שגב שוורץ

בבית שאן, עיר שורשית שנופיה חרוטים בזיכרון הארץ, ביום כ"ב בכסלו תשס"ג, ה-27 בנובמבר 2002, נולד שגב שוורץ, בן הזקונים לשרה ואהוד. הבית, שהיה כבר מלא בצחוקם ובשיטוטיהם של קארין, דביר ומתן, קיבל את שגב הקטן בזרועות פתוחות, באהבה שופעת ובתחושה עמוקה של השלמה. מהרגע הראשון, נראה היה כי שגב נועד למלא את הבית באור מיוחד, בקלילות שובת לב ובחיוך שהיה מבטיח עולם ומלואו. הוא גדל לא רק בבית שאן עצמה, אלא גם בחינוך הקיבוצי שאפף את ילדי העמק – מפעוטון קיבוץ מסילות שריח האדמה הלחה נישא בו באוויר, דרך גן הילדים בקיבוץ ניר דוד, שם רגליו הקטנות כבר הכירו את שבילי הבוץ והדשא, ועד לבית הספר היסודי "רימון" במסילות, ולתיכון "גאון הירדן" בנווה איתן, מוסדות שעיצבו את אישיותו הסקרנית והחמה.

הוא היה ילד מוקף אהבה, כזה שאי אפשר היה שלא להימשך אליו. עיניו הטובות, צחוקו המתגלגל והחיוך הממגנט שלו היו כהילה של אור, שגרמה לכל מי שנקרה בדרכו לרצות להיות במחיצתו. חבריו, שהיו רבים ומגוונים, נהגו לכנותו בחיבה "שגבי" או "שגבון", ובצבא, עם טוויסט קליל, הפך ל"סרגיי". הוא היה הלב הפועם של כל חבורה, המרכז שאליו כולם התכנסו, זה שידע לחבר בין אנשים שונים ולגרום לכל אחד להרגיש שהוא הכי חשוב. כבר בינקותו, ניכר בו טוב לב נדיר, נתינה טבעית ועזרה לזולת שהפכה לחלק בלתי נפרד ממי שהיה. הוא גדל על ערכים של יושר, צדק והכלה, קבלת האדם באשר הוא אדם, ללא חומות של מגזרים או דעות קדומות. שגב ראה את המעלות בכל אחד ואחד, כיבד את השונה והחלש, ובזכות היכולת הזו לגעת בלבבות, מעגל חבריו רק הלך והתרחב, וכל אחד מהם ניכס לעצמו את שגב כחבר הכי טוב שלו.

אהבתו של שגב לבעלי חיים הייתה עמוקה ומרגשת. הוא טיפל בהם במסירות וברגישות יוצאת דופן, כאילו הבין את שפתם הפנימית. בפינת החי של בית הספר היסודי, עוד לפני שהשמש טיפסה גבוה בשמי העמק, היה מתלווה לאחראית, ידיו הקטנות מלטפות בעדינות פרווה של גורים, מאכיל ציפורים זעירות וארנבות רכות. הוא זכר לכל חיה את העדפותיה, את קולה הייחודי, ואת הדרך הטובה ביותר להרגיע אותה. אחר הצהריים, כשהחום החל לרדת והאוויר התמלא בניחוחות של אדמה וצמחים, היה נוסע לעין הנציב, שם חיכו לו הסוסים. הוא אהב את תחושת המשקל של האוכף, את ריח עור הסוסים ואת המגע של הרעמה הרכה. כשישב על גב סוס, הרגיש חופשי, כאילו הוא והחיה הופכים לישות אחת, רוכבים אל האופק.

שגב ניחן גם בנפש אמנותית. בשיעורי מוזיקה, בחר לנגן על קלרינט, והצלילים העמוקים והעשירים שיצאו מכלי הנשיפה מילאו את האוויר בניגון קסום. הוא אהב לשיר, ובקולו היה צליל של שמחה טהורה. לקראת סוף לימודיו בתיכון, כשכבר היה נער כמעט בוגר, ביקש גיטרה. לא כדי ללכת לשיעורים מסודרים, אלא כדי שיוכל ללמוד דרך האינטרנט, באופן עצמאי, ללמוד לפרוט על מיתריה. הוא ישב שעות ארוכות, אצבעותיו מתרגלות את האקורדים, מנסה לחקות את הצלילים ששמע ברשת, נהנה מהאתגר ומהיכולת ליצור משהו חדש. בתיכון נחשפה המשפחה גם לכישרונו המפתיע בציור. לצד המוזיקה האיכותית והסגנונות המגוונים שאהב, ציוריו שיקפו שורשיות עמוקה, דיוק מרשים, אופטימיות תמידית, חדוות חיים וצבעוניות עשירה. כל משיחת מכחול הייתה סיפור, כל צבע ביטא רגש, וביחד הם יצרו תמונה של נשמה מלאה.

לאורך כל חייו, גילה שגב נחישות והתמדה במימוש מטרותיו, הן בהחלטות משמעותיות שעיצבו את דרכו והן בדברים קטנים יותר שחפץ בהם. הוא התמיין לשירות קדם-צבאי במכינת יהב בערבה, רצה את זה בכל מאודו, וגם אם זה לא הסתדר בסוף, הוא ידע להמשיך הלאה, לראות בכל נקודת ציון בחייו הזדמנות לגדול, לצמוח ולנתב את עצמו ואת חבריו למקום מבטחים. כך קרה גם ברכישת הגיטרה, הרולר סקייט, הגלשן, וגם האייפון. כדי לקנות את האייפון, עבד שגב בתחנת דלק, ידיו מריחות בנזין ורגליו עייפות מעמידה ממושכת, אך הסיפוק שבחיסכון ושברכישה מכספו האישי היה מתוק. הוא ידע שגם כאשר לא הצליח במימוש יעדיו, זה לא סוף העולם, אלא רק עיקוף קטן בדרך. חבריו ידעו ששגב מייעץ בחוכמה, בתבונה וברגישות. הוא היה יציב, קר רוח, וקולו המרגיע ידע להסיר כל פאניקה. "בוא נוריד ת'פאניקה," נהג לומר, או "יהיה טוב, חייב להיות," והמילים האלה הפכו למין מנטרה בחבורה, סמל לאופטימיות הבלתי מעורערת שלו.

בחטיבת הביניים, הצד החברתי והאינטליגנציה הרגשית של שגב בלטו במיוחד. הוא ידע לראות את מעלותיו של כל אדם, גם אלה שהיו שקטים יותר או שונים מהזרם המרכזי. הוא תמיד היה המחבר, הגשר בין נערים ונערות מכל הזרמים, ובין אנשים בעלי תפיסות עולם שונות. הוא לא ראה הבדלים, רק אנשים, וכך הצליח לגעת בלבבות רבים וליצור מעגל חברים רחב ומגוון. חבריו הרגישו בזכותו שמעגל החברים שלהם גדל, כי הוא היה הדבק, זה שחיבר ביניהם. בבית הספר היסודי ובתיכון, המורות והמחנכות פשוט אהבו אותו, והוא החזיר להן אור ואהבה. קשר מיוחד נוצר עם המחנכת רחל, שאותה נהג לכנות "ממו", קשר מכבד, אוהב ומחבק שליווה אותו במהלך נעוריו.

לצד כל אלה, שגב הקדיש את מרב מרצו לספורט. הוא היה שחקן נלהב במועדון הכדורסל, רץ על המגרש בנחישות, מוסר כדור בחכמה וקולע לסל בדיוק. מחוץ למגרש, אהב את הים ואת תחושת החופש שרק גלישה יכולה להעניק. הוא נהג לגלוש במרינה בהרצליה, מרגיש את הרוח בפניו ואת המים מתחת לגלשן, מנותק מכל דאגה. בתיכון, שגב רקם חברות קרובה עם ספיר, בת קיבוץ, שדרכה מעגל חבריו התרחב עוד יותר, לקיבוץ חפציבה ולכל הסביבה בעמק המעיינות ובעמק יזרעאל. שגב שהה זמן רב במחיצת חבריו בעמק, הם היו מתאספים סביבו באופן טבעי, והוא היה מוביל אותם למקומות שאהב.

אחד המקומות המיוחדים האלה היה מצפה שכינו אותו "בית במבה" – נקודת תצפית קסומה למרגלות הגלבוע, מעל קיבוץ חפציבה. שם, תחת כיפת השמיים, ישבו שעות ארוכות, הקשיבו למנעד רחב של סגנונות מוזיקה, מרוק כבד ועד שירי ארץ ישראל, וניהלו שיחות עמוקות אל תוך השעות הקטנות של הלילה. הם דנו במהות החיים, במשמעויות ובאפיקים, חלמו, צחקו ופשוט היו יחד. חדוות החיים אפיינה את שגב, צחוק מתגלגל וחיוך ממגנט ששבה את ליבותיהם של כל מי שנקרה בדרכו. הוא חיבר בין קבוצות וגוונים שונים של החברה, ראה את המעלות בכל אחד ואחד, כיבד את השונה והחלש, ובכך יצר סביבו בועה של קבלה ואהבה.

הוא אהב את הארץ, את שביליה ואת הטבע, ונהג בטבעיות לאגד את חבריו סביבו ולצאת לטיולים. לים שכה אהב, שם יכלו לשחות, לגלוש או פשוט לשבת ולהביט באופק. להלך בשבילי הארץ, לגלות פינות חמד נסתרות, לטעום מהנוף המקומי. לשהות באסי בניר דוד, שם המים הקרירים היוו מפלט מושלם מחום הקיץ. לפני גיוסו, שגב וחבריו ארגנו טיול לסיני, חוויה של חופש מוחלט, של כוכבים זורחים מעל המדבר, ושל שיחות עמוקות לתוך הלילה. וגם במהלך השירות הצבאי, ברגילה, ארגן טיול לאיטליה יחד עם חבריו, כי תמיד חיפש את ההרפתקה הבאה, את ההזדמנות לחוות ולצבור זיכרונות.

בסיום לימודיו בתיכון, שגב עמד בפני צומת דרכים. הציעו לו לצאת לעתודה, והוא החליט לסיים את העתודה בלימודי אלקטרוניקה במסגרת חיל האוויר, בי"ג ב"מכללת כנרת". גם שם, כמו בכל מקום שדרכה רגלו, שגב התחבב מאוד על כולם. הוא יצר סביבו הילה של אור, שמחה וטוב לב, ומהר מאוד הפך לחלק בלתי נפרד מהחבורה. שני אחיו הבוגרים שירתו ביחידה מסווגת במודיעין, והייתה התלבטות גם על הכיוון הזה עבורו. אך לקראת סוף שנת הלימודים, החליט החלטה ששיקפה את נחישותו ורצונו בשירות משמעותי: הוא בחר להתגייס לשירות קרבי בנח"ל, לצד רבים מחבריו מהעמק. זו הייתה תכונה שאפיינה את שגב – היכולת לשנות מסלול עם מבט קדימה, בלי חרטות ומפח נפש, מתוך הקשבה לקולו הפנימי. הוא הגיע לתל השומר והצהיר שהוא רוצה קרבי, חדור מוטיבציה ורצון לתרום.

ב-17 באוגוסט 2022, התגייס שגב שוורץ לשירות קרבי, והצטרף לגדוד 50 של חטיבת הנח"ל, יחידה שבה שירתו רבים מחבריו. הוא עבר מסלול טירונות מפרך בבא"ח הנח"ל בתל ערד, שם נדרש למאמצים מנטליים ופיזיים קשים. ימי הקור העז בתל ערד, השמירות הארוכות והתורנויות המתישות היו אתגר אמיתי, אך שגב מעולם לא ויתר לעצמו. גם כשהוא סבל משברי מאמץ, הוא לא נתן לזה להניא אותו מלסיים את מסע הכומתה בפרדס חנה, כשהוא דוחף את עצמו מעבר לגבולות הכאב הפיזי, מתוך תחושת מחויבות עמוקה. הוא דאג לסיים כל משימה בצד הטוב ביותר, ומעולם לא הלין על שירותו הצבאי. הוריו ואחיו חששו כששירת בחווארה, שם המתיחות הייתה גבוהה, ורווח להם כשנשלח לגזרה הדרומית, שם הרגישו שהוא קצת יותר בטוח.

לאחר שעבר הכשרה במרגמות, שובץ שגב כרגם קשת. הוא הוכשר לתפקיד במקצועיות, כשהוא מבין את החשיבות של כל פרט ופרט בתפעול המרגמה, את הדיוק הנדרש ואת האחריות הכבדה המוטלת על כתפיו. הוא הוצב לתעסוקה מבצעית בחווארה ובשכם, אזורים שבהם המציאות הביטחונית הייתה מורכבת וטעונה. שם, בין סיורים לשמירות, בין תצפיות לכוננות, התחדדה אצלו תחושת השליחות וההגנה. בתחילת אוגוסט 2023, עבר אימון בקלע חיר, אימון שדרש ממנו דיוק, קור רוח ויכולת קבלת החלטות מהירה תחת לחץ. בסיומו של האימון, יצא לחופשה, והרפתקן ששגב היה, ניצל אותה לטיול מאורגן לאיטליה עם חבריו, עוד פיסה של עולם שרצה לראות ולחוות.

בהמשך שירותו, סופחה יחידתו של שגב לעורב נח"ל ונשלחה לעוטף עזה, לאחד המוצבים שבגבול הדרומי, מוצב סופה. זו הייתה גזרה שקטה יחסית באותה תקופה, אך תמיד עם תחושה של כוננות מתמדת. גם כלוחם, שגב נשאר "ילד של חיבורים". הוא היה הדבק בחבורה, העוגן בכל מעגל חברים שיצר. חבר אמיתי, שטיפח אחדות, נתינה וערבות הדדית בקרב חבריו. כשהגיע לחופשה, כבר בדרך היה מקבץ את חבריו, מסמס להם, מתאם איתם תוכניות. "מה אומר? מה אומר?" – אלה היו המילים שנאמרו חזור ונשנה בכל שיח, כשהוא מנסה לארגן את כולם. הוא קיבץ וארגן נסיעות לים, שחייה באסי, ישיבה אצל החברים, או שיחות במצפה או בספארי בקיבוץ עד השעות הקטנות של הלילה. שגב ידע לסחוף אחריו חברים, גם אם היו פחות פופולריים בקבוצה. הוא היה מרכז פנימי יציב וחזק, ואופטימיות שעטפה אותו והקרינה על הסביבה הייתה נוכחת כל הזמן. הוא נהג להרגיע את חבריו באמירה "בוא נוריד ת'פאניקה" או "יהיה טוב חייב להיות", ומילים אלה הפכו לחלק בלתי נפרד מאישיותו, סמל ליכולתו לראות את הטוב גם ברגעים קשים. אחד מחבריו סיפר: "שגב היה מסוגל להרים את החיילים אחרי שהם היו שבים מחופשת הסופ"ש, ותמיד עם חיוך מלא טוב... זו הייתה אחת השבתות הכי יפות שלי".

בשבת, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, ה-7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, השקט המרמה של עוטף עזה נקרע באחת. ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים על ישראל. בחסות ירי מסיבי של אלפי טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ, חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית, והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, על מבלי מסיבות טבע תמימים סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים. הם חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים, והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר זה, שבת של חג ושמחה, החלה מלחמה.

בבוקר שמחת תורה, התנהלו שגב וחבריו למחלקה במוצב סופה על פי נוהל כוננות עם שחר. השקט שלפני הסערה היה מטעה. בשעה 6:48, כשכבר היה ברור שמשהו חריג קורה, שגב שלח הודעה לחבריו בעמק, הודעה שקפאה בזמן והפכה לעדות מצמררת: "יורים עלינו וואלה זו מלחמה". מילים פשוטות, אך טעונות בהבנה המרה של המציאות המשתנה. מאז, התנהל קרב עיקש, פנים מול פנים, מול עשרות מחבלים שחדרו למוצב. שגב ולוחמי מחלקתו נלחמו בגבורה, תחילה בשער האחורי של המוצב, כשהוא פצוע ברגלו השמאלית מירי, אך ממשיך להילחם.

המחבלים תקפו באכזריות, ויחידתו של שגב הגיבה בירי מרגמות ארטילרי, בהנחיית מפקד המוצב שנלחם מחוץ למוצב, בשער הקדמי. הצלילים היו מחרישי אוזניים: ירי בלתי פוסק, פיצוצים, צעקות. בשלב מסוים, נורה RPG לעבר המיגונית שמתוכה המחלקה נלחמה בקרב הירואי. המיגונית עלתה באש, והחיילים קיבלו הוראה להתמקם מחדש במרחב המוגן שבחדר האוכל. שגב, פצוע ברגלו השמאלית, רץ לחדר האוכל יחד עם חבריו. חלק מהם נהרגו בריצה תחת אש תופת, אך שגב הצליח להגיע פצוע למיגונית שבחדר האוכל. שם, המחבלים המשיכו לתקוף באמצעי לחימה רבים את החיילים שהתבצרו. במהלך המתקפה, בסביבות השעה 8:00 בבוקר, הושלך רימון. הוא התגלגל במהירות על הרצפה המאובקת, לעברו של שגב. בשבריר שנייה זו, שגב קיבל החלטה ששינתה את גורלם של רבים. הוא מסר את נפשו, ספג בגופו את הרימון, ונהרג במקום. בפעולה אמיצה זו, שגב הציל את חיי החיילים שהתבצרו בחדר האוכל. הוא אפשר להם להמשיך את הלחימה, להגן על המוצב עד לבוא כוחות נוספים, שייטת 13, שהצליחו לחלץ אותם מהתופת לאחר שש שעות של לחימה בלתי פוסקת.

הידיעה על נפילתו של שגב לא הגיעה למשפחה באופן מיידי. המשפחה חיפשה אותו בקדחתנות עד יום שני בערב, כשתחילה נאמר להם שהוא פצוע באחד מבתי החולים, תקווה דקה שבה נאחזו בכל כוחם. רק ביום שני, ה-9 באוקטובר, התבשר ההורים והאחים על הידיעה המרה, וכך, כפי שתיארו זאת, "נפלו השמיים על ראשינו". רב-טוראי שגב שוורץ נפל בקרב ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד, ה-7 באוקטובר 2023, והוא בן עשרים בלבד בנופלו. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית של בית העלמין בבית שאן ביום רביעי, ה-11 באוקטובר, כשהוא מותיר אחריו הורים, אחות ושני אחים, ואת כל חבריו ההמומים. לאחר נפילתו, הועלה לדרגת סמל, הכרה בגבורתו ובשירותו.

המשפחה נותרה עם שאלות רבות, כאלה שנותרו בגדר תעלומה, מכאיבות ובלתי פתורות. מי ראה את שגב? מתי נפצע? איך הוא היחיד שנהרג במיגונית? מי היה לצידו? האם הוא היה מאחורי המקררים כמו כולם? האם הופעל נוהל איגוד פצועים בחדר האוכל? מי עשה לו חוסם עורקים אם בכלל בפציעה הראשונה? ספקות אלה לא נתנו למשפחה מנוח, וליוו אותם באבלם הכבד.

אימו, שרה, ספדה לו במילים קורעות לב: "שגב היה עלם חמודות, קסם של ילד, יפה תואר עם חיוך שובה לב, אהוב בכל מקום... החברים שלו בצבא סיפרו שרק הוא היה מסוגל להרים את החיילים אחרי שהם היו שבים מחופשת הסופ"ש, ותמיד עם חיוך מלא טוב... קיבלנו אותו לשני עשורים של נחת ואהבה. אני כל כך מתגעגעת לקבל ממנו חיבוק, לקבל ממנו הודעה שהוא אוהב אותי, לשהות במחיצתו ולראות כמה הוא רגיש, נעים הליכות וערכי". אחותו הגדולה, קארין, כתבה לו לרגל יום הולדתו הראשון לאחר נפילתו, יום הולדתו העשרים ואחת: "אתמול ציינו את יום הולדתך העשרים ואחת, יום בו נכנס אל העולם אור גדול, אהבה, חום והרבה מקסמך האישי. אותו קסם שאפף אותך מגיל קטן, שבה את לבבות כולם. בחיוך, בצחוק ובקלילות האופיינית לך נגעת בכל אחד ואחת מהאנשים סביבך... בכל צעד ושעל אליו פנית דייקת לעצמך באינטליגנציה רבה את פני הדברים שיתאימו לך, והכול בנונשלנטיות מעוררת הערצה, בחן ובענווה. עם השנים זה היה ברור, אמנם היית הקטן בבית אבל הגדול מכולם! ובכל מקום, אורך נגע והשארת את חותמך". אחיו דביר, הוסיף בכאב: "אח שלי הקטן, המילים ריקות מיכולת להעביר רגשות, תודה על 20 שנים שבהן זכיתי להכיר את מי שאשאף כל חיי להיות. משהו ממני הלך איתך, יודע שתשמור עלינו מלמעלה למרות שעלייך לא הצלחתי".

אבל הכבד לא ריפה את ידי המשפחה וחבריו של שגב מלפעול להנצחתו, להמשיך את דרכו ואת מורשתו. אחותו של שגב, קארין, ילדה בן וקראה לו גיל – ראשי תיבות של "גיבור – ישראל – לעד", שם שמנציח את אחיה ואת השמחה הקבועה שלו, הטבועה במשמעות השם. גם חברה של שגב התחברה לדמותו ולערכיו, והחליטה לקרוא לבנה שגב. שגב מונצח באתר האינטרנט של בית הנשיא, ובמשכן הנשיא בירושלים נערך טקס סיום כתיבת ספר תורה לעילוי נשמתו. אימו סיפרה כי בשירות הצבאי חוו מראות של שגב בכיפה, בחולצת ציצית או בסרטון של קידוש על ארבעת המינים וקריאה של "שמע ישראל", עדות למסורת שקיננה בו. הטקס נערך במעמד נשיא המדינה, יצחק הרצוג, הרב הראשי לישראל דוד יוסף ורבנים נוספים. לאחר שכתב אות בספר, אמר הנשיא הרצוג להוריו של שגב: "בשם מדינת ישראל אני רוצה להודות לכם על הילד המיוחד ועל תרומתו למען המדינה". טקס הכנסת ספר התורה נערך בישיבה הקטנה בבית שאן, מעגל של זיכרון ותקווה.

במהלך השבעה, חבריו של שגב בשיתוף עם אחיו, החליטו להקים את המצפה "בית במבה" לזכרו. המצפה, ששוכן למרגלות הגלבוע מעל קיבוץ חפציבה שכה אהב, שופץ והפך למקום התכנסות וזיכרון. במצפה הוצבה תמונת ענק של שגב, כשמתחתיה המשפט המצמרר "עכשיו תורי להיות גיבור" – ציור שצויר על ידי האומנית צליל יוגב, והפך לסמל לגבורתו ולנתינתו העצמית. חבריו בעמק קעקעו על גופם את דמותו של שגב ואת האמירות האופייניות לו, "בוא נוריד ת'פאניקה" ו"יהיה טוב חייב להיות", כסמל לכך שגם ברגעים הקשים ביותר, הוא ידע להעלות חיוך וצחוק.

המשפחה ממשיכה להנציח את מורשתו של שגב ביוזמת הרעיון של "חיבורים", שגב בטבעיות שאפיינה אותו, חיבר חברים מהעמק והעיר, "מפגש עמק ועיר" מחדד את החשיבות של השיח, האחדות ואהבת הארץ. המסע מתחיל בשבילי העמק, ממשיך בשיחות ודיונים, ומסתיים במעגלי שיח עם דמויות מופת מהעמק, על פי ערכיו של שגב: אהבת הארץ, אהבת האדם, רעות, ערבות הדדית, שמחה, אופטימיות, עין טובה, גיוס קרבי משמעותי, נתינה ועזרה לזולת, הכלה ואמפתיה לחלש ולשונה. הוקמה פינת לימוד תורנית בבית מדרש לעילוי נשמת שגב, כאשר עמותת "איילת השחר" תרמה עשרים כיסאות, כמניין שנות חייו של שגב. במקום יש גם שתי יחידות של תפילין שנרכשו והוקדשו לעילוי נשמתו.

הופקו אלבומים המתעדים את עשרים שנות חייו של שגב, שבהם ניתן לצלם ב-QR ולצפות בסרטונים שמהם מתגלמת דמותו המלאה, חיוך נסוך על פניו בכל התמונות, מלא חדוות חיים, שמחה, אהבה וטוב לב. לזכרו נערכה נטיעת עצים בט"ו בשבט, הופקו סטיקרים, חולצות, כובעים, כיפות, תיקי הצלה בעבור ארגון "איחוד הצלה", נרכשו ספרי תהילים, חומשים וסידורים, ועוד דרכים רבות להמשיך ולהזכיר את האור שהיה. אפילו יין "שגב" – אדום, לבן ורוזה, ו"מיץ שגב" – הופקו לזכרו, בשל אהבתו המיוחדת למשקה מיץ אגוזים וסברס, וגם חברת "ספרינג" לא נשארה אדישה והוציאה לזכרו מהדורה מוגבלת של נקטר אגסים עם תמונתו. במסגרת מיזם "סיפור חיים" נכתב ספר מיוחד, שבו משפחה, חברים, מורים ומדריכים מביאים לידי ביטוי את דמותו של שגב, ילד של חיבורים, מתקשר עם האחר בגובה העיניים, נטול אגו ואינטרסים, ניקיון הלב והטוהר ניכרים בו, לצד השמחה, הרוגע והשלווה הפנימית שכה אפיינה אותו.

שגב שוורץ, בן עשרים בנופלו, השאיר אחריו חלל עצום, אך גם מורשת עשירה של אהבת אדם, אהבת הארץ, אופטימיות בלתי נלאית ויכולת מופלאה לחבר בין לבבות. גבורתו ברגעיו האחרונים, כשהגן בגופו על חבריו, היא עדות עמוקה לרוח הישראלית ולערבות ההדדית שכה אפיינה אותו בחייו. זכרו ופועלו, רוחו המחברת וצחוקו המתגלגל, ימשיכו לחיות בלבבות רבים, ולהיות מקור השראה לתקומה, לאחדות ולבניית עתיד טוב יותר, בדיוק כפי ששגב רצה, בדיוק כפי ששגב היה.