שי אשרם

ברחובות, עיר שטופת שמש וספוגת סיפורים, נולדה שי אשרם ביום כ' באלול תשס"ד, הוא החמישי בספטמבר של שנת 2004, אל תוך ליבה של משפחה שהייתה עולם ומלואו. היא הייתה בת הזקונים של שרה ודרור, "שרי ודרור" כפי שכולם הכירו אותם, והגיעה אחרי אראל, תהילה ושחר, שקיבלו אותה בזרועות פתוחות ובאהבה גדולה, מודעים היטב למעמדה המיוחד כצעירה שבחבורה. הבית ברחובות היה תמיד מלא חיים, צחוקים וריחות של בישולים, קן חם ורוחש שבו לא הייתה דקה דלוקה, שבו כל ויכוח קטן הסתיים בחיבוק וכל הצלחה קטנה זכתה למחיאות כפיים סוערות. שי גדלה כשהיא עטופה בחוטיה העדינים והחזקים של משפחה מורחבת ענפה, שכללה כשלושים בני דודים שהיו לה לא רק קרובי משפחה, אלא חברים קרובים, שותפים למשחקים אינסופיים בחצר האחורית, לטיולים רחובותיים משותפים ולסודות נעורים שנשמרו בקנאות. היא הייתה דודה עוד לפני שהספיקה להבין את מלוא המשמעות של התואר, כשעשרה אחיינים קטנים ראו בה דמות נערצת, מודל לחיקוי ואשת סוד. היא ידעה לנווט בין כולם, למצוא את מקומה בתוך ההמולה, להקשיב לכל סיפור, ולתרום את חלקה הייחודי לסימפוניה המשפחתית.

את שנותיה הראשונות בילתה שי במסדרונות בית הספר היסודי "ויצמן" ברחובות, מוסד חינוכי שבו פרחה והטביעה את חותמה כבר מגיל צעיר. היא זכורה שם כתלמידה אהובה, כזו שמלאה חן וחיוניות, שנוכחותה האירה כל פינה בחדר. לא הייתה שקטה או מופנמת; נהפוך הוא, היא הייתה "פלפלית" – חריפה, חדה ודעתנית, כזו שלא היססה להביע את דעתה ולעמוד על שלה, גם אם זה דרש ממנה מאמץ מיוחד או התמודדות עם דמויות סמכותיות. שי לא הייתה רק נוכחת, היא הייתה פעילה ומעורבת בכל עשייה חברתית, ומהר מאוד מצאה את עצמה בעמדות מפתח בהנהגת התלמידים. היא לא עשתה זאת מתוך רשמיות או רצון ביוקרה, אלא מתוך מקום אמיתי של אכפתיות ורצון עמוק לתת ולתרום לסביבתה. אם הייתה תוכנית חברתית, שי הייתה שם בלב העשייה, מפיצה רעיונות, מגייסת עזרה, ומסייעת להפוך כל יוזמה למציאות. היא השאירה אחריה שובל של השפעה, וצוות המורים ב"ויצמן" עוד זכר שנים רבות לאחר מכן את הברק בעיניה ואת הנחישות שאפיינה אותה.

כשהתבגרה, עברה שי לקריית החינוך השש שנתית ע"ש אהרון קציר, שם המשיכה לפתח את אישיותה הייחודית. תקופת התיכון הייתה עבורה זירה נוספת שבה הוכיחה את חריצותה ושאפתנותה. היא לא הסתפקה רק בלימודים, ומהר מאוד מצאה דרכים למלא את זמנה בפעילויות שהזינו את רוחה וגופה. חדר הכושר הפך למקום מפלט קבוע עבורה, שם הקפידה להתאמן בקביעות, לפתח את כוחה וסיבולתה, ולהתמודד עם אתגרים פיזיים שחיזקו גם את נפשה. בין קירות התיכון, בין שיעורים למבחנים, היא גם מצאה זמן לעבוד. מגיל שש עשרה ועד ליום גיוסה לצה"ל, במשך שלוש שנים, היא הייתה דמות מוכרת בפיצרייה המקומית. דמיינו אותה מכינה בצק, מפזרת רוטב עגבניות אדום בוהק, מפזרת בנדיבות גבינה צהובה מבעבעת, מכניסה מגשים חמים אל התנור הלוהט, ומוציאה אותם עם חיוך רחב, מגישה ללקוחות את המאפים הטעימים. הריח של הבצק האפוי, הגבינה המותכת והתבלינים המשתלבים, היה חלק בלתי נפרד משגרת יומה. היא למדה שם אחריות, התמודדות עם לחץ, ועבודה עם אנשים – מיומנויות שישמשו אותה היטב בהמשך דרכה. מעבר לעבודה, שי אהבה לבלות עם חברותיה, לצאת לטיולים ספונטניים, לשבת בבתי קפה, ולחלוק סודות וצחוקים עם אלה שהיו קרובות לליבה. אבל מעל לכל, בני הדודים שלה המשיכו להיות עוגן חשוב בחייה, שותפים לכל שיגעון, לכל בילוי, ולכל רגע של שמחה או עצב.

הייתה בה גם פינה סודית, כזו שמעטים זכו להכיר. שי אהבה מאוד ללכת להופעות, ובמיוחד להופעות של הזמר אייל גולן, שהמוזיקה שלו ריגשה אותה והשמיעה לה קול של נחמה ושמחה. אבל שי לא הייתה רק מאזינה, היא הייתה גם יוצרת. היה לה קול חם ומלטף, קול שידע לגעת עמוק בנשמה, והיא אהבה מאוד לשיר. אך בניגוד לאישיותה הדומיננטית והפתוחה, את כישרון השירה שלה שמרה לעצמה, ולא חלקה אותו בדרך כלל עם סביבתה הקרובה. רק לאחר נפילתה, גילתה משפחתה סרטונים רבים בטלפון הנייד שלה, שם תיעדה את עצמה שרה, קולה מהדהד בחלל החדר, רגעים אינטימיים של אמת ויופי שהעניקו הצצה נדירה לעולמה הפנימי העשיר. בסרטונים אלה נחשף עולם של רגש ועומק, אישה צעירה עם נשמה של אמנית, ששמרה את אוצר השירה שלה קרוב לליבה.

ביום 24 בינואר 2023, נפתחה שי לפרק חדש בחייה, פרק של שירות צבאי. היא התגייסה לצה"ל, ועתידה היה לשרת בחיל האיסוף הקרבי, בתפקיד תצפיתנית. בתחילה, התפקיד הזה לא דיבר אליה כלל. המחשבה על ישיבה שעות ארוכות מול מסכים, במוצב מרוחק, נראתה לה מנוגדת לאופיה הפעלתני והחופשי. היא התנגדה לשיבוצה, והחלה מיד בהליך בירוקרטי מורכב, בניסיון לעבור למסלול שירות אחר, כזה שיתאים יותר לתחושותיה ולציפיותיה. אך בזמן שחיכתה לתשובה, המשיכה לקחת חלק בקורס ההכשרה לתפקיד, מתוך תחושת אחריות ורצון למלא את חובתה. וכאן, באופן מפתיע, התחולל השינוי. ככל שעברו הימים והשבועות, ככל שהעמיקה להבין את משמעות התפקיד, את חשיבותו ואת האחריות העצומה הכרוכה בו, משהו בתוכה נפתח. היא מצאה את עצמה מתאהבת בתפקיד, מוצאת בו עניין עמוק וסיפוק שלא ציפתה לו. מפקדיה לא יכלו שלא להבחין בשינוי הדרמטי. הם סיפרו על תחושת השליחות שהתפתחה בה, על המוטיבציה הגבוהה שהפכה אותה לאחת החיילות הבולטות בקורס, כזו ששואלת שאלות חכמות, שמפגינה ערנות יוצאת דופן, ושמוכנה להשקיע מעל ומעבר לדרישות. פתאום, המסכים לא היו רק מטושטשים ומרוחקים, אלא חלון לעולם של אחריות, הגנה וביטחון.

זמן קצר לאחר סיום קורס התצפיתניות, הגיעה ההודעה ששי כל כך חיכתה לה בתחילה – בקשתה לעזוב את המסלול התקבלה. אבל כעת, המצב היה שונה לחלוטין. הלב שנלחם לעזוב, נלחם כעת להישאר. שי לא יכלה לדמיין את עצמה עוזבת את התפקיד שלמדה לאהוב בכל מאודה. היא נלחמה שוב, הפעם כדי לבטל את ההחלטה, לדבר עם מפקדיה, להציג את טיעוניה בבהירות ובנחישות שאפיינה אותה. היא לא ויתרה עד שהצליחה להשיג את מטרתה, להישאר תצפיתנית, במקום שבו הרגישה שהיא תורמת באמת. אבל המאבק שלה לא הסתיים כאן. בעיה רפואית בגבה הובילה להמלצה לשחרר אותה מתפקידה התובעני, כזה שדורש שעות ארוכות של ישיבה מול מסכים. שוב, שי סירבה לוותר. היא התעקשה לקבל חוות דעת נוספת, עברה בין רופאים, ולא נחה עד שהגיעה לרופא שהכיר בנחישותה העצומה ואישר לה להישאר בתפקיד. היא ידעה שזה המקום שלה, ושום כאב פיזי לא יעצור אותה מלמלא את ייעודה. הנחישות הזו, העקשנות הבלתי מתפשרת, היו חוט שני באופיה, שהוכיח את עצמו שוב ושוב.

לאחר סיום הקורס, בזכות הצטיינותה הבולטת, שולבה שי בתוכנית "חנית" היוקרתית, תוכנית המיועדת לחניכות המצטיינות בקורסי התצפיתניות וכוללת מסלול מזורז לתפקידי פיקוד וקצונה. זו הייתה הכרה רשמית ביכולותיה ובפוטנציאל הפיקודי שלה, עדות למקצועיותה ולמסירותה. באפריל 2023, כשהאביב כבר עמד בפתח והפרחים החלו לפרוח, הוצבה שי במוצב נחל עוז, מוצב אסטרטגי שצופה אל רצועת עזה, שם התפקיד קיבל משמעות חדה וברורה יותר. ארבעה חודשים לאחר מכן, באוגוסט 2023, הייתה אמורה לצאת לקורס מ"כיות, צעד נוסף בסולם הפיקוד. אך שי, תמיד עם חשיבה קדימה ורצון עמוק להכיר את השטח לעומק, ביקשה לדחות את היציאה לקורס. היא רצתה להישאר בשטח, ללמוד את הגזרה טוב יותר, לספוג כל פרט, להבין את הדינמיקה המורכבת של הגבול. בקשתה נענתה בשלילה, אך כהרגלה, שי לא ויתרה. היא נאבקה גם בהחלטה הזו, עם אותה אסרטיביות וחוזק שאפיינו אותה. ושוב, היא הצליחה להשיג את מבוקשה. יציאתה לקורס נדחתה, והיא המשיכה לשרת במוצב, מעמיקה את ידיעותיה ואת הבנתה את הגזרה.

מסירותה לתפקיד הייתה חסרת פשרות, מוחלטת. היא עשתה כל שביכולתה על מנת להגן על הגזרה שהייתה תחת אחריותה, לראות את הבלתי נראה, לשמוע את הנסתר. לאורך שירותה הקצר אך המשמעותי, השתתפה במבצעים רבים, שבזכות מקצועיותה, עירנותה וחדותה, מנעה מספר חדירות של מחבלים לשטח המדינה, וסייעה בשמירה על שגרת החיים, השברירית כל כך, של תושבי עוטף עזה. היא הייתה העיניים של המדינה, השומרת בדממה על הגבול, וכל תנועה חשודה על המסך שלה הייתה עבורה קריאת השכמה לפעולה.

בערב יום הזיכרון לחללי צה"ל, באפריל 2023, אייר תשפ"ג, כתבה שי טקסט מרגש, שחשף את עומק תחושת השליחות שלה ואת ההזדהות העמוקה עם המורשת של הנופלים. המילים שלה, שנכתבו מתוך החמ"ל, בחדר המלחמה השקט והמתוח, תיאר בצורה חיה את החוויה של להיות תצפיתנית ברגעים הקדושים של הצפירה. "את קמה, מתלבשת למשמרת", כתבה, וניתן היה כמעט לראות אותה עומדת, מתכוננת למשימה. "מתבוננת. יש לך ארבע שעות שנתונות לחלוטין לפעולה הפשוטה של התבוננות במסך." השעון מתקתק, מראה 19:56. "את בחיים לא תשמעי את הצפירה מתוך החמ"ל." זו לא הייתה תלונה, אלא תיאור של מציאות, מציאות של שירות מתמשך, גם כשהמדינה כולה עומדת דום. "את נעמדת. את מתחילה להרגיש את החדר המלא שתמיד רועש משתתק, הכיסאות נדחפים לאחור, העיניים נשארות על המסך, הרעש היחיד מגיע מהאצבעות שלך שממשיכות ללחוץ על המקלדת, למרות שעכשיו בטח כבר התחילה הצפירה." הניגוד בין הדממה שבחוץ לרעש העדין של המקלדת בפנים, בין ההתייחדות הלאומית לבין השמירה המתמדת, היה חד ומרגש. "כי בשביל זה את פה ובשביל זה הם היו פה. ואת ממשיכה לפעול בשביל אותה המטרה שהם איבדו את חייהם. את שומרת. ואת מבטיחה להם שאין להם מה לדאוג, ואת וכל אלה ששותקים בחדר הרועש הזה שומרים, כל דקה ביום, וזוכרים אותם. 20:01, את מתיישבת וממשיכה לשמור." במילים אלה, שי לא רק תיעדה רגע, היא הנציחה עמדה, רוח, ואת המחויבות העמוקה שלה לשמור על הבית, על עם ישראל, ועל זיכרון הנופלים. היא הייתה חוליה בשרשרת, נושאת את הלפיד, מבטיחה שהשמירה תימשך.

שי הייתה לא רק חיילת מצטיינת, אלא גם אדם בעל קסם אישי יוצא דופן. היא הייתה חברותית, בעלת אופי מהפנט ויופי פנימי שהתעלה על יופייה החיצוני הרב. חיוכה היה כובש, צחוקה מדבק, והיא ידעה איך לגרום לכל סובביה להתאהב בה, לא רק בגלל מראה יפה, אלא בגלל טוב ליבה, נתינתה הבלתי פשרנית, והאופן שבו תמיד שמחה לעזור לכל מי שנזקק לכך. היא הייתה קרן אור, מילאה כל חדר שאליו נכנסה בנוכחות חזקה, והותירה חותם על כל מי שפגש בה. הייתה בה תערובת מיוחדת של עוצמה ועדינות, של נחישות ורגישות, שהפכה אותה לדמות בלתי נשכחת.

באמצע אוקטובר 2023, מיד אחרי חגי תשרי תשפ"ד, הייתה אמורה שי לצאת לקורס המ"כיות שדחתה חודשים ספורים קודם לכן. היא כבר תכננה את החיים שאחרי הקורס, את הדרגה החדשה על כתפיה, את האחריות המוגברת. היא הייתה מלאת ציפייה, מוכנה לאתגר הבא, חדורת מטרה. אך הגורל, באכזריותו הבלתי נתפסת, תכנן עבורה תוכניות אחרות.

בשבת, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, בבוקר ה-7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בדיוק, נפתחה מתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים של ארגון הטרור חמאס על ישראל. שמי הבוקר התמימים של עוטף עזה נקרעו ברעש אימים של ירי מסיבי של טילים ורקטות, שהתפשט במהירות מרצועת עזה אל אזורים נרחבים בארץ. בחסות מסך האש הזה, חדרו אלפי מחבלים – יבשתית דרך גדר הגבול הפרוצה, ימית דרך חופי הדרום, ואווירית באמצעות רחפנים ומצנחי רחיפה – והחלו במתקפה רצחנית ובלתי נתפסת. הם פשטו על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, על מבלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו בדם קר כשמונה מאות אזרחים תמימים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים ואכזריים. הם חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים – גברים, נשים, ילדים וקשישים – והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב, בקרבות גבורה עקובים מדם על הגנת הבית. בבוקר נורא זה, החלה מלחמת התקומה, מלחמה שתשנה את פני המדינה.

שי, שהייתה בסוף השבוע בבסיס נחל עוז, הייתה אמורה להתחיל את משמרתה בדיוק בשעה 6:30 בבוקר. היא הייתה ערה, מתכוננת ליום נוסף של שמירה, כשקולות הפיצוצים והיריות החלו להדהד בחלל. מהר מאוד, עם כל פיסת מידע שהחלה לזרום, עם כל קריאת מצוקה שנשמעה, היא הבינה את סדר הגודל של המתקפה, את חומרתה ואת עוצמתה הבלתי נתפסת. הלב שלה, שהיה כה רגיש ואוהב, נתקף חרדה עמוקה, לא רק לעצמה, אלא בעיקר למשפחתה. היא התקשרה מיד להוריה, שרה ודרור, קולה רועד אך נחוש. "אמא, אבא, תיכנסו לממ"ד עכשיו!" היא הפצירה בהם, ניסתה להסביר להם את חומרת המצב, את הכאוס שהשתולל סביבה, את העובדה שמחבלים חדרו לבסיס. "תבטיחו לי שתשמרו על עצמכם", היא ביקשה, קולה עמוס רגש, ומיד הוסיפה, "אני אוהבת אתכם". ברקע, כבר נשמעו חילופי יריות עזים, קולות של עשרות מחבלים שחדרו לבסיס, והתקרבו אל המיגונית שבה הסתתרה.

בשעתיים הבאות, בין 6:30 ל-8:30 בבוקר, הספיקה שי לדבר מספר פעמים נוספות עם הוריה, עם בת דודתה ליאור, ועם חברתה הטובה. כל שיחה הייתה רגע של פרידה, של אהבה אחרונה, של ניסיון אחרון להעניק נחמה ולבקש הבטחה. היא נפרדה מכולם, מבינה היטב שהסוף קרוב. בשעה 8:30 בבוקר, בשיחתה האחרונה עם הוריה, קולה היה כבר חנוק מדמעות, אך דבריה היו צלולים ומלאי אהבה בלתי נתפסת. "תשמרו על עצמכם", אמרה להם, "אני אוהבת אתכם, אתם ההורים הכי טובים בעולם, תהיו חזקים, תשמרו על האחים שלי ותגידו לכולם שאני אוהבת אותם". אלה היו מילותיה האחרונות, מילים שהפכו לצוואה של אהבה ודאגה. מיד לאחר מכן, הקשר נותק. הדממה שנפלה על הקו הייתה צורבת יותר מכל רעש.

יומיים לאחר מכן, ביום שני בערב, הגיעה ההודעה המרה והבלתי נתפסת. הלבבות נשברו, העולם עצר מלכת. סמל שי אשרם נפלה בקרב, בת תשע-עשרה בלבד. היא נורתה על ידי המחבלים כשהייתה במיגונית, שם ניסתה למצוא מחסה אחרון מפני התופת. יחד איתה, נפלו בקרב על מוצב נחל עוז 14 תצפיתניות נוספות, נשים צעירות, מלאות חיים ותקוות, שגורלן נגדע באכזריות. עוד 7 תצפיתניות נחטפו לרצועת עזה, אל גורל לא נודע. רב-טוראי שי אשרם, שגבורתה עמדה לה לבסוף בדרגת סמל לאחר מותה, הובאה למנוחות בבית העלמין הצבאי ברחובות, עיר הולדתה, כשקהל עצום של בני משפחה, חברים, מפקדים וחיילים ליווה אותה בדרכה האחרונה, אל מנוחת עולמים. היא הותירה אחריה הורים שבורי לב, אח ושתי אחיות, ועולם שלם של געגוע וכאב.

הכאב היה עמוק ובלתי נתפס, ריק שאין לו מזור. "שי שלי. שושה", כתבה אימה, שרי, חודש אחרי האסון. "עברו שלושים ימים מאז ההודעה המרה שהגיעה לפתח ביתנו, שלושים ימים של ייסורים ושברון הלב. הלב מסרב להאמין שלא תחזרי שוב הביתה ותשאלי אמא מה הכנת לי לאכול או מה הלו"ז שלך היום". המילים שלה חרשו את נשמתה, משחזרות את הרגעים האחרונים, את הקולות המקפיאים מהמיגונית: "קולות הפיצוצים מהמיגונית עדיין מהדהדים בראש, הצרחות של החברות, יריות באוויר, ואת כמו שאת, דואגת לנו גם בכל התופת הזו ומבקשת שנשמור על עצמנו ונרוץ לממ"ד אצל דודה כרמית". היא זכרה את הדאגה שלה, את האהבה האינסופית, גם מול פני המוות.

גם אביה, דרור, כתב מילים קורעות לב: "שי שלי ילדה שלי. עוד מעט נרות חנוכה ידלקו ונשיר 'סורה חושך, סורה מפני האור' ואני עדיין מחכה שהחושך שנכפה עלי יסור והאור יעלה". הוא חיכה לסימן, לניצוץ של תקווה. "אני מדליק את הנרות ומחכה לאור האמיתי שיגיע, שתתני לי סיבה לראות את האור ואת הטוב. שוש אני מחכה לסימן ממך שתגידי לי שאת בסדר, שטוב לך ושאת לא סובלת. תבואי בחלום, תבואי בחיזיון, תבואי בין אור הנרות, רק תבואי. אבא מחכה לך נסיכה שלי". געגועיו היו עמוקים כים, תפילתו הייתה לראות אותה שוב, ולו לרגע.

אחותה, שחר, ניסתה לעכל את המציאות הקשה. "חודש שלם שאת לא כאן. תראי מה זה, מסתבר שהזמן עובר מהר גם כשלא נהנים... כמה סיפורים שמעתי עלייך בשלושים יום האלו, אבל המשותף לכולם הוא הלב הענק שלך, החברה הטובה שאת, האישיות המיוחדת רק לך... העקשנות, הייחודיות שלך שמשתקפת מכולם". היא דיברה על הכאב המשותף: "אם היית יודעת כמה אנשים בוכים שהלכת, כמה אנשים מקיפים אותך, כמה אנשים מתגעגעים אלייך... אני ואראל דאגנו לעשות לך את המצבה הכי יפה כי את הילדה הכי יפה בגן, גם בגן עדן של אלוהים". מילותיה שיקפו את המאמץ הנואש להעניק לשי את הכבוד האחרון, להנציח את יופיה הפנימי והחיצוני.

ליאור, בת דודתה האהובה, הביעה את הכאב העמוק על אובדן החברה הטובה ביותר. "שי, כשמך כן את, מתנה", כתבה, "מתנה לדוד דרור ודודה שרי, מתנה לאחים שלך אראל, תהילה ושחר, מתנה לכל האחיינים שלך ומתנה לכל המשפחה". היא נזכרה ברגעים הקטנים והגדולים של חברות: "את זוכרת את השיחות שלנו? את הצחוקים? את השיגעונות שלנו? את הסודות שלנו? היית אומרת לי 'ליאור תאפרי אותי אני רוצה תמונות יפות אבל אני לא יודעת להצטלם', שושה את הכי יפה בעולם שלי ולא היית צריכה לעשות שום פוזות למצלמה, רק להסתכל עליה..." ליאור תיארה את הקשר הבלתי ניתן להפרדה: "אין יום שלא דיברנו, אין יום שלא שיתפנו אחת את השנייה בדברים, אין יום שלא צחקנו. תחזרי אלי בשביל עוד דקה של צחוק, בשביל עוד דקה לחיוך היפה הזה שלך". מילותיה של ליאור היו עדות לכוחה של שי לחבר, לאהוב, ולגעת בלבבות רבים.

מורשתה של שי אשרם, רוחה ופועלה, ממשיכים לחיות ולהדהד. בתיכון "קציר" ברחובות, בית הספר שבו למדה, נערכה עצרת מרגשת לזכר בוגרי המוסד שנפלו במלחמה, ושי הייתה ביניהם, זכורה לתמיד כסמל של נחישות וגבורה. בבית הספר היסודי "ויצמן", המקום שבו החלה דרכה, הוקמה גינת כלניות צבעונית ויפהפייה לזכרה ולזכר נרצחי השבעה באוקטובר. תהליך הקמת הגינה נעשה בשיתוף פעולה מלא עם התלמידים הצעירים, שלמדו במהלכו על סיפורה האישי של שי, על אופיה המיוחד, על אהבתה לחיים ועל מסירותה. הילדים שתלו את הפקעות באדמה, מתוך תקווה ואמונה שהפרחים שיפרחו באביב יסמלו את התקומה, את החיים החדשים שצומחים מתוך הכאב. בבית הכנסת "קרוואני" ברחובות, הוכנס ספר תורה לעילוי נשמתה, מעשה של קדושה וזיכרון שיבטיח שאורה לא ידעך. שיר מרגש לזכרה, "השיר של שי", נוצר על ידי ליאור אשר וגיא קאפח, והוא זמין להאזנה ביוטיוב, קולה המולחן של נשמתה ממשיך לרגש ולהזכיר. עמודים לזכרה נפתחו גם ברשת האינסטגרם, תחת השם remember_shay_ashram, וכן באתר "גיבורות ישראל", המנציח את הנשים האמיצות שלחמו ונפלו במלחמה.

שי אשרם הייתה יותר מסמל, יותר מתצפיתנית. היא הייתה אישה צעירה מלאת חיים, בעלת נשמה ענקית, אהבה אינסופית למשפחתה ולחבריה, ונחישות בלתי מתפשרת להגן על הבית. היא הייתה פלפלית, דעתנית, חדה וחריפה, אך גם רכה, אוהבת ומלאת חמלה. סיפור חייה, שנחתם בטרגדיה נוראה, הוא גם סיפור של גבורה אנושית, של בחירה במאבק למען האחר, ושל מסירות ללא גבולות. היא נפלה בהגנה על הבית, על המדינה, על החיים שהיו יקרים לה כל כך. זכרה של שי, יופייה, חיוכה, קולה ורוחה, ימשיכו ללוות את משפחתה, את חבריה ואת עם ישראל כולו, כמקור השראה, גאווה ותקווה. היא סמל לתקומה הישראלית, להקרבה הבלתי נתפסת, ולרוח הבלתי מנוצחת של עם שבוחר בחיים. יהי זכרה ברוך.