שחר כהן מבטח

בשעה שש ודקות של בוקר יום שישי, כ"ב בתשרי תשס"ב, עשרים ושלושה בספטמבר 2001, נולד שחר כהן מבטח בבית החולים בכרמיאל, העיר שתהפוך לביתו ותעצב את נופיו. הוא היה בנם הבכור של שירה, עובדת סוציאלית שחייה נשזרו בעשייה למען אנשים המתמודדים עם אובדן ושכול, וארז, וטרינר שרגישותו לחיים התבטאה לא רק בטיפול בבעלי חיים, אלא גם בחיים המשפחתיים. הבית בכרמיאל, אליו עברה המשפחה שמונה שנים קודם לכן ממושב ישרש, קיבל את פניו בשמחה גדולה, והוא הפך מיד למרכז עולמם של הוריו. בתוך שנים ספורות הצטרפו אליו אחותו דריה ואחיו הצעיר רוני, והבית התמלא בצחוק, המולה ובשגרת יומיום של משפחה צעירה ותוססת. שחר גדל בבית שבו ריח ספרי הרפואה של אביו התערבב בניחוח העשבייה הרעננה שדבקה בבגדיו אחרי יום עבודה, ובצליל שיחות הטלפון של אמו, שהיו לעיתים שקטות ומהורהרות, ולעיתים מלאות חמלה עמוקה, שיחות שנגעו בליבת החוויה האנושית של כאב ותקווה. הוא למד מגיל צעיר על חשיבות הנתינה, על הרגישות לזולת, ועל הקשר העמוק שבין אדם לסביבתו, בין אם זו משפחתו או בעלי החיים שפגש במרפאת אביו.

ילדותו של שחר בכרמיאל הייתה רצופת חוויות וצבעים, כמו שטיח ארוג בחוטים רבים. הוא החל את דרכו בבית הספר היסודי "הרעות", שם שמו של המוסד שיקף כבר אז את אחד הערכים המרכזיים שעיצבו את אישיותו. הוא היה ילד שובב, מלא חיים, עם ניצוץ של קסם בעיניים, אך גם ביישן ושקט לעיתים קרובות. הוא לא היה הילד שצווח בקול רם כדי למשוך תשומת לב, אלא זה שזכה ללבבות של כולם בזכות טוב ליבו שקרן ממנו באופן טבעי. מירי, המחנכת שלו בתיכון "אורט פסגות", שם למד בהמשך, זכרה אותו כמי ש"נכנס ללבבות של כולם בזכות טוב ליבו, הנתינה הרבה וערך הרעות שקדם אצלו להכול." היא תיארה אותו כילד שקט, אך כזה שאי אפשר היה להתעלם ממנו. הוא היה תמיד הראשון להתנדב בטיולים השנתיים, כשהאוטובוס המלא בתלמידים עצר בשולי הדרך ההררית, והילדים החלו לפרוק את הציוד. שחר היה זה שקפץ ראשון, כתפיו הרחבות כבר אז נכונות לשאת את הציוד הכבד, את תיקי הגב המלאים במזון ושתייה, את ציוד העזרה הראשונה. הוא סייע לחבריו במעברים הקשים, מושיט יד למי שמעד על שביל האבנים, מציע בקבוק מים למי שפניו האדימו מהמאמץ. הרעות, אצלו, לא הייתה סיסמה, אלא דרך חיים יומיומית, פרקטית, שקטה אך עוצמתית.

אחד התחביבים המרכזיים שעיצבו את עולמו כילד היה הכדורגל. הוא הצטרף לחוג הכדורגל של קבוצת "מכבי חיפה" בכרמיאל ומהר מאוד התגלה כשוער מצטיין. עמידה בין הקורות, היכולת לחסום את הכדור המתקרב במהירות, הריכוז המוחלט, כל אלו היו פעולות שדרשו ממנו לא רק כוח פיזי אלא גם קור רוח וראיית משחק. הוא אהב את המתח שבאוויר לפני בעיטת עונשין, את קריאות העידוד של חבריו לקבוצה, את תחושת הסיפוק אחרי הצלה מרהיבה. אהבתו לקבוצה הירוקה הפכה אותו לאוהד מושבע, והוא נהג להגיע עם אביו, ארז, לכל משחקי הבית באצטדיון סמי עופר, ואף למשחקי חוץ רבים. זיכרונות רבים נצרבו בו מהיציעים הרועשים, מריח הנקניקיות והבירה שנדף באוויר, מצבעי הירוק-לבן הממלאים את האצטדיון, ומקריאות השמחה או האכזבה ששטפו את הקהל. עבור שחר ואביו, המשחקים היו הרבה יותר מסתם אירוע ספורט; הם היו זמן איכות משותף, בילוי של אב ובנו, רגעים של התרגשות, מתח וחיבור עמוק, שחיזקו את הקשר ביניהם. הוא היה יושב לצד אביו, מתבונן בדשא הירוק ובהמונים המשולהבים, וחש תחושת שייכות עזה, חלק ממשהו גדול יותר.

עם סיום לימודיו בתיכון "אורט פסגות", שם למד במגמת קולנוע והיה נער סוער ועצמאי, עמד שחר בצומת דרכים. הוא חש צורך עמוק בהתפתחות אישית, במציאת משמעות ובחיבור מחודש לעצמו ולסביבתו. הבגרויות, שהיוו עבורו אתגר לא פשוט, הסתיימו בהצלחה, אך הוא ידע שיש בו פוטנציאל גדול יותר ממה שהצליח לממש עד כה. החלטתו להצטרף למכינה הקדם-צבאית החצי-שנתית "מעשה בגליל" בטבריה הייתה נקודת מפנה משמעותית. הוא בחר לדחות את מועד הגיוס כדי לנצל את הזמן למען מטרה כפולה: ירידה דרמטית במשקלו – ארבעים קילוגרמים, והעלאת הפרופיל הצבאי לרמה שתאפשר לו לשרת ביחידה קרבית משמעותית. התכנים במכינה, ששילבו לימוד, עשייה חברתית וחיבור לטבע, עניינו והלהיבו אותו עד מאוד. הוא מצא את עצמו שקוע בקריאת ספרים רוחניים, בשיחות עומק עם חבריו למכינה ומדריכיו, ובתרגילים פיזיים מפרכים. כל בוקר, עוד לפני שהשמש טיפסה מעל הרי הגליל והאירה את הכנרת, שחר כבר היה על הרגליים. הוא היה יוצא לריצות ארוכות בשבילים מפותלים, כשהאוויר הקריר של הבוקר ממלא את ריאותיו, וזיעה קרה נוטפת ממצחו. המאמץ הפיזי היה חלק מתהליך עמוק של משמעת עצמית והתמודדות, שבו למד להכיר את גבולותיו ולפרוץ אותם. הוא היה מגיע חזרה, עייף אך מרוצה, מוכן ליום של לימוד והעמקה.

בחודשים הספורים שבילה במכינה, שחר עבר תהליך מואץ של התבגרות והתעצבות. הוא נהנה לצאת ולגלות מעיינות נסתרים ומקומות חדשים ויפים בגליל, לטייל לבדו או עם חברים, כשפק"ל קפה תמיד איתו. הוא היה אומר לקרוביו "אני הולך לשבע-שמונה שעות בחוץ," והיה מתנתק מהכול, שקוע בשלווה של הטבע. הוא אהב את המגע של האדמה תחת כפות רגליו, את צליל המים המפכים במעיין, את ריח עצי האקליפטוס והפריחה העונתית. רגעים אלה של התבודדות בטבע היו עבורו מרחב של שקט ובהירות, שבו יכול היה להתחבר לעצמו, לחשוב, ולהגיע לתובנות עמוקות על החיים, על משמעות ועל ייעוד. הוא למד להקשיב לקולו הפנימי, לזהות את הכוחות המניעים אותו, ולבנות מתוכו אישיות חזקה ויציבה יותר. בסוף המכינה, ניגש לוועדה רפואית בלשכת הגיוס, ועם ההודעה על עדכון הפרופיל הצבאי שלו לרמה הגבוהה ביותר – פרופיל 97 – הוא חש גאווה ואושר עילאיים. זה היה רגע שיא עבורו, הוכחה לכוח הרצון והנחישות שלו. רבים מחבריו סיפרו מאוחר יותר כי הנחישות והמחויבות שלו להשגת המטרה נתנו להם השראה וכוח לעשות שינויים בחייהם שלהם, ללכת בעקבותיו ולפרוץ דרכים חדשות.

ב-21 במרץ 2021, ביום אביבי ובהיר, התגייס שחר לצה"ל, כשהוא מחושל ובטוח בדרכו. הוא בחר לשרת בחיל השריון, בדומה לסבו איתן, דודו גילי, ודודתו ניצן, שהיו גם הם שריונרים. זו הייתה לא רק בחירה מקצועית, אלא גם סוג של מסורת משפחתית, שחיברה אותו לשורשים ולמורשת של עשייה וביטחון. הוא הוצב כטען-קשר בפלוגת "מגן", גדוד 9, חטיבה 401, הידועה גם בשם "עוצבת עקבות הברזל". כבר מהרגע הראשון, בלט שחר ביכולותיו המרשימות, בקור רוחו ובכישרונו הטכני. הוא למד במהירות את מורכבות המערכות בטנק, את התיאום הנדרש בין אנשי הצוות, ואת החשיבות הקריטית של כל תפקיד. הוא הפך להיות חלק בלתי נפרד מצוות הטנק, ומהר מאוד נבחר לתפקיד משמעותי עוד יותר – חלק מחפ"ק המג"ד, חוליית הפיקוד הקדמית המתלווה למפקד הגדוד. זו הייתה עדות לאמון הרב שניתן בו, ליכולת שלו לתפקד תחת לחץ, ולקור הרוח שהפגין.

תפקידו בחפ"ק המג"ד היה תובעני ומורכב, אך שחר מילא אותו בצורה מעוררת הערכה, בטבעיות וברוגע. הוא היה חלק משמעותי מהצוות, עין בוחנת, אוזן קשבת, וידיים זריזות. הוא היה זה שדאג לתקשורת רציפה, לעיתים תחת אש, וזה שטיפל במערכות הטעינה של התותח, כשהוא מתמרן במרחב המצומצם של הטנק. בתוך הקפסולה המשוריינת, שריח סולר, אבק ומתכת חרוכה דבק בקירותיה, שחר מצא את מקומו. הוא שמר על קשר הדוק עם חבריו מהפלוגה, והיה אחד האנשים האהובים והמוערכים בגדוד כולו. חיוכו הרחב, הומורו השקט, ונכונותו לעזור לכל אחד הפכו אותו לדמות מרכזית, עוגן של אנושיות בתוך השגרה הצבאית התובענית. הוא ידע למצוא את המילה הנכונה ברגע הנכון, להרגיע את הרוחות, ולשמור על מורל גבוה גם ברגעים קשים.

במהלך השירות הצבאי, בין אימון לשטח, בין מגדל למוצב, שחר מצא גם את האהבה. דרך הרשתות החברתיות, אינסטגרם, הוא הכיר את אודיה. הקשר ביניהם התחיל בשיחות ארוכות לתוך הלילה, בהודעות מצחיקות ומרגשות, ומהר מאוד התפתח לאהבה גדולה, אמיתית ועמוקה שמילאה את שניהם באושר עצום. הם החלו לצאת בספטמבר 2022, והאהבה הזו נתנה לו כוח ומשמעות נוספת לחיים. הם חלמו על עתיד משותף, תכננו טיולים, דמיינו את חייהם יחד באזרחות. בכל סופי השבוע שבהם יצא הביתה מהצבא, ניצל שחר כל רגע פנוי בשביל לבלות עם המשפחה והחברים. כשהייתה אודיה נשארת שבת בבסיס, הוא נהג לבלות עם חבריו ביום חמישי, אבל בשישי בבוקר, עוד לפני שהשמש עלתה במלוא עוזה, הוא כבר היה בדרכים. נסיעה של כשלוש שעות לכל כיוון, שבסופה חיכתה לו אודיה, חיוכה הרחב מקבל את פניו. הוא עשה את הדרך הארוכה הזו כדי להספיק להיות איתה זמן רב ככל האפשר לפני ארוחת הערב המשפחתית של יום שישי, שהייתה קודש קודשים בביתם. בדרך חזור, הנסיעה כללה תמיד עצירה לביקור אצל סבא וסבתא, שחיכו לו בכיליון עיניים, ולעיתים גם עצירה קצרה במעיין כלשהו בדרך, כדי לטעון מצברים, לשתות קפה שחור מהביל ולשאוף אוויר צח, רגעים קטנים של נחת ושקט לפני החזרה לשגרה.

לאורך שנותיו במכינה ובצבא, עבר שחר תהליך מעמיק של התבגרות והתפתחות אישית. מנער שובב וסוער שהשקיע את המינימום האפשרי בלימודים, הוא הפך לגבר צעיר, בוגר ואחראי, בעל מודעות עצמית גבוהה ונחישות להשיג את יעדיו ולהגשים את מטרותיו. הוא למד לקום מוקדם בבוקר, עוד לפני עלות השחר, כשהעולם עדיין שקט ורדום. הוא היה מקדיש את השעות הראשונות של היום לקריאת ספרים רוחניים, לעיסוק בספורט וללימוד עצמי, כשהוא מציב לעצמו מטרות ומשיג אותן בהצלחה. אביו, ארז, סיפר כי במהלך השבעה, חברים רבים של שחר הגיעו וסיפרו כי קיבלו השראה עצומה ממנו, וכי הנחישות והדבקות שלו במטרה נתנו להם את הכוח לעשות שינוי בחייהם. הוא היה מודל, דוגמה אישית, אדם שחי על פי עקרונותיו וערכיו, ושאף תמיד להפוך לגרסה הטובה ביותר של עצמו.

בתחילת ספטמבר 2023, כשהשירות הצבאי התקרב לסיומו המתוכנן בנובמבר, יצא שחר לחופשת שחרור. הוא היה מלא תוכניות וציפייה לקראת חיי האזרחות שבפתח. הוא נרשם לקורס בנושא מטבעות וירטואליים, תחום שריתק אותו, ולמד בשקדנות, מנתח גרפים ומבין לעומק את המנגנונים הכלכליים החדשים. הוא קרא את הספר "הנזיר שמכר את הפרארי שלו" מאת רובין שארמה, והתחבר מאוד למסריו על משמעות החיים, על אושר פנימי ועל הגשמה עצמית. הספר הזה, על רעיונותיו העמוקים, חיזק את דרכו האישית והרוחנית, והעמיק עוד ועוד במסע ההתפתחות והחיבור העצמי. הוא ואודיה חזרו זה עתה מחופשה רומנטית בקפריסין, וחלמו על קורס צלילה שקיבל ליום הולדתו, על טיולים נוספים, ועל בניית הקן המשותף שלהם.

ב-23 בספטמבר 2023, בדיוק שבועיים לפני שהחיים השתנו לבלי הכר, חגג שחר את יום הולדתו העשרים ושתיים. באותו יום, הוא כתב לעצמו ברכה, מילים שהפכו לימים למעין צוואה, עדות עמוקה לאופיו ולפילוסופיית חייו: "אני מאחל לך שתמשיך בדרך שלך, זה בסדר אם טועים לפעמים. כשיש נפילות – זה כישלון רק כשנכנעים. אז תלמד מהכול ותמשיך להפוך להכי טוב שאתה יכול כל פעם מחדש, אני יודע שבחיים לא האמנת שתגיע לאיפה שאתה הולך, אז תאמין לי שיש לך עוד ים להגיע אליו ואל תשכח להנות מהתהליך ומכל רגע. המטרה לא ידועה אז תהנה מהדרך, ומכל עץ, שביל, אבן ומכשול. אז סומך עליך ואוהב מאוד. אני מעריך אותך ממש, אתה השראה. שנה טובה ומלאה בשפע, טוב וחיוביות". במילים אלו, שחר ביטא את תמצית אישיותו – נחישות, אופטימיות, יכולת ללמוד מטעויות ואהבה עמוקה לחיים ולמסע עצמו, ללא קשר ליעד הסופי. הוא היה מוכן, יותר מתמיד, לפרק הבא בחייו, לחוות את העולם במלואו, להגשים את חלומותיו ולחיות חיים מלאים ומשמעותיים.

ואז הגיע הבוקר ההוא. שבת, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023. השעה הייתה שש וחצי בבוקר כשקולות האזעקות קרעו את השקט של הבוקר החגיגי, וזמן קצר לאחר מכן החלו להגיע הדיווחים הראשונים על חדירת מחבלים. ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע אכזרית על ישראל. מטחים כבדים של טילים ורקטות נורו מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ, ובחסותם חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית. הם החלו במסע רצחני על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, על מבלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו באכזריות כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, ביצעו בהם פשעים נוראיים. הם חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר זה החלה מלחמה, ששינתה את פני המדינה.

שחר, שהיה בחופשת השחרור שלו, התעורר לקול האזעקות ולחדשות המזעזעות. לבוש אזרחי, עם תוכניות אזרחיות לנגד עיניו, הוא קיבל את שיחת הטלפון ששינתה הכול. "הקפצה ליחידה," נאמר לו בקצרה. בלי היסוס, בלי שאלה, הוא ידע את מקומו. הוא נפרד מאודיה, מהוריו, מדריה ורוני, בחיבוק חזק, עם הבטחה לחזור במהרה. הכינוס הראשוני של גדודו נערך ברמת הגולן, שם החלו להתארגן מחדש, לבדוק ציוד, לתדלק טנקים. אך יום למחרת, נשלחו הכוחות לשטחי הכינוס הסמוכים לאזור עוטף עזה, במטרה להתכונן לכניסה קרקעית לרצועה, להשיב מלחמה שערה. בדרך לשטחי הכינוס, בתוך האוטובוס הצבאי הגדוש בלוחמים שקטים, כשהנוף המוכר של הארץ חולף במהירות מבעד לחלון, שחר כתב למשפחתו פתק. מכתב פרידה, על גבי הטלפון הנייד שלו. את הפתק המצמרר גילתה המשפחה בטלפון רק לאחר נפילתו, והמילים הדהדו בעוצמה שלא תתואר:

"אני לא ארחיב במילים כי אני לא מאמין בדברים האלה, יש לי רק בקשה אחת. אם קורה לי משהו, אני מבקש שתמשיכו בדרך שלכם, להנות מהחיים היפים והטובים ולעשות דברים שעושים לכם טוב ולעולם, לחשוב חיובי ולחיות חיים ממלאים ומספקים. ממליץ לקרוא 'הנזיר שמכר את הפרארי שלו' וספרים בסגנון ולפתח מנטליות ותודעה. זה בסדר להתאבל, אבל זאת המציאות וצריך לקבל את זה, וגם על דברים כאלה להסתכל כשיעור/ התמודדות/ איך שתקראו לזה. תודה על הכול ועל כל מה שעברנו, אני מעריך ואוהב מאוד, אלווה אתכם תמיד". מילים אלו, שנכתבו בבהירות ובקור רוח יוצאי דופן, שיקפו את עומק תובנותיו, את השלווה הפנימית שהשיג, ואת אהבתו הבלתי מתפשרת למשפחתו ולחיים עצמם. הוא לא כתב אותן מתוך ייאוש, אלא מתוך הבנה עמוקה של מעגל החיים והמוות, ומתוך רצון עז להעניק למשפחתו כוח להמשיך, גם אם הוא לא יהיה שם פיזית.

אחרי מספר שבועות של אימונים אינטנסיביים והכנה קפדנית בשטחי הכינוס, שכללו תרגול תרחישי לחימה, תדלוקים, וטעינת תחמושת, נכנסו הכוחות ללחימה קרקעית ברצועת עזה. שחר, כטען-קשר בחפ"ק המג"ד, היה חלק מהכוח החודר, בחוד החנית של ההתקפה. שלו, אחד מחבריו של שחר לטנק, סיפר על התחושות שליוו אותם ברגעים שלפני הכניסה: "אנחנו היינו בקדמת הכוח... לאורך כל הציר הותקלנו במחבלים, ירי צליפה ונ"ט (טילים נגד טנקים)... המתח היה גדול גם בצוות הטנק, כשהבנו שלא משחקים פה, אך גם עם המתח והפחד, היינו מסתכלים אחד על השני ותמיד שחר היה מגניב לי איזה חיוך או קריצה מעבר לתותח של 'הכול יהיה טוב'...". בתוך חלל הטנק הצפוף, שריח אבק שריפה ואדמה לחה התערבב באוויר הדחוס, שחר היה עוגן של יציבות. צליל המנוע העוצמתי, רעש הזחלים שחורקים על הקרקע, קולות היריות והפיצוצים מחוץ, כל אלה יצרו סימפוניה כאוטית של מלחמה. ושחר, בתוך כל זה, שמר על קור רוחו, על חיוכו המרגיע, על המבט המלא ביטחון שעבר בין חברי הצוות.

ברגעים האחרונים, לפני שמקבלים אישור מהמח"ט להמשיך להתקדם אל עבר המטרה, כשכל העיניים היו נשואות אל המפקד, ומתח עצום ריחף באוויר, שחר נתן צעקת "יאללה!" כזו בקשר. צעקה שהייתה מלאה במורל, באדרנלין, ברבאק שנדרש כדי לפרוץ קדימה. שלו תפס את הבקרים של הטנק, ידיו אוחזות בחוזקה בהגה, ושחר, בזריזות וביעילות, הכין פגזים בין רגליו להטענה מהירה. "וממשיכים בהתקפה. פותחים את הציר וכובשים את המתחם," סיכם שלו. זו הייתה לחימה פנים אל פנים, שבה כל תנועה, כל החלטה, הייתה קריטית. שחר, בתפקידו כטען-קשר, היה העיניים והאוזניים של המג"ד, המוח המקשר בין הפקודות לביצוע, והידיים המזינות את תותח הטנק בפגזים קטלניים. הוא היה שם, נוכח לחלוטין, מקצועי, אמיץ, מגן על חבריו ועל מולדתו.

ביום ראשון, 5 בנובמבר 2023, אחרי עשרה ימים של לחימה אינטנסיבית וחסרת הפוגה, שבהם לא יצר שחר כל קשר עם משפחתו, הוא התקשר אל קרוביו ואהוביו. בתוך המציאות המורכבת והמסוכנת של רצועת עזה, קולו נשמע שמח, מרוצה ומסופק. הוא סיפר שטוב לו עם הצוות, שהאווירה טובה, ושהעבודה שהם עושים חשובה ומשמעותית. הוא הצליח להעביר להם, בשיחה קצרה אך מלאת תוכן, את תחושת השליחות, את המשמעות העמוקה שהוא מוצא בלחימה, ואת הביטחון בכך שהוא במקום הנכון. המשפחה נשמה לרווחה, קולו של בנם האהוב היה מרגש ומעודד. שעות ספורות בלבד לאחר אותה שיחה מרגיעה, בעודם ממשיכים במשימתם בצפון רצועת עזה, נפגע הכוח של שחר מרסיס של פצצת מרגמה שנורתה לעברם. שחר נפצע אנושות, וזמן קצר לאחר מכן, מת מפצעיו. סמל ראשון שחר כהן מבטח נפל בקרב ביום כ"א בחשוון תשפ"ד, 5 בנובמבר 2023. הוא היה בן עשרים ושתיים בלבד בנופלו, עם חיים שלמים לפניו, עם אהבה גדולה, ועם חלומות רבים שנגדעו בטרם עת.

שחר הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין בכרמיאל, העיר בה נולד וגדל, והותיר אחריו הורים שבורי לב, אחות ואח. על מצבתו חקקה המשפחה את המילים מתוך מכתב הפרידה המרגש שהשאיר אחריו: "אני מבקש שתמשיכו להנות ולחיות חיים מלאים ומספקים". מילים אלו, צוואה של אהבה ותקווה, מהוות עוגן למשפחה המתמודדת עם האובדן הבלתי נתפס. אביו, ארז, כתב בצער אינסופי: "שחר, שחרון, שחרוד, בובי, הילד שלי האהוב שלי, שלנו... ילד פרח, מתיקות אין קץ. חכם ונבון, עמוק כאוקיינוס, רוחני ורגיש. הלך לפני שהספיק לחיות באמת. כל כך הרבה תוכניות, כל כך הרבה שאיפות. כל כך הרבה אהבה שנגדעה לה כך פתאום. ילד אהוב שלי. שלנו. אני לא יודע איך אפשר להמשיך מכאן". מילותיו של ארז שיקפו את הכאב העמוק, את תחושת החלל שנפערה, ואת הקושי העצום לדמיין חיים בלעדיו. הוא דיבר על הילד שאהב לטייל, על שיחות הוואטסאפ המשעשעות, על המבט האלכסוני שגילה את אהבתו לדריה ורוני, לאודיה, ועל ההתפעלות המשותפת מהקשרים העמוקים ששחר יצר.

גם אימו, שירה, ספדה לו בכאב עמוק באזכרת גילוי המצבה: "בובי שלי, יושבת לכתוב לך והדמעות מציפות... אני חושבת על כל הדברים שהתחלת לעשות בחודש של חופשת השחרור, על התוכניות שהיו לך, ואומרת לעצמי – ברור שאתה חי, הרי קנינו לך קורס צלילה במתנה ליום ההולדת, הרי רק חזרתם, אתה ואודיה, מקפריסין, ואתם אמורים לבלות עכשיו ביחד ולהתחיל לבנות את החיים שלכם באזרחות...". היא תיארה את המאבק בין התקווה לבין המציאות האכזרית, את גלי הכאב המציפים כשההכרה באובדן עולה. "פניך המחייכות, המאירות, הנוכחות המרגיעה והמווסתת שלך, הקול שלך שמתנגן לו, הדיבור המהיר ולעיתים הלא ברור". שירה דיברה גם על התהליך המואץ שעבר שחר בשלוש השנים האחרונות, על התובנות המעמיקות שהיו לו ביחס לעצמו וביחס לחיים, תובנות שלעיתים לוקח חיים שלמים להגיע אליהן. "ועולה אצלי גאווה גדולה על האדם שגדלת להיות וגם עולה השאלה – אולי ידעת באיזו דרך שהזמן שלך קצוב ושאתה צריך להספיק?... אני יודעת שהנשמה שלך פה איתנו, אני מרגישה אותך כל הזמן ויודעת שצפוי לי עוד מסע ארוך עד שאוכל לקבל את זה, להשלים עם זה... אני יודעת שאתה תעזור לי ולנו ברגעים שבהם יהיה לנו קשה למצוא את הכוח לעשות את זה".

אודיה, בת זוגו, שאהבתם נגעה בשמיים, כתבה: "אהבה שלי, הכרנו בסביבות יולי 2022 והתחלנו לצאת בספטמבר... האהבה שלנו גדולה כל כך, יותר ממה שאוכל לכתוב במילים. הזיכרונות, החוויות, האהבה, יישארו לנצח איתי בלב ובנשמה שלי. היית לי לבן זוג מדהים ובן אדם מדהים אפילו עוד יותר". מילותיה העדינות והכואבות שיקפו את עוצמת הקשר ואת החלל העצום שהותיר אחריו. ענבר, מנהלת החטיבה העליונה ב"אורט פסגות" שבה למד שחר, כתבה: "שחר, ילד אהוב, זה אחד קשה במיוחד... מאז המסע המשותף שלנו לפולין, הפכנו לסוג של משפחה, זר לא יבין זאת. מחנכת ותלמידים שנקשר ביניהם קשר של לב. יש לי אוסף של חיוכים מושלמים שלך, ואוסף של חיבוקים מכל פעם שנפגשנו במקרה, ואוסף של לבבות בוואטסאפ, ואת הדמות המקסימה שלך, עם הגובה והלב הענק והמתוק שלך. תודה על הזכות ללוות אותך בדרך, תודה שנתת לי להיות גם חברה, ותודה על מה שעשית בשבילנו, מקווה שתמיד נהיה ראויים לכך. נוח בשלום ילד אהוב, אתגעגע מאוד".

גם סבו, איתן, שאהבתו לנכדו הבכור הייתה עמוקה ומרגשת, ספד לו בהלוויה במילים נוגעות ללב: "שחר יקר, הנכד הבכור והיקר שלי, אני חייב לך תודה על 22 השנים הנפלאות ביותר שהענקת לי ב-78 שנות חיי. הענקת לי את התואר סבא ונתת לי את האהבה הגדולה ביותר שקיבלתי בחיי. אתה ממשיך ללוות אותי כל יום ולא עוזב אותי לרגע. נשתדל להיות ראויים למורשת שהשארת לנו בהמשך חיינו. הסב האוהב והגאה". מילים אלו, שנאמרו בקול רועד אך בוטח, הדגישו את המורשת העצומה שהשאיר שחר, מורשת של אהבה, נחישות, נתינה וחיבור.

לזכרו ולמען הנצחת דרכו הייחודית, הוקמה עמותת "שחר שלנו", הפועלת באמצעות פרויקטים חברתיים וקהילתיים, וממשיכה את רוח הנתינה והרעות שאפיינה אותו. אחד הפרויקטים המרכזיים שהעמותה מובילה נקרא "למען חבריו", והוא עוסק במתן תמיכה רגשית לחבריהם של הנופלים, מתוך הבנה עמוקה לכאבם ולצורך שלהם בתמיכה. אתר לזכרו נפתח תחת השם remember-shahar, והוא מכיל תמונות, סיפורים וקטעי שמע של שחר, המאפשרים לכל מי שאהב אותו ולמי שרוצה להכיר את סיפורו, לצלול לעולמו. עמוד לזכרו הוקם גם באתר עמותת "מעשה", המובילה את המכינה הקדם-צבאית שבה השתתף, עדות נוספת להשפעה העצומה שהייתה לו על סביבתו. אביו, ארז, כתב ספר מרגש בשם "מונולוג עם שחר", המספר את סיפור חייו ונפילתו, ניסיון כואב ונוגע ללב להנציח את זכרו במילים. גם אנשי "גלי צה"ל" הפיקו סרט קצר לזכרו, המקריין על ידי הוריו, וניתן לצפייה ביוטיוב תחת השם "סיפורו של סמל ראשון שחר כהן מבטח", סרט שמעביר לצופים את אישיותו הכובשת ואת גבורתו.

שחר כהן מבטח, סמל ראשון בצה"ל, היה יותר מסתם חייל שנפל בקרב. הוא היה בן, אח, בן זוג, חבר, ומופת. הוא היה נער שובב שהפך לגבר צעיר עם תובנות עמוקות, אדם שחי חיים מלאים ומשמעותיים, שביקש לגעת בכל רגע וליהנות מהדרך. גבורתו לא הייתה רק ברגעיו האחרונים בתוך טנק בוער ברצועת עזה, אלא בכל רגע בחייו – בנחישותו להגשים מטרות, בטוב ליבו האינסופי, ברעות שגילה לחבריו, ובאהבתו העצומה למשפחתו ולאודיה. הוא נפל כשהגן על מולדתו, על ביתו, על ערכיו, אך רוחו ממשיכה לחיות. מורשתו נישאת על ידי כל מי שנגע בחייו, על ידי הפרויקטים שנקראים על שמו, ועל ידי התחושה העמוקה של תקומה וגאווה ישראלית שנובעת מסיפור חייו ומותו. שחר חי חיים קצרים, אך מלאי משמעות. הוא השאיר אחריו חלל עצום, אך גם אור גדול, שימשיך להאיר את דרכנו ולהוות השראה לדורות הבאים. יהי זכרו ברוך.