שלו ברנס

במושב כפר ברוך שבעמק יזרעאל, פיסת אדמה ירוקה ורחבת ידיים שנדמה כי הזמן בה מתנהל בקצב אחר, רגוע יותר, נולד ביום כ"ג בסיוון תשס"ג, הלא הוא ה-22 ביוני 2003, ילד יפהפה שאימו, אווה, בחרה לקרוא לו שלו. הבחירה בשם לא הייתה מקרית; תשעה ירחי לידה עברו עליה בתחושה עמוקה של רוגע ושלווה, כאילו התינוק שבבטנה כבר ידע להשרות סביבו הילה של נחת. הוא היה בנם הבכור של אווה ואבשלום, הראשון שפתח את השער לעולם חדש של הורות, ובהמשך הצטרפו אליו אחיו הצעירים, רון ומאי, שהפכו את הבית למלא חיים, צחוקים ורגעים בלתי נשכחים. הבית בכפר ברוך היה קן חם ואוהב, רווי בניחוחות של ארוחות משפחתיות, קולות שיחה עמוקים וחיבוקים שאינם נגמרים, תמיד פתוח ומזמין, משקף את הערכים של נתינה וקהילתיות שאפיינו את המשפחה כולה.

כבר מילדותו המוקדמת, שלו הקטן בלט בסקרנותו הבלתי נלאית ובעיניו הערניות, שחפשו תמיד להבין איך דברים עובדים, מה מסתתר מאחורי הקליפה החיצונית. הוא לא היה ילד שמתעניין רק בתוצאה הסופית; הוא רצה לפרק, להרכיב מחדש, לגעת בחומר, להרגיש את המרקם של כל חלק. זוג ידיו הקטנות, שהפכו לימים ל"ידי זהב" של ממש, היו עסוקות תמיד בפעולה: פעם זה היה פירוק מכונית צעצוע לחלקיקים זעירים, אחר כך ניסיון להרכיב אותה מחדש בוריאציה משלו, ולבסוף, בגילאים מתקדמים יותר, תיקון מכשיר חשמלי שהתקלקל בבית או סיוע לשכן עם תקלה קלה במנוע. החוש הטכני המפותח שלו לא היה רק תחביב, אלא דרך חיים, הבנה עמוקה של מכניקה וחומרים, ויכולת אינטואיטיבית למצוא פתרונות יצירתיים לכל בעיה. הוא היה יכול לשבת שעות ארוכות בסדנה קטנה שהקים לעצמו בפינת הבית, מוקף ברגים, מברגים, גלגלי שיניים וחוטים, כשריח שמן המנועים והמתכת באוויר היו עבורו כמו בושם משובח, ואורו של מנורת השולחן האירה את פניו המרוכזות כשהיה שקוע במלאכתו.

מסלול חינוכו של שלו התחיל בגן הילדים התוסס של קיבוץ גבת הסמוך, שם רכש את חבריו הראשונים ולמד את יסודות החיים המשותפים. משם המשיך לבית הספר היסודי במושב נהלל, כשנסיעות הבוקר באוטובוס הילדים היו הזדמנות לשמוע סיפורים, לצחוק עם חברים ולצפות בנוף המשתנה של העמק המוריק. בבית הספר היסודי, כבר ניכר בו יתרון מובהק, לא רק באינטליגנציה אלא גם ביכולת הריכוז והשקידה. הוא לא היה מסתפק בללמוד את החומר, אלא היה חוקר אותו לעומק, שואל שאלות מורכבות ומבקש להבין את ההקשר הרחב יותר. בתיכון "ויצו נהלל", בחר במגמה העיונית, ושם הגיע לשיא ביכולותיו הלימודיות. הוא לא היה תלמיד שמחפש רק ציון גבוה, אלא ידע, והצטיינותו הייתה עדות לשקדנותו הבלתי מתפשרת. תעודת ההצטיינות שקיבל הייתה רק אישור פורמלי למה שכל מכריו כבר ידעו: שלו היה בחור חכם, נחוש ובעל יכולות מרשימות, שמשקיע את כל כולו במה שהוא עושה. הוא לא התגאה בהישגיו, אלא ראה בהם תוצר טבעי של עבודה קשה ומסירות, ושמר על צניעות שאפיינה אותו בכל תחומי חייו.

ככל שבגר, התעצבה אישיותו של שלו לכדי דמות מרשימה של נער שקט אך כריזמטי, שנוכחותו מילאה כל חדר בשלווה ובביטחון. הוא לא היה צריך לצעוק או להתבלט כדי שישימו לב אליו; ההילה שהקיפה אותו, השקט הפנימי והעיניים החכמות, משכו אליו אנשים באופן טבעי. חיוכו היה מאיר פנים, וקולו היה רגוע ומנחם, מה שגרם לסובבים אותו להרגיש נינוחים ובטוחים. הוא כיבד ואהב את הוריו ללא סייג, ראה בהם עמוד תווך בחייו ונהג להתייעץ איתם בכל צעד. הקשר בינו לבין אחיו הקטנים, רון ומאי, היה עמוק וייחודי. הוא היה להם אח מסור ומגונן, דמות לחיקוי ומקור השראה. כשהיה רון מתלבט בנוגע לבחירה בתיכון, שלו ישב איתו שעות, הקשיב בסבלנות, הציע כיוונים וניסה להבין את רצונותיו האמיתיים, מבלי לכפות עליו דבר. וכשמאי הקטנה הייתה חוזרת מבית הספר עצובה בגלל ויכוח עם חברה, הוא היה הראשון לחבק אותה, לייעץ לה בחוכמה ולגרום לה להרגיש אהובה ובטוחה.

אופיו החזק והיציב, הבגרות והחוכמה שהפגין היו יוצאי דופן לגילו. הוא היה חבר אמת, מהסוג הנדיר, איש סוד שאפשר היה לסמוך עליו בעיניים עצומות. חבריו הרבים, שביקשו תמיד את קרבתו, מצאו בו אוזן קשבת וכתף תומכת. הוא לא היה שופט, אלא מקשיב, מבין ומציע עזרה כנה. ידעתו לחבר בין אנשים הייתה מופלאה; הוא היה מסוגל ללכד קבוצות שונות, לגשר על פערים, וליצור הרגשה של שייכות ואחדות גם בקרב זרים. "הוא היה בחור מוביל בדרכו השקטה", אמרה אימו, והמילים הללו תיארו בדיוק את מהותו. הוא הוביל את חבריו לא בכוחניות או בקולניות, אלא בתבונה, בדוגמה אישית, וברוגע שהשרה סביבו. צניעותו ואיפוקו היו חלק בלתי נפרד מהתנהלותו, והוא מעולם לא חיפש את אור הזרקורים, אלא העדיף לפעול מאחורי הקלעים, להשפיע בדרכו השקטה והיעילה.

הקשרים של שלו עם המשפחה המורחבת היו אדוקים וחמים. הוא הקפיד לבקר את סביו, דודיו ובני דודיו לעיתים קרובות, ותמיד הביא איתו את שמחת החיים ואת החיוך המאיר שלו. בבית סבו וסבתו, אלכס ורחל, הוא היה מרכז העניינים. סבא אלכס, סגן אלוף במילואים, היה מקור השראה עצום עבור שלו. שעות ארוכות היו מבלים השניים יחד, כשסבא אלכס היה מספר לנכדו על ימי שירותו הצבאי, על הקרבות, על הערכים ועל המשמעות של הגנה על המדינה. שלו הקשיב בקשב רב, עיניו בורקות מהתרגשות, ושאב מכל מילה של סבו את אהבת המולדת, את רוח הקרב ואת תחושת השליחות. גם אביו, אבשלום, ששירת אף הוא כלוחם בגדוד 13 של חטיבת גולני, ודודו, לוחם בסיירת גולני, היוו עבורו דמויות מפתח. המורשת הצבאית של המשפחה, שרצה בה דם של לוחמים, הוטמעה בו עמוק. הוא ספג את הערכים הללו בטבעיות, וחלם להיות לוחם בגולני בעצמו, להמשיך את הדרך, להגן על המדינה בדיוק כמו אלה שהיו לפניו. הוא ראה בזה לא רק חובה, אלא זכות גדולה, ייעוד.

מעבר למורשת הצבאית, שלו חונך לאהבת הזולת ולהתנדבות למען הכלל. הוא לא רק דיבר על ערכים אלו, אלא יישם אותם בכל רמ"ח איבריו. כשמישהו מחבריו, מכריו או מבני משפחתו נזקק לסיוע, שלו היה הראשון להתייצב. לא היה צריך לבקש ממנו; הוא פשוט היה שם. אם היה מדובר בעזרה בהובלה, בתיקון משהו שהתקלקל, או סתם באוזן קשבת בשעת צרה, הוא נחלץ לעזרה בלי לחשוב פעמיים. זיכרון אחד שחוזר ועולה הוא של חבר לכיתה שמשפחתו עברה דירה. שלו, בלי שאף אחד יבקש, הופיע ביום ההובלה עם ידיו ומרצו, הרים ארגזים, פירק רהיטים, והיה שם מתחילת היום ועד סופו, עם חיוך על פניו, כאילו זו המשימה החשובה ביותר בעולם. הוא לא ציפה לתמורה, רק לתחושת הסיפוק שבעזרה לזולת.

כשהגיע יום גיוסו, ב-9 בדצמבר 2021, התגשם חלומו של שלו. הוא התגייס לצה"ל, לחטיבת גולני, לגדוד 13, פלוגה מבצעית ג' – "טורפי הלילה", מחלקת "אלון". היום הזה היה ציון דרך משמעותי, לא רק עבורו אלא עבור כל המשפחה. הוריו ליוו אותו לנקודת האיסוף, עם תערובת של גאווה עצומה וחשש טבעי של הורים. החיבוק האחרון של אימו היה ארוך במיוחד, ספוג באהבה ודאגה. שלו, כהרגלו, שידר רוגע וביטחון, והבטיח שיהיה בסדר. הוא צלל אל תוך העולם הצבאי במלוא המרץ, עם נחישות שאין שנייה לה. הוא עבר קורס נהיגה בנמ"ר, נגמ"ש "מרכבה" – רכב קרבי משוריין, המבוסס על השלדה של טנק המרכבה. זה היה קורס מאתגר, שדרש ריכוז, דיוק ויכולת טכנית גבוהה, ושלו, עם ידי הזהב והחוש הטכני המולד שלו, סיים אותו בהצטיינות יתרה. הוא למד לשלוט בכלי המורכב הזה, להרגיש את משקלו, את כוחו, ולהניע אותו בביטחון ובמקצועיות דרך שטח קשה ומורכב. בהמשך שירת גם כנהג "סוואנה" מבצעי, רכב קל וזריז יותר, שאיפשר לנייד לוחמים במהירות תגובה בזמן לחימה – תפקיד שדרש ערנות וזריזות מחשבה.

שירותו הצבאי לקח אותו למגוון רחב של אזורים. תקופה ארוכה שירת בגבול הצפוני של המדינה, בין הרים ירוקים ועמקים עמוקים, שם האוויר היה צלול והשקט היה מופר רק על ידי קולות הטבע ורחשי הפעילות המבצעית. הוא התמודד עם אתגרים מבצעיים מורכבים, שמר על הגבול, ופעל במסירות אין קץ. על שירותו שם, קיבל תעודת הצטיינות – "מצטיין גדודי, סוף תעסוקה מבצעית 769" – עדות נוספת למקצועיותו, למסירותו וליכולותיו יוצאות הדופן כלוחם. לאחר מכן, הועבר ליהודה ושומרון, שם פעל בין השאר בעיירה חווארה, אזור מתוח ומורכב, שדרש ממנו ערנות תמידית ושיקול דעת. הוא למד להכיר את המציאות המורכבת של האזור, להתמודד עם מצבים רגישים, ולבצע את משימותיו בנחישות ובאחריות.

עם סיום שירותו באיו"ש, הועבר שלו לשרת בגבול עזה, קו שנחשב אז, לדבריו, "קו שקט". הוא שובץ במוצב פגה, סמוך לקיבוץ בארי, כשלוש-מאות מטרים בלבד מהגבול עם רצועת עזה. המיקום הפיזי, קרוב כל כך לקו הגבול, היה תזכורת מתמדת לאחריות הכבדה שהוטלה עליו ועל חבריו. למרות תחושת ה"שקט" היחסי ששררה אז, שלו תמיד נשאר ערני, קשוב לכל שינוי באוויר, מבין היטב את הפוטנציאל הנפיץ של האזור.

לכל אורך שירותו הצבאי, שלו נהנה מכל רגע. הפעילות המבצעית, האתגרים שניצבו בפניו, וההווי בפלוגה, היו עבורו מקור לסיפוק עמוק. הוא אהב את תחושת השייכות, את האחווה הבלתי מתפשרת עם חבריו, ואת המשמעת והמסגרת שסיפק הצבא. הוא נהג לומר שצריך להילחם "עד הניצחון", משפט שהפך למוטו אישי ולסמל המאבק שלו. הוא הרגיש מחויבות עצומה כלפי מפקדיו וכלפי חבריו, ופיתח קשרים אמיצים וחברויות קרובות, כאלה שנוצרות רק בתוך עוצמות של שירות קרבי. "גולני היה הבית הראשון, ואנחנו היינו הבית השני", אמרה אימו, והביטוי הזה שיקף את עומק הקשר שלו למסגרת הצבאית ולחבריו. אביו הוסיף, בחיוך ובגאווה, "הוא היה יותר 'מורעל' ממני", כשהוא מתייחס ללהט ולמסירות שבהם שלו התייחס לשירותו. "הוא אהב מאוד את החבר'ה בבסיס, את החיים בבסיס", סיכם אביו את תחושותיו.

הוריו של שלו היו מעורבים מאוד במהלך שירותו, ועקבו בדאגה ובהערכה אחר התקדמותו והישגיו. הם היו עוגן בחיים הצבאיים התובעניים, תמיד זמינים להקשיב, לייעץ ולתמוך. שלו נהג לשתף את אביו בקורות אותו בצבא, לספר חוויות, להתייעץ על דילמות ועל אתגרים. השיחות ביניהם היו עמוקות וכנות, שיחות של אב ובן, לוחם ולוחם. אימו, אווה, ליוותה אותו בדאגה אינסופית במשך כל השנה ועשרה חודשים ששירת. היא ידעה את זמני תורנויות השמירה שלו, וכשהיה בתורנות, הקפידה להישאר ערה, כמוהו, כאילו נוכחותה הערה מעניקה לו כוח ותמיכה מרחוק. הקשר ביניהם היה עמוק וייחודי, מתוך הבנה הדדית, ורווי בדיחות פרטיות שרק שניהם הבינו. אימו, מתוך אהבה עזה ורצון להיות קרובה אליו בכל דרך אפשרית, קעקעה על ידיה תכנים הקשורים לבנה: את המילים "עד הניצחון" שנהג לומר, את סמל העץ של גולני, את תאריך גיוסו, את שם הפלוגה ועוד. בתגובה, שלו, שאהב את אימו אהבת נפש, קעקע על גופו את המשפט המרגש: "גם כשמסתער קדימה, את איתי, יא אימא". הקעקוע הזה היה סמל לקשר הבלתי ניתן לניתוק ביניהם, ברית של אהבה ותמיכה שחרגה מגבולות המילים.

במהלך שירותו הצבאי, חווה שלו התקרבות משמעותית לדת ולמסורת. הוא החל להתפלל, להניח תפילין, ולמצוא נחמה ומשמעות עמוקה בחיבור לרוחניות. כל אימת שהזדמן לו, ביקר בבית הכנסת במושב כדי להשלים מניין, וייחס לכך חשיבות רבה. הוא לא עשה זאת מתוך הכרח, אלא מתוך בחירה פנימית, מתוך רצון להתחבר לשורשים ולמסורת. רב היישוב סיפר כי בכל פעם ששלו נכנס לבית הכנסת, בפניו המאירות ובחיוכו הרחב, הוא האיר את בית הכנסת כולו. נוכחותו הייתה בעלת עוצמה שקטה, שהשפיעה על כל מי שהיה בסביבתו.

כאשר יצא שלו לחופשות בסופי שבוע מהשירות המפרך, הוא אהב לצאת עם חבריו לטיולים באופנועי שטח. זו הייתה דרכו להתנתק מהשגרה הצבאית, לשחרר קיטור ולחוות חופש וריגוש. בימי שישי בבוקר, לפני הרכיבה, הם התאספו במקום קבוע ליד המושב, פינת חמד ממנה נשקף נוף עוצר נשימה של שדות עמק יזרעאל הפרושים לפניהם. הם ישבו, שתו קפה מהביל, דיברו על החיים, צחקו, והשקיפו על המרחבים הירוקים, מוקפים בשקט של הטבע. שלו לא ויתר אף פעם על הפגישה הזאת, על ההתרגעות בחיק הטבע, שהייתה עבורו מרפא לנפש אחרי שבועות של שירות אינטנסיבי ותובעני. רעש המנועים, אדרנלין של רכיבה בשטח, ותחושת הרוח על הפנים, היו דרכו לחוות את החיים במלוא עוצמתם. גם אחיו הצעיר, רון, נדבק באהבתו לאופנועים והתלווה אליו לטיולים, מה שחיזק עוד יותר את הקשר המיוחד ביניהם ויצר זיכרונות משותפים בלתי נשכחים. לקראת ראש השנה תשפ"ד, רגע לפני סיום שירותו במוצב פגה, הגשים שלו חלום קטן נוסף וקנה אופנוע שטח משוכלל וחדשני יותר. הוא התרגש מאוד, והזמין את אימו להצטרף לטיול השטח הבא שיערוך עם חבריו, הבטחה שריחפה באוויר כמשהו שיש לצפות לו. הוא הספיק להכין את האופנוע לרכיבה, לבדוק את כל המערכות, לנקות ולצחצח אותו, ואחסן אותו בזהירות ליד הבית, ממתין לרגע המתאים לצאת לדרך.

ימי חג הסוכות תשפ"ד היו ימי ציפייה עבור שלו וחבריו. נותרו להם שבועיים בלבד עד לסיום השירות בבסיס פגה, ומעבר להמשך שירות באזור אחר. האוויר היה מלא בתוכניות לעתיד, בציפייה לשלב הבא בחיים, בתחושה של סוף תקופה משמעותית ותחילתה של חדשה. הם היו צעירים, מלאי חיים, עם חלומות ותקוות, והימים האחרונים במוצב עברו עליהם בתערובת של געגועים הביתה וקשרי אחווה עמוקים שהתהדקו לקראת הפרידה הזמנית.

אך כל התוכניות והחלומות נגדעו באחת בבוקר שבת, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, ה-7 באוקטובר 2023. בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים על ישראל. תחת חסות של ירי מסיבי של אלפי טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ, חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית. הם פשטו על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, טבחו במבלים במסיבת הטבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, תקפו בסיסי צה"ל ופגעו באזרחים תמימים שעברו בדרכים. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, ביצעו בהם פשעים כבדים, חטפו מאות ישראלים לרצועת עזה, והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר הנורא הזה, החלה מלחמה.

באותו בוקר, במוצב פגה, שבו שהו אז עשרים וחמישה לוחמים, נשמעו אזעקות חזקות וירי רקטות בלתי פוסק. שלו היה באותה שעה בסיור בוקר שגרתי, בודק את הגזרה, כשהשקט המופרע לפתע פינה את מקומו לכאוס. בהוראת מפקד המוצב, הוא נקרא להיכנס עם כולם למרחב המוגן שבחדר האוכל. הלוחמים נכנסו למרחב, מנסים להבין את גודל האירוע, את היקף המתקפה. לאחר רבע שעה מורטת עצבים, התקבלו התרעות ראשונות על חדירת מחבלים דרך הגבול, וקולות ירי עזים נשמעו במוצב עצמו, קרובים ומאיימים. הבהלה החלה לחלחל, אך שלו, כהרגלו, שמר על קור רוח, מנסה להרגיע את חבריו ולהתכונן לבאות.

אביו של שלו, אבשלום, התעדכן בחדשות המטרידות ונתקף דאגה עמוקה לבנו. הוא שלח לו הודעת טקסט קצרה, נואשת, שואל לשלומו. שלו, בתוך הכאוס והלחימה שהחלה להתפתח, ענה לו במהירות: "הכול בסדר". מילים קצרות, מרגיעות, שנשלחו מתוך רצון לחסוך דאגה מהוריו, אולי מתוך אמונה אמיתית שזה אכן המצב, או מתוך ניסיון לשדר ביטחון לעצמו ולסביבתו. כעבור שעתיים, החל גל שני של ניסיון פלישה למוצב, והפעם הוא היה עז ואלים הרבה יותר. המחבלים ירו טילי כתף וזרקו רימונים לעבר המוצב, מנסים לפרוץ את ההגנות. המפקד וכמה לוחמים יצאו מהמרחב המוגן, נלחמו באומץ לב תחת אש כבדה, וחיסלו עשרות מחבלים, עד שנפלו בקרב, מגינים בגופם על חבריהם.

בשעה 10:14 בבוקר, בעיצומו של הקרב, שלחה אימו של שלו הודעה נוספת, שואלת שוב מה קורה. שלו כתב לה, "הכול בסדר, תכף מתקשר", והוסיף ארבעה לבבות אדומים. זו הייתה ההודעה האחרונה שהתקבלה ממנו. ארבעת הלבבות האדומים, סמל לאהבה ולחיבור עמוק, הפכו למצבה דיגיטלית, עדות אחרונה לקשר המיוחד ביניהם, רגע לפני שהכול השתנה.

לאחר שכשלו ניסיונותיהם של המחבלים לחדור לחדר האוכל, עקב ההגנה העזה של הלוחמים שהתבצרו בפנים, החליטו המחבלים לשנות טקטיקה. הם הבעירו מזרנים שהיו במוצב, הצמידו אותם לחדר האוכל, והחדר התמלא במהירות בעשן סמיך וחונק. הלוחמים בפנים נאבקו בקושי לנשום, העיניים שרפו, והראות הפכה כמעט לאפסית. בתוך הכאוס המוחלט הזה, הלוחמים סיפרו ששלו תפקד בקור רוח מדהים, כמו תמיד. הוא לא נראה לחוץ במיוחד, אלא שמר על צלילות מחשבה, מנסה למצוא פתרון, להבין את המצב, ולשדר ביטחון לחבריו. בשעה 13:00, כשהעשן הלך והתעבה והסכנה הפכה מוחשית, קיבל שלו החלטה אמיצה וגורלית. הוא החליט לצאת מחדר האוכל ולהילחם במחבלים, במטרה להציל את חבריו הלכודים בפנים. הוא לא יכול היה לשאת את המחשבה שהם יחנקו או ייהרגו בתוך העשן, והבין שזו הדרך היחידה לשנות את מהלך הקרב.

כמה לוחמים, שהבינו את גודל השעה ואת תעוזת ההחלטה, יצאו איתו. יחד, הם החלו בלחימה עיקשת, בקרבות פנים אל פנים מול עשרות מחבלים. הקרב היה עקוב מדם, קשה ואכזרי. הם הסתערו ללא חת, נחושים להגן על הבית, על חבריהם, ועל המדינה. במשך שעתיים ארוכות, ניהלו שלו וחבריו קרב גבורה עילאי. הם הרגו מחבלים רבים, הדפו את המתקפה, וסיפקו לחבריהם שבתוך חדר האוכל את הזמן היקר לו היו זקוקים כדי לשרוד. בקרב הזה, מול כוחות עדיפים בהרבה, נפלו שלו וחבריו. הם נהרגו בהגנה על חייהם של אחרים, בבחירה אולטימטיבית להקרבה עצמית. הלוחמים שנותרו בחדר האוכל סיפרו שבתום ההסתערות של שלו וחבריו, העשן החל להתפוגג, ובחוץ השתרר שקט. הם המתינו עד לחילוצם, כשהם יודעים היטב שבהחלטתו האמיצה, לצאת ולהילחם ללא חת, הציל שלו את חייהם. הוא נתן להם את הסיכוי לחיות, במחיר חייו שלו. מלבד שלו, נפלו על הגנת המוצב עוד שלושה-עשר לוחמים גיבורים.

הידיעה על נפילתו של שלו הגיעה למשפחתו בדרך הקשה ביותר. אימו סיפרה בכאב שאין לו סוף: "בשבת בצוהריים פשוט הרגשתי שהנשמה שלי יוצאת, שאני לא מצליחה לנשום, ואמרתי, זה הרגע, הגיבור שלי כבר לא יחזור". היא ישבה בחצר הבית במשך שלושה ימים, ממתינה, מתפללת, מקווה נואשות לבשורה אחרת. כשקצין וקצינה יצאו מהרכב והתקרבו לבית, היא ידעה. "אני כבר יודעת, אצלי בדלת לא דופקים", אמרה להם, וקיבלה את הבשורה המרה ביותר בחייה. סמל שלו ברנס נפל בקרב ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023. בן עשרים בנופלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין במושב כפר ברוך, ליד אדמת העמק שכה אהב, והותיר אחריו הורים שבורים, אח ואחות כואבים. לאחר נפילתו, הועלה לדרגת סמל ראשון, כהוקרה על גבורתו ומסירותו.

הכאב על לכתו של שלו היה בלתי נסבל, אך זכרו והמורשת שהותיר אחריו המשיכו להאיר את דרכם של הקרובים לו. אימו, אווה, כתבה לו מילים מרגשות ועמוקות, שחשפו את עוצמת הקשר ביניהם ואת נוכחותו המתמשכת בחייה: "לפני כמה ימים חשבתי שאני גיבורה. פתחתי את הבושם שלך והתחלתי לרסס בחדר. לפני שהתחלתי בכלל להריח, שמעתי אותך: 'גבירתי, מה את אומרת? את מרססת 70 יורו בשנייה... יפה לך! אני מסתכלת עלייך והדמעות זולגות וזולגות, ואני שומעת אותך, והפעם אני בוחרת לא לצחוק כי אני יודעת שזה מעצבן אותך, ואני אפילו יודעת כבר מה את מתחילה למלמל. אני מכירה אותך הכי טוב בעולם. אז בבקשה ממך, בפעם הבאה אל תחפשי הרפתקאות. מה שלא עושה לך טוב, אל תעשי. בבקשה ממך, תלמדי להקשיב'. ואני בוחרת להקשיב לך. אין סיכוי שאני נוגעת שוב בבושם. לרגע הריח בחדר החזיר אותי לימים היפים, לימים שאני חולמת שיחזרו, ואתה יודע, אני מרגישה בעצמות שלי שאנחנו ניפגש. אין סיכוי שאתה משאיר אותי ככה". המילים הללו, רוויות באהבה, בגעגועים ובכאב, משקפות את הפגיעות וההומור שביניהם, את הקשר הבלתי ניתן לניתוק שחצה את גבולות החיים והמוות.

חבריו של שלו וקרוביו ספדו לו במילים שמבטאות את גודל האבדה ואת עוצמת ההשראה שהיה. אופיר, חברה קרובה, ספדה לו כשסיפרה שבחרה לקרוא לבתה שזה עתה נולדה, שלו. "אני בטוחה ששלו תגדל היא תהיה טובה וצנועה כמוך", אמרה, "בחרתי להעניק לה את השם שלו גיבור ישראל וזאת זכות גדולה עבורי, תודה שלו בזכותך אנחנו בחיים". השם שלו, שניתן לילדה החדשה, הפך לסמל של המשכיות, של תקווה ושל הנצחה חיה. יהל, חבר נוסף, ספד אף הוא: "אוהב אותך, שלו. אתה גיבור ותמיד תהיה גיבור. נדאג להנציח אותך בכל מקום ולדאוג שידעו את שמך בכל מקום. גיבור ישראל, תודה על הזכות לחיות פה בזכותך! אתה הצלת חיי אדם". המילים הללו, שנאמרו מדם ליבו, מבטאות את עוצמת הגבורה שבה פעל שלו, ואת ההכרה העמוקה בכך שמעשיו הצילו חיים.

זכרו של שלו ממשיך להאיר ולשמש מגדלור של גבורה, נתינה ואהבת אדם. המשפחה, שאיבדה בן יקר, שוקדת על פרויקטים להנצחתו, מתוך הבנה שרוחו של שלו חייבת להמשיך ולפעום. לעילוי נשמתו, הם החלו בכתיבת ספר תורה, שיוכנס לבית הכנסת במושב כפר ברוך, המקום שבו גדל והתפלל, ושבו האיר את בית הכנסת כולו בחיוכו. כמו כן, יזמה המשפחה נטיעת עצי זית לזכרו של שלו, סמל לשורשיות, לשלום ולחיבור לאדמה. הם גם ארגנו טורניר כדורגל, תחת הכותרת המרגשת "האור שלך ימשיך להאיר", שאיחד חברים ובני משפחה סביב אהבתו לספורט ולחיים. אימו של שלו, באומץ לב שאין כדוגמתו, נפגשת עם תלמידים בבתי ספר ועם ילדי גנים, ומספרת להם את סיפורו של בנה, על מורשתו ועל גבורתו, כדי שזכרו לא יישכח וילמד דורות שלמים על אהבת המולדת והנתינה. הזמר דניאל בן חיים נפגש עם אימו של שלו, ושר איתה את "אהבה חולה", השיר שאהבה לשיר עם בנה, מתוך רצון להמשיך את המנגינה שנקטעה. ברשת הפייסבוק הוקם דף הנצחה, "זוכרים את שלו ברנס גיבור ישראל", ועמוד זיכרון מפורט נפתח באתר remember.bio, המאפשר לכל מי שרוצה להעלות זיכרונות ותמונות שלו. שלו ברנס, סמל ראשון, בן עשרים בנופלו, נצרב בתודעה הישראלית כגיבור, כלוחם אמיץ, כבן ואח אוהב, וכחבר נפלא, שהיה מוכן להקריב את היקר מכל למען חבריו ולמען הגנת המדינה. סיפור חייו, שנקטע באכזריות, הוא סיפור של גבורה אנושית, של ערכים, ושל אהבה עמוקה לארץ ולאדם, והוא ימשיך להדהד ולהאיר את דרכנו בתחושה של תקומה וגאווה ישראלית.