שחר צמח

האוויר בקיבוץ בארי, עוטף עזה, תמיד נשא בחובו תערובת ייחודית של ריחות: אדמה רטובה מטל בבוקר, פריחת ההדרים באביב, אבק שדה בקיץ, וניחוח הדיו הטרי מבית הדפוס הגדול. זה היה המקום שחר צמח קרא לו בית, אף על פי שאת נשימתו הראשונה שאף הרחק משם, ביום ט"ו בניסן תשמ"ד, 17 באפריל 1984, בקיבוץ המעפיל שבעמק חפר. הוא נולד לשלומית ודורון, בן בכור שהביא עמו התרגשות ושמחה גדולה. עד מהרה, כשהיה רק פעוט, עברה המשפחה הקטנה אל בארי, קיבוץ שחום ואחר, ממוקם בלב האדמה החקלאית הפורייה של הנגב המערבי, קרוב כל כך לקו הגבול שתיחם מציאות מורכבת. כאן, בין שבילי הבטון המוצלים בעצי פיקוס עתיקים, לבין מרחבי השדות הפתוחים שהתחברו אל האופק המזרחי, שחר מצא את שורשיו העמוקים וטווה את סיפור חייו, סיפור שיהפוך לימים לאחד מסיפורי הגבורה והאנושיות הגדולים ביותר של המקום הזה.

הילדות של שחר בבארי הייתה רווית צחוק, חקר וקשר בלתי אמצעי עם הטבע ועם האנשים סביבו. הוא גדל בבית חם ותומך, שבו עד מהרה הצטרפו אליו עוד ארבעה אחים קטנים – ירדן, איתי, שי ועידו – והוא, הבכור, מצא את עצמו במהרה בתפקיד האח הגדול המגן, המדריך, ולעיתים גם המקנטר. הוא למד בבית הספר היסודי המקומי, בין כיתות שריחפו בהן רעש הילדים וריח עפרונות העץ, ומשם המשיך לתיכון האזורי, שאליו הגיעו תלמידים מכל הקיבוצים והיישובים שבסביבה. שחר היה תלמיד חרוץ שידע להשקיע בלימודים, אך מעולם לא ויתר על הזמן היקר עם חבריו. חבורת הנעורים שהקיפה אותו הייתה מגובשת במיוחד, קבוצה של נערים ונערות שחלקו אהבה משותפת להומור, למעשי קונדס קטנים ולשיחות ארוכות אל תוך הלילה. שחר, עם ההומור העוקצני והציני שאפיין אותו, בלט במיוחד בהקנטותיו השנונות שהפכו לחלק בלתי נפרד מההווי הכיתתי. הוא ידע בדיוק איך לזרוק הערה מצחיקה שתפיל את כולם מצחוק, או איך להקניט חבר בחיבה על מנת להפיג את המתח. יחד עם חבריו הקרובים, הוא הצטרף כחניך לתנועת הנוער "הנוער העובד והלומד", שם למד על ערכי עבודה, שיתוף וקהילתיות, ערכים שילוו אותו לאורך כל חייו ויעצבו את תפיסת עולמו.

אבל לא רק בין כותלי בית הספר והחוגים מצא שחר את מקומו. בשעות הפנאי, הוא נמשך באופן טבעי אל עבודת כפיים ואל הטבע. פינת החי של הקיבוץ הייתה עבורו מקום מפלט קסום, שבו בילה שעות ארוכות בטיפול בבעלי החיים: האכלת העזים השובבות, ליטוף הארנבונים הפרוותיים, וצפייה סבלנית בציפורים הצבעוניות. הוא למד את שפתם השקטה של היצורים החיים, את הקצב האיטי והמרגיע של פינת החי, והרגיש את החיבור העמוק לאדמה ולבריאה. בנוסף, הוא התנדב לתורנויות חליבה ברפת הקיבוצית, שם, בשעות הבוקר המוקדמות או בשעות הערב המאוחרות, עמד לצד הפרות הגדולות והחמות, הרגיש את הרטט של מכונות החליבה ואת ריח החלב הטרי הממלא את האוויר. זו הייתה עבודה פיזית, לעיתים קשה, אך היא העניקה לו תחושת סיפוק עמוקה. מעבר לכך, אהבתו הגדולה ביותר לטבע באה לידי ביטוי ברכיבה על סוסים. הוא היה מטייל שעות בשבילי הקיבוץ והשדות הסובבים אותו, מניח לרוח לפרוע את שערו כשהוא דוהר על גב הסוס, מרגיש את עוצמת החיה תחתיו ואת החופש הבלתי מוגבל של המרחבים הפתוחים. המגע עם האדמה, עם בעלי החיים, עם הסוסים, הקנו לו תחושה של שייכות עמוקה למקום, לחיים הפשוטים והאמיתיים שהקיבוץ הציע. הוא כבר אז הבין שיש בו רצון עז לתרום, להיות חלק ממשהו גדול יותר, להשפיע.

הצורך העמוק הזה לתרום לחברה הוביל אותו, מיד עם סיום לימודיו בתיכון, להתנדב לשנת שירות בקהילה החינוכית-התיישבותית "ניצנה" שבנגב. זו הייתה שנה מעצבת, שנה שבה עזב את בועת הקיבוץ המוכרת ועבר אל מרחבי המדבר הצהובים והשקטים. בניצנה, הוא פגש בני נוער מרקעים שונים, עבד איתם, הדריך אותם, והיה חלק מקהילה ששאפה לבנות משהו חדש ומשמעותי בלב השממה. המפגש עם האתגרים החינוכיים והחברתיים, והחיים המשותפים בתנאי המדבר, חיזקו בו את תחושת האחריות ואת היכולת להוביל ולהשפיע. הוא למד להכיר את עצמו מחדש בסביבה שונה, לפתח יכולות תקשורת ומנהיגות, ולגלות את העוצמה שבנתינה. כשחזר מניצנה, עמוס בחוויות ובשיעורים לחיים, היה מוכן לשלב הבא במסלול חייו – השירות הצבאי. הוא התגייס לצה"ל עם מוטיבציה עזה, ובשלבי המיון הראשוניים התקבל לקורס טיס יוקרתי, חלום של רבים. אך לאחר מספר חודשים, מסיבות שרק הוא ידע, בחר לעזוב את הקורס ולעבור אל פלס"ר נח"ל, פלוגת הסיור המובחרת של חטיבת הנח"ל. המעבר מיחידה טכנולוגית ומורכבת ליחידת חי"ר קרבית תובענית העיד על אופיו: שחר לא חיפש את הדרך הקלה, אלא את הדרך שבה יוכל להשפיע באופן ישיר יותר, להיות בחזית, להרגיש את האדמה תחת רגליו.

בפלס"ר נח"ל, שחר מצא את מקומו באופן מיידי. הוא ניחן במנהיגות טבעית, כזו שלא צריכה דרגות או סמכויות פורמליות כדי להוביל. כבר במהלך המסלול הארוך והמפרך של יחידת הסיור, הוא התבלט ביכולותיו המקצועיות וביכולת ההדרכה המעולה שלו. חבריו למסלול ובכיריו ראו בו דמות ללמוד ממנה, אדם שאפשר לסמוך עליו. כך, מבלי שהיה קצין, הפך למפקד צוות, תפקיד הדורש אחריות רבה, ידע מעמיק ונחישות. הוא מילא את תפקידו במקצועיות בלתי מתפשרת ובקפדנות יוצאת דופן. שחר לא הסתפק בתוכנית הפיקוד הסטנדרטית; הוא הוסיף ללוח הזמנים השבועי שיחת לימוד קבועה, שבה העביר לפקודיו תכנים רציניים הקשורים לתפקידם המבצעי – איך לנווט טוב יותר, איך לקרוא מפה, איך להתמודד עם מצבי לחץ – ולצדם, תכנים קלילים יותר, אך לא פחות חשובים, כמו הדרכה על סוגי קפה שונים, איך להכין קפה איכותי בתנאי שטח, ואיך ליהנות מרגעים קטנים של הפוגה בתוך השגרה המתוחה. הוא הבין שהמנהיגות האמיתית טמונה ביכולת לחבר בין הקשוח והמקצועי לבין האנושי והמקרב, בין הדרישה למצוינות לבין הדאגה לפרט. הוא ידע ליצור אווירה שבה פקודיו הרגישו בטוחים לשאול שאלות, לשתף חששות, ולצמוח הן כלוחמים והן כבני אדם.

עם השחרור מצה"ל, חש שחר צורך עז לחזור אל השגרה המוכרת והאהובה של הקיבוץ. הוא חזר לבארי והחל לעבוד בבית הדפוס המקומי, "דפוס בארי", במשך כשנה. הוא למד את רזי המקצוע, את ריח הנייר והדיו, את קצב המכונות הגדולות, והיה שותף לעשייה הקיבוצית. אך הרוח ההרפתקנית שבו, הצורך לראות עולם ולחוות חוויות חדשות, לא הניחה לו. לאחר שנה, ארז את תרמילו ויצא לטיול גדול בעולם, מסע שהיה עמוס בחוויות מגוונות ומרגשות. הוא עבד כמוכר גלידה ב"אוטו גלידה" בארצות הברית, חווה את הקצב המהיר של החיים האמריקאיים ואת המפגש עם אנשים מכל קצוות תבל. לאחר מכן, מצא את עצמו מאבטח טירה עתיקה באירופה, שם שילב את עבודתו עם היכרות עמוקה עם ההיסטוריה והתרבות המקומית, ודמיין את סיפורי האבירים והנסיכות שחיו בין כתליה. המסע הוביל אותו גם לדרום אמריקה, שם חווה את הריגוש של רפטינג בנהרות סוערים, חוויה שבה שבר את ידו – מזכרת כואבת אך מרגשת לאומץ ליבו ולצמאו לחיים. כל אחת מהחוויות האלו עיצבה אותו, הרחיבה את אופקיו, לימדה אותו על תרבויות שונות ועל היכולת להסתגל לכל מצב.

כשחזר מהטיול, עמוס בסיפורים ובתובנות, ידע שחר שהגיע הזמן להתמסר ללימודים אקדמיים. הוא נרשם לתואר ראשון בכלכלה, פוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, בבאר שבע. העיר הדרומית, עם השילוב הייחודי של סטודנטים, חיילים ובדואים, הפכה לביתו החדש. הוא התגורר בבאר שבע, ובחצר ביתו נהג לארגן ערבי שירה בציבור ובירה ספונטניים, שהיוו מוקד משיכה לחבריו ולחברים חדשים. הגיטרה עברה מיד ליד, קולות השירה מילאו את האוויר, ושיחות עמוקות על פוליטיקה, חברה ומשמעות החיים נמשכו אל תוך הלילה. זו הייתה תקופה של למידה אינטנסיבית, לא רק בכיתות הלימוד אלא גם בחיי החברה העשירים שיצר סביבו. כדי להתפרנס בזמן הלימודים, הוא כתב מאמרי דעה פוליטיים לאתרי אינטרנט שונים, שם ביטא את עמדותיו הנחרצות ואת חשיבתו הביקורתית. בהמשך, לאחר שסיים את התואר הראשון בהצטיינות, המשיך לתואר שני בכלכלה. הוא התעמק בנושא הפנסיה, כתב מאמרים מעמיקים בתחום ואף הרצה בכנסים מקצועיים, כשהוא מציג רעיונות חדשניים ופורצי דרך. הוא היה איש של דעה, של עשייה, של עומק מחשבה, והיה לו חשוב להשפיע גם בזירה האקדמית והציבורית.

באותה תקופה מרגשת של צמיחה אישית ומקצועית, פגש שחר את עפרי. המפגש היה כמעט מיידי, והאהבה פרחה במהירות. שניהם, מלאי תשוקה לחיים, לדיונים אינטלקטואליים ולחוויות משותפות, מצאו זה בזו נפש תאומה. הם עברו להתגורר יחד בתל אביב, העיר שמעולם לא נמה, ושחר החל את דרכו המקצועית בעולם העסקים. תחילה עבד בחברה לייעוץ כלכלי-אסטרטגי, שם יישם את הידע שרכש בלימודיו ופיתח יכולות ניתוח וחשיבה מורכבת. בהמשך, עבר לעבוד באגף החשב הכללי במשרד האוצר בירושלים, תפקיד שדרש ממנו אחריות רבה, דיוק וראייה מערכתית רחבה. הוא עבד במרץ, שקוע בנתונים, במספרים ובמדיניות כלכלית, ושאף להשפיע על פני הכלכלה הישראלית. אך למרות הקריירה המבטיחה בעיר הגדולה, הלב של שחר נשאר נטוע עמוק באדמת הקיבוץ.

החתונה של שחר ועפרי נערכה בקיבוץ בארי, במקום שבו גדל והתעצב. זה לא היה טקס דתי רגיל, אלא טקס אזרחי אישי ומרגש, ששניהם כתבו יחד עם חברים קרובים. כל מילה, כל נדר, כל סיפור קטן שנאמר בטקס, שיקף את אישיותם הייחודית ואת הערכים המשותפים שלהם. תחת כיפת השמיים הפתוחים של בארי, בין עצי האקליפטוס המרשרשים, הם הבטיחו זה לזו אהבה, שותפות ונאמנות. מספר חודשים לאחר החתונה, קיבלו את ההחלטה לחזור להתגורר בקיבוץ. זו הייתה החלטה משמעותית, שסימלה את רצונו של שחר להתחבר מחדש לשורשיו ולהקים את משפחתו במקום שבו הרגיש הכי בבית. שלוש שנים לאחר מכן, נולדה בתם הבכורה, אלה, שהביאה עמה אור ושמחה חדשים לחייהם. שחר המשיך לעבוד בירושלים, נוסע הלוך ושוב, אך כשאלה הייתה בת שנה, קיבל הצעה שלא יכול היה לסרב לה: להיות סמנכ"ל הכספים של "דפוס בארי", בית הדפוס שבו עבד בתחיל דרכו. הוא נענה להצעה בשמחה גדולה. זה היה עבורו סגירת מעגל מרגשת, הזדמנות לשלב את הידע הכלכלי העצום שצבר עם האהבה למקום ולקהילה. הוא אהב את התפקיד החדש, ראה את עצמו מתפתח בבית הדפוס המשגשג, וחש תחושת שייכות עמוקה.

בבית הדפוס, שחר לא היה עוד עובד מן השורה, אלא דמות מפתח בהנהלה. "שחר הכניס אנרגיה חדשה ורעננה אל אגף הכספים, להנהלה ולארגון בכלל", סיפרו עליו בהערכה עובדיו וחבריו להנהלה. הוא לא היה רק איש מספרים; הוא היה הוגה דעות, מנהיג ומחדש. "הוא הביא חשיבה יצירתית, רחבת אופקים, תמיד מחוץ לקופסה. לא פעם הוא היה הקול היחיד השונה בחדר". שחר לא חשש להביע את דעותיו, גם אם לא היו פופולריות, והיה לו חשוב לנהל דיון ענייני ומעמיק על כל נושא. "הייתה לו דעה מוצקה על כל דבר ולא פחד להביע אותה", אמרו עליו, והעריכו את יושרתו ואת אומץ ליבו האינטלקטואלי. מעבר לתפקידו כמנהל הכספים, שחר התגייס להיות "איש הרגולציה" של בית הדפוס, תחום שלא היה "האזור הטבעי" שלו, אך בו פרח בכישרון והביא ל"דפוס בארי" הישגים מדהימים. הוא למד במהירות את המורכבות של התחום, ניתח את הנתונים ביסודיות, ופעל בנחישות להבטיח את עמידת בית הדפוס בכל הדרישות. שחר היה מנהל אכפתי ומעורב בחיי העובדים שלו, תמיד מוכן להקשיב, לייעץ ולעזור. הוא היה אדם חרוץ שמעולם לא פחד ממשימות חדשות או מאחריות כבדה. "הוא היה מקצוען, איש כספים מלא אידיאולוגיה, נחוש ודעתן, וחבר הנהלה בועט ולא מתפשר", סיכמו עליו, והעידו על אדם שחי ופעל מתוך אמונה עמוקה בדרכו.

במקביל לעבודתו התובענית בבית הדפוס, שחר ניהל בהנאה רבה את תהליך השיפוץ של דירה גדולה יותר בקיבוץ. הוא השקיע מחשבה רבה בכל פרט, תכנן, פיקח ובחר חומרים, והכול במטרה ליצור בית חם ומזמין למשפחתו ההולכת וגדלה. עם סיום השיפוץ, עבר להתגורר בה עם עפרי ואלה, ובדירה החדשה והמרווחת הזו נולד בנם השני, נטע, שהשלים את התמונה המשפחתית. שחר היה אבא נפלא, כזה שידע לדבר עם ילדיו בגובה העיניים, להקשיב באמת לשאלותיהם ולחששותיהם, וליהנות מכל רגע משותף. הוא לא הסתפק בלהיות נוכח בחייהם, אלא יצר איתם חוויות בלתי נשכחות. הם יצאו יחד לטיולים רבים: ברגל, בג'יפ שטח, או על אופניים, חורשים את השבילים הנסתרים של עוטף עזה, מריחים את ריחות השדות וצופים בציפורים. הם קטפו תאנים עסיסיות מהעצים ותותים אדומים מהשדות, וחזרו הביתה עם סלסלות מלאות, כדי להכין מהם ריבות מתוקות שילוו אותם בחורף הקר. שחר לימד את ילדיו לאהוב את הטבע, לכבד את האדמה, ולראות את היופי שבפרטים הקטנים של החיים. הוא היה עבורם עולם ומלואו, מורה דרך, חבר למשחק ואב אוהב.

הטיולים ויציאה לטבע היו מהפעילויות האהובות ביותר על שחר. הוא אהב לחרוש את הארץ לאורכה ולרוחבה, להכיר כל פינה, כל שביל, כל נוף. השגרה היומיומית שלו כללה ריצה במרחבי הנגב, אימונים קפדניים לקראת ריצת מרתון, שאותה השלים לראשונה בשנת 2022. בכל פעם, היה יוצא לריצה של שעתיים-שלוש בשדות הפתוחים, עד לגדר של רצועת עזה ובחזרה, כשהוא מקשיב באוזניות למוזיקה של האמנים האהובים עליו: סיימון וגרפונקל, תיסלם וברוס ספרינגסטין. הריצה הזו, בין שדות ירוקים לצהובים, עם הרוח בפניו וצלילי המוזיקה באוזניו, הייתה עבורו דרך להתחבר לעצמו, לאדמה, ולמחשבותיו. זו הייתה שגרת קודש, רגעים של שקט ושל כוח, שבהם חש את הדופק של החיים.

חבריו הרבים של שחר ידעו לספר כי היה בו שילוב מושלם של רצינות וקלילות, של עומק ושל שמחת חיים. בבוקר, היה לובש חליפה מוקפדת של מנהל כספים, משוחח על תקציבים ורגולציה בישיבות הנהלה חשובות. בערב, כשהיה חוזר הביתה, היה מדליק מדורה בחצר עם הילדים, מספר להם סיפורים, צולה מרשמלו ומשחק איתם. וכשהילדים היו הולכים לישון, היה מזמין את החבר'ה הקרובים לנרגילה בחצר, לשיחות ארוכות אל תוך הלילה, מלאות צחוק ודיונים פילוסופיים. שחר היה יזם סדרתי, תמיד יצר הזדמנויות לחיבור אנושי, לחוויות משותפות. הוא הזמין את חבריו לטיולי שטח עם מדורה וסיר "פויקה" מתבשל, צפו יחד במשחקי כדורגל של קבוצותיהם האהובות, ליברפול או מכבי חיפה, או השתתפו במשחקי כדורגל בטורנירים של הקיבוץ והמועצה. כל פעילות משותפת הייתה עבורו הזדמנות לחזק את הקשרים, ליהנות מהרגע, ולחגוג את החיים. הייתה בו תאווה גדולה לחיים, אהבת אדם בלתי נגמרת ואופטימיות מדבקת. הוא ראה כל אתגר כהזדמנות לצמוח, ללמוד ולהתפתח. אהב לבלות במסעדות טובות, לטעום מאכלים חדשים וליהנות מהחיים הטובים. נהג לצטט משפטים מסרטים אהובים כמו "ביג לבובסקי" ו"מלכוד 22", והיה כותב פרודיות מצחיקות על שירים עבור כל חבר שהתחתן, הופך את החתונה לאירוע בלתי נשכח.

אך לצד כל הקלילות ושמחת החיים, שחר היה אדם של אחריות עמוקה. כשלקח על עצמו משימה, נשא בה במלוא הרצינות והקפדנות. כך, כשהתנדב להיות אחראי על מחסן הטיולים של הקיבוץ, הוא לא הסתפק בניהול רגיל. הוא קנה ציוד חדשני ואיכותי, הקים מערכת מעקב צמודה ומדוקדקת אחר הפריטים שהושאלו, ודאג שכל ציוד יהיה במצב תקין וזמין לכל חבר. הוא פעל מתוך תחושה של שליחות, מתוך הבנה שגם בפרטים הקטנים ביותר טמונה חשיבות. את כל מה שעשה בחייו, עשה בדרכו שלו, על פי הערכים שבהם האמין. הוא הקפיד להיות תמיד בעשייה, לא היה מסוגל לשבת בבית ולא לעשות כלום. תמיד חיפש את הפרויקט הבא, את האתגר הבא, את הדרך הבאה לתרום, ליצור ולהשפיע. הוא היה איש של עשייה, של אדמה, של אנשים, ושל אהבה ללא גבולות.

ואז הגיע אותו בוקר ארור, שבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023. השעה הייתה שש וחצי בבוקר, והשקט הפסטורלי של הקיבוץ נקרע באחת על ידי מטח רקטות אדיר. ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע אכזרית על ישראל, מתקפה שתשנה את פני המדינה לנצח. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה, חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית – אל יישובי עוטף עזה, אל שדרות, אופקים ונתיבות, אל מבלים במסיבות טבע תמימות, אל בסיסי צה"ל ואל עוברים ושבים בדרכים. הם רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, ביצעו פשעים כבדים, חטפו מאות ישראלים לרצועת עזה, והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. באותו בוקר, פרצה מלחמה.

שחר, שהיה חבר בכיתת הכוננות של קיבוץ בארי, הוזנק מיד עם תחילת המתקפה. הודעת הוואטסאפ הראשונה, צפירת האזעקה, קולות הירי שהחלו להישמע בבירור – כל אלה הבהירו לו במהירות את חומרת המצב. הוא לא היסס לרגע. כהרגלו, היה מוביל ונחוש, ידע בדיוק מה צריך לעשות. הוא לבש את המדים, נטל את נשקו, ויצא אל הלא נודע. הוא השרה ביטחון על כל מי שנלחם לצידו, בקור רוחו, בנחישותו ובמקצועיותו. הוא היה האדם שכולם יכלו לסמוך עליו ברגעי האימה. כשנפתחה נקודת טיפול בפצועים במרפאת השיניים של הקיבוץ – מקום שקט ומוכר שהפך לפתע לחזית – שחר התמקם בה עם חבר נוסף מכיתת הכוננות. הם ידעו שהם המגן האחרון, המחסום בין המחבלים לבין הפצועים והצוות הרפואי. יחד, אבטחו את המקום, עמדו איתן מול עשרות מחבלים שהסתערו מכל עבר, והדפו אותם שוב ושוב.

שבע שעות ארוכות, אינסופיות, הוא נלחם כארי בחירוף נפש, באומץ לב שקשה לתאר במילים. יריות רבות נורו מכל כיוון, קירות המרפאה ספגו פגיעות, אך שחר וחברו לא ויתרו. הוא ירה לעבר המחבלים, חיסל את אויביו, והגן בגופו על חבריו ועל כל מי שהיה תחת חסותו. הוא צעק למחבלים באנגלית: "אני לא האויב שלכם", ניסיון אחרון להבהיר להם את האבסורד, את חוסר ההיגיון שבמעשיהם, אולי ניסיון למנוע עוד שפיכות דמים, או פשוט לבטא את עמדתו כאיש של שלום וצדק. אבל מולם עמדו רוצחים, עיוורים לכל היגיון אנושי. בסביבות השעה 14:00, לאחר שעות של לחימה בלתי פוסקת, אזלה לו התחמושת. הכדור האחרון נורה. רק אז, כשהיה חסר אונים, הצליחו המחבלים לפרוץ אל מרפאת השיניים. שחר נורה ונהרג במקום, כשהוא עומד על משמרתו עד הרגע האחרון, מגן על ביתו ועל אנשיו.

רב-סמל ראשון שחר צמח נפל בקרב ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023. בן שלושים ותשע היה בנופלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין של קיבוץ בארי, האדמה שכה אהב וכה הגן עליה. הוא הותיר אחריו אישה אהובה, עופרי, שני ילדים מתוקים, אלה ונטע, שהיו כל עולמו, הורים כואבים, שלומית ודורון, ושלושה אחים ואחות שאהבו והעריצו אותו. לאחר נפילתו, הועלה שחר מדרגת רב-סמל ראשון לדרגת רב-סמל מתקדם, אות כבוד על גבורתו ואומץ ליבו יוצאי הדופן.

עופרי, אשתו, מצאה את הכוח לכתוב מילים שקורעות את הלב: "שחר שלי האהוב, כותבת ולא באמת מבינה שכבר לא תחזור אלי, אל אלה המתוקה ואל נטע המתוק... האומץ והתושייה שלך עזרו להציל כל כך הרבה חיים... שתדע שאלה שואלת עליך כל יום, מספרת שעצוב לה שאתה לא נמצא, ולצד זה היא גאה באביה שהגן עלינו ועל שאר הקיבוץ, וללא היסוס יצא מוקדם בבוקר כדי להילחם ב'רעים'. אוהבת אותך תמיד". מילותיה של עופרי הן עדות חיה לאהבה העצומה, לגבורה המפוארת ולחלל העצום שהותיר אחריו. הן משקפות את הכאב העמוק ואת הגאווה הבלתי מתפשרת בבחירתו.

גם אחיו הקטן, ירדן, כתב מילים נוגעות ללב: "שחר אחי האהוב, אהבתי אותך וכל כך הערצתי אותך. היית טוב בכל דבר שעשית ונגעת בכל מי שפגש אותך. איש של אהבת הארץ ושביליה, צדק, יושר וחתירה למען הטוב. שמח על כל השנים שהיו לנו יחד וכל הזיכרונות שיישארו לעד. למדתי ממך כל כך הרבה. השארת אחריך ילדים מתוקים ומורשת של גבורה, מסירות ואהבה". מילותיו של ירדן מציירות תמונה של שחר כדמות מופת, מורה דרך ואח גדול, שהשפיע עמוקות על סובביו והותיר חותם בל יימחה.

שחר צמח, רב-סמל מתקדם, מונצח כיום באתר תנועת "הנוער העובד והלומד" שבה היה חניך, בעמוד ההנצחה לאוהדי קבוצת "מכבי חיפה" שנפלו במלחמה, ובאתר הקיבוץ בארי, שבו חי, אהב, נלחם ונפל. עמוד לזכרו נפתח גם באתר memoriz.plus, המאפשר לאנשים להעלות זיכרונות ותמונות. סיפור חייו וגבורתו של שחר הוא מגדלור של אומץ לב, מסירות ואהבת אדם ואדמה. הוא מסמל את רוח התקומה הישראלית, את היכולת לקום מתוך השבר, להמשיך לבנות ולצמוח, כשזכרו של שחר, ושל כל הנופלים, חרוט עמוק בלב האומה. הוא השאיר אחריו לא רק כאב וגעגוע, אלא גם מורשת עשירה של אנושיות, מקצועיות, חברות אמת, אהבת משפחה, ונכונות להקריב את היקר מכל למען האחר. שחר צמח, האיש שאהב את החיים בכל נימיו, שהיה מנהל כספים בחליפה בבוקר ומדליק מדורה עם ילדיו בערב, שהיה קול צלול ודעתן בישיבות ורוכב סוסים חופשי בשדות, הוא גיבור ישראל שגבורתו נבעה מעצם היותו אדם שלם, אמיתי ואוהב, שבחר לעמוד על הגנת ביתו וקהילתו, עד נשימתו האחרונה. זכרו יהיה נצור בלבנו לעד, מקור להשראה ולגאווה ישראלית.