שלו ציון שרעבי

השמש הראשונה של ז' באייר תשס"א, שלושים באפריל 2001, זרחה על טנא עומרים, יישוב קטן בדרום-מערב הר חברון, ונשאה איתה ניחוח של אדמה נושמת ושל התחלות חדשות. באותו בוקר, בביתם החם והתוסס של סלה (מרסל) ושי שרעבי, נולד בנם השלישי, שלו ציון. הוא הצטרף לגיל ויעל, שהיו כבר שם כדי לקבל את פניו, ובהמשך הגיח לעולם גם אייל הצעיר, והשלים את הפסיפס המשפחתי. סלה, גננת במקצועה, הביאה הביתה איתה את הרגישות והחום שנדרשו לחינוך ילדים, ושי, מהנדס מחשוב, תרם את הבהירות והסקרנות האינטלקטואלית. בתוך הבית הזה, שהיה תמיד מלא בצחוק, שיחות ערות וריח תבשילים, צמח שלו. הוא ספג לתוכו את אהבת האדם, את היכולת להקשיב ולהכיל, ואת השמחה הפשוטה שהייתה אבן יסוד בחיי הוריו. טנא עומרים, עם שבילי העפר המתפתלים בין בתי האבן, עם עצי הזית העתיקים והנוף שנפרש למרחקים, היה יותר מסתם מקום לגדול בו; הוא היה זירת המשחקים הראשונה של שלו, המקום שבו למד לדמיין, לחקור ולחוות את העולם דרך רגליים יחפות ועיניים פקוחות.

כבר מילדותו, ניכרו בשלו ציון תכונות שהלכו והתחזקו עם השנים. הוא היה ילד סקרן, כזה שאף פעם לא הסתפק בתשובות שטחיות. כשהיה בן שש, זינק על אופניו הקטנים, גלגליו משאירים שובל אבק קטן בשביל הצר, ודהר במורד הוואדי הסמוך לבית, שם גילה מערה קטנה חבויה בין שיחי הסירה הקוצנית. הוא חזר הביתה, פניו אדומות ממאמץ ומאובקות, אבל עיניו בורקות מהתרגשות, וסיפר לאחיו הגדול גיל על "אוצר" שמצא, שבעצם היה רק אוסף של אבנים חלקות וענפים יבשים, אך בעיניו הייתה זו תגלית מרעישה. הוא היה ידידותי מטבעו, מחייך את חיוכו השובה לב, מנופף בידו לכל עובר אורח, ומוצא שפה משותפת עם כולם – מילדי הגן ועד לשכנים המבוגרים ביישוב. טוב הלב שלו לא היה דבר שאפשר היה להתעלם ממנו; הוא התבטא במעשים קטנים ויומיומיים – לעזור לאמו לפרוק את הקניות, לחלוק את העוגייה האחרונה עם אחותו יעל, או להציע את עזרתו לחבר שהתקשה בשיעורי הבית. הייתה בו שלווה פנימית נדירה, משהו שהקרין רוגע גם ברגעים סוערים, ונועם הליכות שהפך אותו לאהוב על הבריות. הוא ידע להקשיב באמת, לראות את הדברים מעבר למילים, ללב של האנשים סביבו, וזו הייתה מתנה נדירה שאספה סביבו חברים רבים, ביישוב טנא עומרים ובהמשך גם במיתר, שם למד וגדל.

שלו אהב את החיים בכל נימיהם, אהב את משפחתו ואת חבריו, והעריך כל רגע ורגע. תמיד היה בו משהו חיובי, איזה ניצוץ של שמחה טהורה שהאיר את פניו בחיוך נבוך אך כובש. כששב מהשירות הצבאי, הוא טיפח רעמת שיער סבוכה שרק הוסיפה לחן הטבעי שלו, והפכה אותו לאיקוני יותר בנוכחותו המיוחדת. אי אפשר היה שלא לשים לב אליו כשנכנס לחדר; היה בו משהו קסום, שקט אך עוצמתי, שהטביע חותם והאיר כל מקום שאליו הגיע. הוא לא היה צריך לדבר הרבה; הנוכחות שלו לבדה הספיקה כדי למלא את האוויר באנרגיה טובה, בהרגשה של ביטחון ושלווה. הוא היה מן האנשים האלה שכשיושבים איתם, מרגישים ששומעים באמת, שרואים באמת, ושהעולם לרגע אחד הופך למקום פשוט וטוב יותר.

אחת האהבות הגדולות של שלו הייתה ארץ ישראל – נופיה, שביליה ואנשיה. הוא התמוגג מהחופש לטייל בטבע, מלהרגיש את הרוח על פניו ואת האדמה תחת כפות רגליו. הוא התפעם מפלאי הבריאה, מהמגוון העצום של צמחים ובעלי חיים, משינויי הגוונים בהרים ובמדבר, מהשמש השוקעת שצבעה את האופק באדום עז. לא פעם, במהלך טיולים רגליים ארוכים שתכנן בקפידה עם בני משפחה וחברים, היה מצטט את המשפט שאמר אלברט איינשטיין: "העמיקו להתבונן בטבע ותבינו הכול טוב יותר". המשפט הזה לא היה סתם ציטוט עבורו; הוא היה פילוסופיית חיים. הוא באמת האמין שדרך התבוננות עמוקה בטבע אפשר להבין את עצמנו טוב יותר, את המקום שלנו בעולם, ואת הקשרים הסבוכים שבין כל הדברים. בבית הספר התיכון במיתר, הוא לא היסס ובחר לתגבר ביולוגיה, שעות רבות בילה במעבדה, מנתח דגימות, מתבונן במיקרוסקופ, ומתעמק בספרים. הוא הביע רצון עז להמשיך ללמוד את התחום באוניברסיטה, חלם על מחקר, על הבנה מעמיקה יותר של המנגנונים המופלאים המניעים את החיים.

הסקרנות של שלו לא ידעה גבולות, והוא נהנה להתנסות בחוויות מגוונות ולא ויתר לעצמו כמעט לעולם. הוא היה כוח מניע, דרבן בני משפחה וחברים לחיות את החיים במלואם, לא לפחד לצאת מאזור הנוחות. הוא עצמו היה הדוגמה הטובה ביותר לכך: הוא התנסה והתמחה בתחומים רבים ושונים, כאילו ביקש לטעום את העולם כולו. במטבח, למשל, הפך לאופה וטבח מוכשר. ריח של שוקולד חם או עשבי תיבול טריים היה לעיתים קרובות ממלא את ביתם בטנא עומרים כשהיה מתארח בבית הוריו. הוא אהב את הדיוק שבאפייה, את הכימיה שביצירת משהו טעים מאפס, ובה בעת נהנה מהחופש שבישול, מהיכולת לאלתר ולשלב טעמים חדשים. מצלמה הייתה כמעט תמיד תלויה על צווארו; הוא אהב לצלם, לתפוס רגעים חולפים – נופים עוצרי נשימה, פרצופים מחייכים של חברים, את יופיו של פרח בודד במדבר. הוא ידע לתפוס את האור הנכון, את הזווית המיוחדת, ולהפוך תמונה פשוטה ליצירת אמנות קטנה שסיפרה סיפור.

אבל שלו לא הסתפק רק בחוויות אישיות; הוא אהב לחלוק אותן עם אחרים. הוא היה חלק מצמד יו-טיוברים בשם "שופי-דופי", שם צבר קהל מעריצים נלהב. הסרטונים שלהם היו מלאים בהומור קליל, באתגרים מצחיקים ובשמחת חיים מדבקת. הוא היה עובר על התסריטים שעות ארוכות, מתכנן כל פריים, ונהנה מכל רגע של יצירה משותפת, מהרגע שבו הדליקו את המצלמה ועד הרגע שבו לחצו על כפתור ה"העלה". גם בתנועת הנוער הלאומי, שם שימש כחניך ולאחר מכן כמדריך מצטיין, בלטה יכולתו לחבר בין אנשים ולהוביל. הוא היה מארגן פעילויות מרתקות, יושב שעות ארוכות סביב מדורה, מספר סיפורים, מקשיב ללבטים של החניכים הצעירים ומעניק להם ביטחון. הוא ידע לראות את הפוטנציאל בכל אחד, ולעזור להם לפרוץ את הגבולות שלהם.

הוא לא פחד מאתגרים פיזיים. ספורט אתגרי היה חלק בלתי נפרד מחייו. תחושת הרוח על פניו כשרכב על באגי עם עפיפון כוח, כשהוא מקפץ וגולש על פני השטח, הייתה עבורו חופש מוחלט. הוא אהב את האדרנלין, את הדרישה לריכוז גבוה, ואת תחושת הניצחון הקטנה שבכל פעם שהצליח לבצע תרגיל חדש. גם סקי, במקומות שונים בעולם, היה עבורו דרך לחוות את הטבע בצורה עוצמתית, לגלוש במורד הרים מושלגים, את פתיתי השלג הקרים מצליפים בפניו, את השקט המהדהד של פסגות ההרים. הוא אהב לתכנן טיולי הליכה, לא רק ללכת בהם. שעות ארוכות היה מבלה עם מפות, מתכנן מסלולים, בודק מקורות מים, מכין רשימות ציוד קפדניות. היה לו חשוב שהטיול יהיה חוויה מושלמת עבור כולם, ושהוא ייזכר כרגע של חיבור לטבע, לחברים ולמשפחה.

ההשפעה של שלו על הסובבים אותו הייתה עמוקה ומתמשכת. חבריו הרבים, ואפילו מכרים מזדמנים שפגש בצמתים שונים בחייו, העידו פה אחד כי השפיע עליהם לטובה. הוא חיזק את הקבלה האישית והביטחון העצמי שלהם, לימד אותם לחיות את הרגע, להנות מכל מה שמגיע לפתחם, ולעזור להם לצמוח ולהתפתח. אחד מחבריו סיפר איך שלו הטמיע בו אומץ, ובזכותו התגבר על פחדים ישנים – אולי זה היה טיפוס על סלע תלול שנראה בלתי אפשרי, או דיבור בפני קהל. חבר אחר אמר ששלו לימד אותו להתנהל ברוגע גם כשהלחץ גבוה, להסתכל על הדברים בפרופורציה, לא לאבד את העשתונות. חבר שלישי חלק איתו צחוק ושמחה, רגעים קטנים של קלות דעת שהפכו לזיכרונות יקרים. ואחרת סיפרה על החיבור לטבע שהתחזק אצלה בזכותו, איך הוא פתח את עיניה לראות את היופי בפשוט ביותר, בעלה נושר, בטיפת טל בבוקר. שלו השאיר חותם עמוק ברבים מחבריו, חותם שממשיך לפעום בם גם בלכתו. כפי שאמרה אמו, סלה, במילים כנות וכואבות: "שלו לא היה זקוק לאנשים כדי למלא את עצמו; היה לו הכול. הוא היה צריך אנשים כדי לתת להם מעצמו, וחילק לכל אחד מתנה מתוך שק הערכים הגדול שהיה ברשותו: שמחת חיים, קבלת האחר, הכלה, הקשבה, אומץ, סבלנות, גמישות, אהבת הארץ ואהבת הטבע."

עם סיום לימודיו בתיכון, החליף שלו את ספרי הלימוד במדי צה"ל. הוא התגייס לחיל ההנדסה הקרבית, חיל עתיר משימות ומלא באתגרים. ההחלטה לשרת בחיל הזה נבעה כנראה משילוב של אהבתו לארץ, רצונו לתרום באופן מעשי לביטחונה, ויכולותיו הטכניות והפיזיות. הוא עבר טירונות אינטנסיבית, בה למד את יסודות הלחימה, את משמעת הברזל ואת חשיבות העבודה בצוות. משם, המשיך לקורס חובשים בבסיס הדרכה 10, בית הספר לרפואה צבאית. שבועות ארוכים בילה בין כותלי הכיתות והמרפאות, לומד את רזי הרפואה בשדה הקרב. הוא למד איך לעצור דימומים, איך לטפל בשברים, איך לייצב פצוע תחת אש. הוא למד לזהות סימני מצוקה, להגיב במהירות ובקור רוח, ולהעניק טיפול ראשוני שיכול להציל חיים. הריח של החיטוי, המגע של התחבושות, והאחריות העצומה שהוטלה על כתפיו הפכו לחלק בלתי נפרד מחייו. הוא שירת בתפקיד חובש קרבי מחלקתי, ובשלב מאוחר יותר התקדם לתפקיד חופ"ל – חובש פלוגתי. שם לו למטרה להגן על חבריו לפלוגה, להיות שם בשבילם בכל מצב, ולהציל חיים. הוא היה החובש שאפשר לסמוך עליו בעיניים עצומות, זה שתמיד היה מוכן, שתמיד ידע מה לעשות, שתמיד הקרין רוגע ובטחון גם כשהמצב היה קריטי. הוא דאג לכל פרט, מוודא שהערכות הרפואיות מלאות, שהציוד תקין, ושכל חייל יודע מה לעשות במקרה חירום. חבריו ידעו שבידיו הם בטוחים.

לאחר שחרורו מצה"ל, שלו ציון לא בזבז זמן. הוא יצא להגשים כמה חלומות נוספים, והראה שוב את נחישותו לחיות את החיים במלואם. הדבר הראשון שעשה היה לשפץ יחידת דיור קטנה, אותה תכנן להפוך לביתו. הוא בילה שעות ארוכות בעבודה פיזית, מריח את עץ המסור הטרי, את צבע הקירות החדש. הוא תכנן כל פרט קטן, מהמיקום של שקעי החשמל ועד צבע הווילונות, ונהנה מתחושת הסיפוק שביצירה, בבניית מקום שיהיה רק שלו. מיד לאחר מכן, הגשים חלום נוסף: יצא לחודש של טרקים ביערות הפראיים של קנדה, לא פחות. הוא לא יצא לבד – הצטרפו אליו אביו שי, וזוג חברים, אב ובן. המסע הזה היה עבורו לא רק הרפתקה פיזית, אלא גם מסע של חיבור עמוק עם אביו, שיחות ארוכות על רקע נופים עוצרי נשימה, שקט של יערות עד, ואתגרים משותפים. הם הלכו בשבילים בוציים, חצו נהרות קפואים, והתפעמו מהעוצמה הבלתי נתפסת של הטבע הקנדי. זו הייתה חוויה מכוננת, רגעים של אמת שבהם הקשר בין אב לבן התחזק והתעמק.

כשחזר, החליף את נעלי הטיולים במגפי סקי, ונסע לבולגריה, שם עבד כמדריך סקי באתר הסקי "בנסקו". הוא אהב את האוויר הצח והקריר של ההרים המושלגים, את תחושת השלג המתפצפץ תחת מגלשיו, ואת האתגר שבהעברת הידע והתשוקה שלו לאחרים. הוא היה מדריך סבלני, קשוב, שידע להפיג את חששותיהם של גולשים מתחילים ולהעניק להם את הביטחון הדרוש כדי לרדת במורד ההר. חיוכו השובה לב והרוגע שהקרין הפכו אותו למדריך אהוב במיוחד. לאחר עונת הסקי, חזר לארץ ועבד כחובש במחנה קיץ לילדים בעכו, מטעם חברת "קימאמה". כאן, בין צהלות הילדים, פעילויות המים והשמש היוקדת, הוא מצא את מקומו. הוא היה מטפל בפצעים קטנים, מרגיע ילדים מבוהלים, ומבטיח שכולם יהיו בטוחים וייהנו. הוא אהב את האנרגיה של הילדים, את התמימות שלהם, ואת היכולת שלו לתרום לבריאותם ולשמחתם.

במחנה הקיץ הזה, בין משחק אחד למשנהו, בין טיפול רפואי קטן לשיחה עם ילד מבולבל, הכיר שלו את שירה. המפגש ביניהם היה כמו ניצוץ שהדליק אש, והם הפכו במהרה לזוג אוהב. שירה, שנשבתה בקסמו של שלו, כתבה על הקשר ביניהם במילים נוגעות ללב: "למדתי מהי אהבה טהורה ללא תנאים, הרגשתי מאוהבת כמו שלא הרגשתי בחיים. הייתי האדם המאושר עלי אדמות." הקשר ביניהם היה עמוק, כנה, ומושתת על כבוד הדדי ואהבה ללא גבולות. הם בילו שעות ארוכות בשיחות, מתוודעים זה לזו, חולקים חלומות ותוכניות לעתיד. שלו מצא בשירה נשמה תאומה, מישהי שיכלה להבין את עומקו, את שמחתו הפנימית ואת אהבתו לחיים. הם היו צוחקים יחד, מטיילים, ומגלים את העולם דרך עיניים של אהבה חדשה.

לאחר העבודה בקימאמה, שלו וחברו איתי תכננו הרפתקה נוספת: מסע על שביל ישראל, מצפון לדרום. זה היה חלום משותף, דרך לחוות את הארץ באופן הכי אינטימי שיש, ברגל, בקצב איטי שמאפשר לראות כל פרט. יום לאחר יום הכיפורים תשפ"ד, בשנת 2023, הם החלו לצעוד מהחרמון, מתוך כוונה להשלים את כל אורך השביל. בני משפחה וחברים הצטרפו אליהם במקטעים נבחרים, חולקים איתם כמה ימים של הליכה, שיחות עמוקות סביב מדורות בוערות בלילה, ואת יופיים המשתנה של הנופים. שלו, עם חיוכו הקבוע והרוגע שהקרין, התחבב על כולם בכל מקום שבו שהו במסע. הוא היה מדבר עם בעלי צימרים, עם מטיילים אחרים, עם ילדים שפגש בדרכים, ותמיד משאיר אחריו תחושה של חום ואנושיות. הוא אהב את התחושה של הגוף העייף בסוף יום ארוך, את הסיפוק שבהגעה ליעד, ואת הפשטות שבימים שמוקדשים כולם להליכה ולחיבור לטבע.

ואז הגיעה השבת ההיא, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023. השעה הייתה שש וחצי בבוקר, ושלו ואיתי היו בדיוק על הר תבור, מתכוננים ליום הליכה נוסף על שביל ישראל. השקט של הבוקר, הנוף המרהיב שנשקף מהפסגה, והשלווה שהם חשו, נקטעו לפתע באחת. הטלפונים החלו לרטוט, מסרונים בהולים זרמו פנימה: "התייצבו ביחידותיכם". ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע אכזרית על ישראל. מטחים כבדים של טילים ורקטות שוגרו מרצועת עזה, וכאלפי מחבלים חדרו לשטח ישראל ביבשה, בים ובאוויר. הם החלו במסע רצחני על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, טבחו במבלים במסיבת טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, תקפו בסיסי צה"ל ופגעו בעוברים ושבים בדרכים. מאות אזרחים נרצחו בבתיהם ובמכוניותיהם, מאות נחטפו לעזה, ובתים ורכוש נהרסו ונבזזו. מאות חיילים, שוטרים ואנשי כוחות הביטחון המקומיים נפלו בקרב. בבוקר הנורא הזה, החלה מלחמה.

על הר תבור, התחושה הייתה של הלם ותדהמה. שלו ואיתי הבינו מיד את חומרת המצב. ללא אפשרות לתחבורה ציבורית, ובלי לחשוב פעמיים, שלו הפעיל את כל היוזמה והיצירתיות שלו כדי להגיע הביתה. הוא התקשר לכל מי שיכול היה, שלח הודעות, חיפש טרמפים, ואחרי מסע מפרך של שעות, הצליח להגיע לטנא עומרים. שם, באווירה של חרדה וחוסר ודאות, אסף במהירות את הציוד הצבאי שלו. המילים האחרונות שנאמרו בבית היו חמות, לחוצות, אך מלאות אהבה ותקווה לחזרה בטוחה. למחרת, ביום ראשון, 8 באוקטובר 2023, גויס שלו למילואים בצו 8, כלוחם חובש. הוא שובץ בגדוד 749 של חיל ההנדסה הקרבית, הכפוף לחטיבת ביסלמ"ח (בית הספר למפקדי כיתות ומקצועות חיל הרגלים, המשמש בשעת מלחמה כוח מבצעי). הוא חזר לתפקידו כחובש קרבי בפלוגה ב', הפעם לא באימונים, אלא אל מול מציאות מלחמתית אכזרית.

השבועות הראשונים של אוקטובר עברו בצל הלחימה. הקשר בין שלו לבין שירה, למרות המרחק הפיזי, רק התעצם והתחזק. הם שוחחו בטלפון בכל הזדמנות, לעיתים קרובות תחת איום טילים או אזעקות, מנסים לשמור על אופטימיות ועל שגרת אהבה. הם צחקו יחד, ואף אמרו שיספרו לנכדים איך עברו את המלחמה למרות המרחק ביניהם, "כי האהבה חזקה מהכול," כדבריהם. המילים האלה הפכו למוטו שלהם, עוגן של תקווה בים של אי ודאות ופחד. שלו, כחובש קרבי, היה עסוק ללא הרף. הוא היה חלק מצוות שהתאמן והתכונן לכניסה קרקעית, מטפל בפצועים קלים, תומך נפשית בחבריו, ומוודא שכולם מוכנים למשימה. הוא נשא את משקל האחריות הכבד על כתפיו, אך הקרין את הרוגע והשלווה שאפיינו אותו תמיד.

ביום ראשון, 29 באוקטובר 2023, התמקמה חטיבתו של שלו על הגבול מול קיבוץ בארי. המשימה הייתה ברורה: להגן על אזור הגבול עם רצועת עזה מפני חדירת מחבלים נוספים וירי ארטילרי. הימים עברו במתיחות עצומה. האוויר היה ספוג בריח אבק שריפה, רעש יריות ופיצוצים תכופים היו חלק בלתי נפרד מהרקע. שלו וחבריו ערכו מארבים על הגדר, סרקו שטחים, והיו בכוננות מתמדת. הוא, כחובש, היה תמיד עם היד על הדופק, מוודא שכל ציוד רפואי תקין, שכל חייל מוגן ככל האפשר. הוא דיבר עם החיילים, שאל לשלומם, ניסה להפיג את המתח בעזרת חיוכו או בדיחה קטנה. הוא היה עוגן של יציבות ודאגה בסביבה כאוטית ומאיימת.

ביום רביעי בהמשך השבוע, ב-1 בנובמבר 2023, בסביבות שתים-עשרה בצוהריים, נשמע לפתע קול אזעקת "גשם סגול" – התרעה על ירי פצמ"רים בלתי פוסק. שלו, שבדיוק חזר ממארב על הגדר, עייף אך מרוצה מהשקט היחסי ששרר באזור המארב, נפגע מפגיעת הפצצה. הוא נהרג במקום, ללא אזהרה, ללא סיכוי. כפי שכתבו הוריו בכאב בלתי נתפס, הוא "נקטף כאשר החיוך התמידי שלו על פניו". שלו ציון שרעבי, רב-סמל במילואים, נפל בקרב ביום י"ז בחשוון תשפ"ד, בן עשרים ושתיים בנופלו, כשהוא מגן בגופו על מדינת ישראל.

הידיעה הקשה נפלה על משפחתו וחבריו כרעם ביום בהיר. שלו הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בבאר שבע, מותיר אחריו הורים שבורים – סלה ושי, שני אחים – גיל ואייל, ואחות – יעל. הקהל הרב שהגיע ללוות אותו בדרכו האחרונה שיקף את דמותו האהובה, את החותם העמוק שהותיר על כל מי שפגש. בין ההספדים הקורעים לב, בלטו דבריה של שירה, חברתו, שביטאו את הכאב העצום של אהבה שנגדעה באכזריות: "האגדה שלנו התפוצצה לי בפנים. באמת האמנתי בכל ליבי שהסוף יהיה טוב בדיוק כמו בסרטים. אני אוהבת אותך, מאוהבת בך, ואתה תהיה אהובי עד יומי האחרון. כל שנייה איתך הייתה שווה גם את הנצח בלעדיך. תודה שבחרת דווקא בי. לא הייתי משנה דבר בסיפור הטהור שלנו. זכיתי כמו שלא אזכה בחיים. תמשיך תמיד להיות איתי ולצידי. אני מרגישה אותך בכל רגע ורגע". מילותיה היו עדות לאהבה עמוקה, טהורה ובלתי מתפשרת, שנותרה חזקה גם אל מול האובדן.

גם אחיו גיל, דיבר בדמעות, אך גם בגאווה עצומה: "אני גאה באח שלי, בשלו שלנו. אני גאה שבכל התקופה האחרונה אחרי השחרור מהצבא הוא עשה מה שהוא רוצה ומה שהוא אוהב. אני גאה בדברים שהוא בנה, בדברים שהוא עשה. אני שמח שאת הרגעים האחרונים חווינו כמה שיותר ביחד, כשאנחנו שומרים ותומכים אחד בשני כמה שרק אפשר. עד עכשיו היינו משפחה שבאמת לא חסר לה כלום, ופתאום עכשיו חסר לנו הכול." דבריו של גיל שיקפו את הריק העצום שהותיר שלו, את החור שנפער בלב המשפחה, ואת ההכרה כי עולם שלם נקטף.

מורשתו של שלו ציון שרעבי ממשיכה לפעום בדרכים רבות, דרכים שמנסות להנציח את רוחו, את אהבתו לחיים ולארץ, ואת השקט הפנימי שאפיין אותו. ביישוב טנא עומרים, הוקם בית מדרש לנשים על שמו, "שלווה בארמונותייך", ובו לומדות הנשים יחד את פרשת השבוע. השם, שנבחר בקפידה, משקף את השלווה ששלו הקרין, ואת הרצון להמשיך את דרכו של נתינה וחיבור. המשפחה והחברים ממשיכים להנציח אותו גם בדרך מתוקה ומרגשת: הם מכינים עוגת בראוניז, בדיוק כפי שאפה בביקורו האחרון בביתו באוקטובר 2023, לפני ששב לבסיס. המתכון, של חברו אילן, הפך לסמל של זיכרון חם ומתוק, של רגעים אחרונים של שמחה משפחתית. ריח השוקולד הממלא את המטבח הוא ריח של געגוע, אך גם של המשכיות.

אפילו הכביש הצבאי 749, שנסלל על ידי חבריו מהגדוד בתחילת התמרון הקרקעי של צה"ל אחרי מתקפת הטרור, נקרא על שמו של שלו. הכביש, הנושא את מספר הגדוד שבו שירת, הוא אנדרטה חיה ופועלת, סמל לכוח ההנדסה ולרוח הלחימה, וזיכרון מוחשי לנוכחותו של שלו בשטח. כחלק מהמיזם "ביחד ננציח", שבו תלמידי תיכון מבאר שבע שרים שיר על פי בחירה של משפחה שכולה, הושר לזכרו של שלו, שלחם בפלוגה ב', השיר "הנסיך הקטן". מילות השיר, שכתב יהונתן גפן והלחין שם טוב לוי, קיבלו משמעות מצמררת: "פגשתי אותו בלב המדבר / יפה שקיעת שמש ללב עצוב / ציירתי לו עץ וכבשה על נייר / והוא הבטיח לי שישוב. // הנסיך הקטן מפלוגה ב' / לא יראה עוד כבשה שאוכלת פרח / וכל שושניו הן קוצים כעת / וליבו הקטן קפא כקרח". השיר, עם תמימותו ויופיו, מבטא את הניגוד הכואב בין עולמו הרך של שלו לבין המציאות האכזרית שקטעה את חייו.

שלו מונצח גם באתר האינטרנט "מורשתם של גיבורים", ובספר באותו שם, הכוללים דפי הנצחה אישיים של לוחמים. לצד סיפור חייו, בחרו קרוביו בשיר "שלווה בארמונותיך" של רביד פלוטניק כדי לייצג ולשקף את דמותו. מילות השיר, "יהי שלום במחוזותיך / שייפתחו נא כל דרכיך / עוד תקבל מנת חלקך / תגיע למחוז חפצך / ויבורכו כל אוהביך. / שלווה מרחפת מעליך / שלווה בארמונותיך / ויתגשמו חלומותיך / וינוסו כל פחדיך / כי כל הטוב עוד לפניך / כן, כל הטוב עוד לפניך", מהדהדות את רוחו השלווה והאופטימית, את האמונה שלו בטוב ובחיים. אביו של שלו, שי, ביוזמה נוגעת ללב, הקים חורשה עם עשרות עצי ארץ ישראל שורשיים לזכרו ולזכר לוחמים נוספים מהיישוב טנא שנפלו במהלך שירותם. החורשה הוקמה סביב בור מים עתיק ששופץ על ידי תושבי היישוב, ובמרכזה פרגולה שבנה נוער היישוב. תושבי טנא עומרים, גננות מבאר שבע, שינשינים, עמותת "חסדי ערן" וקק"ל, שתרמו שתילי עצים, סייעו בעבודות ההקמה. אחותו של שלו כתבה: "שלו אהב להגיע לבור העתיק עוד לפני שהייתה בו חורשה ופרגולה. אני מאמינה שאם היה רואה את החורשה והתוספות שנבנו סביב בור המים הוא היה גאה שהוא חלק מזה". החורשה, עם פינות הישיבה שלה והנוף המיוחד של טנא עומרים בהר חברון, היא מקום של זיכרון, של שקט, ושל חיבור עמוק לאדמה שכל כך אהב.

ובמעשה מרגש של המשכיות ותקווה, בני משפחה וחברים החליטו להשלים את שביל ישראל, מהר תבור, המקום שבו נקרא שלו למילואים, ועד לאילת, במקטעים. "אני יודע," אמר האב, שי, "שזו צוואתו הלא כתובה שהשאיר לנו שלו, לאהוב את האנשים והארץ וללכת בה." המסע הזה, המתמשך על פני שבילי הארץ, הוא יותר מסתם טיול; הוא מסע של זיכרון, של אהבה ושל מחויבות לערכים ששלו ציון שרעבי ז"ל גילם בחייו הקצרים אך המלאים כל כך. הוא הולך איתם, צעד אחר צעד, חיוכו שובה הלב מלווה כל צעד, רוחו שזורה בנופים, וצוואתו הלא כתובה חרוטה בלבבותיהם: לאהוב את הארץ, את האנשים, וללכת בה בתקווה ובשלווה.