סרגיי גונטמכר

בתוך מרקם החיים הסואן של רמת גן, בדירה שקירותיה ספגו אינספור צחוקים ושיחות, נרקם סיפורו של סרגיי. אבל המסע אל הבית הזה, אל הפינה החמה שהקים עם אהובתו וילדיו, החל רחוק מאוד מכאן, בנופים השטוחים והירוקים של אוקראינה, ביום סגריר של כ"ב בכסלו תשמ"ז, ה-24 בדצמבר 1986. שם, בביתם של אלה ואיסאק, נולד סרגיי, אח צעיר לגלינה, אנסטסיה, איליה ואלכסיי. הבית היה תמיד מלא חיים, תמיד רועש במקצת, עם חמישה ילדים שכל אחד מהם הביא עמו את צבעו הייחודי למרקם המשפחתי. סרגיי הקטן גדל בתוך עולם של משחקים בחצר, ריח מאפים שעלה מהמטבח, וקולות הוריו ואחיו שהיוו עבורו את עוגן הקיום. הוא זכר את מגע ידו הגדולה והחמה של אביו כשהיו יוצאים לטייל בפארק הסמוך, את צליל צחוקו המתגלגל של איסאק כשהיה מנסה להרים אותו גבוה-גבוה אל השמיים, ואת תחושת הביטחון העוטפת שרק נוכחות אב יכולה להעניק. אלה, אימו, ניווטה את ספינת המשפחה בחכמה ובאהבה, מנסה להעניק לכל אחד מילדיה את המרחב לגדול ולפרוח, בעוד איסאק היה העמוד התומך, הקול השקול, המקור לסיפורים והשירים שהיו ממלאים את ערבי החורף הארוכים. סרגיי למד מהם את ערך המשפחה, את החשיבות של להיות שם אחד בשביל השני, אבני יסוד שילוו אותו לאורך כל חייו.

אך השקט היחסי הזה התנפץ באחת, כשרק מלאו לו שבע שנים. יום אחד, העולם שלו השתנה לבלי הכר. אביו, איסאק, שהיה עבורו סמל לכוח וליציבות, נלקח מהם בפתאומיות. הזיכרונות החמים של מגע היד והצחוק התערבבו עם צל של כאב ובלבול. איך ילד קטן מבין מוות? הוא זכר את השקט שנפל על הבית, את העיניים הדומעות של אימו, את האחאים הגדולים שהפכו פתאום רציניים ושקטים. הריק שהותיר אחריו איסאק היה עצום, חור שחור בלב ליבה של המשפחה. סרגיי, בבגרותו המוקדמת, למד לחיות עם החלל הזה, עם תחושת חוסר שיציבה אותו, בלי שידע אז, למסלול חיים שבו יבטיח לעצמו ולילדיו שיגיעו יום אחד, את כל מה שנמנע ממנו. הוא ראה את אימו אלה נאבקת, מנסה לגדל חמישה ילדים לבדה, וההתמודדות היומיומית שלה הפכה עבורו שיעור עמוק בחוסן ובהקרבה. הוא פיתח כבר בגיל צעיר תחושה חזקה של אחריות, רצון עז לעזור, להיות משענת עבור אלה ועבור אחיו. הוא למד להתבונן על העולם בעיניים מפוכחות, להבין שדברים יכולים להשתנות ברגע, ושהדרך היחידה להתמודד היא לקום כל בוקר מחדש, עם נחישות שקטה. הילד שאיבד את אביו בטרם עת, נאלץ לגדול במהרה, וניצני ה"סופר-אבא" שהיה עתיד להיות, החלו לנבוט כבר אז, עמוק בפנים, מתוך הכאב וההבנה של מה שחסר לו.

שנים חלפו, וההבטחה לחיים חדשים, לעתיד טוב יותר, קרצה להם מארץ רחוקה. בשנת 2001, כשהיה סרגיי בן ארבע עשרה, עלה לארץ ישראל יחד עם אימו ואחיו. עזיבת אוקראינה הייתה טעונה – פרידה מנופים מוכרים, מחברים ראשונים, מכל מה שהגדיר את ילדותו, אך גם פתיחה של פרק חדש ומרגש. הנחיתה בישראל, בלב המזרח התיכון השונה כל כך, הייתה חוויה מטלטלת. הריחות, הקולות, השפה העברית המתגלגלת שהייתה זרה לאוזניו – הכל היה חדש, מסקרן ומאיים בו זמנית. הם השתקעו ברמת גן, עיר תוססת ורועשת, והחלו לבנות את חייהם מחדש. סרגיי מצא את עצמו במהרה נכנס לשגרת לימודים בתיכון החקלאי "אורט פרדס חנה". המעבר מהעיר הגדולה שבה גדל, אל סביבה ירוקה ופתוחה, בה האדמה היא חלק בלתי נפרד מהיומיום, הייתה דרך ייחודית להיקלט. הוא זכר את הבוקר הראשון בבית הספר, את ריח האדמה הלחה שנדף מהשדות מיד עם שחר, את רעש הטרקטורים המרוחק שעלה מהפרדסים ואת ציוץ הציפורים שהתערבב בצלילי העברית החדשה והמוזרה. השיעורים לא התרחשו רק בכיתות אלא בעיקר בשטח, בין הערוגות, בלול, ברפת. סרגיי, שבילדותו לא נחשף לעבודה פיזית כזו, למד במהרה את סודות האדמה. הוא חש את החימר הדביק נדבק לידיים, את קוצי הדשא היבש מגרדים את עורו, את כובד המעדר בידיו ואת תחושת הסיפוק האדירה בסוף יום עבודה מפרך תחת השמש הישראלית. הוא למד לזהות את צמחי התבלין לפי הניחוח, לטפל בפרות ברפת, לקטוף פירות מהעצים. העבודה הפיזית הזו, לצד האתגר האינטלקטואלי של לימודים בעברית, חיזקה אצלו את תחושת המסוגלות והעצמאות. הוא בנה את עצמו בעשר אצבעות, בדיוק כפי שיאמרו עליו שנים רבות אחר כך. בין שורות הצמחים והעצים, בין חבריו החדשים, הוא מצא את מקומו, למד את השפה, ספג את התרבות הישראלית המתהווה, ובנה לעצמו זהות חדשה, שורשית ומוצקה. הוא סיים את לימודיו בשנת 2004, מוכן לפרק הבא בחייו.

עם תום לימודיו בתיכון, בפתחו של גיל שמונה עשרה, התגייס סרגיי לצה"ל, בחירה טבעית וברורה עבורו כעולה חדש שביקש להשתלב באופן מלא בחברה הישראלית ולהגן על ביתו החדש. הוא שירת כלוחם בחטיבת "גבעתי", חטיבה סגולה ויוקרתית, והצטרף לשורה ארוכה של לוחמים צעירים שבאו מכל קצוות החברה הישראלית. ההכשרה הצבאית הייתה תובענית ומאתגרת, פיזית ונפשית כאחד. הוא עמד במסעות ארוכים כשמשקל הציוד מכביד על כתפיו, זחל בשדות קוצניים תחת אש מדומיינת, למד לתפעל נשק בדיוק ובמהירות. הוא חש את אבק השטח נדבק לעורו, את זיעת המאמץ שורפת בעיניו, את קולות המפקדים המהדהדים באוזניו. אבל מעל לכל, הוא מצא בגבעתי משפחה נוספת. הקשרים שנרקמו בין הלוחמים בתוך הקשיים והאתגרים היו עמוקים ואותנטיים. הם הפכו לאחים לנשק, חולקים פחדים ורגעים של צחוק, תומכים זה בזה כשהכוחות אזלו. סרגיי, באופיו הדומיננטי והאכפתי, בלט בין חבריו. הוא היה תמיד הראשון להושיט יד, להציע עזרה, להפיג את המתח בבדיחה שנונה.

במהלך שירותו הצבאי, נרשם סרגיי לקורס "נתיב" – תוכנית מיוחדת שנועדה לחזק את הזהות היהודית של חיילים עולים, כהכנה לתהליך הגיור במסגרת הצבא. הקורס, ששילב לימודי יהדות, היסטוריה ותרבות ישראלית, היה עבורו מסע אישי ומרתק אל שורשיו ואל עתידו. הוא ישב בכיתות הלימוד, מוקף בחיילים וחיילות מכל קצוות תבל, כולם בחיפוש אחר משמעות ושייכות. שם, בין דפי הגמרא, שירי ארץ ישראל ושיחות עמוקות על זהות, פגש את מרינה. היא הייתה חיילת גם היא, עיניה בורקות, חיוכה כובש, והייתה בה עוצמה שקטה שמשכה אותו אליה באופן מיידי. השיחות הראשונות ביניהם היו מהוססות, סביב נושאי הקורס, אך במהרה גלשו אל סיפורי חיים אישיים, אל החלומות והשאיפות. הם גילו ששניהם עברו מסע דומה של עלייה וקליטה, שניהם חיפשו את מקומם, שניהם שאפו לבנות חיים משמעותיים בישראל. הישיבות המשותפות בחדר האוכל, ההליכות בשבילי הבסיס בשעות הערב, שיחות הטלפון הארוכות אחרי שעות פעילות – כל אלה הניחו את היסודות לקשר עמוק ומרגש. סרגיי נשבה בקסמה של מרינה, ביכולתה להבין אותו ללא מילים, בתמיכתה השקטה, ובהומור המשותף שגילו זה בזו. הם הפכו לזוג, צעירים, חיילים, מאוהבים, בונים יחד את עתידם המשותף בתוך המציאות הישראלית הסבוכה.

לאחר שחרורם מהצבא, כשהמדים הוחלפו בבגדים אזרחיים, החליטו סרגיי ומרינה למסד את הקשר ולהקים בית בישראל. חתונתם הייתה אירוע שמח, מוקפת בחברים ובני משפחה שהיו עדים לאהבתם המתפתחת. הם בנו את קנם ברמת גן, העיר שהפכה לביתם, והחלו לטוות יחד את חוטיהם של חיים משותפים. במהרה, התרחבה המשפחה: תחילה נולד בנם רוי, ואחריו הצטרפה אליהם בתם טל. לידת הילדים הייתה עבור סרגיי התגשמות חלום, סגירת מעגל אישית וכואבת. כמי שגדל מגיל צעיר ללא אב, הוא ידע בדיוק מה הוא רוצה להעניק לילדיו – את כל מה שנמנע ממנו כילד. הוא לא היה סתם אבא, הוא היה "סופר-אבא", כפי שמרינה הגדירה אותו באהבה ובהערכה. המילים הללו לא היו מליצה ריקה מתוכן; הן היו משקפות את מהות אבהותו. הוא היה שותף פעיל בכל רגע ורגע בחיי ילדיו. בבוקר, לפני שיצא לעבודה, הוא היה משכיב את רוי וטל על המיטה, מדגדג אותם עד שפרצו בצחוק מתגלגל שהיה ממלא את הבית באור. הוא היה זה שנושא אותם על כתפיו בטיולים בפארק, משחק איתם שעות ארוכות בגן השעשועים, בונה איתם מגדלי קוביות בחדר המשחקים, קורא להם סיפורים לפני השינה בקולו הרך, מלווה כל משפט בחיבוק או נשיקה. סבלנותו הייתה אינסופית, גם כשרוי הקטן היה מסרב ללבוש את בגדיו או כשטל הפעוטה הייתה מתעקשת על עוד סיפור. הוא היה שם בשבילם, עם מרץ בלתי נלאה והשתובבויות שהפכו כל יום לחוויה. הוא האמין בלב שלם שילדות היא תקופה קצרה וקסומה שצריך למלא באהבה, בצחוקים ובזיכרונות טובים. המבט שהיה ניבט מעיניו כשהתבונן ברוי וטל היה מבט של אהבה טהורה, של גאווה עצומה ושל סיפוק עמוק. הוא ידע שהצליח להעניק להם את מה שכל כך חסר לו, וההבנה הזו מילאה אותו באושר עילאי.

אבל סרגיי לא היה רק איש משפחה מסור עד אין קץ; הוא היה גם אדם של פעולה, של תנועה, של אתגרים פיזיים. הספורט היה חלק בלתי נפרד מאורח חייו, דרך שבה פרק אנרגיה, שמר על חדות מחשבה ועל כושר גופני. הוא התאמן בקביעות בקרוספיט, משלב אימוני כוח, סיבולת וגמישות. הוא אהב את תחושת השרירים המתאמצים, את הזיעה המלוחה שמטפטפת על מצחו, את רעש המשקולות הנוחתות על הרצפה ואת הדחיפה הבלתי פוסקת לגבור על מגבלות הגוף. ריצה הייתה עוד תשוקה שלו; הוא היה יוצא לרוץ בפארק הלאומי ברמת גן, נושם עמוק את אוויר הבוקר הצלול, חש את פעימות ליבו המואצות ואת קצב צעדיו המדודים על השביל. הריצה הייתה עבורו גם מדיטציה, רגעים של שקט שבהם יכול היה לסדר את מחשבותיו ולהתמקד. מעבר לאימונים היומיומיים, סרגיי היה גולש סקי מושבע. זו הייתה אהבה שגילה יחד עם מרינה, והיא הפכה למסורת משפחתית אהובה. מדי שנה, הם היו אורזים את הציוד, אורות העיניים של רוי וטל נדלקים בציפייה, ויוצאים לחופשה בהרים המושלגים. הוא אהב את תחושת הקור הצורב על הפנים, את רעש החריקה של המגלשיים על השלג הבתולי, את האדרנלין שזורם בעורקיו בזמן הגלישה במורד ההר. הוא אהב לראות את ילדיו לומדים לגלוש, נופלים וקמים, מתרגלים ומצליחים, את העידוד ההדדי, את הצחוקים בבקתה החמה אחרי יום גלישה ארוך. רגעים אלה, בהם המשפחה הייתה יחד, חווה הרפתקאות ויוצרת זיכרונות משותפים על רקע נוף עוצר נשימה, היו יקרים לו מכל.

באופיו, סרגיי היה איש יוצא דופן, שילוב נדיר של דומיננטיות עדינה, אכפתיות עמוקה וחוש הומור משובח. הוא היה אדם שנוכחותו מילאה חדר, לא בכוחניות אלא בנועם הליכות ובביטחון עצמי שקט. הוא שימש אוזן קשבת לכל סובביו, בין אם היו אלה בני משפחה, חברים קרובים או קולגות לעבודה. אנשים נהרו אליו כדי להתייעץ, לשתף בקשייהם, או פשוט לקבל עצה טובה. הוא ידע להקשיב בסבלנות, להבין לעומק, ולהציע פרספקטיבה מרגיעה ומאוזנת. חבר ילדותו, עוז, תיאר אותו כ"בחור מדהים, לב זהב. אחד האנשים הטובים ביותר שהכרתי". עוז זכר את סרגיי כמי שתמיד היה "מצחיק, תמיד זורם עם שטויות, כל רגע בחברתו היה כיף. כל פעם שראיתי אותו ישר העלה חיוך על שפתיי. העולם יהיה מקום קצת יותר עצוב בלעדיו". חוש ההומור שלו היה חלק בלתי נפרד מאישיותו, כלי שבעזרתו הפריח את המתח, הרגיע רוחות והפך כל סיטואציה, גם המורכבת ביותר, לקלה יותר לעיכול. הוא ידע לספר בדיחות בזמן הנכון, להאיר את פני הסובבים אותו בחיוך, וליצור אווירה קלילה ומהנה. גם ברגעים הקשים ביותר, כפי שיתגלה מאוחר יותר בשדה הקרב, הוא ידע להעלות חיוך על פני כולם ולהצחיק אותם, להזכיר להם את האנושיות שבתוכם. הוא היה אדם שמחבר בין אנשים, שמשדר רוגע וביטחון, והלב הגדול שלו היה פתוח תמיד לכל מי שנזקק לעזרה או לתמיכה.

במהלך שנות בגרותו המוקדמות, עבד סרגיי שנים רבות בתחום האבטחה, מקצוע שדרש ממנו אחריות רבה, משמעת וקור רוח – תכונות שהיו טבועות בו עמוק. בשנים 2013-2020, מצא את מקומו במשרד התרבות והספורט, באגף הביטחון, החירום והסייבר. הוא החל את דרכו כמאבטח, ומהר מאוד בלט בכישרונו ובמסירותו. אחת המשימות היוקרתיות שהוטלו עליו הייתה אבטחת השר אקוניס, תפקיד שדרש שיקול דעת, מקצועיות ודיסקרטיות. סרגיי ניגש לכל משימה ברצינות ובאחריות מלאה, והשר, כמו גם שאר עובדי המשרד, העריכו אותו מאוד. כישוריו והמסירות שלו לא נעלמו מעיני מנהליו, והוא התקדם במהרה לתפקיד מנהל משמרת במחוז תל אביב. בתפקיד זה, היה אחראי על צוותים שלמים, על תיאום פעולות אבטחה מורכבות ועל שמירה על סדרי עבודה תקינים. עובדי המשרד זכרו אותו כאיש נעים הליכות, אינטליגנטי מאוד, אהוד ואהוב על צוות המשרד וסביבתו. הם תיארו אותו כמי ש"שידר רוגע", תכונה חיונית באיש ביטחון, וציינו כי הוא נהג לשתף אותם בסיפורים על משפחתו ועל ילדיו, רוי וטל, שכה אהב. הקולגה שלו, שתיאר אותו כ"בחור נדיר, חרוץ ובעל יכולות ידע ונתינה ללא הרף", שיקף את התדמית שסרגיי בנה לעצמו – של אדם מקצועי, מסור, ועם זאת חם ואנושי. הוא היה מודע היטב לחשיבות תפקידו, אך מעולם לא נתן לכך לפגוע ביכולתו ליצור קשרים אישיים ומשמעותיים עם הסובבים אותו. הוא ידע לשלב בין הדיסקרטיות והרצינות הנדרשת בתפקיד ביטחוני לבין הפתיחות והחום שאפיינו אותו כאדם.

ב-2020, לאחר שנים רבות בתחום האבטחה, חש סרגיי שזה הזמן לשינוי. הוא היה אדם שסימן לעצמו מטרות והגיע אליהן בנחישות ובהתמדה, וכעת הגיע הזמן לאתגר חדש. הוא החליט לשנות מסלול תעסוקתי ולהתחיל בקריירה של סוכן פיננסי ופנסיוני עצמאי. זה לא היה צעד פשוט; הוא ידע שהוא נכנס לתחום חדש לחלוטין, שדורש לימודים אינטנסיביים, מבחנים מורכבים והתמודדות עם עולם מושגים זר. אבל סרגיי לא היה אדם שחושש מאתגרים. הוא השקיע מאמצים כבירים בלימוד התחום, שעות ארוכות של קריאת ספרים, השתתפות בקורסים מקצועיים ותרגול בלתי פוסק. הוא ניגש לששת המבחנים של רשות שוק ההון, היתר וחיסכון, מבחנים שנחשבים לקשים ומאתגרים במיוחד. הדרך לא הייתה קלה, כפי שתיארה מרינה. היו לא מעט כישלונות בדרך, רגעים של תסכול וספק, אך סרגיי התמודד עם כל מכשול "בגבורה והצלחה רבה". הוא לא ויתר, לא נשבר, אלא למד מכל טעות, חיזק את הידע שלו, והמשיך להתמיד. הנחישות הזו, שהייתה מאפיין בולט באישיותו, הניעה אותו קדימה. הוא ראה לנגד עיניו את עתיד משפחתו, את הביטחון הכלכלי שיכול לספק להם, את האפשרות לבנות חיים יציבים ומשגשגים. בסופו של דבר, מאמציו נשאו פרי. הוא קיבל את הרישיון המקצועי שלו כסוכן ביטוח – רק שבועיים לפני נפילתו. זה היה רגע של ניצחון אישי עצום, שיא של ארבע שנות עבודה קשה והשקעה. הוא כבר התקבל לעבודה בסוכנות ביטוח חדשה, "רימונים השקעות והחזקות בע"מ", שם ציפו לבואו בכיליון עיניים אחרי חגי תשרי תשפ"ד. הוא כבר צולם לאתר הסוכנות, מכונית חדשה מטעמם חנתה בחניית ביתו ברמת גן, ומכופתרות יפות וחליפות עסקים כבר תלויות בארונו, ממתינות לבוקר הראשון של הקריירה החדשה. הכל היה מוכן לפרק הבא בחייו, פרק של הגשמה מקצועית וביטחון כלכלי למשפחתו.

אך כל התוכניות הללו, כל החלומות והשאיפות, התנפצו באחת בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, ב-7 באוקטובר 2023. השעה הייתה שש וחצי בבוקר, והשקט של שבת חג הופר על ידי צפירות אזעקה עולות ויורדות ורעש קטיושות מתפוצצות. ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע אכזרית על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ, חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית. החדשות זרמו במהירות, מלוות בתמונות ותיאורים מחרידים על טבח המוני ביישובי עוטף עזה, על מסיבת טבע שהפכה לשדה קטל, על חטיפות אזרחים וחיילים. סרגיי ומרינה התעוררו למציאות הזו, לזוועה המתחוללת במרחק נגיעה מביתם. האווירה בבית, כמו בכל בית בישראל, הייתה מתוחה ומלאת חרדה. בשעה 10:30 של אותו בוקר, עוד לפני שקיבל צו 8 רשמי, קיבל סרגיי החלטה ברורה וחד משמעית: הוא מתגייס למילואים. הוא לא היסס לרגע. מרינה ידעה שאין טעם לנסות לשכנע אותו להישאר בבית. "אין סיכוי בעולם שהוא היה נשאר בבית ולא יוצא להגן עלינו, על המדינה ועל העתיד של כולנו," כתבה מרינה אחר כך. "כזה גיבור הוא, זה האופי. אפילו לא ניסיתי לשכנע אותו. אומרים שלא הייתי מצליחה גם." ידידה קרובה שלו אישרה זאת: "לחמת בכל מבצע שהיה פה מאז שגויסת לגבעתי. גם כשנולדו רוי וטל תמיד התייצבת. גם במלחמה הזו, ב-7.10, ארזת את התיק ביחד עם מרינה, ויצאת לדרך. תמיד אמרת שאתה מאמין בחשיבות של כל מבצע ואין סיכוי שלא תלך. גם הפעם. איזה גיבור אתה."

השיחה עם מרינה הייתה קצרה, נחושה, ובעיקר מלאה בהבנה הדדית. מרינה ארזה יחד איתו את התיק, מכינה לו את כל מה שיצטרך: בגדים, ציוד היגיינה, חטיפים. כל פעולה הייתה טעונה, כל מבט היה עמוק. חיבוק חזק, נשיקה על מצחה, עוד נשיקה על ראשם של רוי וטל הישנים, שלא ידעו שאבא יוצא למלחמה. קולו היה יציב כשאמר "אני חייב ללכת". היא ראתה את הנחישות בעיניו, את תחושת השליחות הבוערת בו. הוא יצא לדרכו, נכנס למכוניתו, כשהאוטו החדש מחברת הביטוח חונה ליד, סמל לחלום שהיה אמור להתגשם. הדרך לבסיס הייתה רצופת מחסומים ומראות של כאוס מתפתח, אך סרגיי נסע קדימה, עם ליבו כואב אך נחוש. הוא ידע שהוא עוזב מאחוריו את כל עולמו – את מרינה אהובתו, את רוי וטל ילדיו, את הבית החם שבנה בעשר אצבעות, את הקריירה החדשה שבדיוק החלה לפרוח. אבל הוא גם ידע שאין לו ברירה. זו המדינה שלו, זה הבית שלו, וזו המשפחה שלו. הוא חייב להגן עליהם. זו הייתה גבורה שקטה, יומיומית, של אדם שבחר לעמוד על המשמר, להגן על ערכיו ועל עתידו.

הימים והשבועות הראשונים למלחמה עברו במהירות מסחררת. סרגיי התייצב בגדוד 8208 שבחטיבה 261, יחידת מילואים של לוחמים מנוסים. הוא מצא את עצמו במהרה בתוך שגרת מלחמה חדשה, תחת איום מתמיד, לצד חבריו לנשק. חיי המילואים לא היו זרים לו; הוא היה רגיל להתייצב לכל קריאה, לכל מבצע. אך הפעם, התחושה הייתה שונה, כבדה יותר, טעונה. אוויר עזה היה ספוג אבק והרס, צלילי יריות והפצצות הפכו לחלק מהיומיום. סרגיי, באופיו המיוחד, היה קרן אור בסביבה קשה זו. חברו ללחימה העיד שברגעים הקשים ביותר, כשהעייפות והמתח היו בשיאם, הוא "העלה לכולם חיוך על הפנים והצחיק אותם". הוא היה זה שסיפר בדיחה בזמן הנכון, ששלף עקיצה שנונה, שזיהה את המצוקה בעיני חבר והגיב בהומור מרגיע. הוא ידע שלפעמים, צחוק קטן יכול להיות קו הגנה חיוני יותר מכל שריון. "אין רגע דל ואין גבולות להומור שלו," כתב עליו חבר למילואים. "ברגעים הסתמיים ביותר וברגעים הקשים הוא העלה לכולם חיוך על הפנים. סרגיי אהב את האנשים שלצידו והיה נערץ ואהוב." הוא היה אוזן קשבת לחששותיהם של חבריו, תומך בהם, מחזק אותם. הוא ידע שרק יחד, כקבוצה מגובשת, יוכלו לצלוח את המשימות המורכבות והמסוכנות.

הזמן חלף, ימים הפכו לשבועות, שבועות הפכו לחודשים. חגי תשריי חלפו, וסרגיי המשיך בלחימה, עמוק בתוך רצועת עזה. משפחתו חסרה לו בכל רגע; הוא התגעגע למרינה, לרוי וטל, לקול צחוקם המהדהד בבית. שיחות הטלפון היו קצרות, מקוטעות, אך מלאות אהבה וגעגוע. הוא הבטיח שיחזור, הבטיח שיחזור לחיים שבנה לעצמו, לקריירה החדשה, למכונית שממתינה לו בחניה, למכופתרות שבארון. הוא לחם למען ההבטחה הזו, למען עתידם של ילדיו. ביום שני, י"ב בשבט תשפ"ד, ה-22 בינואר 2024, יצא סרגיי עם הגדוד שלו לפעילות שטח במחנה הפליטים אל-מע'אזי שבדרום רצועת עזה. המטרה הייתה קידום חזרת תושבי כיסופים לביתם, פינוי תשתיות טרור והבטחת ביטחון האזור. המתח באוויר היה מוחשי, כל צעד נשקל בזהירות. הם פעלו בתוך סבך של מבנים הרוסים, סמטאות צרות, תחת איום מתמיד. לקראת סוף הפעילות, כשחשבו שהמשימה קרובה לסיומה, אירע אסון נורא. מחבל ירה טיל RPG לעבר שני המבנים שבהם שהתה המחלקה של סרגיי. הפיצוץ היה מחריש אוזניים, ענני אבק ואש היתמרו לשמיים. המבנים, שמוקשו על ידי המחבלים, קרסו באחת, קוברים תחת הריסותיהם עשרים ואחד חיילי מילואים. בתוך הכאוס, בתוך האבק וההריסות, נפל רב-סמל מתקדם (במיל') סרגיי גונטמכר. הוא היה בן שלושים ושבע בנופלו.

הבשורה המרה הגיעה לבית ברמת גן, כשאנשים במדים דפקו על הדלת. העולם של מרינה, של רוי וטל, של אלה ושל אחיו ואחיותיו של סרגיי, התנפץ באותו רגע לרסיסים. הבית שהיה מלא בצחוק ובחיים, התמלא באבל כבד. סרגיי הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בפתח תקווה, מוקף באהוביו ובהמוני אדם שבאו לחלוק לו כבוד אחרון. הוא הותיר אחריו אישה אהובה, בן ובת קטנים, אם כואבת, שתי אחיות ושני אחים. אחותו כתבה מילים קורעות לב: "עולמנו התנפץ באותו יום שנפלת ואנשים במדים דפקו לנו בדלת... להגיד שלא נשכח אותך זה כמו להגיד שאנחנו אוהבים אותך, הרי זה ברור. אתה בלב שלנו." מרינה, שאהבה אותו כמעט שש עשרה שנים, כתבה על כל מה שלמדו יחד: "על אהבה, חברות והורות." היא זכרה את הרישיון שקיבל שבועות ספורים לפני שנפל, את העבודה החדשה שחיכתה לו, את האוטו החדש בחניה, את המכופתרות היפות בארון. "הכל חיכה לו💔 אוהבים ומתגעגעים בלי סוף. מרינה, רוי וטלטל."

החלל שהותיר אחריו סרגיי היה עצום, בלתי ניתן למילוי. הוא היה עמוד התווך של משפחתו, המצפן המוסרי שלהם, מקור השמחה וההשראה. רוי, רק בן שש, וטל, בת שנתיים וארבעה חודשים, יגדלו עם סיפורו של אבא גיבור, אבא "סופר-אבא" שאהב אותם עד אינסוף ויותר. הם יכירו אותו דרך סיפורי אימם, דרך התמונות, דרך הזיכרונות המתוקים שהותיר. חבריו לעבודה ולחיים זוכרים אותו כאיש בעל "לב זהב", ש"תמיד העלה חיוך על שפתיי", ו"העולם יהיה מקום קצת יותר עצוב בלעדיו". סיפורו של סרגיי גונטמכר הוא סיפור של עולה חדש שהפך ללוחם, לאיש משפחה מסור, לאדם שהגשים את חלומותיו בעשר אצבעות, וברגע האמת, יצא להגן על הבית ועל המדינה, מתוך תחושת שליחות עמוקה. גבורתו לא הייתה בסיסמאות או במליצות, אלא במעשיו, בבחירותיו, בדרך חייו האנושית והאמיצה. הוא נפל על הגנת המולדת, והותיר אחריו מורשת של אהבה, נחישות, הומור וגאווה ישראלית. עיריית רמת גן הנציחה את זכרו במסגרת פרויקט "בליבנו לעד", וסיפורו ממשיך לחיות באתר "ממוריז +", ובליבם של כל מי שהכירו ואהבו אותו, עדות נצחית לאדם מיוחד ולמחיר הכבד של התקומה.