סרגיי שמרקין

בליבו של עמק ירוק, בין הרי שמיים-כחולים ונהרות שוצפים שהזינו אדמה עשירה, במרכז אסיה הרחוקה, בטג'יקיסטאן, נולד סרגיי שמרקין ביום כ"ח באב תשנ"א, השמיני באוגוסט 1991. הוא היה ילד שני להוריו, טטיאנה וויאצ'סלב, אח קטן לדניאל, שהיה כבר אז מגדלור של סקרנות ותנועה בחייהם. הבית שלהם, שהיה נטוע בנוף הרחב והפתוח, היה מלא בצלילי שפות שונות, בניחוחות תבלינים שנדדו מהשווקים הסמוכים ובחום של משפחה עוטפת. סרגיי גדל בתוך עולם שופע תרבויות וצבעים, בין מסורות עתיקות לרוחות של מודרנה מתפתחת. את שנותיו הראשונות בילה בריצה חופשית בשדות, תחת שמש חמה שצבעה את עורו בגוון ברונזה, כשקולות המשחק שלו ושל אחיו התמזגו עם רחשי הטבע. הוא למד להכיר את העולם דרך מגע ידיים באדמה, דרך טעם פירות טריים מהעץ, ודרך עיניו הטובות, שתמיד חיפשו את היופי והטוב בכל פינה. כבר אז בלטה בו שמחת חיים מדבקת, חיוך רחב ועיניים ששיקפו נתינה אינסופית, כאילו נולד עם הבנה עמוקה לכוחה של האופטימיות. הבית של טטיאנה וויאצ'סלב היה תמיד פתוח, מזמין חברים וקרובים, ושם, סרגיי ספג את הערכים של קהילה ותמיכה הדדית, של עזרה לזולת ושל חשיבות הקשר המשפחתי, שהיוו את אבן היסוד לאישיותו המתעצבת.

כשהיה בן אחת-עשרה, התרחש שינוי דרמטי בחיי המשפחה. הם ארזו את חפציהם, השאירו מאחור את הנופים המוכרים ואת השפה שהייתה טבועה בהם, ויצאו למסע אל ארץ חדשה – ישראל. זו הייתה עלייה, לא רק גיאוגרפית, אלא גם תרבותית ורגשית. הנחיתה בארץ הייתה בחולון, עיר תוססת ורועשת, שונה בתכלית מן השקט הכפרי שאליו הורגל. הבניינים הגבוהים, המולת הרחובות, השפה העברית שעדיין נשמעה זרה באוזניו, כל אלה יצרו עולם חדש ומאתגר. סרגיי, על אף גילו הצעיר, ניגש לשינוי הזה עם אותה אופטימיות וחיוביות שאפיינו אותו. הוא צלל לתוך לימודי העברית בנחישות, מנסה ללכוד כל מילה, כל ניב, כדי להשתלב במהירות. את לימודיו השלים בחטיבת הביניים ובתיכון המקומיים, ובמהלך השנים הללו, החלה בו להתפתח אהבה עמוקה למדינה החדשה. זו לא הייתה אהבה מופשטת או אידיאולוגית בלבד; זו הייתה אהבה שנוצרה מתוך מגע יומיומי עם האנשים, עם הנופים, עם סיפורי ההיסטוריה שסופרו בשיעורים ובטיולים. הוא התאהב ברוח הישראלית, בעקשנותה, בחום שלה, ובחוסר הפורמליות שאפשרה לו להיות מי שהוא. כל ביקור בים התיכון, כל טיול לשדה ירוק, כל שיחה עם חבר חדש – חיזקו בו את התחושה הזו של שייכות. הוא ראה את עצמו כחלק בלתי נפרד מהפסיפס הישראלי, ויום-יום התחזקה בו השאיפה לתרום את חלקו, להגן על הבית החדש שבנה לעצמו. הוא ידע, כבר אז, שהדרך שלו לתרום תהיה דרך השירות הצבאי, ובמיוחד דרך שירות קרבי, משמעותי, שיבטא את אהבתו העמוקה והבלתי מתפשרת לארץ.

בשנת 2009, כשהגיע זמנו, התגייס סרגיי לצה"ל. זה היה רגע של התרגשות עצומה עבורו, הגשמת חלום שטיפח מאז עלייתו לארץ. עם גובהו המרשים, 195 סנטימטרים, ומבנה גופו החסון, הוא בלט ביום הגיוס. את השירות הצבאי שלו החל כלוחם בפלס"ר גבעתי – פלוגת הסיור המובחרת של החטיבה הסגולה. ההכשרה הייתה אינטנסיבית ותובענית, פיזית ונפשית כאחד. שעות אינסופיות של מסעות מפרכים, אימוני ירי מדויקים, ניווטים מורכבים בשטח לא מוכר, והתמודדות עם תנאי שטח קשים – כל אלה היו חלק בלתי נפרד משגרת יומו. סרגיי ניגש לכל משימה בנחישות בלתי רגילה, כשהוא דוחף את עצמו ואת חבריו קדימה. חוסנו הפיזי והמנטלי, יכולתו לעמוד בלחצים קיצוניים ולשמור על קור רוח, לא נעלמו מעיני מפקדיו. הוא נבחר לשמש כמאגיסט – לוחם המפעיל את המקלע הכבד מסוג "מאג", נשק הדורש כוח פיזי רב, דיוק וקור רוח תחת אש. הוא זכר את הריח המתכתי של השמן על המאג, את המשקל הכבד של הקנה כשהוא אוחז בו, ואת הרעד העוצמתי של הכלי כשהוא יורה צרורות ארוכים, מגן על חבריו ומכסה את התקדמותם. לאחר מכן, יצא לקורס מפקדים, מה שסימל את ההכרה ביכולותיו המנהיגותיות והאנושיות. הוא חזר לפלוגה כמפקד, דמות סמכותית אך גם אמפתית, שאנשיה ידעו שיוכלו לסמוך עליו בכל מצב. חבר לשירות, שהכיר אותו מקרוב, סיפר עליו שנים מאוחר יותר: "הוא היה הבנאדם הכי גדול בפלוגה, פיזית, וכמו שהוא היה גדול ככה גם הלב שלו היה גדול. זה בנאדם שאתה אומר: אני רוצה להיות לידו, בטח במלחמה." סרגיי ידע להקשיב, לתמוך, ולתת כתף לחבריו הלוחמים, כשהוא מקרין עליהם שקט פנימי וביטחון. חלק ניכר משירותו הצבאי עבר עליו בצפון הארץ, במרחבים הירוקים של הגליל וברמת הגולן, ובמהלך השנים הללו, סרגיי התאהב באזור. הוא הכיר כל שביל, כל הר, כל נחל, אתרי תצפית נסתרים ואת הריחות המשתנים של הפרדסים והכרמים לאורך העונות. הוא ידע לספר על כל מקום בצפון, על ההיסטוריה שלו, על האנשים שחיים בו, כאילו היה יליד המקום.

כשהשתחרר מצה"ל, היה ברור לו שאת חייו הבוגרים ירצה לבנות באזור שכל כך כבש את ליבו. הוא החליט להעתיק את מגוריו לאזור הצפון, ועבר להתגורר בקריית שמונה, העיר הצפונית ביותר, ששוכנת בין הרי נפתלי לעמק החולה הפורה. שם, בקריית שמונה, הוא בנה את ביתו החדש. את ימיו הראשונים בעיר בילה בהסתגלות לחיים האזרחיים, הוא למד, עבד, והתחיל להכיר את הקהילה הקטנה והחמה. הוא מצא את מקומו במשרד תיווך מקומי, שם גילה את כשרונו הטבעי ליצור קשרים עם אנשים, להבין את צרכיהם ולעזור להם למצוא את מקומם. הוא אהב את תהליך המכירה והקנייה, לא רק כעסקה כלכלית, אלא כחלק מבניית חיים חדשים למשפחות. הוא היה קשוב, אדיב, ומוכן תמיד לעשות צעד נוסף עבור לקוחותיו, ועד מהרה בנה לעצמו מוניטין של מתווך אמין ואהוב. זמן קצר לאחר שהחל לעבוד במשרד, הצטרפה אליו מאיה. מהרגע הראשון, היה ברור לשניהם כי משהו מיוחד ניצת ביניהם. החיבור היה חזק, מיידי, וכמעט בלתי מוסבר. הם התחילו כחברים טובים, חולקים סיפורים על יומם, צוחקים על קשיי העבודה, ותומכים זה בזו. אבל עד מהרה, הבינו שמה שמתפתח ביניהם עמוק יותר מידידות. אהבה גדולה פרחה, והם הפכו לזוג. מאותו רגע ואילך, הם כמעט ולא נפרדו. הם גרו יחד, עבדו יחד באותו משרד, ועשו הכול יחד. החברים ובני המשפחה כינו אותם "זוג משמיים", והיה ברור לכל הסובבים, ובעיקר להם עצמם, שהם נועדו זה לזו. סרגיי היה רומנטיקן בנשמתו. הוא אהב להפתיע את מאיה במחוות קטנות, ונהג לכתוב לה מכתבי אהבה קטנים, כתובים בכתב ידו המהודר, מלאים במילים חמות וברגשות עמוקים. במכתבים אלה הוא ביטא את הערכתו אליה, את הקסם שראו בעיניה ואת התקווה לעתיד משותף. הם חלמו על חתונה, על הקמת משפחה משלהם, על בית מלא בצחוק ילדים ועל חיים שלווים ורגועים בקריית שמונה האהובה.

מעל לכל, המשפחה הייתה תמיד במקום הראשון עבור סרגיי. הוא ראה את עצמו כעמוד התווך שלה, כמקור תמיכה בלתי מתפשר להוריו, טטיאנה וויאצ'סלב, ולאחיו דניאל. הוא כיבד אותם עמוקות, דאג לכל צרכיהם, ועזר להם בכל מה שיכל. טלפונים תכופים, ביקורים קבועים, ושיחות ארוכות אל תוך הלילה היו חלק בלתי נפרד ממערכת היחסים שלהם. הוא רצה להיות קרוב אליהם ככל האפשר, לחוש את חום ביתם, ולחלוק איתם את שמחותיו ואת אתגריו. כמה שנים לאחר שעבר לקריית שמונה, שאיפתו הגדולה התגשמה: הוריו עברו גם הם להתגורר בעיר. זה היה רגע של שמחה עצומה עבורו, לראות את משפחתו הגרעינית מתאחדת שוב קרוב אליו, בתוך הנוף שהוא כל כך אהב. הבית של סרגיי ומאיה הפך למרכז משפחתי, מקום מפגש לארוחות שישי, לחגים ולסתם ערבים של שיחות וצחוק. סרגיי עצמו היה קרן שמש של ממש. הוא היה מלא בקסם אישי ובכריזמה, חיוכו הרחב והכובש פתח לו דלתות בכל מקום אליו הגיע. הוא פיזר סביבו שמחה וחיוביות, והיה אדם מלא בהודיה על כל מה שיש לו בחיים. הוא היה נחוש וחדור מטרה, דמות שמעולם לא ויתרה לעצמה, ותמיד דרבנה גם את סובביו להילחם למען מטרותיהם ולהגשים את חלומותיהם. חבר אמת, שתמיד היה הראשון להושיט עזרה, ועשה המון למען אחרים, לרוב בשקט ובצניעות, מבלי לבקש תמורה. בכל מקום בו דרך, נכנס מיד ללבם של כל מי שפגש. הוא היה מוקף בחברים, אהוב על כולם, וביתו היה תמיד הומה מאורחים. סרגיי גם היה בשלן מדהים. הוא אהב את המטבח, את הריחות המתפשטים בבית, את טעם התבלינים, ואת שמחת הנתינה דרך האוכל. הוא נהנה במיוחד להאכיל את משפחתו וחבריו, לראות את פניהם מוארות כשהם טועמים ממאכליו המשובחים. ארוחותיו היו אירוע שלם, סביב שולחן עמוס כל טוב, שבו התערבבו שיחות עמוקות עם צחוק מתגלגל ורגעים של שקט נעים.

השאיפה לתרום למדינה ולהגן עליה המשיכה ללוות אותו גם בשירות המילואים שלו. למרות שכבר השתחרר משירות קרבי פעיל, התשוקה שלו להישאר מעורב ולתת מעצמו בערה בו. בשנת 2022, הוא החליט לעשות צעד משמעותי: לעבור ליחידה אחרת, קרבית יותר מזו שאליה היה שייך עד אז במסגרת המילואים. הוא הרגיש שיש לו עוד מה לתת, שיכולותיו הפיזיות והמנטליות עדיין חזקות, וכי הוא רוצה להיות בחזית המאמץ הביטחוני של המדינה. בקשתו לא התקבלה מיד. הבירוקרטיה הצבאית הייתה מסורבלת, והיו דרישות וקריטריונים רבים. אך סרגיי, בנחישותו המוכרת, לא ויתר. הוא המשיך להתעקש, לנסות שוב ושוב, למלא טפסים, לבצע שיחות טלפון, ולדחוף את העניין בכל דרך אפשרית. הוא האמין שלמקום שבו הוא מרגיש שהוא יכול להשפיע הכי הרבה – שם הוא צריך להיות. לקראת סוף ספטמבר 2023, לאחר מאמצים רבים, הגיעה התשובה המיוחלת: בקשתו אושרה. הוא הועבר לגדוד 697 בחטיבה 551, "עוצבת חצי האש", יחידה שהייתה ידועה באופייה הקרבי והמבצעי. שם, הוא נקלט בהצלחה ושימש כקשר מ"פ – תפקיד חיוני, הדורש אחריות רבה, יכולת תמרון וקבלת החלטות מהירה תחת לחץ. הוא היה שמח וגאה על הזכות שניתנה לו להמשיך למלא תפקיד משמעותי, גם כחייל מילואים. הוא חש סיפוק עמוק להיות חלק מיחידה המובחרת הזו, ובמיוחד בתפקיד כה קריטי לשמירת הקשר והתיאום בשדה הקרב. הוא סיפר למאיה בהתלהבות על האימונים הראשונים, על האנשים החדשים שפגש, ועל תחושת השליחות המתחדשת.

ואז הגיעה השבת ההיא, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023. השקט של הבוקר, השקט המיוחד של יום חג, נשבר בפתאומיות מחרישת אוזניים. בשעה שש וחצי בבוקר, כשהשמש החלה לצבוע את השמיים באור רך, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים על ישראל. סרגיי התעורר יחד עם מאיה בדירתם שבקריית שמונה, כשצלילי האזעקות הרחוקות חדרו מבעד לחלון. תוך דקות ספורות, הפך הבוקר השליו לסיוט מתמשך. הודעות חדשותיות ודיווחים ראשוניים החלו לזרום, מספרים על ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה, שכיסו שטחים נרחבים בארץ, ועל חדירה של אלפי מחבלים – דרך היבשה, הים והאוויר. התמונות הראשונות שהחלו להגיע הציגו מציאות בלתי נתפסת: מתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, על המבלים במסיבת הטבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, ועל בסיסי צה"ל. סרגיי, עם חושיו החדים והבנתו המבצעית, הבין במהירות את ממדי המתקפה. הוא לא חיכה להקפצה רשמית. הוא ידע שכל רגע קריטי, וכי עליו להיות שם, בחזית, להגן על עמו ועל ארצו. הוא החל מיד לארוז את ציודו הצבאי, כשמאיה מביטה בו בעיניים מפוחדות ודומעות. היא חששה מאוד, התחננה שיישאר, שייזהר, שייחשוב על העתיד המשותף שלהם. אך סרגיי, ברוגע ובנחישות שאפיינו אותו ברגעים הקריטיים ביותר, אמר לה מילים שחקוקות בזיכרונה: "הדרך הכי טובה שאני אוכל להגן עלייך זה שאני אהיה שם. אגן על הבית ועל המולדת שלנו." קולו היה יציב, מבטו נחוש, והיא ידעה שאין דרך לעצור אותו. הוא נפרד ממנה בחיבוק ארוך וחם, נשיקה על מצחה, ויצא מהדירה, כשהוא משאיר מאחוריו שקט רועם ותחושה של חוסר ודאות מוחלטת. הוא נסע דרומה, אל תוך התופת, בראש צלול ובלב מלא אהבה והגנה.

בשבועות שבאו לאחר מכן, לקח סרגיי חלק פעיל בפעילות המבצעית של יחידתו, ואימונים אינטנסיביים לקראת שלב הלחימה הקרקעית ברצועת עזה. המתח באוויר היה מורגש בכל רגע. הימים היו מלאים בהכנות קדחתניות, בתדריכים, בבדיקות ציוד ובתרגול תרחישים שונים. סרגיי היה נחוש להילחם, לנקום את דם הנרצחים ולהגן על עתיד המדינה. הוא ידע שהדרך קדימה תהיה קשה ומסוכנת, אך לא היסס לרגע. ב-20 באוקטובר, בעיצומה של תקופת ההמתנה וההכנות, הוא שיתף תיעוד מפעילות חיל האוויר בעזה וכתב מילים קצרות אך נוקבות, שביטאו את רוח התקופה ואת תחושותיו העמוקות: "גאה להיות חלק, עם ישראל חי!! שבת שלום לכל עם ישראל!". זו לא הייתה רק קריאת עידוד, אלא הצהרה אישית של מחויבות וגאווה, תזכורת לעצמו ולסובבים אותו למען מה הוא נלחם. רגע לפני שנכנס עם הכוחות ללחימה הקרקעית ברצועה, כשהתבקש לכבות את הנייד ולהיכנס לנתק מוחלט, הוא הספיק להיפרד ממאיה בשיחת טלפון קצרה. קולו היה עמוס ברגשות, אך הוא שמר על יציבות. לאחר השיחה הקצרה והמתוחה, הוא השאיר לה הודעה קולית, שהפכה להיות המילים האחרונות ששמעה ממנו: "זהו בייבי, אני כתבתי גם הודעות להורים שלי. אני אוהב אותך הכי בעולם. תהיי חזקה, תשמרי על עצמך וזהו. תתפללי בשביל כל עם ישראל, בשביל כל חיילי צה"ל ובשבילי במיוחד. אני אוהב אותך. ביי אושר שלי." קולו, נחוש אך רווי אהבה, הדהד באוזניה, נושא את משקל הפרידה, את התקווה, ואת הפחד. זו הייתה צוואה של אהבה, תפילה וביטחון, שהשאיר לה למזכרת.

סרגיי נכנס עם יחידתו לרצועת עזה והחל להילחם באומץ ובגבורה במשך כשבועיים אינטנסיביים, מנותק קשר ממשפחתו וממאיה. הימים והלילות התערבבו זה בזה, מלאים בפעולות מבצעיות מורכבות, בחתירה למגע עם האויב, ובניווט בשטח לא מוכר ועתיר סכנות. הוא פעל כקשר מ"פ, תפקיד קריטי המצריך ערנות תמידית, קור רוח תחת אש ויכולת לתקשר באופן ברור ומדויק גם ברגעים של כאוס מוחלט. הוא עבר מבית לבית, ממבנה למבנה, תחת אש בלתי פוסקת, כשהוא מחובר למכשיר הקשר, עיניו סורקות את הסביבה וקשוב לכל הוראה. ביום שישי, 10 בנובמבר 2023, כ"ו בחשוון תשפ"ד, נכנס סרגיי עם כוח לוחמים למבנה בבית חאנון שבצפון הרצועה. המשימה הייתה ברורה: לחפש אחר פיר מנהרה, אחד מני רבים ברשת התת-קרקעית הענפה שבנה חמאס. הלוחמים נעו בזהירות, סורקים כל פינה, כל חדר, כשהמתח באוויר היה כבד. ואז, ברגע אחד, כשהם סורקים את המבנה, אירע פיצוץ עז. הפיר הממולכד התפוצץ בעוצמה, והדף האדיר גרם לחלקים מהמבנה לקרוס על הלוחמים. סרגיי נהרג במקום, בן שלושים ושתיים בנופלו. נפילתו הייתה מהירה, רגעית, בתוך התופת של הקרב. החדשות הקשות הגיעו למשפחתו בקריית שמונה, והותירו חלל עצום ובלתי נתפס. רב-סמל סרגיי שמרקין הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בקריית שמונה, העיר שכה אהב ובחר בה כביתו. הוא הותיר אחריו הורים שבורי לב, אח יחיד ובת זוג שאהבה אותו אהבת נפש. לאחר נפילתו, הועלה לדרגת רב-סמל ראשון, כהכרה והוקרה על תרומתו ואומץ ליבו.

החלל שהותיר אחריו סרגיי היה עצום, והדהד עמוק בלבבות כל מי שהכירו ואהבו אותו. מאיה, בת זוגו, ספדה לו במילים קורעות לב, ששיקפו את עומק הקשר ביניהם: "אני מודה לאבא שבשמיים על הזכות לאהוב אותך. אלה השנים הכי טובות בחיי... החבר הכי טוב שלי, החבר של כולם. הכי יפה והכי אהוב. היית האהוב של חיי. היחיד שידע להכיל אותי ולהכיר אותי יותר טוב ממני. הייתה לנו היכולת לדבר ללא מילים... בשבת של השביעי באוקטובר לא רציתי שתלך, אבל אתה תמיד שמת את הצרכים של האחר לפניך... אתה לא מבין בכמה אנשים נגעת וכמה מעריצים אותך." מילותיה של מאיה תיארו לא רק אהבה רומנטית, אלא קשר נשמתי עמוק, שבו כל אחד השלים את השני, שבו נוצרה שפה משותפת ללא מילים. היא זכרה את הבוקר הנורא של השבעה באוקטובר, את הדילמה שלה, את הפחד, ואת הנחישות הבלתי מתפשרת שלו ללכת ולהגן, להציב את צרכי הכלל לפני צרכיו האישיים. היא ידעה שהוא היה גיבור גם לפני שנכנס לעזה, בבחירתו להגן, בבחירתו לחיות חיים של נתינה.

גם חבריו מהצבא, שראו אותו ברגעיו הקשים ביותר, העידו על גבורתו ואנושיותו. הלל, חבר קרוב, כתב הספד שריגש רבים: "סרגיי אחי אהוב ליבי, אריה אמיתי. גבר שבגברים. לא משנה מתי ומה עברתי, תמיד היית שם בשבילי ולצידי... כל הזמן איימת עליי שכשאני בצפון להודיע לך. היית בא עד לאיפה שאני משדר עם אוכל ושתייה. נותן חיבוק עוטף, מצחיק אותי, מעודד והולך... נכנסת לעזה. אריה. ונפלת על הגנת העם והארץ שלנו כגיבור. ה' ייקום דמך אח שלי שכל כך אהבתי, ואוהב ואזכור עד יומי האחרון." מילותיו של הלל ציירו תמונה של חברות עמוקה, של אדם שמעולם לא שכח את חבריו, גם כשכבר לא היו באותה יחידה. הוא זכר את המחוות הקטנות, את הביקורים המפתיעים עם אוכל ושתייה, את החיבוק העוטף שנתן כל כך הרבה כוח. סרגיי היה "אריה" לא רק בשדה הקרב, אלא גם בחיי היומיום, בדאגה שלו לזולת, בכוחו להרים את רוחם של הסובבים אותו. הוא היה עמוד תווך, מגדלור של טוב לב, כוח ונתינה, ועדות לכך היא האהבה וההערצה שחש כלפיו הלל, כמו רבים אחרים.

כדי להנציח את זכרו, יזמו משפחתו וחבריו של סרגיי הכנסת ספר תורה לבית כנסת בעירו, קריית שמונה. זו הייתה דרך לא רק להנציח את שמו באופן פיזי, אלא גם להמשיך את רוח הנתינה והחיבור לקהילה שכה אפיינה אותו. ספר התורה, שנכתב בקפידה, היה סמל לחייו של סרגיי – חיים שהיו כתובים באותיות של אהבה, מסירות, גבורה, ורצון להגן על הבית. טקס הכנסת ספר התורה היה אירוע מרגש, שאיחד את בני המשפחה, החברים, חבריו מהצבא ותושבי קריית שמונה, כולם התכנסו יחד כדי לזכור את סרגיי, לספר את סיפורו, ולשמר את מורשתו. עמוד מיוחד לזכרו נפתח גם באתר memoriz.plus, המאפשר לכל מי שהכיר אותו להעלות זכרונות, תמונות וסיפורים, ובכך להשאיר את זיכרו חי ונושם, נגיש לדורות הבאים.

סרגיי שמרקין ז"ל היה אדם שהפיץ אור ושמחה בכל מקום אליו הגיע. חייו, שהחלו בנוף הרחב של טג'יקיסטאן והמשיכו בבניית בית ואהבה בקריית שמונה, היו שזורים בחוטים של נתינה אינסופית, חברות אמת ואהבת מולדת עמוקה. הוא היה הילד השמח, הנער הנחוש, הלוחם האמיץ, המפקד האחראי, המתווך האהוב, הבשלן המוכשר, ובן הזוג הרומנטי. הוא היה בן, אח וחבר, שהציב את משפחתו ואת עמו תמיד בראש סדר העדיפויות. מילותיו האחרונות למאיה, "אני אוהב אותך הכי בעולם... תתפללי בשביל כל עם ישראל, בשביל כל חיילי צה"ל ובשבילי במיוחד", מהדהדות כצוואה של אהבה שחובקת את האישי והלאומי כאחד. נפילתו בקרב על הגנת הארץ היא עדות לגבורתו, לבחירתו המודעת להגן על הבית, על הקהילה ועל הערכים שבהם האמין. סרגיי לא חיכה להוראות, הוא פעל מתוך תחושת שליחות פנימית, מתוך אהבה עמוקה למדינה שבחר בה כביתו. סיפור חייו הוא סיפורה של התקומה הישראלית, של אדם שעלה לארץ, השתלב בה, אהב אותה בכל ליבו, ונתן את היקר מכל למענה. מורשתו ממשיכה להתקיים בלבבות כל מי שנגע בהם, בזיכרון של חיוכו, בחוזק של רוחו, ובאומץ ליבו, והוא ייזכר לעד כגיבור שנפל בהגנת עמו וארצו. יהי זכרו ברוך.