שאול גרינגליק

האוויר של רעננה, העיר שבה נולד שאול ביום ז' בטבת תשנ"ח, החמישי בינואר 1998, נשם ניחוחות של פריחה ושל עשייה. הוא היה ילד שלישי להוריו, רות וצבי, אח צעיר לרותם ומיכל, ואח בוגר לרועי ודניאל, חלק בלתי נפרד מבית שהיה תמיד מלא חיים, צחוקים וקולות. הבית ברחוב השקט בעיר היה יותר ממקום מגורים; הוא היה קן חם, ספוג בצלילי מוזיקה, שיחות עמוקות והמולה משפחתית שמחה. מהרגעים הראשונים בחייו, שאולי, כך קראו לו כולם, בלט בנוכחותו. הוא היה נער יפה תואר, עם עיניים בורקות וחיוך כובש, שובב במידה הנכונה ודעתן כבר מגיל צעיר, ואישיותו פשוט משכה אליה אנשים. הוא ניחן בהומור ייחודי, כזה שידע לפרוק מתחים ולהאיר כל חדר שבו נכח. אהוביו תמיד תיארו אותו כ"אדם מאיר ומיוחד, בעל שורשיות עמוקה ואהבת הארץ מאין כמוה," שילוב נדיר של ביטחון עצמי וענווה. הוא ידע בדיוק מה הוא שווה, עף על עצמו במובן החיובי של המילה, אך תמיד ידע איך לא להחצין זאת, איך להישאר בגובה העיניים, מצחיק ומשעשע, בלי שמץ של התנשאות.

את שנות ילדותו המוקדמות בילה שאולי במסדרונות בית הספר היסודי "אמי"ת נועם", שם החלו להתגבש יסודות אישיותו. אחר כך, כשבגר מעט, עבר לישיבה התיכונית "בני עקיבא" בעיר, סביבה שבה שילב לימודים עם פעילות חברתית ענפה. אבל יותר מכל, בבית הזה, הצלילים היוו את עמוד השדרה. הפסנתר הגדול, שהיה ניצב במרכז הסלון, לא היה רק רהיט, אלא לב הפועם של הבית. "זה הכי רגיל למצוא אותו יחד עם המשפחה פוצחים סביבו בשירה ספונטנית שמחברת בין כולם," סיפרו בני המשפחה בחיוך, נזכרים באין ספור ערבים שבהם שאולי, בקולו הענוג והמדויק, הוביל את כולם למסע מוזיקלי מאולתר. הגיטרה הייתה חברה קרובה לא פחות, הוא נהג לנגן ולשיר בכל הזדמנות, בין אם במפגשים משפחתיים, עם חברים, או סתם כך, כשנחה עליו הרוח. הקול שלו, שהיה מתוק ועמוק כאחד, מילא את הבית, נשפך מבעד לחלונות אל הרחוב השקט, והותיר חותם על כל מי ששמע אותו. מעבר לשירה המשפחתית, שאולי גם נשא עמו אחריות קהילתית ייחודית: במשך כל ילדותו, לצד אחיו רועי ודניאל, הוא סייע לאביו צביקה להוביל כחזן את תפילות הימים הנוראים בבית הכנסת המקומי ברעננה. קולו הצעיר אך הבטוח, מילות התפילה העתיקות שהושרו במלוא הרגש, יצרו חוויה עוצמתית עבור המתפללים, ועבור שאולי עצמו, הייתה זו דרך נוספת להתחבר לשורשיו ולמסורת.

החיים של שאולי לא היו רק מוזיקה ולימודים. הוא היה ספורטאי חובב, שאהב את תנועת הגוף ואת האדרנלין של המשחק. מגרש הכדורגל השכונתי היה עבורו זירה נוספת לביטוי עצמי ולחיבור עם חברים. בכל אחר צהריים, כשהשמש החלה לשקוע וצבעה את השמיים בגוונים של כתום וארגמן, היה מצטרף לחבריו למשחק כדורגל סוער. ריח הדשא הרטוב, מגע הכדור ברגל, קריאות העידוד והצחוקים המהולים במאמץ – כל אלה היו חלק בלתי נפרד מנוף ילדותו. שאולי לא היה רק שחקן מוכשר, אלא גם התגלמות של רוח ספורטיבית אמיתית. הוא זכה פעם בגביע "השחקן ההוגן", פרס שהוענק לו על ידי ראש העיר עצמו, לא בזכות יכולותיו הטכניות המרשימות, אלא בזכות מנהגו המיוחד ללחוץ את ידי השופט ושחקני הקבוצה היריבה בתום כל משחק. מחווה קטנה זו, שהעידה על כבוד עמוק ליריבים ולכללי המשחק, סיפרה את סיפורו של אדם שידע להעריך את הרוח האנושית שמאחורי כל תחרות. במקביל לפעילותו הספורטיבית, שאולי היה פעיל נמרץ בתנועת הנוער "בני עקיבא". הוא החל את דרכו כחניך, סופג את הערכים של חברות, עזרה הדדית ואהבת הארץ, ועם השנים התקדם והפך למדריך בעצמו. הוא מצא סיפוק רב בהובלת קבוצות של ילדים צעירים, בהעברת מסרים של טוב לב ואחריות, ובהיותו דוגמה אישית עבורם. בשעות הפנאי, כשהבית היה שקט והעולם בחוץ נרגע, שאולי נהג להתיישב ולצלול אל תוך דפי התנ"ך. הוא לא רק קרא את הסיפורים והפרשות, אלא חקר, העמיק, וביקש להרחיב את ידיעותיו בתחום. זו הייתה דרכו להתחבר למקורות, להבין את העבר, ולבנות לעצמו עולם ערכים מוצק ובעל שורשים עמוקים.

עם סיום לימודיו התיכוניים, שאולי בחר בדרך שאפיינה רבים מבני דורו בעלי תחושת שליחות – הוא השתלב במכינה קדם-צבאית. במקום הזה, הרחק מההמולה העירונית, הוא מצא סביבה תומכת ומעשירה, שבה יכול היה להעמיק את לימודיו, ללבן סוגיות מהותיות ולהתחבר לעצמו ולחבריו ברמה עמוקה יותר. הוא נהנה מכל רגע, הן מהלימודים המאתגרים והן מההווי החברתי הייחודי, שבו נרקמו קשרים אמיצים והתפתחו דיונים סוערים על עתיד המדינה ועל תפקידם של הצעירים בעיצובו. האווירה במכינה, ששילבה תורה ועבודה, לימוד והתנדבות, רק חיזקה את אהבתו העמוקה לארץ ואת רצונו לתרום.

עם גיוסו לצה"ל, חלומות חדשים החלו לקרום עור וגידים. שאולי שובץ למסלול ההכשרה היוקרתי של קורס טיס, דרך שסימלה עבורו את פסגת השאיפה המבצעית. במשך שנה שלמה, הוא התאמן באינטנסיביות, למד לנווט בשמיים, והתמודד עם אתגרים פיזיים ומנטליים שהיו מעבר לכל מה שהכיר. הוא דמיין את עצמו עם כנפיים, טס מעל נופי הארץ שכה אהב. אך לעיתים, החיים מובילים אותנו בדרכים בלתי צפויות. לאחר שנה בקורס, שאולי קיבל החלטה לא קלה ונשר ממנו, מבין שאולי זה לא המקום המתאים עבורו, לא הדרך שבה יוכל לתת את המיטב שלו. אכזבה קטנה אולי נמהלה בהחלטה, אך מהר מאוד הוא מצא את דרכו החדשה, דרך שבה התגלתה גבורתו האמיתית. הוא הוצב לשירות בחטיבת הנח"ל, חטיבת חי"ר שורשית, והתחבר מיד לרוח הלוחמים ולעשייה המבצעית בשטח.

בנח"ל, שאולי מצא את ייעודו. הוא יצא לקורס קצינים, שם בלט בכישורי המנהיגות הטבעיים שלו, ביכולתו להניע אנשים וברגישותו כלפי פקודיו. עם סיום הקורס, שימש כמפקד מחלקה (מ"מ) בפלוגת החוד של גדוד 931, תפקיד הדורש אחריות עצומה, חדות מחשבה ויכולת קבלת החלטות תחת לחץ. הוא לא היה רק מפקד, אלא גם מנהיג ומחנך. הוא הוביל את המחלקה שלו לזכייה במקום הראשון צה"לי בבוחן מחלקה שנערך ב"מכון וינגייט", הישג שהעיד על כושרם הפיזי והמנטלי יוצא הדופן של חייליו, ועל יכולות ההכשרה וההובלה שלו. הגאווה בחייליו ובהישגי המחלקה בלטה בעיניו, והוא הקרין אותה לכל עבר. לא פלא שבזכות יכולותיו ואיכויותיו המיוחדות, הוא נבחר למ"מ המצטיין של החטיבה כולה.

אך מאחורי החזות הפיזית המרשימה והיכולות הפיקודיות המבריקות, שאולי נשא סוד אישי, מום מולד ממנו סבל – עיוורון לילה. "כשירד החושך ולא הייתה תאורה היה עיוור מוחלט ולא ראה היכן דורך," סיפרו הוריו בכאב מעורב בהערצה. הסיפורים על נפילותיו הרבות בלילה, תוך כדי מסעות מאתגרים, הפכו לבדיחות בקרב חבריו, אך הם גם שיקפו את המאבק היומיומי שניהל. המגבלה הזו, שיכלה לשבור כל אדם אחר, רק חישלה אותו. הוא הצליח להתגבר עליה, לסיים את השירות הקרבי ולהילחם כמו כל לוחם אחר, ואף יותר מכך. מתוך הסיפור הזה, התגבשה אצלו תובנה עמוקה שהפכה למשפט מפתח, למוטו שדאג לומר לחייליו שוב ושוב: "זה לא פיזי, זה מנטלי." המשפט הזה לא היה רק סיסמה, אלא שיקוף של פילוסופיית חיים שלמה – האמונה בכוחה של הרוח להתגבר על כל קושי פיזי, על כל מכשול. הוא היה מפקד נערץ ואהוב, שראה את כולם כשווים, והיה רגיש וקשוב לצרכים של פקודיו. הוא לא עמד מעליהם, אלא איתם, ביחד.

האמפתיה של שאולי לא הייתה רק עניין של מילים. היא באה לידי ביטוי במעשים קטנים וגדולים כאחד, שהותירו חותם עמוק על חייליו. אוהביו סיפרו סיפור אחד שריגש רבים: "אחד מחייליו, בן העדה הדרוזית, לקה בשיתוק. שאולי לא שכח לבקר אותו, ניגן ושר לו מכל הלב ואפילו למד שיר מיוחד בערבית בשביל לשמח באופן מיוחד את החייל ומשפחתו. כזה מפקד היה." הוא לא הסתפק בביקור פורמלי; הוא הגיע לבית החייל, הביא איתו את הגיטרה, ובעזרת קולו המיוחד, ניגן ושר, מנסה להפיח תקווה ושמחה בלב החייל ובני משפחתו. המאמץ ללמוד שיר בערבית, במיוחד עבורם, היה מעשה של אהבה טהורה, של הבנה עמוקה ושל כבוד אמיתי לשונות תרבותית. הוא הושיט יד, לא רק כמפקד, אלא כאדם, כחבר, והוכיח שוב ושוב את גודל ליבו ואת יכולתו לגעת בנפשם של אנשים.

לאחר שחרורו מצה"ל, עם תרמיל על הגב וחלומות גדולים בלב, שאולי יצא לטיול הגדול בדרום אמריקה. הוא הגשים חלום ילדות – לראות עולם, להכיר אנשים חדשים, לטעום תרבויות שונות ולצבור חוויות שיעצבו את אישיותו עוד יותר. הוא טייל בנופים עוצרי נשימה, מהפסגות המושלגות של הרי האנדים ועד לג'ונגלים הטרופיים, פגש מטיילים מכל קצוות תבל, שיתף בסיפורים וברגעים, וספג כל טיפה של יופי ואנושיות. במרכז חב"ד בסלנטו שבקולומביה, פגש את הרב שמואל פרידמן, שעמד על אישיותו המיוחדת של שאולי ולימים כתב עליו מילים מרגשות: "תודה על הזכות שאהבת אותנו, ושמחנו מכל רגע איתך. אנשים נדבקו לאור שלך, המלא בחום ואהבה שנשפכה ממך לסביבה ללא תנאים. פשוט ידעת להרגיש אנשים ולהתחבר ללב שלהם. תמיד ידעת להאיר את הדברים הטובים בכל אחד. העין הטובה שלך והלב הטוב שלך היו בשבילי דוגמה והשראה. עליך אפשר היה לראות מהי 'דרך ארץ קדמה לתורה'." המילים הללו שיקפו את מה שרבים חשו – שאולי היה אדם שמהותו הייתה נתינה, אור ואהבה ללא תנאי, כזה שידע לראות את הטוב בכל אדם, עוד לפני כל תורה ולימוד.

כששב ארצה, מלא בחוויות, בסיפורים ובאנרגיות מחודשות, שאולי קיבל החלטה משמעותית: הוא יגשים את חלומו להיות זמר. החלום הזה, שליווה אותו מילדותו, כבר לא יכול היה לחכות. הוא ידע שזו דרכו לבטא את עצמו, להעביר מסרים ולגעת בלבבות. הוא הקים ערוץ משלו באתר יוטיוב, והחל לפרסם בו גרסאות כיסוי (קאברים) לשירים שאהב, מעניק להם פרשנות אישית וקולית מרגשת. במקביל, ובצעד נועז, הגיש מועמדות לתוכנית הריאליטי "הכוכב הבא לאירוויזיון", בניסיון לסלול את דרכו המקצועית בתחום המוזיקה. הוא האמין בעצמו, בקולו, וביכולתו להגיע לבמות הגדולות. הוא דמיין את עצמו עומד על במה, אלפי אנשים צופים בו, קולו ממלא את האוויר, והוא מעביר דרך השיר את כל מה שבוער בו. זה היה חלום גדול, כמעט ילדותי, אבל שאולי לא פחד ללכת אחריו בכל הכוח. הוא ראה את השנה הזו, שנת 2023, כשנה של שאיפות והגשמת חלומות, שנה שבה יפתח פרק חדש ומרגש בחייו.

אבל החיים, כידוע, כותבים תסריטים משלהם. בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, ביום שבעה באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, התנפצו כל התוכניות והחלומות. ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים על ישראל. בחסות ירי מסיבי של אלפי טילים ורקטות מרצועת עזה, שפגעו באזורים נרחבים בארץ, חדרו אלפי מחבלים. הם הגיעו דרך היבשה, הים והאוויר, והחלו במסע רצחני על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות. הם פשטו על מסיבות טבע תמימות סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל כבישים שבהם נסעו אזרחים תמימים. המחבלים רצחו כשמונה מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, ביצעו פשעים מזעזעים וחטפו מאות ישראלים, תינוקות וקשישים כאחד, לרצועת עזה. הם החריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב, מנסים להגן על אזרחים חסרי מגן. בבוקר המר והנורא הזה, החלה מלחמה. מדינת ישראל כולה נכנסה לשוק עמוק, לזעזוע שלא היה כמותו.

עבור שאולי, כמו עבור כל אזרח ישראלי, הבוקר הזה היה קריאת השכמה כואבת. כל חלומותיו האישיים נדחקו הצידה באחת. הוא לא היסס לרגע. מיד עם פרוץ המלחמה, בבוקר שמחת תורה, הוא חש צורך עז להתגייס ולקחת חלק בהגנה על הבית. הוא לבש מדים, למרות שכלל לא גויס בצו 8, כי לא היה רשום ברשומות הגיוס. "הייתה לו איזו בעיה פרוצדורלית בה טיפל, לא היה מוכן לשמוע מכלום," סיפרו הוריו, מתארים את נחישותו הבלתי מתפשרת. במשך חמישה ימים תמימים, הוא לא ויתר. הוא פעל בכל דרך אפשרית, הרים טלפונים, שלח הודעות, דפק על דלתות, עבד ללא הרף רק על זה שיגייסו אותו. הוא לא יכול היה לשאת את המחשבה שהוא יושב בבית בזמן שאחרים נלחמים. תחושת השליחות, אהבת הארץ העמוקה והרצון להגן על עמו, בערה בו בעוצמה שלא הותירה מקום לספקות.

מאבקו העיקש של שאולי להתגייס לשירות מילואים נשא פרי לבסוף. הוא הצליח להתגבר על הבירוקרטיה, ולשוב וללבוש את מדי הקרב. בתוך הכאוס של הימים הראשונים, הוא פגש את חברו הקרוב מקורס הקצינים ומהשירות המשותף כמ"מים בפלוגת החוד, סרן שי שמריז ז"ל. שי, שהיה כעת מפקד פלוגה (מ"פ) בפלוגת החוד של גדוד 931 בחטיבת הנח"ל, קיבל אותו בזרועות פתוחות. שאולי ביקש להשתבץ בפלוגה, ולא היה לו אכפת מהתפקיד. שי, שהכיר את יכולותיו ואת רוחו, שיבץ את שאולי בחפ"ק המ"פ (מפקד פלוגה), בתפקיד קשר מ"פ. תפקיד זה, שבדרך כלל מאויש על ידי חייל רגיל ולא על ידי קצין, לא הפריע לשאולי כלל. אימו סיפרה בחיוך עצוב: "הוא שמח בתפקיד שקיבל במלחמה. קשר מ"פ זה תפקיד שעושה בדרך כלל חייל רגיל ולא קצין, אבל שאולי כמו שי אמר: 'הנני'. התייצב, ובאישיות כובשת שלו העלה לחבר'ה את המורל ושמר על הצעירים בפלוגה." הוא היה חייל לדוגמה, שהקרין אופטימיות וביטחון, דאג לרווחתם של החיילים הצעירים והפיח בהם רוח לחימה.

גם כשהגיע הביתה לחופשות קצרות מהלחימה, שאולי לא נח לרגע. אביו צביקה סיפר על הלך הרוח שלו בתקופה ההיא, שהעיד על מידת מסירותו: "כשחזר הביתה מהלחימה לחופשה קצרה הלך יום אחד לבקר חולים ופצועים. אחר כך ביום השני גם ביקר חולים ופצועים מהקרב, וביום השלישי לבש מדים והלך ללוויה. הוא לא ראה שום דבר שקיים בעולם, חוץ מהמלחמה שלו על עם ישראל." הוא לא היה מסוגל להתנתק, לא יכול היה להתעלם מהכאב הלאומי. גם בזמן המנוחה, נשמתו וליבו היו נתונים לחלוטין למשימה, לעם ישראל, ולדאגה לאלה שנפגעו. הוא חש אחריות כבדה, והיא דחפה אותו לפעול ללא הפסקה, ללא מנוח.

באחד הימים, במהלך הלחימה, הגיע הזימון המיוחל – שאולי התקבל לאודישן השני של תוכנית "הכוכב הבא". חלום חייו, שהיה רדום לרגע, קרא לו שוב. באחת החופשות הקצרות שקיבל, הוא הגיע לאודישן כשהוא לבוש במדים, מראה ששילב בתוכו את שני העולמות שבהם חי באותה עת – עולם הלחימה ועולם המוזיקה. הוא בחר לשיר את השיר "עטלף עיוור" של חנן בן ארי, בחירה שריגשה את השופטים והקהל. כשנשאל על בחירתו, הסביר: "זה שיר שכשיצא מאוד נגע בי. אני לא יודע למה הוא התכוון אבל הוא נגע בי. ה'נרקומן של אושר' זה המילים שאני הכי אוהב. אני מחפש את הריגוש, את הכיף. לפעמים זה לוקח אותי קצת יותר מדי – ובסיבובים אפשר להחליק... חמש שנים אני אומר לכל מי שמכיר אותי שאני רוצה להיות זמר. זה החלום שלי. בשלב הזה של החיים, אני רוצה את זה עשר מעשר. זה הדבר היחיד שבראש שלי - לא לימודים, לא פסיכומטרי, רק התוכנית." הוא דיבר בלהט, בעיניים בורקות, מראה את התשוקה הבלתי מתפשרת שלו למוזיקה. לאחר שהתבשר שעבר את האודישן בהצלחה, היה כה שמח וגאה, נחוש לקראת השלב הבא בתוכנית. נדמה היה שהנה, החלום מתחיל סוף סוף להתגשם.

אבל המציאות הייתה אכזרית. לאחר שעבר את השלב הראשון בהצלחה, שאולי ניצב בפני דילמה בלתי אפשרית, אחת מאותן צמתים קורעי לב שהמלחמה הציבה בפני רבים. הוא היה צריך להחליט האם הוא מצטרף לתמרון הקרקעי בעזה, ופורש מהתוכנית, או עובר לתפקיד עורפי על מנת להשתתף בתוכנית. שי, המ"פ שלו וחברו הקרוב, הבין את גודל הרגע. הוא ביקש משאולי להשלים את חלום חייו, עודד אותו, והבטיח לו שהם יסתדרו בלעדיו. "לך, שאולי," אולי אמר לו, "זה החלום שלך, אנחנו נסתדר." אך שאולי, ששמע את הדברים, ידע בליבו את התשובה. הוא קיבל את ההחלטה לפרוש מהתוכנית מבלי להתייעץ עם איש, מבלי לבקש אישור. היה ברור לו שבלעדיו, הם לא יסתדרו. הוא לא יכול היה לדמיין את עצמו מחוץ ללחימה, כשהחברים שלו נמצאים עמוק בעזה. תחושת האחריות, הנאמנות והשליחות גברו על כל שאיפה אישית, על כל חלום.

כשבועיים לאחר שידור האודישן שלו, שאולי פרסם פוסט מרגש ונוקב ברשתות החברתיות, במסגרתו הודיע על פרישתו מהתחרות. המילים שיצאו מפיו היו שיר קינה מרגש על חלומות שנדחו, אך גם המנון לנחישות ואהבת הארץ: "דמיינתי את השנה הזאת אחרת, שנה של שאיפות והגשמת חלומות. עכשיו אני חי חלום ישן, להילחם בשביל המדינה - וכרגע עדיין אמצע הלילה. חלום חדש ואחר יצטרך לחכות קצת. תודה על מילים חמות ומפרגנות וגם על הביקורות. מקווה שהתקופה הזאת חולפת ושתחלוף מהר, מבטיח להמשיך להילחם על המדינה הזאת שאני אוהב וגם על החלומות שלי בעתיד. כרגע יש רק דבר אחד בראש שלי וזה להמשיך להילחם בחושך עד שנראה את האור. בזאת הסתיימו שידורינו לעונה הקרובה." המילים הללו, שנכתבו מדם ליבו, שיקפו את רוחו – את האמונה הבלתי מעורערת שלו בניצחון האור על החושך, את המחויבות העמוקה למדינה, ואת הידיעה שחלומות אישיים, יקרים ככל שיהיו, יכולים לחכות כשהאומה כולה נמצאת במאבק על קיומה. הוא נפרד מעולם הזוהר והבמה, ושקע עמוק יותר אל תוך עולם הבוץ והקרב, מונע על ידי צו מצפונו.

לוחמי חטיבת הנח"ל, ושאולי ביניהם, ניהלו קרבות עיקשים ונחושים כנגד מחבלים רבים בתוך רצועת עזה. הם טיהרו אזורים רבים, בית אחר בית, רחוב אחר רחוב, באומץ לב ובגבורה עילאית. הקרבות היו קשים, מורכבים, ודרשו מהם כל טיפת כוח פיזי ונפשי. כל צעד היה מחושב, כל פינה מסוכנת. שאולי, בתפקידו כקשר מ"פ, היה צמוד לשי שמריז, המ"פ שלו. הם פעלו יחד, כתף אל כתף, בתוך המורכבות של הלחימה האורבנית, כשכל החלטה עשויה להכריע חיים ומוות. הקשר ביניהם, שנרקם עוד מימי קורס הקצינים, התחזק והפך עמוק עוד יותר תחת אש. הם היו יותר ממפקד ופקוד, הם היו חברים, אחים לנשק, שסמכו זה על זה באופן מוחלט.

ביום י"ד בטבת תשפ"ד, ה-26 בדצמבר 2023, במהלך היתקלות עם מחבלים ברובע דרג' תופאח שבצפון רצועת עזה, התרחש הנורא מכל. שאולי ומפקדו, חברו הטוב, רב-סרן שי שמריז, נפלו בקרב. יחד איתם נפצעו שנים-עשר לוחמים נוספים. שאולי היה בן עשרים ושש בנופלו, צעיר כל כך, מלא חיים, מלא תוכניות וחלומות. הוא נפל כשהוא מגן על עמו ועל מולדתו, בלב ליבה של המשימה שכה האמין בה. האור שלו, שהיה כל כך חזק ובוהק, כבה באחת, והותיר חלל עצום בלבבות כל מי שהכירו ואהבו אותו.

סרן שאולי גרינגליק ז"ל הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי ברעננה, העיר שבה גדל, שבה שר וניגן, שבה שיחק כדורגל, ושבה חלם את חלומותיו. הוא הותיר אחריו הורים שבורים, צבי ורותי, שני אחים, רועי ודניאל, ושתי אחיות, רותם ומיכל, משפחה שלמה שנותרה עם כאב עצום וגעגועים בלתי נגמרים.

אביו, צביקה, ספד לו מילים קורעות לב, ששיקפו את הקשר העמוק והמיוחד ביניהם: "שאולי, בני אהובי, חברי ומורי. היית חד ממני בכל התחומים. אנשים באו לשמוע עליך. אם היינו מתכנסים שלשום היו רוצים לשמוע אותך, עכשיו רוצים לשמוע עליך. היית במקום הנכון בזמן הנכון ועשית את הדבר הנכון. האמנת בזה. אנחנו לא אנשים חזקים, לא נגיד שלא קשה לנו. שלא היה לנו קשה שבחרת להתגייס בכל הכוח, אבל אנחנו הכי גאים בך. אמרת שתשמור על עצמך ועל החיילים, אמרת שהכי חשוב החיילים. עמדת במשימה בכל מה שנוגע לחיילים. שמעתי הקלטה של חובשת שאמרה: 'הוא גיבור'... רק חגגנו לו יומולדת בשבוע שעבר. נסענו אליו לתל ערד וישבנו איתו ארבע שעות מופלאות. לא נדבר על מה שפספסת, הופעה בקיסריה וכלה מדהימה שלא נכיר. הספקת בגיל שלך להטביע חותם על המשפחה ועל הרבה אחרים... יחסר לי חבר, ולא דיברנו עוד על הזמר ועל החזן. תבוא הביתה ונדבר." קולו של צביקה נשבר, אך במילותיו ניכרה גאווה אדירה בבנו, שהיה לו השראה בכל כך הרבה מובנים.

אימו, רותי, התייפחה לצד הקבר הטרי, מנסה למצוא מילים לנחם את הכאב הבלתי נתפס: "השבוע חשבתי שמי שלא מאמין קשה לו בימים האלה ואתה לימדת אותי מה זו אמונה. היית עצוב אחרי ה-7 באוקטובר. אמרת שאתה רוצה להחזיר את הכבוד למדינה שאתה כל כך אוהב. אתה אוהב אדם. ואז שמחת כשהלכת למלחמה, לא בגלל שאהבת את הצבא ובטח לא את המלחמה, אלא בגלל שאהבת את החיים. שאולי שלי, הפכת אותי לאימא שכולה ובאותה נשימה לאימא הכי גאה בעולם. גאה בבחירות שלך ובטוב שלך. אני מודה לך ה' על הפיקדון שנתת לי למשך עשרים ושש שנים. לך ילד אהוב שלי, מלאך שלי, לתפקיד הבא שלך לשמור עלינו למעלה. בלב כבד אני מחזירה לך ה' את הפיקדון. אני מבינה למה אתה רוצה אותו לידך." מילותיה של רותי, שדיברו על אמונה, על אהבה לחיים ועל פיקדון שהוחזר, ריגשו את כל הנוכחים והעניקו ממד רוחני עמוק לכאב.

אחותו, רותם, ספדה לו בדמעות, מתארת את היותו דוד נפלא: "אח שלי, אהוב שלי. הדוד הכי טוב בעולם. ביום ראשון התקשרת אלי בערב. סיפרתי לך ששיחקתי עם גל ושמענו שירים ופתאום שמענו את השיר שלך. ובכיתי. ועכשיו הלב שלי בוכה ומתגעגע. איזה מזל שגל לא מבינה. אני מבטיחה לך שאספר לה כל הזמן על דוד שאול. אנחנו אוהבים אותך כל כך ולנצח. תשמור עלינו מלמעלה." אחיו רועי, שדיבר אחריו, נשבע להמשיך את דרכו: "שאולי, אח שלי, החבר הכי קרוב שלי. איבדנו אותך, אבל אני מרגיש אותך איתי כל הזמן. האור שלך לא יכול להיעלם, הוא חזק מדי. גם הצחוק שלך. נמשיך ונפיץ את האור שלך בכל מקום. אני מעריץ אותך. היה לנו עוד הרבה להגשים ביחד. מרגיש שחלק נעלם ממני. עוד נדבר הרבה אני ואתה. לנצח תהיה בלב שלי." ואחיו הצעיר, דניאל, שהיה קשור אליו במיוחד, כתב מילים שביטאו את הכאב העצום ואת הקבלה הכואבת: "לפני הכניסה לעזה אמרת לי 'אל תפחד, זה לא הזמן שלי ללכת'. אבל זה קרה. נפלת על הגנת המולדת. נתת את כולך. היית השמש שמאירה על הארץ. לא היית חייב להתגייס אבל שמת מדים והלכת להגן על המדינה שאתה כל כך אוהב. איך קוברים אח? אני יודע שאתה איתי ומחזק אותי. אני יודע שאתה רוצה שנמשיך לצחוק ולשמוח וזה מה שנעשה. אחי הגדול, כמה טוב שבאת הביתה. תן עוד חיבוק אחד. לא נשכח אותך לעולם. עוד נדבר הרבה, ניפגש." כל אחד מהם, ממקומו, צייר פן אחר באישיותו העשירה של שאולי, אך כולם התחברו לתחושת האובדן העמוקה ולגאווה הבלתי נלאית.

במהלך ההלוויה, ברגע מרגש במיוחד, השמיעה משפחתו את השיר "עד אחרי הנצח", שיר ששאולי הקליט יחד עם אחותו מיכל. מיכל, שעמדה מול הקהל הרב, נשאה הספד שחבר את חלום השירה עם מציאות המלחמה: "בפעם האחרונה שיצאת מעזה שוב נעלם לי המטען של האייפון ואמרת לי 'הפעם זה לא אני, אבל זה בסדר לומר שזה אני'. שלחת לי שיר וביקשת שאלחין לך אותו. מי ישיר איתי על הבמות הכי גדולות? בשבת כשהכול התחיל היית מאושר שאתה יכול לצאת להגן על העם שלך, עם ישראל חי בזכותך, בזכות ההקרבה שלך ושל החיילים שלך." קולה של מיכל, מתערבב בקולו המוקלט של שאולי, יצר רגע של חיבור עמוק בין העבר להווה, בין החלום למציאות הכואבת.

נציג צה"ל, תת-אלוף אילן הררי, ספד לשאולי בשם הצבא והמדינה: "אנו עומדים כאן היום וכואבים את האובדן הנורא של שאולי, הלוחם, הקצין, אשר חרף את נפשו למען הארץ. יקירכם נפל על הגנת המולדת. המדינה וחטיבת הנח"ל איבדה את אחד מטובי בניה. התגייסת להגנה על הבית ולתת את כל כולך להגנה על המדינה. שאולי, היית אדם וקצין מדהים. נלחמת באומץ לב מתוך גבורה אמיתית. חבריך לגדוד מספרים על החוכמה בכל מעשיך. אדם בעל שמחת חיים, מפקד אהוב מהטובים ביותר. גם במלחמה יצאת להגשים חלום: הלכת ל'כוכב הבא'. שרת בחסד עם קול מדהים. חבריך ימשיכו את המשימה בעזה. שאולי אנו מתחייבים לפעול ברוח שלך וכך נחנך את הלוחמים. אני ולוחמי החטיבה מצדיעים לך." דבריו של תת-אלוף הררי הדגישו את השילוב הנדיר באישיותו של שאולי – לוחם אמיץ, מפקד נערץ, ואמן בעל נשמה.

הסיפור של שאולי לא הסתיים בבית העלמין. הוא המשיך וקיבל ביטויים מרגשים שונים. שאולי הספיק להקליט שיר לשלב השני בתחרות "הכוכב הבא", והודות לכך, ובמחווה מרגשת ויוצאת דופן, אחיו ביצעו יחד איתו את השיר "בסוף הכל חולף" בגמר התוכנית. כך, שאולי, גם לאחר נפילתו, זכה להגיע לגמר התוכנית, חלומו התגשם במעט, והוא נגע בלבבות של מיליוני צופים. משפחתו של שאולי, מתוך כאבה העצום, מצאה דרכים להנציח את זכרו ולהמשיך את דרכו. הם הפיקו מופע מרגש בשם "החיים ממשיכים לנגן", שבו כל המשפחה, בליווי ארבעה נגנים, שרים ומספרים על שאולי ועל חוויותיהם מאז נפילתו. המופע הזה נועד לאחד את עם ישראל דרך השירה – חלום חייו של שאולי – ולעודד את הקהל בימים לא קלים אלו, להפיץ את האור שלו. המשפחה השתתפה גם בתוכנית הטלוויזיה "ערב טוב עם גיא פינס", ובמהלכה שודרו קטעים מהאודישן שלו ב"כוכב הבא", שהכניסו את סיפורו לכל בית בישראל.

הנצחתו של שאולי קיבלה פנים רבות. פרק בפרויקט "לגעת באור שלהם" מבית אולפנת צביה חפץ חיים הוקדש לזכרו, משמר את סיפורו בקרב הדור הצעיר. באתר יוטיוב, הערוץ שניהל שאולי ממשיך לחיות, וניתן למצוא בו סרטונים שלו שר ומנגן, כמו גם קטעי וידאו ומצגות שערכו בני משפחתו לזכרו. זמרים שונים, שהתרגשו מסיפורו, הקדישו לו שירים, והמשיכו להפיץ את קולו ואת רוחו. בני משפחתו של שאולי אף הוציאו מהדורה ייחודית של בקבוקי יין הנושאים איור של דמותו, זיכרון חי ונושם לאדם שאהב את החיים.

מעבר לזיכרון האישי, שאולי מונצח גם במרחב הציבורי. קהילה בעיר אריאל החליטה לקרוא את בית הכנסת שהוקם בשכונה על שם שאולי ושי שמריז, חברו שנפל לצידו, ובכך לחבר את זכרם לנצח. ליד היישוב מירב, הוקם "מצפה שאול", נקודה בטבע המשקיפה על נופי הארץ שכה אהב, מקום למחשבה ולהתייחדות. בן דוד של שאולי, חננאל נמיר, הקים חווה ליד אבני חפץ וקרא לה "מעוז שאול", על שם שאולי ועל שם הנופל רב-סרן מעוז פניגשטיין, חיבור נוסף של גורלות וזיכרונות. ואחרון חביב, שאולי מונצח באתר remember.bio, עם תמונות מתחנות חייו השונות, קטעי וידאו ודברים שכתבו לזכרו, שמבטיחים שסיפורו ורוחו ימשיכו לחיות ולהאיר.

שאולי גרינגליק היה אדם של אור, של צחוק, של מוזיקה ושל אהבה ללא תנאי. הוא היה לוחם בנשמתו, לא רק בשדה הקרב, אלא גם במאבקיו האישיים ובחתירתו להגשמת חלומותיו. הוא בחר בחיים, בחר באהבה, בחר לתת את כולו למען הכלל, ובכך הפך לסמל של גבורה ישראלית, כזו שנובעת מתוך האנושיות, מהטוב הפנימי, ומהמחויבות העמוקה לערכים. הוא נפל כגיבור, אך רוחו ממשיכה להדהד, קולו ממשיך לנגן, ואורו ממשיך להאיר את דרכנו, כהבטחה שאחרי החושך יבוא האור, ושהחיים אכן ממשיכים לנגן. הוא השאיר אחריו חלל עצום, אך יחד עם זאת, מורשת של תקומה, של גאווה ושל אמונה בכוחה של הרוח הישראלית. יהי זכרו ברוך.