שלו דגן

האוויר בחיפה היה עדיין צלול ונושם ריחות ים של סוף הסתיו, כשיצא שלו דגן לאוויר העולם ביום י' בכסלו תשס"ג, חמישה עשר בנובמבר 2002. הוא הגיח לעולם בחיבוק של אחיו התאום, עומר, כמעט באותה נשימה, ומאותו הרגע הקשר ביניהם היה חוט בלתי נראה, ארוג עמוק בתוך נשמתם. פלור ויואל, הוריהם, הביטו בשני התינוקות הקטנים, יפים ושלווים, וידעו ששערי עולם חדש נפתחו בפניהם, עולם כפול של אהבה ודאגה. שלו היה ילד עם נוכחות מהרגע הראשון, חיוך כובש שהיה נדלק בעיניו הקורנות עוד לפני שהתפשט על פניו, מפיץ סביבו אור בלתי נדלה, טוב לב טהור שכל מי שפגש בו נשבה בקסמו. גם כשהיה פעוט קטן, היה בו משהו שגרם לאנשים לרצות להיות בקרבתו, חום פנימי שמשך אליו חברים ומכרים כאחד, תמיד עם ניצוץ בעיניים שביטא שמחת חיים עזה, רצון לחוות כל רגע עד תום. הוא נהג לומר, אפילו בילדותו, בטון רציני אך עם קורטוב של שובבות, "צריך ליהנות מכל רגע וכמה שיותר," משפט קטן שהפך למצפן לחייו.

הבית בקריית ים, שאליו עברה המשפחה זמן קצר לאחר הלידה, היה תמיד מלא חיים. קירותיו ספגו את צחוקם המתגלגל של שני האחים, את המריבות הקטנות על צעצועים, ואת השקט המיוחד של הבנה ללא מילים שרק תאומים יכולים לחלוק. שלו ועומר היו יחידה אחת, שני גופים עם נשמה משותפת, ולעתים קרובות היו מוצאים עצמם מתקשרים במבטים קצרים, מבינים את מחשבותיו של האחר עוד לפני שהן נאמרו. שלו, כבר מגיל צעיר, הראה סימנים של מנהיגות טבעית. זה לא היה סוג של מנהיגות כוחנית או דומיננטית, אלא כזו שצמחה מתוך רוך פנימי ואחריות עמוקה. אם ילד אחר בגן היה בוכה, שלו היה הראשון לגשת, להציע כתף, להבין את המצב ולמצוא את הדרך הטובה ביותר להרגיע. הוא ניחן ביכולת נדירה לנתח מצבים מורכבים בבהירות מפתיעה לגילו, ולקבל החלטות נבונות, כמעט אינטואיטיביות. הוא השתמש ביכולת הזו לא רק למען עצמו, אלא בעיקר כדי להגן על החלשים, לדאוג שאיש לא יישאר מאחור, גם אם הדבר דרש ממנו לוותר על רצונותיו או צרכיו האישיים. המוטו "אהבת חינם" לא היה עבורו רק ביטוי, אלא דרך חיים של ממש, שהתבטאה בכל פעולה קטנה וגדולה – בצניעות, בדרכי נועם, באהבה בלתי מסויגת ובכבוד אמיתי לכל אדם.

את שנות בית הספר היסודי בילה שלו ב"אפק" שבקיבוץ אפק, וכל בוקר, כשהאוטובוס הסיע אותו ואת אחיו דרך שדות ירוקים וריח אדמה לחה, הוא ספג את תחושת המרחבים הפתוחים ואת השקט של הטבע. שם, בין כותלי הכיתה ומגרש המשחקים, המשיך לטפח את תכונותיו הבולטות. הוא השקיע והצטיין בכל דבר שעשה, לא משנה אם זה היה שיעור חשבון או משחק כדורסל בהפסקה. אהבתו למוזיקה ניכרה בבחירת השירים שהתנגנו בחדרו, ובאופן שבו היה מזמזם מנגינות שונות תוך כדי פעילות. אבל מעל לכל, הוא אהב ספורט, ובמיוחד כדורגל. במגרש היה מוצא את המקום שבו יכול היה לבטא את כל האנרגיה הפנימית שלו, את הנחישות ואת רוח הצוות. בכל בית ספר שבו למד, היה חלק מנבחרת ההתעמלות, וייצג את בית הספר בתחרויות ריצה, כשהוא רץ בקלילות ובמהירות, נושם את האוויר המהיר ואת התחרותיות הבריאה. אבל הכדורגל היה אהבתו הגדולה, אהבה בוערת בלהט ירוק. הוא היה אוהד שרוף של קבוצת "מכבי חיפה", וקולות השערים באצטדיון סמי עופר היו עבורו פס קול קבוע. בנערותו, שיחק בליגה בקבוצות "מכבי צור שלום" ו"הפועל מטה אשר", ותפקידו כמגן ימני התאים לו כמו כפפה. הוא אהב את הריצה הבלתי פוסקת לאורך הקו, את האתגר שבהגנה על השער, את היכולת לעצור התקפות יריב ובאותה נשימה לפרוץ קדימה, להצטרף להתקפה, להרגיש את דפיקות הלב המואצות ואת הסיפוק שבמסירה מדויקת או בתיקול מוצלח. על המגרש, כמו בחיים, היה לוחם, עקשן, נאמן לחבריו לקבוצה, ותמיד נכון לתת את כולו.

המעבר לחטיבת הביניים על שם "יונתן נתניהו" בקריית מוצקין, ולאחר מכן לתיכון "אורט" במגמת מנהל עסקים, לא שינה את אופיו המיוחד. הוא המשיך להיות אותו ילד שנון עם החיוך המהפנט, אך כעת עם עומק ורצינות נוספים. הקשר עם עומר אחיו הלך והתחזק, והם הפכו לסוד כמוס זה לזה, תומכים זה בזה בכל החלטה, חולקים חברים משותפים, מבלים יחד שעות ארוכות בשיחות ובצחוק. החברות שלהם הייתה מודל לחיקוי, כמעט בלתי נפרדים, והם תמיד ידעו למצוא את הדרך לחזק זה את זה, בין אם זה היה לפני מבחן חשוב או אחרי אכזבה ספורטיבית. שלו, עם הגישה שלו לחיים, תמיד דאג להפיץ אופטימיות. הוא האמין שגם ברגעים הקשים ביותר, יש למצוא את נקודת האור, את הסיבה לחייך. הוא היה הכתובת לחברים שחיפשו עצה, אוזן קשבת, או סתם מישהו שיעלה להם חיוך על הפנים. הוא היה מוקד המשיכה בחבורה, זה שתמיד דאג לאווירה טובה, לחיבור בין כולם, וליכולת לראות את הטוב שבכל אחד.

ככל שהתקרב גיל הגיוס, החלום של שלו להיות לוחם התגבש והפך למטרה ברורה. הוא לא דיבר על זה בחשש, אלא בתחושה של שליחות עמוקה. "אני מוכן להקריב את החיים שלי למען המדינה," אמר פעם בקול שקט אך נחוש, "כדי שאתם תחיו חיים טובים יותר, אני לא פוחד מזה." המילים הללו, שנאמרו מתוך עומק נשמתו, שיקפו את הערכים שספג בבית, את האהבה למדינה שפעמה בו. הוא ראה בגיוסו לא רק חובה, אלא זכות גדולה, הזדמנות לתרום באופן משמעותי, להיות חלק ממשהו גדול ממנו. למרות שזומן למיונים ביחידות מובחרות – הזדמנויות שחיילים רבים רק יכולים לחלום עליהן – הוא בחר בדרך אחרת. הוא רצה להמשיך את המורשת המשפחתית, את המסורת שהתחילה עם אביו יואל, ולהתגייס לחטיבת גולני. ההחלטה הזו לא הייתה קלה, היא דרשה ויתור על אפשרויות נוצצות יותר, אך עבור שלו, משמעותה הייתה עמוקה יותר. הוא ראה בגולני את המהות של הלחימה, את הלוחמים הפשוטים והאמיצים, את המורשת העשירה, והוא רצה להיות חלק מזה, ללכת בדרכו של אביו, להתחבר לשורשים.

ביום התשיעי בדצמבר 2021, עמד שלו דגן, גאה ונרגש, במדי צה"ל, מתגייס לגדוד 51 של חטיבת גולני. צבעי החום-ירוק של החטיבה היו עבורו סמל לתשוקה ולמחויבות. את ההכשרה סיים בהצטיינות, כפי שניתן היה לצפות ממי שהשקיע את כולו בכל דבר שעשה. הוא שירת בתפקיד מש"ק קשר של חפ"ק (חוליית הפיקוד הקדמית) רובאית ג', תפקיד שדרש ממנו אחריות רבה, קור רוח, ויכולת לתקשר תחת לחץ. חבריו תיארו אותו כ"גולנצ'יק מורעל" – ביטוי שמבטא את המסירות העצומה שלו לחטיבה, לרוח הלחימה, ולחבריו לנשק. גם בתנאים הקשים ביותר, בטירונות מאתגרת או בתרגילי שטח מתישים, חיוכו לא מש מפניו. הוא היה האור בתוך הקושי, זה שתמיד עזר לחבריו, החדיר בהם מוטיבציה, ולא משנה מה הייתה המשימה, הוא מילא אותה בחריצות ובמסירות שאין שנייה לה. קולו הרגוע והבטוח בקשר, גם כשהמתח היה בשיאו, היה עוגן עבור הלוחמים סביבו.

מאז שהתגייס לגולני, נרקם בין שלו לאביו יואל, איש מילואים ותיק בחטיבה, קשר מיוחד עוד יותר. השניים בילו זמן רב יחד בבסיסים ובתרגילים בשטח, חולקים חוויות משותפות, סיפורים, ורגעים של שקט והבנה עמוקה. זו הייתה שותפות גולנצ'יקית אמיתית, שבה האב והבן דיברו בשפה משותפת של לוחמים. חבריו של שלו, שהבחינו בקשר המיוחד הזה ובנוכחות המרשימה של יואל, העניקו לו את הכינוי החם והמשעשע "ביג דגן". לאחר שבוע תרגיל חטיבתי מפרך ברמת הגולן, כתב יואל לבנו הודעה קצרה, נוגעת ללב, שבה הביע כמה הוא גאה בו, וכי שלו מהווה עבורו השראה. שלו השיב לאביו בהודעה ששיקפה את עומק תפיסת עולמו, את המשנה לחיים שעיצב בהשראת אביו: "להרים את הראש תמיד ולא להיכנע לכלום אף פעם, להסתכל למכשולים בלבן של העיניים ולא להראות חולשה אף פעם ותמיד, תמיד, תמיד לתת בלי לבקש תמורה." המילים האלה לא היו רק סיסמה עבורו, אלא עקרונות חיים שהנחו אותו בכל צעד ושעל, בבסיס ובבית, עם חברים ועם משפחה, עקרונות של עוצמה פנימית, נתינה אינסופית, ויושרה בלתי מתפשרת.

השבת ההיא, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, השבעה באוקטובר 2023, החלה כמו כל שבת רגילה, באוויר חם ומהביל של סוף הקיץ הדרומי. אלא שבאותה שעה שש וחצי בבוקר, השקט המרמה נשבר במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים של ארגון הטרור חמאס על ישראל. ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה כיסה אזורים נרחבים בארץ, ובחסותו חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית – והחלו במסע רצחני על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, על מבלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו באכזריות כשמונה מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, ביצעו בהם פשעים כבדים, חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר הנורא הזה, החלה מלחמה.

באותה השבת, חיילי גדוד 51 של גולני, ובהם שלו, היו אחראים על גזרת כיסופים, רצועת אדמה רגישה וחיונית החולשת על הקיבוצים עין השלושה, מגן, נירים וניר עוז. השמש עוד לא זרחה במלואה כשהאוויר היה עדיין קריר, בשעה חמש וחצי בבוקר, כאשר שלו יצא יחד עם שני לוחמים נוספים וסגן מפקד הפלוגה לסיור חפ"ק שגרתי, "זמן גשר" כפי שקראו לו, לאורך גדר הגבול. זו הייתה פעילות מוכרת, חלק מהשגרה המבצעית, שבה הם סרקו את הגזרה, בדקו את הגדר, ודאגו לשקט ולביטחון התושבים. ריח עשב רטוב וטל בוקר עלה מן השדות, והשקט היה עמוק, כמעט מהפנט. כשעה לאחר מכן, השקט הזה התנפץ. אזעקות צורמניות החלו להישמע, ומיד אחריהן הדי מטחים כבדים שנורו מעזה לכיוון העוטף, מטחים שבישרו רעות. בשעה שש וחצי, בדיוק כששלו וחבריו היו בלב הגזרה, ניהל הכוח קרב ראשון, עז ומהיר, עם מחבלים שפרצו את הגדר. פתאום, המציאות השתנתה – מהשקט והשגרה אל תוך כאוס של אש ותופת. עשר דקות אחר כך, דיווחו תצפיתניות הגזרה בקולות רועדים על חדירה המונית של מחבלים לאורך נקודות שונות בגדר. הכוח, תוך כדי לחימה בלתי פוסקת, עשה דרכו אל "הבית הלבן", מוצב התכנסות אסטרטגי ליד קיבוץ נירים. במשך כמעט שעה ארוכה, קריטית ומותחת, נלחמו החיילים במחבלים בחירוף נפש, מול עשרות רבות של מחבלים שזרמו פנימה. הם הרגו רבים מהם, עיכבו את התקדמותם, ובכך מנעו כניסה מיידית ורחבת היקף לקיבוץ נירים וליישובים הסמוכים. כל דקה של לחימה הייתה קריטית, כל כדור שנורה, כל החלטה שהתקבלה, עיכבה את הטבח ונתנה לתושבים זמן יקר להתמגן.

באותו בוקר איום, בהפוגה קצרה ונשימה חטופה אחרי שני קרבות עזים שבהם הדפו את גל הפולשים הראשון לנירים, שלו מצא רגע לשוחח עם אמו. קולו היה רגוע, מנסה להרגיע אותה מבלי לגלות את מצבו האמיתי, את התופת שבה היה שרוי. הוא התכתב גם עם חבריו ועם אביו, שומר על קור רוח חיצוני, מנסה להפיג את דאגתם. לחברים שלח תמונה בפרצוף רציני, כשעיניו משדרות מסר ברור: "הכל בשליטה," למרות שהמצב היה רחוק מכך. לאביו הגולנצ'יק, שלח תמונה עם מסר שונה, קוד שמובן רק ביניהם, ברבאק "איעעעע בלגןןןן" – ביטוי שמבטא כאוס והתמודדות, אך גם נחישות ורוח לחימה. המסר הקצר הזה הספיק ליואל: הוא הבין את חומרת המצב, את רוח הלחימה הבלתי מתפשרת של בנו, ומיד עלה על מדים והתייצב ראשון למילואים, במחשבה שלמחרת יצטרף לבנו לסבב לחימה נוסף מול החמאס, מתוך אותה רוח גולנצ'יקית משותפת.

זמן קצר אחר כך, בשעה שבע וחצי, אחרי שעה של לחימה רצופה, עיקשת וחסרת פשרות, רכבם של שלו וחבריו נפגע מטיל RPG. הפגיעה הייתה ישירה, קטלנית. שלו נהרג במקום. סמל שלו דגן, בן עשרים בנופלו, נפל בקרב הגבורה על ביתו, על עמו, על עתיד המדינה שכה אהב. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בנהריה, עיר ילדותו, כשהוא משאיר אחריו הורים ואח, וחלל עצום וכואב בלבבותיהם של רבים כל כך. לאחר נפילתו, הועלה לדרגת סמל ראשון, כהוקרה על גבורתו ומסירותו.

אמו, פלור, ספדה לו במילים קורעות לב, שביטאו את האובדן הבלתי נתפס: "שלויקו, שלוי, לילו שלי, הלב שלי נשבר לרסיסים ומסרב להאמין שאתה לא איתנו יותר." קולה נשנק מדמעות, אך היא המשיכה, משחזרת את האור שהפיץ: "מהיום שנולדת מילאת את חיי ואת חייהם של רבים בכל כך הרבה אור, תמיד ידעת להרים את האווירה בשנייה אחת, כמו שהחברים אומרים 'שלו אווירה'." היא תיארה את הזרם הבלתי פוסק של אנשים שהגיעו לנחם, משבחים וממהללים את אישיותו הכובשת. "גם אנשים שלא הכירו אותך באים לנחם ולחזק את ידינו," אמרה, והדגישה את ההשפעה העצומה שהייתה לו על כולם. "הקרבת את חייך למען המולדת," המשיכה, "תמיד אמרת לי שזו שליחות בשבילך, שחשוב לך לתרום למדינה וכשאתה שר התקווה אתה מצומרר והלב שלך בוכה מהתרגשות." היא הזכירה את בחירתו בגולני, למרות כל האפשרויות האחרות שהיו לו, בחירה ששיקפה את אהבתו העמוקה למדינה, "כל מה שקשור למדינה הזו היה בדמך." "אתה אבדה ענקית," אמרה בכאב, "לא רק לנו שזכו להכיר אותך, לעולם כולו, וכן, אני מרשה לעצמי להגיד את זה בפה מלא. מהיום שנולדת היה לי ברור שזו זכות גדולה להיות אימא לילד כמוך ושאתה תהיה משהו גדול, אבל לא תיארתי לעצמי שכך איפרד ממך. נקטפת לנו בטרם עת." היא תיארה אותו כ"ילד של אור, שהפיץ כל כך הרבה אור סביבך," והוסיפה: "אתה מהאנשים המעטים ויחידי הסגולה שהגיעו לעולם לעשות אותו טוב יותר. חיוך אחד שלך המיס הכול. הכוחות שקיבלתי ממך היו עצומים, בכל רגע של עצבות או כאב, חיוך אחד שלך וחיבוק מהלב העבירו הכול מייד. היום אני יכולה לומר בדיעבד שאתה בעצם גידלת אותי, תמיד אתגרת אותי כאימא, מה שהוביל אותי לדרכים שלא הכרתי קודם ופיתח אותי להיות אימא טובה יותר." היא הבטיחה להמשיך את דרכו ורוחו, ותקווה כי הוא נמצא במקום טוב, ממשיך להפעיל את קסמיו ולשמור על עם ישראל גם מלמעלה. "תודה על הזכות להיות אימא שלך, תודה על השנים היפות איתך, תודה על כל מה שהבאת לחיי. סליחה אם פגעתי בך, האמן לי בני כי כל מה שעשיתי היה מדאגה (לפעמים יותר מדי) ואהבה ענקית אליך. ילד אהוב שלי, נוח בשלום על משכבך, המשך את דרכיך ממעלה ותהיה מליץ יושר עבור כולנו. היית המתנה הגדולה של חיי."

עומר, אחיו התאום, שיתף את כאבו העמוק ביום הולדתם העשרים ואחד, יום שהיה אמור להיות חגיגה כפולה והפך ליום של צער בלתי נתפס. "מזל טוב אחי התאום אנחנו בני 21 היום ודע לך אני אוהב אותך עד האין סוף ומעבר לו," כתב, וקולו נשמע שבור, "גיבור שלי אהוב שלי אני אוהב אותך אחי, הראית לי מה שווה שם המשפחה הזה דגן." הוא התגעגע לכל רגע שחלקו: "תודה לך שתמיד היית שם בשבילי, שתמיד העלית לי חיוך על הפנים, תמיד חיפשתי אותך בעיניים, זה עשה לי טוב רק לראות אותך מאושר ואני מקווה שאתה מאושר עכשיו ואתה חוגג כמו שרק אתה יודע. אני לא יודע איך אפשר לחגוג בלעדיך, היום הזה מרגיש לי ריק." מילותיו שיקפו את הקשר הבלתי ניתן לניתוק: "אתה חסר לי אחי בשטויות שלנו בהכול, מהפגייה לא עזבתי אותך ואתה לא אותי, 21 שנים מלאות בך. מבטיח לך שאלך איתך לנצח. אני מתגעגע בטירוף כל שנייה ושנייה. צר לי עליך אחי שלו, נעמת לי מאוד. איך נפלו גיבורים." הריקנות שחש, הדהדה את עומק הקשר, את הפאזל שאיבד חתיכה מהותית.

גם איתי, חברו הקרוב לכוח, שפך את ליבו במכתב פרידה כואב: "שלו, דגן אחי, מוזר לי לכתוב לך מכתב פרידה, אני לא מעכל שיותר אין אותך, אין את החיוך והצחוק הממכר, הלילות המצחיקים שלנו, השש-בש עם הריבים והצחוקים, לשבת איתך על איזה פחית קרה עם סיגריה בחפ"ק ולדבר על החיים, להתייעץ איתך על הכול, לצחוק איתך על הכול." הוא תיאר את שלו כעמוד התווך של חייו הצבאיים: "היית הכול בשבילי, כל היום היינו ביחד בבסיס, היית אח שלי אמיתי... היית הבן אדם שנכנס לי ללב הכי מהר, עשינו הכול ביחד בבסיס, כשאתה לא היית בבסיס אני הייתי פשוט כבוי כי אתה היית המנוע שלי, הבן אדם שנותן לי אנרגיה להכול, ואני חושב שזה מי שאתה היית לכל בן אדם שנכנסת לו לחיים, אתה היית מפיץ טוב, שמחה ואהבה." איתי הבטיח לשאת את זכרו: "שלו אחי אני אוהב אותך, תמיד תהיה בלב שלי, אספר עליך לכל מי שאני מכיר שרק ידעו איזה בן אדם מיוחד וטוב היית. אני אוהב אותך אהבת אמת, אתה גיבור אמיתי, גיבור ישראל." המילים של איתי ציירו תמונה חיה של הקשר היומיומי, של חברות עמוקה שנבנתה בשוחות ובשגרה, חברות ששיקפה את רוחו של שלו – איש שחיבר, שאהב, שהפיץ טוב.

זכרו של שלו דגן אינו רק זיכרון פרטי, אלא חלק בלתי נפרד מהסיפור הלאומי של תקומה וכאב, של גבורה ואובדן. ב-22 ביולי 2024, ניטע באגודת משקי חבל עזה שבמועצה האזורית אשכול מטע אבוקדו ירוק ורענן, לזכרם של שלו ושל שישה לוחמי גולני נוספים שנפלו בקרב על מוצב החטיבה הדרומית. העצים הצעירים, השתולים באדמה העשירה, מסמלים חיים, צמיחה ותקווה, עדות חיה לרוחם של הנופלים. יקב "תלם", מתוך רצון להנציח את גבורתם, השיק את "סדרת הגיבורים", ועל מדבקת בקבוק היין לזכרו של שלו מופיעה תמונתו המחייכת ומשפט בלתי נשכח שאמר – "להרים את הראש תמיד ולא להיכנע לכלום אף פעם, להסתכל למכשולים בלבן של העיניים ולא להראות חולשה אף פעם ותמיד תמיד תמיד לתת מבלי לבקש תמורה". בכל לגימה מהיין, מתחברת המשפחה, החברים וכל עם ישראל לרוחו של שלו, לערכים שהנחו אותו ולמורשת שהותיר.

לזכרו ולקיום מורשתו, הוקמה "קרן שלו", שמטרתה לתמוך ולסייע ללוחמים, לפצועים ולמשפחות הנופלים. זוהי דרך מעשית להמשיך את דרכו של שלו בנתינה ללא תמורה, לדאוג לאלה שהקריבו ועדיין מקריבים למען המדינה. בחודש ספטמבר 2024, ערך אחיו עומר מסיבה לזכרו, מסיבה שבה הצחוק והדמעות התערבבו, והכל מתוך מטרה נעלה: כל ההכנסות מהמסיבה נתרמו לחיילים שנפגעו במלחמה ולמשפחות שכולות מעוטי יכולת, ובכך המשיך עומר את רוח הנתינה והאהבה של אחיו. גם קבוצת הכדורגל שאהד, "מכבי חיפה", הנציחה את שלו באנדרטה מרגשת באצטדיון סמי עופר בעיר, מקום שבו רעם קולו של שלו בעידוד, ועתה שמו חקוק באבן, לעד חלק מהירוקים. בבית הספר "אורט מוצקין", שבו למד, הוקמה אנדרטה שמלמדת את מורשתו לדורות הבאים, תזכורת תמידית לילד עם החיוך הכובש והלב הגדול. בנוסף, הוקמה "קרן שלו" נוספת שמטרתה הכנסת ספר תורה לעילוי נשמתו, סמל לעד לחיבורו למורשת ולמסורת. דף הנצחה לשלו הוקם גם ברשת האינסטגרם, "remember_shalevdagan", שממשיך להפיץ את סיפורו, תמונותיו, ודברי חברים ומשפחה, שומר על זכרו חי ונושם בעולם הדיגיטלי, מגיע ללבבות רבים ומרחוק. שלו דגן נקטף בטרם עת, אך סיפורו, סיפור של אהבת חיים, אהבת אדם ואהבת מולדת, חקוק לנצח בספר דברי הימים של מדינת ישראל, ומהווה מגדלור של גבורה אנושית, נתינה ורוח תקומה.