שחף ברגשטיין

בבית עוטף שדות חיטה ירוקים שנטפו בטל הבוקר של הנגב המערבי, בקיבוץ עלומים, נולד ביום כ"ב בתמוז תש"ן, חמישה עשר ביולי 1990, ילד שקיבל את השם שחף. הוא היה בנם השני של שלומית ודב, ובהמשך הצטרפו אליו אחיו יעקב, טל, ואחותו הצעירה לבונה, שיחד יצרו פסיפס משפחתי חם ותוסס. הבית, על קירותיו הפשוטים והאווריריים, היה תמיד מלא בצחוק ילדים, בריחות של ארוחות שבת טריות, ובקולות דיונים ערים שהתגלגלו סביב שולחן האוכל. שחף גדל וחונך ברוח הקיבוץ, ספג את ערכיו עם חלב אמו, וראה את העולם מבעד לחלון שצפה אל מרחבי הנגב הפתוחים, אל האדמה האדמדמה ששינתה את גווניה עם עונות השנה, ואל השמיים העצומים שהשתרעו מעל. הוא היה ילד סקרן, שרגליו הקטנות לא ידעו מנוח, ותמיד רצו לחקור את הפינות הנסתרות של הקיבוץ, את שיחי הבוגנוויליה הססגוניים, את ריחות הרפת הרחוקים, ואת צלילי הטרקטורים שחרשו את השדות עם שחר.

כבר מנעוריו, נמשך שחף אל האדמה, אל מלאכת הכפיים שדרשה סבלנות, דיוק וכוח. הוא היה קיבוצניק בכל רמ"ח איבריו, והחקלאות, שהייתה ענף מרכזי בקיבוצו, הפכה לחלק בלתי נפרד מזהותו. הוא לא רק "אהב את אדמת הנגב", אלא חש את אהבתו הזו בכל חושיו: את המגע המחוספס של ידיו הצעירות באדמה הלחה והקרירה של הקיבוץ בשש בבוקר, כשהשמש החלה לשלוח את קרניה הראשונות מעל האופק. הוא זכר את רעש המנוע העמוק והקצבי של הטרקטור שדהר בשדות, מותיר אחריו שבילים ישרים ומהודקים, ואת תחושת הסיפוק העמוקה שהציפה אותו בסוף יום עבודה ארוך בשמש הקופחת, כשראה את התוצרת המונחת בערימות, עדות אילמת לעמלו. הוא למד להכיר כל סוג אדמה, את קצב צמיחתם של הגידולים השונים, את חשיבותן של מערכות ההשקיה, ואת הכוח העצום של הטבע, שיכול היה לתת ולגזול בנשימה אחת. השדות היו עבורו לא רק מקום עבודה, אלא מרחב פתוח של מחשבה, של התבוננות, ושל חיבור עמוק לשורשים, לסיפור של ההתיישבות והציונות ששחף ינק מלידתו.

מעבר לשדות, שחף מצא נחמה ושמחה גם בטבע הרחב יותר של הנגב ובקרבת הים. בחודשי הקיץ הלוהטים, כשהאוויר רעד מעל האדמה הצהובה, היה פוקד לעיתים מזומנות את חוף זיקים, שם הרוח המלוחה ליטפה את פניו והחול החם שקע בין אצבעותיו. הוא תמיד הגיע מצויד במטקות, וצליל הנקישה העליז שלהן נשמע לאורך קו המים, מתערבב עם רחש הגלים. הוא אהב את תחושת החופש וההתרוממות שהים העניק, את המרחב האינסופי שנפתח מולו, ואת השקט הפנימי שמצא אל מול כוחו העצום של הטבע. אהבת הארץ שלו לא הייתה רק רגש כללי, אלא ידיעה עמוקה ומופלאה של כל שביל ומסלול, של כל פיסת נוף. מגיל צעיר יצא לטייל ברגליו, כשהוא סופג כל פרט: את מראה הפרחים המדבריים הפורחים בפתאומיות אחרי גשם, את ריח הצמחים המדבריים הייחודי, את צלילי הציפורים הנודדות. הוא גילה בקיאות מופלגת בידיעת הארץ, בהיסטוריה ובגיאוגרפיה שלה, בדרכים ובכבישים שחצו אותה, במעיינות הנסתרים ובצמחים המיוחדים שעיטרו את נופיה. זאב חנוך (ז'אבו) ארליך, חוקר ארץ ישראל דגול, היה דוד של שחף, ובמפגשים המשפחתיים התוססים היו מחליפים חוויות ומידע על מסלולי טיולים שונים, כששחף הצעיר שואל שאלות חדות וסופג כל מילה בידענות מרשימה, כאילו אסף אוצרות יקרים. הדיאלוגים הללו, על מפות פרושות וספרי טיולים פתוחים, היו רגעים מכוננים שחיזקו את אהבתו העצומה למורשת ולנוף של המדינה.

הבית שבו גדל שחף היה עוגן יציב של אהבה ותמיכה. הוא היה בן מסור להוריו, שלומית ודב, ואח אוהב לשלושת אחיו. ארוחות השבת היו חוויה קבועה, שבה התכנסה כל המשפחה סביב שולחן עמוס כל טוב, כשקולות הצחוק והשיחות מתערבבים זה בזה. שחף, עם נוכחותו השקטה אך הדומיננטית, היה תמיד שם, מקשיב, משתתף, ותורם את חלקו. בילדותו, בילה שעות ארוכות במשחקי כדור עם אחיו וחבריו בחצר הקיבוץ, תמיד עם ברכיים שרוטות וחיוך רחב. הוא למד את חשיבותה של קבוצה, את תחושת השותפות, ואת השמחה שבניצחון משותף. הקשר עם אחיו ואחותו היה עמוק ובלתי מתפשר, קשר של תמיכה הדדית, של עזרה בעת צורך, ושל חברות אמת. יעקב, טל ולבונה היו עבורו לא רק בני משפחה, אלא גם שותפים לדרך, לחלומות ולחוויות. הקשר הזה, שנבנה על יסודות של אהבה בלתי מסויגת וערכים משותפים, ליווה אותו לאורך כל חייו, והיה לאחד מעמודי התווך של אישיותו.

עם סיום לימודיו התיכוניים, רגע לפני הגיוס לצה"ל, בחר שחף ללמוד במכינה הקדם-צבאית "ארזי הלבנון" במעלה אפרים. זו הייתה תקופה של התפתחות משמעותית, שבה שילב לימודים מעמיקים עם הרבה טיולים מאתגרים בנופי יהודה ושומרון. הלימודים במכינה הרחיבו את אופקיו, העמיקו את הבנתו במורשת ובהיסטוריה, אך הטיולים היו המקום שבו הרגיש חי באמת. הוא צעד בשבילים עתיקים, חצה נחלים, והתמודד עם אתגרי הטבע, כשמסביבו חבורה של צעירים נלהבים כמוהו. המדבר, על יופיו הקשוח ושקטתו האינסופית, דיבר אל נשמתו. זו הייתה תקופה שבה גיבש את תפיסת עולמו, את ערכיו, ואת דרכו. בספר המחזור של המכינה, כתב משפט ששיקף היטב את השקפתו: "לא משנה כמה שנים יש בחיים, חשוב כמה חיים יש בשנים". המשפט הזה, שהפך מאוחר יותר לצוואתו הרוחנית, סימל את התשוקה שלו לחיות כל רגע במלואו, למלא את חייו בחוויות, משמעות, ועשייה בלתי פוסקת.

באוגוסט 2009, כשהוא מלא במוטיבציה ובתחושת שליחות, התגייס שחף לצה"ל. הוא בחר לשרת כלוחם בסיירת "עורב" של חטיבת הנח"ל, יחידה קרבית מובחרת שדרשה יכולות פיזיות ומנטליות גבוהות. תהליך ההכשרה היה מאתגר, רצוף במסעות מפרכים, אימונים מתישים, ותרגילים מורכבים. אך שחף, עם נחישותו ורוחו החזקה, עמד בכל האתגרים. הוא עבר קורס חובשים קרביים, שחשף אותו לצד נוסף של השירות הצבאי – הצורך להעניק עזרה ראשונה ולהציל חיים תחת אש. הוא הצטרף לאימון המתקדם כחובש קרבי בצוות, ולקראת השחרור, בזכות מקצועיותו ומסירותו, שירת בתפקיד חופ"ל (חובש פלוגתי) בסיירת. לאורך שירותו, בלט כחייל אמיץ, בעל מוטיבציה גבוהה, יוזמה ואחריות. הוא לא חשש להביע את דעתו בקולו העוצמתי והייחודי, גם אם הייתה שונה מהזרם המרכזי, תמיד מתוך אמונה פנימית עמוקה בצדקת דרכו.

מעבר לכישוריו המבצעיים והמקצועיים, שחף היה אהוב מאוד על החיילים ששירתו איתו. הוא היה דמות מרכזית, שהצליחה לשמור על מורל גבוה גם ברגעים המאתגרים ביותר של השירות. בתוך הלחץ של האימונים והפעילות המבצעית, היה מוצא את הדרך להצחיק את הסובבים אותו, לשחרר את המתח בעזרת בדיחה או הערה שנונה. חבריו לסיירת "עורב" נח"ל זכרו אותו כמי שלימד אותם להיות טובים לאחרים גם כשקשה, לעזור גם כשאתה עצמך צריך עזרה, להתעלות על הכאב ולהראות עוצמות כדי לחזק גם את הסביבה. "היית חבר יקר ואיש מיוחד שלא כל יום רואים. נזכור אותך תמיד," ספדו לו. הוא היה החובש שאפשר לסמוך עליו בעיניים עצומות, זה שדאג לכל אחד, ששאל לשלומו, שבדק אם מישהו זקוק למשהו, ושהיה הראשון להגיש יד. תפקידו כחובש קרבי לא היה עבורו רק תפקיד, אלא דרך חיים, ביטוי נוסף לנטייתו הטבעית לעזור ולטפל. הוא גם התנדב לשמש כחובש בטיול השנתי לזכר הרוגי אסון המסוקים, מה שהעיד על מחויבותו העמוקה לזיכרון ולקהילה.

עם סיום שירותו הצבאי, חש שחף צורך להתרחק מעט, לחוות עולם אחר. הוא יצא לטיול ארוך בדרום אמריקה, תרמיל על הגב, ועיניים פקוחות לרווחה. הוא טייל בהרי האנדים המושלגים, שוטט בשווקים ססגוניים, ופגש אנשים מתרבויות שונות. המסע הזה, רצוף הרפתקאות וגילויים, הרחיב את עולמו, העניק לו פרספקטיבה חדשה על החיים, וחיזק בו את תחושת העצמאות והיכולת להתמודד עם הבלתי צפוי. זו הייתה תקופה של חופש מוחלט, שבה יכול היה להתמסר כל כולו לחקר העולם ולחקר עצמו, ללא מגבלות או לוחות זמנים. אחיו טל, שהצטרף אליו לטיול משותף בנפאל, זכר את החוויות הללו בחיבה עמוקה: "זכיתי לחוות עם שחף אינספור חוויות, לטייל בהרי ההימלאיה, זכינו בזמן איכות של אחים. אני מודה על הזכות לחוות את הטיול הזה, להיות אח שלך ולחיות לצידך 31 שנים." הטיולים הללו, בין אם עם משפחה או לבד, היו עבורו דרך לחוות את העולם באופן בלתי אמצעי, ללמוד ולצמוח.

עם חזרתו לארץ, כשהוא עשיר בחוויות ובגרות, בחר שחף לחזור לשורשיו – לאדמה ולמים, אך הפעם בגישה מודרנית וטכנולוגית. הוא למד הנדסת טכנולוגיות מים במכללה האקדמית ספיר שבנגב, תחום ששילב את אהבתו לטבע עם היכולת לפתור בעיות מעשיות. במסגרת תפקידו כהנדסאי מים, פיקח על עבודות השקיה ויבול גידולי שדה (גד"ש) בקיבוץ עלומים. הוא נהנה מהעבודה הפיזית בחיק הטבע, כשהוא מתכנן מערכות השקיה חדשניות, בודק את לחץ המים בצינורות, ומוודא שכל צמח מקבל את מנת המים המדויקת לו. זו הייתה הגשמה של ערכים שהיו נר לרגליו: ציונות, התיישבות בנגב, ועבודה עברית בחקלאות. הוא ראה בעבודתו לא רק פרנסה, אלא שליחות, תרומה לבניין הארץ ולשגשוגה, הבטחה לכך שהנגב ימשיך לפרוח ולהניב פירות.

אהבתו לארץ ישראל הייתה עמוקה ורחבה, והיא התבטאה לא רק בעבודתו ובטיוליו, אלא גם בידיעותיו המקיפות. הוא הכיר בה כל שביל ומסלול, וטייל בכל אחד מהם מגיל צעיר, לא רק להנאתו, אלא כדי להבין, ללמוד ולחוות. הוא גילה בקיאות מופלגת בהיסטוריה ובגיאוגרפיה של הארץ, ידע לספר על כל אתר, על כל צומת דרכים, על כל מעיין נסתר ועל כל צמח ייחודי. דודו, זאב חנוך (ז'אבו) ארליך, חוקר ארץ ישראל, היה שותפו הטבעי לשיחות הללו. שחף היה יושב מולו, עיניו בורקות, מתווכח על פרשנות היסטורית כזו או אחרת, חולק מידע על מסלולים חדשים שגילה, או מספר על צמח נדיר שזיהה. הדיאלוגים הללו היו עבור שחף יותר מסתם שיחות – הם היו שיעורים חיים באהבת הארץ, בהעמקה אל תוך נשמתה, ובחיבור בלתי אמצעי למורשתה.

לצד עבודתו בשדות והטיולים, שחף מצא פורקן ושמחה גם בעולם המוזיקה. הוא אהב מוזיקה ישראלית בכל מאודו, ובפרט את האמנים שהיוו את פס הקול של דורו: ברי סחרוף, אהוד בנאי ולהקת הרוק "בית הבובות". השירים הללו, על מילותיהם העמוקות וצליליהם הסוחפים, ליוו אותו בעבודה, בנסיעות, ובערבים שקטים בביתו. הוא היה שר אותם, מזמזם אותם, והם היוו פסקול לחייו. אחותו לבונה, כשבחרה שיר לזכרו, לא התלבטה לרגע: "כשהעלנו את הרעיון לבחור שיר, היה לי ברור שאבחר שיר של ברי סחרוף. תמיד שמעת את הדיסקים שלו ולאורך שנים מאוד אהבת לשמוע אותו. בחרתי להקדיש לך את השיר 'ימים של קיץ' - כי כ”כ אהבת את הקיץ, ולמשפט הבא מתוך השיר מיד התחברתי - 'רק מלחמה אם תבוא תחזיר אותנו הביתה… כמו אחרי מלחמה אם תבוא תבוא…'". לצד השירים בעברית, האזין גם לשיריה של להקת "U2" העולמית, מגוון שהעיד על עומק טעמו ורוחבו. המוזיקה הייתה עבורו לא רק בידור, אלא שפה, דרך לבטא רגשות, להתחבר לחוויות, ולחלום.

גם בבגרותו, שמר שחף על קשר יומיומי חם וקרוב עם הוריו ואחיו. הוא היה מעורב באופן פעיל בחייהם, מתעניין, תומך ומעודד. ארוחות שבת וחג בבית הוריו בעלומים היו עבורו עוגן קבוע, רגעים של התכנסות, שיתוף וצחוק משפחתי. הוא היה דוד מושלם לאחייניו, שהעריצו אותו והתחננו שייקח אותם להרפתקאות וטיולים. שחף, בסבלנות אין קץ ובידענות מופלגת, היה מסביר להם על מקומות ואתרים, עונה על כל שאלותיהם בסקרנות רבה, ומעביר להם את אהבתו לארץ ולטבע. הוא היה הדוד שתמיד היה שם כדי להקשיב, לייעץ, לשחק, וללמד. אהבתו לא הייתה מוגבלת רק למשפחתו הגרעינית; הוא היה אהוב מאוד גם במשפחה המורחבת, דמות מרכזית שחיברה בין כולם, שהקרינה חום ואהבה.

מעבר למשפחתו, שחף היה חבר מסור, מסוג האנשים שכל אחד היה רוצה שיהיה לו. חבריו תיארו אותו כ"חבר שכל אחד היה רוצה שיהיה לו", אדם בעל לב רחב, שממהר להיות הראשון לעזור, עוד בטרם הספיקו לבקש עזרה. הוא התנדב תמיד להקפיץ מישהו לרכבת, לקח לחוגים את ילדיו של חברו לעבודה, ובעזרת הטנדר החסון שבבעלותו, סייע לחברים לשנע חפצים ולעבור דירה. כל זאת, תמיד בשמחה ובנפש חפצה, מתוך רצון אמיתי לתרום ולעזור. הוא לא ציפה לתמורה, אלא פעל מתוך טוב לב טהור. מיכל סימון, חברתו, כתבה: "אני לוקחת מהן (מהשיחות העמוקות) את מי שהיית, מי שהיית יכול להיות ומי אנחנו צריכים להיות, כדי להיות ראויים לחבר כמוך." נעה הולנדר, בת דודתו, תיארה אותו כ"איש צעיר ומתוק, מלא אהבה. אהבה לאחים שלך, אהבה לאחיינים המתוקים שלך, אהבה ודאגה להורים שלך, אהבה לעלומים הקיבוץ בו גדלת ובו המשכת לעבוד גם כשעברת לגור בכפר עזה. מלא אהבה לים, לארץ הזאת ולאנשיה, מתנדב ועוזר לחברים שלך בכל הזדמנות". הוא היה דמות שחיברה בין אנשים, שיצרה קהילה, ושהפיצה סביבה אופטימיות וטוב לב.

ספורט היה חלק בלתי נפרד מחייו של שחף, דרך לבטא את האנרגיה שלו, לשמור על כושר גופני, וגם ליהנות מחברתם של אחרים. בילדותו, בילה שעות ארוכות במשחקי כדור עם אחיו וחבריו, כשכדורסל היה אהבתו הגדולה. בנעוריו התמיד להשתתף בחוג כדורסל, ושכלל את כישוריו. בבגרותו, המשיך לשחק כדורסל, הצטרף לקבוצת "הפועל כפר עזה" והיה חלק פעיל ודומיננטי בה. אך הוא לא הסתפק בכך; הוא התאמן בתרגילי כוח בחדר הכושר, עסק ביוגה שתרמה לגמישותו ולשקט הנפשי שלו, ושחה באופן קבוע בבריכת הקיבוץ. בימי שישי, היה משחק כדורגל עם חברים, כשקולות הצחוק והעידוד נשמעים למרחוק. אך מעל לכל, אהב לרוץ. בשעות הבוקר המוקדמות, עוד לפני צאתו לעבודה בשדות, היה יוצא לריצות ארוכות בשבילי הקיבוץ ובין השדות, כשהאוויר עדיין קריר וצח והשמש העולה צובעת את השמיים בגוונים של זהב וארגמן. הוא עסק בספורט על פי תוכנית סדורה, השקיע בציוד מתאים, ודרבן את חבריו לרוץ למרחקים ארוכים ולשמור על כושר גופני, כשהוא מהווה דוגמה אישית של התמדה ומחויבות.

אך שחף לא הסתפק רק בספורט למען עצמו. הוא מצא מקום שבו שילב בין אהבת הריצה לבין נטייתו העמוקה לעזור לזולת: הוא התנדב בקבוצת הריצה של עמותת "אתגרים", סניף באר שבע. במסגרת זו, שימש רץ מלווה לאנשים כבדי ראייה, כשהוא מוביל אותם במסלולים, מנחה אותם, ומהווה עבורם "עיניים" נוספות. עמותת "אתגרים" שמה לה למטרה לקדם אנשים עם מוגבלות באמצעות פעילויות ספורט אתגרי בטבע, ושחף היה שותף מלא לחזון הזה. הריצות המשותפות הללו היו עבורו מקור לסיפוק עצום, כשראה את השמחה וההישגים של האנשים שליווה, את תחושת החופש וההעצמה שחוו בזכותו. הוא יצר קשרים עמוקים עם המתאמנים והמתנדבים האחרים, והפך לחלק בלתי נפרד מקהילת "אתגרים", שראתה בו מודל לחיקוי ואדם מיוחד במינו.

מסיום שירותו הסדיר, לא ויתר שחף על שירות המילואים. הוא המשיך לשרת כלוחם בגדס"ר 6408, גדוד סיור המורכב מיוצאי חטיבת הנח"ל, במסגרת חטיבת "עציוני". גם במילואים, בלט במסירותו ובמקצועיותו. הוא היה חבר צוות מסור במיוחד, זה שתמיד הגיע ראשון לכל פעילות ויוצא אחרון, מוודא שכל המשימות בוצעו כראוי ושהציוד מסודר. הוא ראה בשירות המילואים חובה אזרחית עליונה, דרך נוספת לתרום למדינה ולהגן על תושביה. בשירות המילואים האחרון שלו, קיבל תעודת הוקרה כ"מצטיין קו", עדות נוספת למחויבותו הבלתי מתפשרת ולביצועיו המצוינים. ה"עורבניקים" שלו, חבריו מהסיירת, זכרו אותו כמי ש"שירת כל חייו בפלוגת עורב נח"ל, גם בסדיר וגם במילואים," וכמי שהיה "לוחם אמיץ, חבר. איש מיוחד, שתמיד היה עם חיוך על הפנים, וכל מי שהכיר אהב אותו."

בסוף שנות העשרים לחייו, כשהוא מחפש את מקומו ומעוניין להקים בית משלו, עבר שחף לגור בקיבוץ כפר עזה הסמוך. הוא אמנם עזב את בית ילדותו, אך המשיך לעבוד בחקלאות בקיבוץ עלומים, שמר על קשר הדוק עם שורשיו. המעבר לכפר עזה היה צעד טבעי עבורו, השתלבות בקהילה קיבוצית נוספת בעוטף עזה, קהילה שחיה את חיי השדות והטבע, בדומה לקיבוץ שבו גדל. הוא הצטרף כשחקן לקבוצת הכדורסל "הפועל כפר עזה", והפך לחלק בלתי נפרד מהמרקם החברתי של הקיבוץ, כשהוא מביא איתו את רוחו הטובה, את חיוכו הרחב ואת נכונותו לתרום. הוא היה לחבר כיתת הכוננות של הקיבוץ, תפקיד שקיבל על עצמו בטבעיות, מתוך תחושת אחריות עמוקה לביטחון הקהילה שבה בחר לחיות.

יום שישי, ערב שמחת תורה תשפ"ד, היה יום של חג ושמחה. שחף נסע לקיבוץ עלומים כדי לחגוג את החג עם משפחתו האהובה. הוא השתתף בתפילה המיוחדת וב"הקפות" המסורתיות בבית הכנסת הקיבוצי, כשהוא רוקד בהתלהבות עם אחייניו הקטנים, עיניו בורקות משמחה. הילדים נצמדו אליו, צוחקים ומתרוצצים סביבו, והוא היה עבורם עולם ומלואו. לאחר התפילה, הגיע לסעודת החג המשפחתית בבית הוריו, שהייתה עמוסה בשיחות, צחוקים וסיפורים. ריחות הבישולים הטריים מילאו את הבית, וקולות בני המשפחה התמזגו לכדי מנגינה חמה ומוכרת. לאחר מכן, נפגש עם חברים, שיתף בחוויות וצחק איתם אל תוך הלילה. בתום המפגש, חזר לביתו בכפר עזה בשעת לילה מאוחרת, כשהוא עייף אך מלא ברוח החג, בתחושת שייכות וביטחון. הוא לא ידע שזהו הלילה האחרון שבו ישוב לביתו בשלום.

בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, התנפצה השלווה אלפי רסיסים. ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים על ישראל. מטח הרקטות הראשון שנורה מרצועת עזה, היה אות הפתיחה למתקפה רצחנית. שחף, בביתו בכפר עזה, התעורר לקול האזעקות המייללות. הוא שלח הודעה קצרה לחבריו, מודיע שהוא נכנס למרחב המוגן בביתו, הממ"ד, פעולה אוטומטית שהפכה לשגרה כואבת ביישובי העוטף. אך הפעם, זה היה שונה. רבע שעה לאחר מכן, בשעה 6:42, נחתו בכפר עזה המחבלים הראשונים, כשהם גולשים בשלושה מצנחים ממונעים, סמל מבשר רעות לתחילתו של מסע הרג חסר רחמים. זמן קצר לאחר מכן, לפני השעה שבע, נפרצו שני שערים של הקיבוץ, ושער נוסף, ובדרך זו חדר לקיבוץ הגל הראשון של עשרות מחבלים, כשהם נוסעים בטנדרים ורוכבים על אופנועים. המחבלים החלו במסע טבח ברחבי הקיבוץ, יורים לכל עבר, פושטים על בתים, רוצחים חפים מפשע.

כחבר כיתת הכוננות, שחף ידע היטב את משמעות האזעקות ואת פריצת השערים. הוא לא היה אדם שיעמוד מנגד כשאחרים בסכנה. רוחו הלוחמנית, נכונותו להגן על חבריו ועל ביתו, הניעה אותו לפעול. הדיווחים מאותם רגעים סוערים מספרים כי יצא מכיתת הכוננות, נלחם במחבלים והגן על תושבי הקיבוץ. הוא היה בין הראשונים שהתייצבו בחזית, בנחישות בלתי נתפסת, אל מול כוחות טרור עדיפים בכמותם ובאכזריותם. בתוך הכאוס והטירוף, שחף נלחם על ביתו ועל חבריו. הוא נורה למוות בביתו על ידי אותם מחבלים אכזריים שפרצו פנימה. לידו, על הרצפה הקרה, מצאו את התנ"ך שלו, ספר הספרים שייצג את שורשיו, את ערכיו, ואת אהבתו לארץ ולמסורת. הוא נפל בקרב, בן שלושים ושלוש בנופלו, כשהוא מגן בגופו על כל מה שהאמין בו. רב-סמל ראשון שחף ברגשטין, רס"ם במילואים, נפל ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, והותיר אחריו הורים, שני אחים ואחות, וחלל עצום וכואב. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בקריית שאול בתל אביב, כשמעל קברו הטרי מתנוסס דגל ישראל. לאחר נפילתו, הועלה לדרגת רב-סמל מתקדם, רס"ם במילואים, כאות הוקרה על גבורתו ומסירותו.

החלל שהותיר שחף היה עצום, והכאב בלתי נתפס. משפחתו וחבריו התקשו לעכל את האובדן הנורא. אחיו יעקב ספד לו במילים קורעות לב: "שחף שלנו, הדמעות יורדות, ואתה חסר בכל מקום, בכל אירוע, בכל נשימה. אתה לא פה, והחיים שלנו השתנו לעולם. אנחנו מבטיחים לך שלאט לאט נקום ונחייך ואפילו נשמח, אבל החוסר שלך לעולם ימשיך ללוות אותנו". אחותו לבונה נזכרה בקשר המיוחד ביניהם: "תודה שהיית לי לאח גדול 29 שנים, תודה שעזרת תמיד ועשית הכל בשבילי, תודה שזכיתי לאכול איתך כמעט כל יום ארוחת צהריים בחדר האוכל". שלומית, אמו, הקריאה מעל קברו, בקול רועד אך איתן: "בפאזל המשפחתי חסרים החלקים שלך, המיוחדים רק לך. לפאזל נוספו חלקים חדשים ומאירים, אבל שלך לעולם לא יושלמו". כל מילה הייתה בבחינת עדות לחיים מלאים, לאדם שנגע בכל כך הרבה לבבות, ושחסרונו מורגש בכל פינה.

חבריו של שחף, מהקיבוץ ומהצבא, התקשו אף הם להשלים עם לכתו. רעות, בשם בני השכבה בקיבוץ, ספדה לו: "שפי שלנו, לא נתפס שאתה לא איתנו יותר. תמיד תהיה חלק מאיתנו, פיסה מהילדות שלנו. אוהבים ומתגעגעים". מיכל סימון כתבה: "השמים נקרעו ובכו יחד איתנו על זה שלא נצא יותר לים, שלא נוכל להזמין אותך יותר לעל האש ולא נשב לקפה. אני מבטיחה לזכור הכל. את החוויות, את השיחות והוויכוחים, את כל השיחות הבאמת עמוקות שהיו לנו. הן נראו חשובות אז, אבל היום אני מבינה שהן היו המתנות שלך אליי. אני לוקחת מהן את מי שהיית, מי שהיית יכול להיות ומי אנחנו צריכים להיות, כדי להיות ראויים לחבר כמוך". דבריהם שיקפו את רוחב ליבו, את נדיבותו, את חוש ההומור שלו, ואת היותו עמוד תווך עבור כל מי שהכיר אותו.

מורשתו של שחף, "לא משנה כמה שנים יש בחיים, חשוב כמה חיים יש בשנים", הפכה לצוואה עבור משפחתו וחבריו. הם הדפיסו את המשפט הזה על מדבקות, והוא הפך למגדלור המנחה אותם. "אנו לוקחים את המשפט הזה כצוואה משחף", אמרו, "ומקווים שלמרות החלל העצום והקושי, נצליח להכניס כמה שיותר חיים". זכרו של שחף מונצח בדרכים רבות, בבחינת עץ חיים הנובט מתוך האדמה שכה אהב. הוא מונצח באתר עמותת ידידי סיירת "עורב" נח"ל ובפרויקט הנצחה שלהם בפייסבוק, הקוראים ללמוד ממנו על הערכים שהנחו אותו בחייו: אהבת הארץ, עזרה לזולת, והכנסת חיים רבים לשנים המעטות שניתנו לו. כחובש צבאי, הוא מונצח גם בחיל הרפואה, כסמל למסירות ומקצועיות.

משפחתו וכל אוהביו של שחף החליטו להקים בשדות קיבוץ עלומים מצפה לזכרו, נקודת תצפית אל המרחבים שכה אהב, מקום שבו יוכלו להתחבר לרוחו ולנוף שהיה חלק בלתי נפרד ממנו. בפרויקט ההנצחה "מקום בשולחן", מופיע מתכון ללזניה, המנה האהובה עליו, ובמהדורה מיוחדת של "שוקולד פרה" המיועדת למשפחה, גם היא נושאת את זכרו. אחיו, יעקב וטל, החליטו לרוץ לזכרו במרתון ניו יורק כחלק מנבחרת הריצה של עמותת "שלוה", המסייעת לאנשים עם מוגבלויות ובני משפחותיהם, ובכך המשיכו את דרכו של שחף בשילוב אהבת הספורט והנתינה. האח יעקב ומוריה אשתו קראו לבנם החמישי איתי אחיה, לזכרו של שחף: "אחי איתי, שחף איתי, איתנו. בכל דרך שנלך הוא ילווה אותנו, עם האור הגדול, החיוך והערכים", אמר האח, מבטיח כי רוחו של שחף תמשיך לצעוד איתם. האחות לבונה וגלעד בעלה קראו לבתם השנייה אפיק שי, לזכרו של שחף: "אפיק מים זהו נחל שנוצר ע"י שני דברים שמאוד אפיינו את שחף שלנו - אדמה ומים. ש"י, ראשי תיבות של שחף ו-י' של ה', ששניהם תמיד ילוו אותה", אמרו ההורים, טווים את שמו לתוך שמות ילדיהם, כחוט של זהב המקשר בין הדורות, בין העבר להווה ולעתיד.

שחף ברגשטיין ז"ל, בן הנגב, קיבוצניק שאהב את האדמה, את הארץ ואת האנשים, חי חיים מלאים ומשמעותיים, חיים שבהם כל רגע נספר. הוא היה לוחם, חובש, חקלאי, מהנדס, ספורטאי, מתנדב, אח, בן, דוד וחבר. סיפור חייו הוא סיפור של מסירות, של אהבה, של נתינה ושל גבורה. הוא נפל כשהגן על ביתו ועל קהילתו, כשהוא מגלם את רוח התקומה הישראלית, את הנחישות הבלתי מתפשרת להגן על הבית. זכרו, כמו השדות הירוקים של הנגב, ימשיך לפרוח ולהניב פירות, וסיפורו יהיה מגדלור של אנושיות, של אומץ ושל אהבת מולדת, לדורות הבאים.