שאול מויאל

האוויר בבאר שבע של סוף שנות השבעים נשא אבק מדברי קדום, מעורב בריח בטון טרי של בניינים חדשים שהלכו וצמחו. לתוך המרקם הזה, אל תוך בית חם ופתוח ברחוב שקט, נולד שאול מויאל ביום י' במרחשוון תשל"ח, עשרים ושניים באוקטובר 1977. הוא היה בנם של שושנה ושלמה, והצטרף למשפחה שהלכה והתרחבה, לצד אחיו אריק, אסף ואיתי, שיהיו לו לחברים, ליריבים קטנים ולשותפים לכל מסע ילדות. הבית היה תמיד מלא חיים: קולות צחוק וצעקות משחק, ריח תבלינים מהמטבח של שושנה, שרקחה שם קסמים, וצלילי שיחות עמוקות שניהל שלמה בסלון, כששאול, פעוט סקרן, היה מתגנב ומתיישב ליד רגליו, מנסה להבין את ניגון המילים, את משקלן. הוא גדל כילד יפהפה, עם עיניים גדולות וחכמות שספגו כל פרט, פה קטן ששאל אינספור שאלות, ותלתלים שובבים שקפצו סביב פניו כשהתרוצץ בחצר, או כשניסה לטפס על עץ התות הישן שניצב במרכז הגינה.

את צעדיו הראשונים בעולם מחוץ לבית עשה שאול בגן של סבתא אסתר, סבתא שלו, שהפכה את הבית שלה לממלכה קסומה של משחקים, סיפורים וריחות עוגיות. עבור שאול הקטן, הגן של סבתא אסתר לא היה רק מסגרת, אלא המשך טבעי של חום הבית, רק עם יותר ילדים, יותר צעצועים, והרבה יותר חיבוקים מסבתא שראתה בכל נכד אוצר. הוא זכר את מגע ידיה הרכות כשהלבישה אותו בבוקר, את קולה המלא אהבה כשסיפרה סיפורים על אגדות רחוקות ועל קורות המשפחה, את חיוכה המאיר כשחילקה עוגיות חמות שיצאו זה עתה מהתנור. בגן הזה למד שאול את חשיבות הקהילה, את היכולת לחלוק, להקשיב ולהתחשב. הוא למד לשחק בחול, לבנות מגדלים שקרסו בקולות צחוק רמים, לצייר בצבעי גואש את השמש הצהובה הענקית ששטפה את באר שבע, וללמוד לראשונה את האותיות והמספרים, שהיו עבורו כמו צפנים מסתוריים שרק חיכו לפענוח. הקשר עם סבתא אסתר היה עמוק, קשר שחרט בנפשו את הערכים הראשוניים של אהבת אדם, של נתינה ללא תנאי, של בית פתוח לרווחה ותמיד מלא בשפע.

שנות הילדות המשיכו לזרום, ושאול עבר מגן הילדים אל ספסל הלימודים בישיבה התיכונית "אוהל שלמה" בבאר שבע, שם למד עד כיתה י"ב. המסגרת הזו, עם דגש על לימודים עיוניים בצד לימודי קודש, עיצבה את אישיותו הסקרנית והעמוקה. הוא לא היה רק תלמיד שקדן, אלא נער שהתעניין בכל דבר: בפיזיקה, בהיסטוריה, בספרות, בסיפורי העולם. הוא אהב את הדיונים הסוערים בכיתה, את היכולת לפרק רעיון לגורמים ולהרכיב אותו מחדש, את האתגר שבפתרון בעיות מתמטיות מורכבות. המורים זיהו בו את הניצוץ המיוחד הזה, את הרצון להבין לעומק, לא רק לשנן. הוא היה חלק מחבורת נערים שובבים ורציניים כאחד, כאלה שידעו למצוא את האיזון בין לימוד אינטנסיבי לבין משחקי כדורגל בשדה מאחורי בית הספר, בין ויכוחים פילוסופיים על עתיד המדינה לבין תכנונים קדחתניים למסיבת סוף השנה. חדר המדרגות בישיבה שמע את קולותיהם המתגלגלים, את צחוקם המתפרץ, את שיחותיהם הרציניות שנמשכו שעות ארוכות, לעיתים עד שהשמש כבר שקעה מעל גגות העיר, צובעת את השמיים באדום וכתום. הוא פיתח שם חברויות אמת, קשרים שנשמרו לאורך שנים, שהיוו עוגן יציב בחייו הסוערים.

עם סיום לימודיו התיכוניים, שאול המשיך את דרכו במסלול ההסדר, והצטרף לישיבת קרני שומרון. המעבר מבאר שבע השוקקת אל היישוב השקט בהרי השומרון היה שינוי משמעותי, אך שאול מצא את מקומו במהירות. הוא נכנס לעולם של לימוד תורה אינטנסיבי, שבו הדף הגמרא הפך למרכז עולמו, והדיונים על סוגיות עמוקות מילאו את שעות היום והלילה. ישיבת ההסדר הציעה לו את השילוב הייחודי שחיפש: גשר בין עולם הלימודים העיוניים לעולם המעשה, בין הרוח לחומר. הוא השקיע את כל כולו בלימוד, אבל גם ידע למצוא את הזמן לשיחות נפש עם חברים, לטיולים רגליים בשבילי היישוב ובנופי השומרון, שפתחו בפניו עולם חדש של יופי ושקט. הלימוד בישיבה חיזק בו את תחושת השייכות העמוקה, את תחושת האחריות כלפי הכלל, ואת ההבנה כי לכל אדם יש תפקיד בבניית החברה והמדינה.

לאחר תקופה של לימודים בישיבה, הגיע הרגע שבו הפך את מדי הבד של הישיבה למדי זית, והתגייס לצה"ל, לחיל הרגלים, לחטיבת גבעתי. זו לא הייתה החלטה קלה, אך היא נבעה מתחושה עמוקה של שליחות, מהבנה כי שירות צבאי הוא חלק בלתי נפרד מהמחויבות שלו לעם ולארץ. הוא מצא את עצמו בעולם חדש, קשוח ומאתגר, שבו משמעת ודרישות פיזיות גבוהות היו חלק בלתי נפרד מהיומיום. הטירונות הייתה קשה, כמו לכל חייל, אך שאול לא נשבר. הוא מצא כוח בחבריו, בחבורה המגוונת של נערים מכל קצוות הארץ שהפכו לאחים לנשק. הוא למד להכיר את גופו ואת מגבלותיו, לדחוף את עצמו מעבר למה שחשב שאפשרי, לרוץ עם משקלים כבדים על הגב תחת שמש קופחת, לזחול בבוץ ובאבק, להישאר ערני במשמרות ארוכות. הוא לא היה רק חייל מצטיין מבחינה פיזית, אלא גם חבר טוב, כזה שתמיד היה שם להרים את המורל, להקשיב ללבטים, לחלוק סיגריה אחרונה או פיסת שוקולד. לאחר שירותו בגבעתי, שבו צבר ניסיון קרבי משמעותי, עבר שאול לחטיבת הנח"ל, שם המשיך לשרת כלוחם, ללמוד עוד רבדים של חיי הצבא והלחימה. השנים במדים עיצבו אותו עוד יותר, חיזקו את ביטחונו העצמי, את יכולת המנהיגות הטבעית שלו, ואת הבנתו העמוקה בנפש האדם תחת לחץ.

עם סיום שירותו הסדיר, חזר שאול לספסל הלימודים בישיבת קרני שומרון לעוד שנתיים אינטנסיביות של לימוד תורה. השנים הללו, אחרי שנות הצבא האינטנסיביות, היו תקופה של התכנסות, של עיבוד חוויות, ושל בניית עולם רוחני פנימי עמוק יותר. הוא ישב בבית המדרש שעות ארוכות, ראשו שקוע בספרים, מנסה להבין את משמעות החיים, את תפקידו בעולם, את הדרך שבה יוכל לשלב את כל העולמות שחווה – את הבית החם של באר שבע, את ספסלי הישיבה, את שדות הקרב – לכדי שלם אחד. בתקופה זו, כשנפשו הייתה פתוחה ורכה, הוא פגש את סמדר. היא הייתה אישה עם אור בעיניים, חיוך כובש ונפש עדינה אך חזקה, והחיבור ביניהם היה מיידי ועמוק. הם מצאו זה בזו שותף לדרך, אדם שמבין את חלומותיו של השני, שתומך בו ומאמין בו. הדיאלוגים ביניהם היו עמוקים, מלאי הומור ורצינות, ותוך זמן קצר ידעו שנועדו זה לזו. בשנת 2000, נישאו שאול וסמדר בחתונה צנועה אך שמחה, מלאה באהבה ובציפייה לעתיד משותף. הם הקימו את ביתם ביישוב אלוני שילה, יישוב קהילתי קטן ופורח, שם החלו לבנות את חייהם המשותפים, לבנה אחר לבנה, חלום אחר חלום.

הבית באלוני שילה הפך במהרה למקום שוקק חיים, כפי ששאול תמיד הכיר מבית הוריו. תוך 24 שנות נישואים, נולדו להם עשרה ילדים – אסתר, יונתן, חנה, יהודה, בנימין, רחל, אברהם, בתיה, ישראל ורעיה. עשרה ילדים! זה לא היה רק מספר, זו הייתה תזמורת שלמה של קולות, צחוקים, בכי, ריבים והשלמות, עשרה עולמות קטנים ששאול וסמדר טיפחו באהבה אינסופית. הבית תמיד רחש פעילות: בשעות הבוקר המוקדמות, כשהשמש החלה להציץ מעל הגבעות, כבר נשמעו צעדים קטנים, קולות לחישה במטבח, ריח קפה שהתערבב עם ריח דייסת שיבולת שועל. שאול היה אב מסור בכל נימי נפשו. הוא לא היה רק סמכות, אלא חבר, יועץ, מורה דרך. הוא היה שם כדי לעזור בשיעורי בית במדעים, להסביר משוואות מסובכות, או פשוט לשבת ולהקשיב לסיפורי היום של כל אחד מהילדים. הוא היה זה שקם באמצע הלילה להרגיע תינוק בוכה, זה שהיה משכיב אותם לישון עם סיפורים שהמציא במקום, או שיר ערש שזמזם בשקט. את יונתן לימד לזרוק כדורסל לסל, עם חנה בנה מגדלי קוביות שהגיעו כמעט עד התקרה, עם יהודה ויתר הילדים יצא לטיולים רגליים בשבילי הישוב, כשהוא מסביר על הצמחים והחיות, על ההיסטוריה של המקום. כל ילד וילדה קיבלו ממנו את מלוא תשומת הלב, את ההכרה הייחודית. הוא שימש דוגמה חיה לנאמנות, למנהיגות שקטה, לערכים של אהבת משפחה והקרבה. הילדים ראו בו מודל לחיקוי, אדם שחי את ערכיו, שלא דיבר רק במילים, אלא במעשים קטנים וגדולים שהיוו את מרקם חיי היום-יום. הוא היה הכתף שעליה אפשר לבכות, האוזן הקשבת לכל צרה, הידיים החזקות שאספו אותם לחיבוק עוטף.

בשלב מסוים, החליטו שאול וסמדר להעתיק את מגוריהם מאלוני שילה לקרני שומרון, יישוב גדול יותר, שבו מצאו קהילה חמה ותומכת, ומוסדות חינוך מתאימים לכל עשרת ילדיהם. המעבר לא היה פשוט, אך הם עשו אותו מתוך מחשבה עמוקה על טובת המשפחה. בקרני שומרון, ביתם המשיך להיות מקום מפגש, מרכז חיים שוקק, פתוח לחברים, לשכנים, למשפחה המורחבת. הוא היה איש של אנשים, וקשרים חברתיים היו חלק בלתי נפרד מחייו. הוא ידע למצוא את המילה הנכונה לכל אחד, את העצה החכמה, את החיוך המעודד. הוא היה איש עם ערכים של אהבת הארץ ואהבת האדם, והדברים הללו לא היו סיסמאות עבורו, אלא דרך חיים. הוא האמין בכוחה של הקהילה, בתמיכה הדדית, ובתרומה אישית לכלל.

במקביל לבניית ביתו ומשפחתו, מצא שאול את ייעודו המקצועי בעולם החינוך. הוא היה איש חינוך בנשמתו, מורה למדעים שלימד במשך שנים רבות באהבה ובהתמדה. הוא החל את דרכו במדרשיית נועם בכפר סבא, ובהמשך לימד גם בבית הספר "אמית כפר בתיה" ברעננה. הכיתה הייתה עבורו לא רק מקום להעברת ידע, אלא זירה לבניית אישיות, לעידוד סקרנות, ולפיתוח חשיבה עצמאית. הוא לא היה מורה רגיל. כשהיה מסביר על חוקי הפיזיקה, על מסלול כוכבי הלכת, או על מבנה התא, הוא לא רק הציג עובדות, אלא עורר השתאות, הצית ניצוץ בעיני התלמידים. הוא היה מדגים ניסויים בלהט, משתף סיפורים אישיים שמחברים את המדע לחיי היום-יום, ומעודד דיונים סוערים בכיתה. תלמידיו זכרו אותו כאיש שדאג להם מעבר לכיתה, כמנהיג שידע לשלב חמלה עם מחויבות ואהבה ללא תנאים. הוא היה שם כדי לשמוע על הצלחות וכישלונות, על אהבות ופחדים, תמיד עם אוזן קשבת ועצה חכמה. הוא חינך את תלמידיו למצוינות בכל תחום, לא לוותר לעצמם, לשאוף תמיד גבוה, להתמיד גם כשקשה. הוא האמין בכל תלמיד ותלמידה, וראה בהם פוטנציאל עצום, גם כשהם עצמם התקשו לראות זאת. הוא היה מורה מיוחד וצנוע, שחינך להתמדה שאינה יודעת פשרות, וזכרו כ"מורה לחיים" נשאר חקוק בלבבות רבים. הרב יוני ברלין, מנהל בית הספר "אמית כפר בתיה" ברעננה, תיאר אותו כ"איש רב פעלים ובעל נפש גדולה", ובכל מילה הייתה אמת צרופה. שאול חי את תלמידיו ואת הצלחתם בכל מאודו, והיה גורם מכריע בעיצוב דורות שלמים של צעירים.

לצד עיסוקיו כאיש משפחה וכמחנך, שאול מעולם לא זנח את מחויבותו הצבאית. הוא היה לוחם בגדוד 8207 של חטיבת 'אלון' (228), גדוד מילואים שאליו נקשר בקשר עמוק של אחווה ומסירות. למרות גילו המתקדם, 47, ומספר ילדיו הגדול, הוא התייצב לשירות מילואים בכל פעם שנקרא לצו או לאימון. זו לא הייתה עבורו רק חובה, אלא זכות. הוא ראה בכך חלק בלתי נפרד מהאחריות שלו להגנת המדינה, לביטחון משפחתו וקהילתו. בכל פעם שהגיע צו 8, או הזמנה לאימון רענון, הוא היה אורז את התיק במיומנות של ותיק, נפרד לשלום מילדיו ומסמדר, ועושה את דרכו אל הבסיס. הוא אהב את החברותא בגדוד, את הבדיחות המוכרות, את השיחות העמוקות באוהל או בשטח, את תחושת השייכות והמטרה המשותפת. הוא היה נחוש לשמור על כושרו הגופני, רץ, התאמן, כדי לוודא שיוכל לתרום את חלקו באופן מלא. הלוחמים הצעירים יותר בגדוד ראו בו דמות אב, מנטור, לוחם מנוסה שאפשר לסמוך עליו בעיניים עצומות. הוא היה תמיד הראשון להציע עזרה, האחרון להתלונן, וזה שתמיד ידע למצוא את נקודת האור גם ברגעים הקשים ביותר.

ואז הגיע שמחת תורה תשפ"ד, שבת השבעה באוקטובר 2023. הבוקר התחיל באווירה של חג, של מנוחה, של שמחה משפחתית. שאול וסמדר, עם חלק מילדיהם שעדיין התגוררו בבית, התכוננו ליום של תפילה, ארוחות חג וזמן איכות משפחתי. אבל השקט נשבר באחת. צפירות האזעקה הרחוקות, ההודעות הראשוניות בווטסאפ שהחלו לזרום, הדיווחים הלא ברורים על חדירת מחבלים ליישובי הדרום, על טבח, על חטיפה. האוויר בבית התמלא בדאגה ובאי וודאות. הטלפון של שאול לא הפסיק לרטוט. הודעות התקשרו מהגדוד, מקבוצות הלוחמים. "צריך את כולם. מי שיכול, שיגיע מיד." שאול לא היסס לרגע. הוא ידע שזה הרגע שבו כל מה שלמד, כל מה שהאמין בו, עומד למבחן. הוא הסתכל על סמדר, על ילדיו. העיניים שלו היו נחושות, אבל גם מלאות בכאב על מה שהתחולל בחוץ, ועל החרדה שהשתקפה בפניהם. "אני חייב ללכת," אמר לה בשקט, בקול שקט אך רווי נחישות. סמדר, אישה חזקה ובעלת הבנה עמוקה, ידעה שאין דרך אחרת. היא ראתה את האש בעיניו, את תחושת השליחות הבוערת. הוא הסביר לה את הצורך להיות שם, לא רק כחייל, אלא כאדם, כאב, כמחנך. "זו משימת החזרת תושבי הצפון לבתיהם," אמר לה, "זה מאבק על ביטחון מדינת ישראל. זה הצורך, ולכן אני צריך להיות שם." הוא דיבר על הקהילה, על הבית, על העתיד של הילדים שלהם, של כל ילדי ישראל. הוא חיבק את סמדר חיבוק ארוך, חזק, כזה שאומר הכל בלי מילים. נפרד מכל אחד מהילדים, לוחש להם מילות אהבה, עידוד ותקווה, למרות שהפחד עמד באוויר. הוא ארז תיק קטן, תפס את הנשק שלו, ויצא מהבית, אל הלא נודע, אל המלחמה שפרצה במלוא עוצמתה.

הימים הראשונים של המלחמה היו כאוטיים ורווי מתח. שאול וגדודו נקראו לדגל, כמו אלפי לוחמי מילואים נוספים שעזבו הכל והתגייסו למטרה אחת: לשרת את מדינת ישראל. הם התכנסו בנקודות כינוס, התארגנו מחדש, ומיד הוטלו למשימות הגנה על הגבולות, אבטחת יישובים ופעילות מבצעית באזורי הלחימה. שאול מצא את עצמו שוב במדים, שוב בשטח, אבל הפעם התחושה הייתה שונה. זו הייתה מלחמה על הבית, על עצם קיומה של המדינה. הוא היה חלק מהמאמץ הגדול להגן על תושבי הצפון, להדוף את האיום, לייצב את המצב. הוא עבד ללא לאות, יום ולילה, מעורב בפעילויות שונות, תמיד עם אותה מסירות, אותה מקצועיות, ואותה דאגה לחבריו. הוא היה עוגן של יציבות בסערה, מפיץ רוגע ושלווה גם ברגעים המתוחים ביותר. הוא הקפיד לשמור על קשר עם הבית, שולח הודעות קצרות לסמדר, מספר שהכל בסדר, שואל לשלומם, מנסה להפיג את דאגתם. כל הודעה הייתה כמו נשימה עמוקה של הקלה עבור סמדר והילדים, שחיכו לכל מילה.

האיומים בגבול הצפון הלכו והתעצמו, והפעילות המבצעית הפכה אינטנסיבית יותר. שאול וגדודו נכנסו פעמיים ללבנון. הפעם הראשונה הייתה קצרה, משימת פשיטה או סיור, שנועדה לאסוף מודיעין או לפגוע בתשתיות אויב. הוא חזר משם עייף, אך עם תחושה של סיפוק, של מטרה שהושגה. אבל האתגרים לא נגמרו. המציאות בשטח הייתה מורכבת, והצורך להרחיק את האיום מתושבי הצפון היה דחוף. ביום כ"ד בתשרי תשפ"ה, עשרים ושישה באוקטובר 2024, שאול וארבעה מחבריו לגדוד יצאו למשימה מבצעית נוספת בדרום לבנון. זו הייתה משימה באזור רווי סיכונים, שבו הכוחות נדרשו לנווט בשטח הררי ומיוער, תוך כדי התמודדות עם איומים בלתי צפויים. השקט של הבוקר הופר באחת. לפתע, נפתחה עליהם אש תופת. זו הייתה תקיפה מתוכננת, אכזרית, שהפתיעה את הכוח. שאול וחבריו הגיבו במהירות, באומץ לב, מנסים להשיב אש, לחפות זה על זה, לתפוס מחסה. הוא פעל באינסטינקטים של לוחם מנוסה, מנסה להגן על חבריו, להציל חיים. הדי הקרב היו מחרישי אוזניים: יריות צרורות, פיצוצים, קריאות תגובה. האבק והעשן מילאו את האוויר. בתוך התופת הזו, בקרב גבורה עז וחסר פשרות, נפגע שאול. הוא נפל כשהוא מגן על חבריו, על המשימה, על הבית שכה אהב. לצידו, נפלו ארבעה מחבריו הטובים, חלק מהחבורה שלחמה יחד, חיה יחד, ונפלה יחד. הוא היה בן 47 בנופלו.

הבשורה המרה הגיעה לקרני שומרון בשעות הערב, כשהשמש כבר שקעה והותירה אחריה שמיים כהים. הלבבות נשברו לרסיסים. הדפיקה בדלת, הפנים הרציניים של קצין העיר, המילים הקשות שנאמרו בשקט – "שאול נפל בקרב". עולמה של סמדר קרס ברגע אחד. עשרת ילדיהם, שהיו כל עולמו, נותרו ללא אב. הבית שהיה מלא חיים, מלא בצחוק ובשמחה, התמלא באבל כבד, בדממה מחרישת אוזניים. היישוב כולו עטף את המשפחה באהבה ותמיכה, אך איש לא יכול היה למלא את החלל העצום שהותיר אחריו. שאול הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין בקרני שומרון, אל מול קהל עצום של בני משפחה, חברים, תלמידים, מורים, לוחמים ותושבי היישוב. מעל קברו הטרי נישאו דברי הספד כואבים, אך גם מלאי גאווה על חייו המלאים, על גבורתו, על תרומתו הבלתי נלאית. לאחר נפילתו, הועלה שאול מדרגת רב סמל מתקדם (רס"ם) לדרגת רב סמל בכיר (רס"ב), אות הערכה והוקרה על שירותו ומסירותו.

זכרו של שאול יהדהד בקרב קרוביו לנצח. הוא הותיר אחריו אישה אהובה, עשרה ילדים יקרים, הורים ושלושה אחים, קהילה שלמה של תלמידים וחברים שחייו נגעו בהם עמוקות. מורשתו אינה רק אוסף של עובדות על חייו, אלא דרך חיים שלמה: גבורה שקטה, חכמה עמוקה, דבקות בלתי מתפשרת בערכים. הוא היה איש של עשייה, איש של נתינה, שראה באהבת האדם ואהבת הארץ את נר לרגליו. קרבתו לאחרים, תחושת האחריות שהייתה טבועה בו, והתמיכה שהעניק לכל מי שפגש, מעצבים את זכרו כמי שהקדיש את חייו לטובת הזולת ולטובת המולדת. שאול מויאל לא נפל רק כחייל, אלא כעמוד תווך של משפחה, של קהילה ושל עם. סיפור חייו הוא סיפור של מסירות, של חינוך, של אהבה אינסופית ושל אומץ לב בלתי רגיל. הוא שילם את המחיר היקר ביותר למען ביטחון מדינת ישראל, למען האפשרות שילדינו יחיו כאן בבטחה. מורשתו תמשיך לחיות דרך ילדיו, דרך תלמידיו, דרך כל מי שזכה להכיר אותו. הוא השאיר חלל עצום, אך גם זרע של תקווה וגאווה ישראלית עמוקה, שתמשיך לפרוח ולהתחזק מתוך האדמה שכה אהב והגן עליה. יהי זכרו ברוך.