שחר פרידמן

בירושלים, עיר של אבן יבשה ושמיים כחולים עמוקים, נולד שחר פרידמן ביום ז' בתשרי תשס"ג, ב-13 בספטמבר 2002. הוא היה הילד הרביעי למשפחת פרידמן, בנם של ליאת ודורון, האח הצעיר לשלוש אחיות גדולות – ענבר, סהר ונויה. הבית הירושלמי, בין סמטאות שכונת רחביה או אולי בקעה שקטה, היה מלא תמיד בצחוק ובשיחות ערות, בריח תבשילים ביתיים ובצלילי מוזיקה שהתנגנה ברקע. שחר הצעיר, עם עיניו הבהירות וחיוכו התמידי, נולד אל תוך עולם שכבר היה מוכן לאהוב אותו. הוא היה "הנסיך של הבית", כפי שכינו אותו אחיותיו והוריו, הגורם המאזן, המרכז השקט והתוסס כאחד של המשפחה. הוא לא היה רק בן הזקונים; הוא היה לב פועם, דבק מחבר, שזרק אור ושמחה על כל פינה.

הילדות של שחר הייתה רצופה בצבעים ובצלילים. הוא היה ילד יפה תואר, לא רק במראהו החיצוני, אלא ביופי הפנימי שהקרין מכל תנועה ומכל מילה. הוא חייך המון, חיוך רחב וכובש שהגיע ישר מהעיניים, והצחוק שלו היה מדבק, כזה שהיה מסוגל למלא חדר שלם באור. כילד, הוא היה מלא בסקרנות, יצירתיות וכישרונות רבים, שרק חיכו להתגלות. כבר בגיל צעיר ניכרה בו רגישות יוצאת דופן לזולת, יכולת אמפתיה נדירה שהפכה לחלק בלתי נפרד מזהותו. הוא לא הסתפק ברגשות פנימיים; הוא פעל. אם ראה אדם מבוגר מתקשה להרים סלי קניות כבדים ברחוב, לא היסס לרגע. הוא היה ניגש אליו, מציע עזרה בחיוך, מרים את הסלים הכבדים כאילו היו נוצות, ומלווה את האדם לביתו בשיחה קצרה ונעימה, מותיר אחריו שובל של הכרת תודה וחיוך על פניהם של זרים. הוא התיידד עם ילדים שנדחקו לשוליים, אלה שלא היו להם הרבה חברים, והפך לחברם הטוב ביותר, רואה בהם את האור הייחודי שבתוכם, מעניק להם מקום ובמה.

את שנות לימודיו העביר בבית הספר התיכון התורני ע"ש פ. הימלפרב בירושלים, שם בחר במגמת אמנות – בחירה טבעית לרוחו היוצרת. הוא אהב לצייר, והסטודיו, עם ריח צבעי השמן העז, היה עבורו מקדש אישי. הוא היה שוקע שעות מול קנבס ריק, מבריק את המכחול בצבע, מתרכז במשיכות המדויקות, ויוצר עולמות שלמים של צבע ורגש. לא רק על הבד, שחר היה אמן של החיים עצמם. הוא לא שמר חלומות במגירה, אלא חי והגשים אותם בנחישות ובהתלהבות. הוא מילא את ימיו בעיסוקים שונים, כל אחד מהם ביטוי נוסף לנפשו התוססת. הוא אהב לרכוב על אופניים, לחוש את הרוח בפניו כשהוא מדווש במורד הגבעות של ירושלים, משאיר מאחוריו את רעש העיר ונהנה מהחופש והתנועה. הוא צלל אל מתחת למים, שם מצא שקט עמוק וצבעוניות מרהיבה, חווה את תחושת הריחוף וההתמזגות עם עולם אחר, כשהוא מקשיב רק לקצב נשימותיו שלו. מוזיקה הייתה עבורו פסקול חיים, מלווה אותו בכל אשר הלך, מרגשת, משמחת, מנחמת. הוא טייל בשבילי הארץ לאורכה ולרוחבה, כשהוא סופג את הנופים, את הריחות, את ההיסטוריה, ובכל הזדמנות שלא החמיץ, היה קופץ למעיין קריר, חש את המים הצלולים מנקים את גופו ואת נפשו אחרי יום הליכה ארוך תחת השמש.

מעבר לתחביביו האישיים, ליבת עשייתו של שחר הייתה תמיד סביב אנשים. הוא היה חניך פעיל ובולט בתנועת "בני עקיבא", ובהמשך הפך למדריך אהוב. אבל שחר לא הסתפק בהדרכה רגילה; הוא בחר להדריך בשבט "יובל", שבט המיועד לילדים עם צרכים מיוחדים. שם, עם סבלנות אין קץ ועם לב פתוח, הוא יצר קשרים עמוקים עם כל ילד וילדה. הוא לא ראה בהם "בעלי צרכים מיוחדים", אלא ילדים עם עולמות פנימיים עשירים וייחודיים, והיה שם בשבילם, מחבק, מקשיב, משחק, מלמד. יותר מכך, הוא יזם את שילובם של ילדי "יובל" בפעולות משותפות עם שאר שבטי התנועה, שובר מחיצות ויוצר גשרים של הבנה וקבלה. הוא ראה איך חיוך קטן של ילד שמרגיש שייך, שווה, שווה עולם ומלואו. הוא האמין באמת ובתמים באהבת אדם, ונהג לומר: "אני אוהב כל אדם ואדם על האדמה ללא הבדל גזע, צבע, דת או מין." הוא לא דיבר סתם; הוא חי את זה. הוא חיפש את "האנשים הקטנים שנופלים לנו בזווית של העין", את אלה שקולם לא נשמע, את אלה שזקוקים ליד מושטת, והיה ניגש אליהם, מחבר, מצחקק, משמח, מרומם את רוחם.

בתוך כל העשייה הזו, שחר נשאר בן מסור להוריו ואח אוהב ותומך לאחיותיו. הוא היה קשור בעבותות אהבה לליאת ודורון, הוריו. לא היה עניין קטן או גדול שלא שיתף אותם בו, מחיבוט לב של נער ועד התלבטויות לגבי עתידו. הם היו עוגן ובית, והוא היה מקור לגאווה ונחת עבורם. עם אחיותיו, ענבר, סהר ונויה, טיפח קשר קרוב וחם, שהיה מורכב מאהבה, תמיכה, וגם קצת קונדסות של אח צעיר. הוא היה מחובר מאוד גם לאחייניו, ורגעים של משחק וצחוק איתם היו עבורו הפוגה מתוקה מהעולם. הוא היה שם תמיד, אוזן קשבת, כתף תומכת, חיוך מנחם.

את נגה, אהבת חייו, הכיר שחר עוד בתיכון. זה קרה דרך אחותו הגדולה נויה, שהייתה חברה שלה בצבא. המפגש הראשון היה אולי קצת מביך, אבל חיוכו המאיר של שחר, נועם הליכותיו וקסמו האישי לא השאירו לנגה שום סיכוי. ליבה נשבה במהרה, ועד מהרה הם הפכו לבלתי נפרדים. במשך שלוש שנים, הקשר ביניהם היה מיוחד במינו, קשר של אהבה עמוקה, של חברות אמת ושל תכנון עתיד משותף. הם רקמו יחד חלומות – טיול גדול במזרח הרחוק אחרי הצבא, חווה קטנה עם ברווזים ברמת הגולן, בית משלהם, משפחה. כל שיחה, כל מבט, כל מגע ידיים היה ארוג בחוטים של תקווה ובטחון בעתיד המשותף.

כשהגיע זמנו להתגייס, שחר ידע בדיוק מה הוא רוצה: תפקיד קרבי. הוא ראה בשירות הצבאי תרומה מהותית לביטחון המדינה, ולא התכוון לוותר על ההזדמנות הזו. "היכן שישימו אותי, אעשה את הכי טוב שאני יכול כדי לתרום," אמר, והייתה זו הצהרה כנה, נטולת פאתוס, של נחישות ושל מסירות. ביום 4 באפריל 2021, עלה על מדים והתגייס לצה"ל, שם שובץ כלוחם בגדוד 101 של חטיבת הצנחנים. הטירונות הייתה קשה ומאתגרת – ריצות אינסופיות בחול, מסעות מפרכים עם ציוד כבד, שעות ארוכות של אימוני נשק וקרב מגע. הוא חש את כאבי השרירים, את העייפות העמוקה, את אבק המדבר נדבק לעורו, אבל בתוך כל הקושי, מצא נחמה בחברות שנרקמה עם שאר הלוחמים, בבדיחות שנאמרו בשעות הקטנות של הלילה, בצלחת האוכל המשותפת. עד מהרה, זכה להערכת מפקדיו וחבריו ליחידה, לא רק בזכות יכולותיו הפיזיות והצבאיות, אלא בזכות רוחו הטובה, חיוכו המעודד ויכולתו להרים את המורל גם ברגעים הקשים ביותר. הוא נשלח לקורס מ"כים, קורס מפקדי כיתה, שם למד את רזי הפיקוד. הוא חזר לגדוד כמפקד, והוביל את פקודיו במקצועיות ובמסירות, תמיד בגובה העיניים, דואג לכל חייל וחייל, מקשיב להתלבטויותיהם ולקשייהם. מאוחר יותר, שימש כקשר של מפקד הפלוגה – תפקיד הדורש קרבה רבה למפקד, אמון מוחלט ויכולת לקבל החלטות במהירות תחת לחץ. חבריו ליחידה תיארו אותו כחבר אהוב ומוביל, כזה שיצר קשר אמיץ המבוסס על כבוד הדדי עם המ"פ, ותמיד החזיק בתיק המבצעי שלו שקית מלאה ב"צ'ופרים" וממתקים, אותם נהג לחלק לכולם, מעלה חיוך גם על פניהם העייפות של לוחמים אחרי לילה ללא שינה.

האנרגיה התמידית והצחוק המדבק של שחר הפכו אותו למרכז של כל התכנסות, האיש שכולם רצו שיגיע לכל אירוע ושמחה. הוא ידע לחיות כל רגע במלואו, ליהנות מהדברים הקטנים ומהגדולים כאחד. הוא ידע גם להחמיא, לפרגן, לחבק ולעטוף באהבה. הוא כתב ברכות ומכתבים מרגשים מהלב, כאלה שנגעו עמוק בנשמה, וידע לתת עצה טובה ברגישות ובדייקנות. הוא היה חבר טוב ונאמן, כזה שאפשר לסמוך עליו בעיניים עצומות, שיהיה שם תמיד.

החודש אוקטובר 2023 היה אמור להיות חודש של חופש, של התחלות חדשות. ב-5 באוקטובר, יצא שחר לחופשת שחרור, ההכנות לטיול הגדול במזרח הרחוק עם נגה היו בעיצומן, הלב היה מלא בציפייה לחופש, לריחוק, להגשמת חלומות. הם דמיינו את עצמם בטיול, את החוויות שיצברו, את התמונות שיצלמו. אבל המציאות טרפה את כל הקלפים.

בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, ב-7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, התעוררה ישראל למתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים של ארגון הטרור חמאס. שחר שהה באותו בוקר בביתה של נגה חברתו ברמת השרון. בוקר שבת רגוע, מלא בהבטחות של יום חופש ושל אהבה. אזעקות פילחו את השקט, ואחריהן הגיעו במהרה הדיווחים הראשונים, המזעזעים. הבנה עמוקה ומרה חדרה בו במהירות: זו מלחמה. בלי להסס לרגע, בלי לחשוב פעמיים על חופשת השחרור שזה עתה החלה, על הטיול המתוכנן, על כל התוכניות האישיות, הוא מיהר לצאת עם יחידתו לדרום. הרגליים רצו, הלב דפק בחוזקה, המחשבה הייתה רק על דבר אחד: להגיע לשם, להילחם, להגן.

שעות ארוכות של כאוס, של אימה ושל גבורה מטורפת עברו עליו ועל חבריו. הם לחמו ללא הפסקה באזור מסיבת הטבע ברעים, שם התחולל טבח נורא, ובקיבוץ מפלסים הסמוך. הם פגעו במחבלים, חילצו תושבים מבוהלים שנדרשו למקלט, ופינו פצועים תחת אש תופת. שחר, עם נשקו ביד, פניו מאובקות ומוכתמות, עיניו דרוכות, פעל בנחישות, באומץ לב שחרג מכל דמיון. הוא היה שם, חלק מהכוח שהתייצב מול הרוע המוחלט, מגן על חייהם של אזרחים תמימים, מנסה להציל כל נפש אפשרית. המראות היו קשים מנשוא, אבל הוא לא איבד את עשתונותיו, לא נתן לייאוש להשתלט, והמשיך להילחם בחירוף נפש.

לאחר הימים הראשונים של הלחימה העיקשת בעוטף, שחר ויחידתו התאמנו לקראת התמרון הקרקעי הממשמש ובא לתוך רצועת עזה. הייתה זו תקופה של מתח עצום, של ציפייה דרוכה, של הבנה עמוקה לגודל המשימה. זמן קצר לפני הכניסה לרצועה, שחר התראיין לתקשורת, וקולו נשמע יציב ונחוש, אך עם נימה של כובד ראש ואחריות. "המ"פ שלי אמר ביום הראשון למלחמה 'אני מוכן למות'," סיפר, "ואני כמוהו. אם קורה משהו, אני מוכן למות בעד המדינה שלנו." לא היו אלה מילים ריקות, אלא ביטוי של אמת פנימית עמוקה, של הבנה מלאה למחיר שעלול להידרש, ושל נכונות לשלם אותו למען הכלל.

בתוך התופת של הלחימה, בין הפעולות המבצעיות והמתח התמידי, מצא שחר רגעים של שקט יחסי כדי לנהל יומן. במחברת אדומה קטנה, בעזרת פנס ראש אדום, הוא כתב מכתבי אהבה לנגה, אהובתו, ושפך את מחשבותיו והמלצותיו לחיים. "נגה," כתב, "בימים האחרונים חושב עלייך ועלינו ועל מה את בשבילי. נגה, אחרי המלחמה נקרא את המכתב ונצחק מחובקים. נגה, תגידי לעולם שהדבר הכי חשוב הוא לשמח אנשים. סתם ככה כי אפשר לגרום למישהו לחייך." המילים שיקפו את רוחו הטהורה, את תפיסת עולמו שגם בשיא הקרב, האנושיות, האהבה והשמחה הם שצריכים להוביל. הוא תיאר רגעים קטנים של יופי בתוך הכיעור: "היום בין ההתקפות קטפתי לימונים." הוא תהה "איך דווקא מלחמה גורמת לי לכתוב," ואז שב והתמקד במה שחשוב באמת: "לדבר איתך היום, בשנייה הצלת אותי. כל דקה שלי איתך הדבר הכי טוב בחיים." הוא הביע את געגועיו העזים, את הכמיהה לחזור הביתה, לחיים הפשוטים והאהובים – "מת לחזור, הליכה אחרי ערבית בירושלים, אוויר של בישולים, מנשק אותך רעב על ערסל ונוף כנרת, כל האחים ואימא מחייכת." הוא הזכיר את חלומותיהם המשותפים: "אל תשכחי את החווה שחלמנו להקים בגולן מול ההרים, תגדלי שם ברווזים." ובתוך כל אלה, הוא חזר והדגיש את תכלית הלחימה בעיניו: "אני נלחמתי שתחיו, שתביאו ילדים, שתצחקו עד שתכאב הבטן. זכיתי להגן, הלוואי אשמור עלייך."

היומן הזה לא היה רק תיעוד אישי; הוא היה צוואה רוחנית, מניפסט לחיים שהאמין בהם. "היו אנשים טובים, תחייכו, תשאפו לגרום לכל אדם בכם יפגוש לחייך גם," כתב. "תהיו פתוחים לביקורת ותנסו תמיד להשתפר. דעו כי המידה הגדולה ביותר אשר יכולה להיות לאדם היא היכולת לשמח אדם אחר. תפתחו אוזניים לצרכיו של הזולת ותפקחו עיניים לצערו. שימו לב לאנשים הקטנים הנופלים לנו בזווית של העין. תעריכו את הדברים הקטנים שיש לעולם להציע, בעיקר טבע ומוזיקה. והכי חשוב תהיו אנשים טובים בדרככם, אל תתנו לחברה להכתיב לכם מה עושה אתכם אנשים טובים, פשוט השתדלו כמה שאפשר, וגם כשנופלים דעו כי זאת הדרך להצלחה במעלה זאת. תאהבו את עצמכם ואת העולם וכאשר תקרינו החוצה שמחה ייווצר לאט לאט מעגל שייצור עולם טוב יותר." מילים אלו, שנכתבו תחת אש, תחת איום מתמיד, היו תמצית אישיותו, המצפן המוסרי שהנחה אותו בכל רגע בחייו הקצרים, אך עתירי המשמעות.

בשבת, 18 בנובמבר 2023, שהה שחר עם יחידתו בצפון רצועת עזה. המבצע הקרקעי היה בעיצומו, והלחימה הייתה קשה ומורכבת, מבית לבית, מסמטה לסמטה, באזור תל אל-הווא שבעיר עזה. פלוגה מהגדוד שלו נתקלה במחבלים שהתבצרו בתוך מבנה. הקרב היה עז, והמחבלים הצליחו לגרום נפגעים לכוחותינו. קריאת מצוקה נשמעה, ומיד, ללא היסוס, שחר ומפקד הפלוגה שלו, סרן בנימין ארלי ז"ל, יחד עם לוחם נוסף, סמל ג'מאל עבאס ז"ל, מיהרו למקום כדי לסייע לחבריהם. הם חתרו למגע, נכנסו אל תוך התופת, נלחמו בגבורה עילאית, פנים אל פנים עם המחבלים המסתתרים בין קירות הבניין ההרוס. האוויר רעד מקולות הירי, רסיסים עפו לכל עבר, ריח אבק השריפה צרב באף. בתוך הקרב העז, בשיאו של האומץ וההקרבה, נפלו שחר, מפקדו וחברם. סמל-ראשון שחר פרידמן, בן עשרים ואחת בלבד, נפל בקרב על הגנת המולדת, על אהבת האדם, על הזכות לחיים.

הידיעה על נפילתו נפלה כרעם ביום בהיר על משפחתו, על נגה, על חבריו ועל כל מי שהכיר ואהב אותו. ביום ה' בכסלו תשפ"ד, 18 בנובמבר 2023, הובא שחר למנוחות בבית העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים. שורה של חברים במדים, פנים כחושות ומכוסות דמעות, עמדו בדום מתוח, מצדיעים לו בפעם האחרונה. מעליהם, דגל ישראל עטף את ארונו, סמל למדינה שעליה הגן עד נשימתו האחרונה. הוא הותיר אחריו הורים שבורי לב, ליאת ודורון, ושלוש אחיות, ענבר, סהר ונויה, שחייהן השתנו לנצח.

אך גם במותו, המשיך שחר להעניק חיים. הוריו, מתוך גודל נפש ונדיבות לב בלתי נתפסת ברגעים קשים כל כך, הסכימו לתרומת איבריו. איבריו של שחר נתרמו והושתלו בחמישה חולים, שהמשיכו לחיות בזכותו. היה זה מעשה של חסד עליון, שהדהד את מהות חייו – נתינה ללא תנאי, אהבת אדם, רצון לשמח ולהציל.

אביו, דורון, ספד לו בקול רועד, אך מלא אהבה: "אהבה שלנו, הלב הפועם שלנו, זה שתמיד משתף בכל התלבטות. חיבור עמוק של הורים וילד, שילוב של כל הטוב בעולם. דומה לנו אבל הרבה יותר טוב. אין מתיקות כמו שלך. איך אפשר לעמוד על הקבר שלך ולקרוא את ההספד שלך? כולך חיים. רק לפני חודשיים כתבנו לך ברכת יום הולדת ועכשיו צריכים להספיד אותך." אימו, ליאת, סיפרה על המכתבים האחרונים שכתב להם, ובהם צוואה לחיים: "הוא אמר לנו מה יקרה ברגע שהוא יחזור, איך נתחבק ונדבר על הדברים ואיך נרים כוסית לחיים, נשתה בירה ונצחק ביחד והוא יספר את כל החוויות, אבל, הוא כתב, אם לא אחזור אני מבקש שתחיו, לא תשרדו אלא תחיו, תשמחו ותבלעו את העולם ואת החיים. הוא ציווה אותנו לשמוח ולחיות חיים מלאים ומאושרים."

נויה, אחותו, ספדה לו בדברים מרגשים, שביטאו את מהותו של שחר בצורה הטהורה ביותר: "אתה היית הדבר הכי יפה בעולם הזה, מבפנים ומבחוץ, היית פשוט אור של צחוק ושל אהבה לזולת. היית מזהה תמיד מי החלש בכל קבוצה, מי הילד שיותר קשה לו בכיתה או עם צרכים מיוחדים וישר מתחבר אליו, אבל לא בדרך מתנשאת ולא 'בהתנדבות' אלא פשוט בא אליו, והכי באמיתי מתחבר איתו ואוהב אותו מכל הלב. כל אדם מבוגר שראית ברחוב רצת אליו לשאול מה הוא צריך. אני בטוחה שאם שחר שלי היה יכול לדבר אל כולכם הוא היה רוצה שתצאו מפה בסוף הלוויה ותלכו לדפוק אצל השכן המבוגר שלכם, שתדברו עם אנשים ברחוב שנראים לכם שצריכים את זה, שתציעו לאמא של הילד עם הצרכים המיוחדים שתשחקו איתו בשעות אחה"צ או פשוט תשאלו אותה מה שלומה, אבל לא בצורה של התנדבות אלא בדרך 'שחרית' – תסתכלו להם ישירות בעיניים, בצניעות, באהבה, בלי אגו. פשוט תהיו שחר."

מורשתו של שחר לא נשארה רק במילים. בני משפחתו, חבריו וכל מי שהושפע מרוחו העצומה, החליטו להמשיך את דרכו ולהפיץ את אורו. הם הקימו אתר אינטרנט ודף אינסטגרם בשם "remember_shachar", בהם מסופר סיפור חייו, מועלות תמונות ופעולות להנצחתו. הוקמה עמותה שממשיכה את ערכי החסד והשמחה שלו, ופועלת בדרכים רבות. במסגרתה, חולקו סלי מזון לנזקקים, מביאים אור ותקווה למשפחות רבות. נחנכה תצפית יפהפייה ביישוב תלם שבהר חברון, מקום שקט ופסטורלי, שממנו אפשר להביט אל האופק ולזכור את הנער שאהב לטייל בשבילי הארץ. מיזם מרגש במיוחד, "מונית המשאלות", נוסע ברחבי הארץ ומשמח אנשים, מגשים עבורם משאלות בהפתעה – מחווה ישירה לרצונו של שחר "לשמח אדם אחר". על צמידים, יין, בירה, שוקולד, מגנטים ומדבקות הוטבעו מסריו: "היו אנשים טובים", ו"המידה הגדולה ביותר אשר יכולה להיות לאדם היא היכולת לשמח אדם אחר", מילים שהפכו למעין מנטרה עבור רבים.

סרטון מרגש בשם "זיכרון לחיים" מספר את סיפורו, ובפוסטר שאויר לזכרו צוטטו דבריו החזקים והנוגעים ללב, שהפכו למעין צוואה לחיים: "אני בטוח שנשב על בירה טובה ונקרא את זה ונצחק, אבל אם לא, אז תדעו לכם, נלחמתי בשביל שתחיו, לא תנשמו, תחיו! תרקדו עד שכואבות הרגליים, תצחקו עד שכואבת הבטן, תדברו עד שהפה יבש ותביאו מלא מלא ילדים חמודים לעולם ותטיילו בכל הארץ ובכל העולם... ותאהבו את החיים, ואחד את השני, ואת עצמכם, תאהבו חזק ללא תנאים."

בהשראת סיפור חייו נכתב ספר ילדים בשם "שחר והלב המיוחד", המעביר את ערכי החסד והנתינה שלו לדור הצעיר. בתנועת "בני עקיבא", בה הדריך, הכינו מערך פעולות מיוחד לשבטים, המשקף את הערכים שלאורם הלך, ונערך הפנינג גדול לילדים עם צרכים מיוחדים, כהמשך ישיר לעבודתו המדהימה עם שבט "יובל". אפילו בבית החולים "זיו" בצפת, נקראה מחלקה על שמו ועל שמם של שלושה נופלים נוספים, וגן ילדים נקרא על שמו, וביום המעשים הטובים נטעו בני משפחתו עץ בגן, כסמל לצמיחה ולהמשכיות.

הזמרת מארינה מקסימיליאן הלחינה וביצעה את השיר "נגה" בהשראת המכתבים שכתב שחר לאהובתו. השיר, שזמין להאזנה ביוטיוב ובספוטיפיי, הוא קינה מרגשת ואותנטית, ובו שזורים קטעים מדבריו וממחשבותיו של שחר, שהפכו לנחלת הכלל, מזכירים לכולם את העוצמה של אהבה ושל אנושיות בצל המלחמה. המילים "נגה - יש פה רעש מלחמה, הלוואי אף פעם לא תדעי. מת לחזור... אני נלחמתי שתחיו, שתביאו ילדים, שתצחקו עד שתכאב הבטן. זכיתי להגן, הלוואי אשמור עלייך," מהדהדות את קולו, קולו של גיבור צעיר שכל חייו היו סמל לאהבה, שמחה ונתינה, וגם במותו, ציווה עלינו – לחיות.

שחר פרידמן ז"ל, עלם חמודות, נסיך של שמחה ואור, הותיר אחריו חלל עצום, אך גם מורשת מפוארת של אנושיות וגבורה. סיפור חייו הוא סיפור של תקומה, של רוח ישראלית שאינה נכנעת לייאוש, אלא בוחרת באהבה, בצחוק ובנתינה. הוא נפל כשהגן על הבית, על ערכיו, על האנשים שאהב. יהי זכרו ברוך, ומורשתו תמשיך להאיר את דרכנו.