייתה משימה בלתי אפשרית כמעט, מול המוני המחבלים, אך שי לא היסס לרגע. הוא הוביל את הטנק אל תוך התופת, מתוך הבנה עמוקה של חומרת המצב, ומתוך מחויבות עליונה להגן על כל אדם.

במהלך הקרב העז והבלתי פוסק, ארבע דקות לפני השעה שבע בבוקר, הטנק של שי ספג פגיעה ישירה וקטלנית מטיל נ"ט. הפיצוץ היה עז, והכל השתתק בבת אחת. שי נהרג במקום, בתוך הטנק שעליו פיקד באומץ, בתוך הכלי שבו האמין כל כך, תוך כדי הגנה על המדינה שכה אהב. גופתו, יחד עם גופות נוספות, נחטפה על ידי המחבלים לעזה, מעשה אכזרי שהוסיף כאב בל יתואר למשפחתו ולחבריו. שי, סמל שי לוינסון, נפל בקרב ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, כשהוא בן תשע-עשרה בלבד. הוא נפל כגיבור, מפקד ואח, שהיה מוכן להקריב הכל למען הגנת העם והארץ.

במשך שלושה חודשים ארוכים ומורטי עצבים, לא היה ידוע מה עלה בגורלו של שי. המשפחה, חבריו, וכל קהילת גבעת אבני, חיו בתקווה נואשת ובחשש עמוק. כל פיסת מידע נבדקה, כל שמועה עוררה גל של תפילות וציפייה. קבוצת הכדורעף של עילבון, שכה אהב, התפללה לשלומו, למען שיבתו הביתה. "כל הכפר מתפלל לשלומו, שיחזור בשלום, שיחזור למשפחתו, שיחזור לקבוצה, אנחנו אוהבים אותו מאוד ומתגעגעים אליו. כולנו כמשפחה אחת, צריכים לחיות בדו-קיום", אמר סמעאן המאמן, בקול חנוק מדמעות, מבטא את הכאב והתקווה של כולם. אולם, ב-21 בינואר 2024, הגיעה הבשורה המרה. בעקבות מידע מודיעיני שהתקבל, קבע הרב הצבאי הראשי את מותו של שי, והוא הוגדר "חלל במעמד חטוף". ההודעה נפלה כרעם ביום בהיר, והותירה את כולם שבורי לב. התקווה האחרונה נגוזה, והכאב הפך לעמוק וכבד מנשוא. החלל שנפער היה עצום, והותיר אחריו הורים, אח ואחות כואבים, קהילה שלמה שמתאבלת על בנה.

המסע הטרגי של שי לא הסתיים שם. ביום כ"ו בסיוון תשפ"ה, בפעילות מבצעית נועזת ומורכבת, חולצה גופתו של שי והוחזרה לישראל, כדי שיוכל סוף סוף להגיע למנוחת עולמים באדמת המולדת שכה אהב. הוא הובא למנוחות בבית העלמין בגבעת אבני, היישוב שבו גדל, בין הגבעות המוריקות שכה הכיר ואהב. אלפים ליוו אותו בדרכו האחרונה, דמעות זלגו על לחייהם, וחיוכו של שי, שהיה כה מוכר ואהוב, ריחף מעל כולם כמו זכרון מתוק וכואב. לאחר נפילתו, הועלה שי מדרגת סמל לדרגת סמל ראשון, אות הוקרה על גבורתו ומנהיגותו. זה היה מעט נחמה, סמל קטן לכך שמעשיו לא נשכחו, שגבורתו הוכרה. משחקי ליגת הכדורעף, בהם השתתף שי, נפתחו בדקת דומייה לזכרו, שחקנים עמדו בראש מורכן, זוכרים את החבר, את המנהיג, את הספורטאי, ואת האדם שחלם על דו-קיום.

מורשתו של שי לוינסון אינה רק סיפור של גבורה צבאית, אלא סיפור של חיים מלאי אהבה, תקווה וחיבור אנושי. הוא היה חייל של תקווה, כפי שתיאר הסרט שחבריו יצרו, והוא חי את הערכים האלה בכל רמ"ח איבריו. חיוכו הכובש, אופטימיותו הבלתי נלאית, יכולתו להקשיב ולהרים, כל אלה הותירו חותם בל יימחה על כל מי שפגש אותו. הוא לימד אותנו שדו-קיום אינו רק סיסמה, אלא דרך חיים אפשרית, שמתחילה באהבת אדם פשוטה וטהורה. הוא הותיר אחריו חלל עצום, אך גם זרעים של אור, של אהבה ושל תקווה, שימשיכו לצמוח ולהאיר את דרכם של רבים. עמוד האינסטגרם שהוקם לזכרו, "for_shayke_", ממשיך להפיץ את סיפורו, את תמונותיו, ואת זכרו, ומשמש תזכורת מתמדת לאיש המיוחד שהיה. שי לוינסון, סמ"ר שי לוינסון, נפל כגיבור ישראל, אך רוחו ממשיכה לחיות בלבבות רבים, ולהזכיר לנו את הכוח שבחיבור, באהבה, ובאמונה בעתיד טוב יותר. הוא סמל לגאווה ישראלית אמיתית, כזו שצומחת מתוך האנושיות, מהלב, ומתוך האמונה שגם ברגעים הקשים ביותר, יש עדיין מקום לתקווה.