סלמאן חבקה

האוויר ביאנוח-ג'ת היה תמיד ספוג בריחות הבית, תערובת של אדמה רטובה אחרי גשם, עשבי תיבול שגדלו בחצרות, ולעיתים קרובות גם עשן עצי הסקה בימי החורף הקרים. בבית הזה, ביתם של מואהב ועימאד, נולד סלמאן ביום קיץ מאוחר, עשרים ושבעה באוגוסט, שנת אלף תשע מאות ותשעים. הוא היה אחד משישה ילדים – אח לחוסאם, תאמר, ראזי, ולשתי אחיותיו, רזינה ולמאר – וגדל במשפחה ששורשיה נטועים עמוק בנוף הגלילי, משפחה שחינכה את בניה על ערכים של אהבת הארץ והאדם, לא כסיסמאות חלולות אלא כדרך חיים יומיומית, במעשים קטנים ובשיחות גדולות סביב שולחן האוכל המלא. השולחן הזה, עליו הונחו תמיד מטעמים שהכינה אמו, היה לב לבה של המשפחה, מקום מפגש לסיפורים, לצחוקים, לוויכוחים קלים, ולרגעים שקטים של התבוננות. סלמאן, ילד סקרן עם עיניים חכמות, ספג את האווירה הזו כמו ספוג, למד מהוריו לא רק את מלאכת החיים, אלא גם את חשיבות הנתינה והאכפתיות. הוא ראה כיצד אביו עוזר לשכנים, כיצד אמו מקבלת כל אורח בחום, וכיצד אחיו הגדולים לוקחים אחריות. בתוך המארג המשפחתי הזה, התפתחה בו רגישות מיוחדת, אולי במידה רבה בזכות אחיו עם הצרכים המיוחדים, שנוכחותו בבית לימדה את כולם שיעורים יקרים על סבלנות, על חמלה, ועל היכולת לראות את היופי והכוח בכל אדם, ללא קשר למגבלותיו. סלמאן הצעיר למד להקשיב, להבין צרכים שלא נאמרו במילים, ולגשת ברוך ובסבלנות למי שזקוק לעזרה, תכונות שהלכו והתעצמו בו עם השנים והפכו לחלק בלתי נפרד מזהותו.

השנים הראשונות בבית הספר היסודי בכפר חלפו במהירות, כשסלמאן מצטיין בלימודיו אך גם מוצא זמן למשחקי כדורגל מאולתרים בסמטאות הכפר, עם חברים שאת חלקם ילווה לאורך שנים רבות. הוא היה ילד אקטיבי, מלא מרץ, אבל גם כזה שידע לשבת בשקט ולהתבונן, ללמוד מהסביבה. כשהגיע לגיל חטיבת הביניים, התקבלה ההחלטה לשלוח אותו לפנימיית קציני ים בעכו, החלטה שסימלה כבר אז את הנטייה שלו למסגרות מחייבות, למצוינות, ולשאיפה להתפתח מעבר לגבולות המוכרים. המעבר מהכפר השקט אל המוסד הימי, על חוקיו הנוקשים ומסגרתו המאתגרת, היה צעד משמעותי בחייו. לפתע, במקום ריח האדמה, מילא את נחיריו ריח המלח של הים התיכון, קולות הגלים המתרסקים על החוף החליפו את ציוץ הציפורים מהעצים, והנוף הירוק של הגליל פינה את מקומו לכחול העמוק של הים. הוא למד שם לא רק שיעורים במתמטיקה ובפיזיקה, אלא גם את יסודות הניווט, את חשיבות עבודת הצוות, את משמעת הברזל הנדרשת בים, ואת היכולת לקבל החלטות תחת לחץ. הוא עמד על הסיפון, רוח ים מכה בפניו, מביט אל האופק הרחוק, וחש שהעולם נפתח בפניו, שהאפשרויות אינסופיות. השנים האלה, מכיתה ח' ועד לסיום התיכון, עיצבו את אישיותו עוד יותר, הפכו אותו לנער בוגר, אחראי, עם חזון ברור לעתידו. הוא אהב את הים, את תחושת החופש והאתגר שהוא מציע, אך ידע כבר אז שבסופו של דבר, הוא רוצה לשרת את המדינה דווקא ביבשה.

לאחר סיום לימודיו בתיכון הימי, סלמאן לא מיהר להתגייס. הוא חיפש דרך להעמיק את הבנתו ואת מוכנותו לשירות משמעותי, ומצא אותה במכינה הקדם-צבאית "כרם-אל", שהוקמה ביישוב הדרוזי דאלית אל כרמל. הוא היה חלק מהמחזור הראשון של המכינה, מה שהעיד על רוח החלוציות וההתנדבות שפעמה בו. שם, הרחק מהמסגרת הנוקשה אך המובנית של בית הספר לקציני ים, הוא מצא מרחב להתפתחות אישית, לשיחות עומק על זהות, על חברה ועל מנהיגות. הוא ישב עם חבריו למכינה, צעירים מכל קצוות החברה הישראלית, ושוחח איתם עד השעות הקטנות של הלילה, מבין את המורכבות של החברה הישראלית, את האתגרים וההזדמנויות. הוא למד להכיר טוב יותר את עצמו, את הערכים שמניעים אותו, ואת הדרך שבה הוא רוצה לתרום למדינה. התקופה הזו הייתה עבורו גשר בין נעוריו לבין בגרותו, בין החלומות הראשוניים לבין המציאות הממשמשת ובאה של השירות הצבאי. הוא יצא מהמכינה בוגר יותר, עם תחושת שליחות חזקה, מוכן לקראת הפרק הבא בחייו.

ב-2 באוגוסט 2009, צעד סלמאן בשערי הבקו"ם, לבוש במדים ירוקים, עם תרמיל על הגב ולב מלא ציפייה. הוא התגייס לחיל השריון, בחירה שאולי נראתה מפתיעה למי שהתחנך על מי ים, אך עבורו הייתה טבעית לחלוטין. בראיון שנתן שנים לאחר מכן, כשכבר היה קצין בכיר, הוא התייחס לבחירה הזו ואמר: "שאלו אותי איך עברתי מהים ליבשה, ואני אומר שחציתי". זו הייתה אמירה פשוטה אך טעונה, שסימלה את נחישותו, את יכולתו להסתגל ולצלוח אתגרים, ואת האמונה שאין גבולות ליכולותיו. הוא החל את דרכו כלוחם, עבר את ההכשרה הבסיסית והמתקדמת, למד את סודות הטנק – את ריח הדיזל, את חריקת הזחלים על האדמה, את תחושת הכוח העצום של הפלדה והאש, ואת האחריות הכבדה שמונחת על כתפי הצוות. הוא לא הסתפק בלהיות לוחם מן השורה, ועד מהרה הבין שהוא רוצה להוביל, להשפיע, ולכן יצא לקורס מפקדי טנקים. בקורס הזה, הוא כבר בלט בכישרונו הפיקודי, ביכולתו להניע אנשים, ובשקט הנפשי שאפיין אותו גם ברגעי לחץ. משם הדרך הייתה סלולה לקורס קצינים, ולאחר שסיים אותו בהצטיינות, מונה למפקד מחלקת טנקים. הוא עמד מול חייליו, קצין צעיר אך מלא ביטחון, ונחוש להעניק להם את הדוגמה הטובה ביותר.

סלמאן לא הסתפק בשירות החובה; הוא בחר להישאר בצבא קבע, בחירה שהעידה על מחויבותו העמוקה לדרך. הוא ראה בשירותו לא רק מקצוע, אלא שליחות. הוא האמין בכל ליבו בחשיבות ההגנה על המדינה, וברצון לתרום את חלקו. במהלך השנים, התקדם במהירות בשרשרת הפיקוד, עבר תפקידים רבים, צבר ניסיון, והטביע את חותמו בכל מקום אליו הגיע. חייליו ומפקדיו ראו בו מפקד מקצועי וקפדן, שידע לדרוש מהם את הטוב ביותר, אך תמיד עשה זאת מתוך כבוד ואכפתיות. הוא היה ידוע כמי שחתר תמיד למגע, כמי שלא היסס לקבל החלטות נועזות בשדה הקרב, וכמי ששאף תמיד לניצחון. אך לצד הנחישות והמקצועיות הזו, הוא הפגין גם צניעות רבה, נועם הליכות, ורגישות עמוקה לזולת. הוא היה קשוב לבעיות חייליו, ידע לזהות מצוקות, והיה שם בשבילם לא רק כמפקד, אלא גם כדמות אב ואח גדול. הוא נתן דוגמה אישית בכל צעד ושעל, הוביל את חייליו בבטחה, והשרה בהם תחושת אחריות ואמונה עמוקה בצדקת הדרך. הוא האמין שלפני הכל, מפקד צריך להיות אדם. "חשוב להחזיק בלמה – למה הם לוחמים, למה הם קצינים?" אמר פעם. "הלמה שלנו התערער בשנים האחרונות. צריך לזכור על מה אנחנו נלחמים. אין מישהו אחר שיעשה את זה בשבילנו. צריך לזכור שביחד – נצליח לעשות טוב." המילים האלה לא היו רק אמירה כללית, אלא תמצית פילוסופיית הפיקוד שלו, אותה יישם בכל יום ובכל החלטה שקיבל. הוא השקיע גם בהתפתחותו האישית והאקדמית, ובין שלל תפקידיו התובעניים, מצא זמן ללמוד לתואר ראשון באוניברסיטת בר אילן, מה שהעיד על צמאונו לידע ועל חשיבות ההשכלה בעיניו. שיא הקריירה הפיקודית שלו הגיע בחודש יולי 2022, כאשר מונה למפקד גדוד 53, עוצבת "ברק" (חטיבה 188). תפקיד זה, אחד מהיוקרתיים והמאתגרים ביותר בחיל השריון, היה הוכחה נוספת למקצועיותו, למנהיגותו, ולאמון הרב שניתן בו.

לצד הקריירה הצבאית המרשימה, סלמאן בנה גם חיי משפחה יציבים ומלאי אהבה. הוא נישא לערין, ובביתם ביאנוח-ג'ת יצרו יחד קן חם ומלא תוכן. הוא היה איש משפחה למופת, בן זוג אוהב ותומך, שחרף השירות התובעני והשעות הארוכות מחוץ לבית, תמיד הקפיד להיות נוכח בחיי משפחתו. "כל עוד אני חי לא יחסר לך דבר," הייתה אומרת ערין שהוא נהג לומר לה, ואכן, הוא עשה הכל כדי להבטיח את שלומה ואושרה. השמחה הגדולה בחייהם הגיעה בשנת 2021, עם לידת בנם הבכור, עימאד, שנקרא על שם אביו של סלמאן. הולדת הילד מילאה את הבית באור חדש, בצחוק פעוטות, ובתחושת אחריות עמוקה עוד יותר. סלמאן, המפקד הקשוח והמקצועי בשדה הקרב, הפך בבית לאב מסור ועדין, שידע למצוא זמן לשחק, לחבק, ולספר סיפורים לפני השינה, גם אחרי יום ארוך ומתיש. הוא אהב את הרגעים האלה, את השקט המשפחתי, את תחושת השייכות והאהבה הבלתי מתפשרת. בשעות הפנאי המעטות שהיו לו, מצא סלמאן נחמה ובידור בצפייה במשחקי כדורגל, ובמיוחד היה אוהד נלהב של קבוצת "מכבי חיפה". הוא יכול היה להתנתק לרגע מכל הדאגות, להתמסר למשחק, וליהנות מהאדרנלין ומהמתח, בדיוק כמו כל אוהד אחר. שישה חודשים לפני מותו, הוא הראה צד נוסף באישיותו כאשר סייע לארגן יום מרגש עם יחידת השריון עבור ילדים ונערים מעמותת "הגשמת חלום". ילדים עם צרכים מיוחדים, כולל ילד בכיסא גלגלים, הגיעו לחוות את עולם הטנקים. סלמאן, שבעצמו היה אח לילד עם צרכים מיוחדים, לא ויתר לרגע. הוא ביקש מכל חייליו להרים את הילד שבכיסא הגלגלים אל תוך הטנק. הרגע הזה, כפי שסיפרה ספיר מעמותה, היה בלתי נשכח, רגע של אנושיות עמוקה ורגישות אין קץ. "אין מילים לתאר את ההרגשה של הרגע הזה," אמרה, "זה היה סלמאן גם ביום יום שלו, עם רגישות וענווה, הוכיח לכולנו שכל אחד יכול." הרגע הזה שיקף את מהות אישיותו: מפקד חסון ומוביל, אך גם אדם רגיש ועמוק, שרואה את האדם שמאחורי כל תפקיד או מגבלה.

השבת ההיא, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, החלה כמו כל שבת רגילה בבית משפחת חבקה ביאנוח-ג'ת. השקט של הבוקר עדיין ריחף באוויר, ריחות של קפה ושל לחם טרי אולי מילאו את הבית, כשסלמאן נהנה מרגעים יקרים של מנוחה עם ערין ובנם הקטן עימאד, שאך זה עתה התעורר. אך בשעה שש וחצי בבוקר, השקט התנפץ. המהומה החלה להגיע ממרחקים, קודם כל בדמות דיווחי חדשות מתגלגלים, ואז צלצול טלפון חד בשעה שבע בבוקר. על הקו היה סגנו, הסמג"ד, וקולו נשמע לחוץ. המילים הראשונות שנאמרו היו קצרות, קטועות, אך משמעותן הייתה ברורה: מתקפת פתע רחבת היקף על יישובי הדרום, רקטות, חדירות מחבלים. סלמאן, מפקד גדוד מנוסה, הבין מיד את גודל השעה. הוא לא היסס לרגע. במבט מהיר על ערין ועימאד, מבט שכלל בתוכו הבטחה שקטה לחזור, התארגן בזריזות. המדים הירוקים, הנעליים הצבאיות, הווסט – כל פעולה הייתה מדויקת, אוטומטית, משל היה מתאמן לרגע כזה כל חייו. הוא נפרד מאשתו ומבנו בחיבוק חזק, מילותיו היו אולי מעטות אך מלאות משמעות. "דהרתי מהגליל לצאלים כדי לעלות על הטנק ולהגיע ליישוב מהר ככל הניתן כדי להציל כל נפש חיה," אמר לאחר מכן, במילים ששיקפו את תחושת הדחיפות והשליחות שפיעמה בו. הדרך דרומה, שארכה בדרך כלל שעות ארוכות, הפכה למסע מורט עצבים. הוא נסע במהירות שיא, תוך שהוא מזעיק את חייליו, מורה להם להגיע לנקודות לחימה שונות, מנהל את הכאוס הראשוני בקור רוח מדהים. קולות פיצוצים נשמעו ברקע, עשן עלה ממקומות שונים, ודיווחים מזירות שונות הגיעו ללא הפסקה, כל אחד מחריד יותר מקודמו.

כשהגיע לאזור העוטף, התמונה שהתגלתה הייתה קשה מנשוא. יישובים בוערים, קולות ירי, זעקות, והבנה שהאירוע חמור מכל דמיון. סלמאן קיבל החלטה נועזת ומהירה: במקום להמתין להוראות מפורטות, הוא בחר ללכת עם כוח של שני טנקים, שאסף במהירות, היישר לקיבוץ בארי. "בחרתי ללכת עם עוד שני טנקים לבארי כי הבנתי שהקיבוץ במצב יותר קשה משאר היישובים בעוטף," הסביר. "אני מכיר את בארי טוב מאוד, מירוק היא הפכה לשחור. הבטחתי לעצמי לעשות הכול כדי להציל כמה שאפשר, אם צריך גם בגופנו״. המילים הללו לא היו מליצה, אלא הבטחה שנבעה מתוך עומק נשמתו. כשהגיעו לבארי, הצטרפו לכוח צנחנים שכבר היה במקום, והחלו לנהל קרבות גבורה עיקשים, בית אחר בית, סמטה אחר סמטה. סלמאן, בראש הטנק שלו, הוביל את הכוח, יורה, מנווט, נותן פקודות בקור רוח. הוא פגע במחבלים רבים, נלחם פנים אל פנים, ובזכות תושייתו ואומץ ליבו, הציל חיים של מאות אזרחים שנלכדו בבתיהם. הטנקים, כשהם חוצים את שבילי הקיבוץ השלווים שהפכו לזירת קרב, סיפקו כוח אש אדיר ויכולת לפרוץ מחסומים ולהגיע למקומות שבהם אזרחים היו זקוקים לחילוץ. סלמאן נשאר בקיבוץ בארי עד להשלמת טיהורו המלא, עשרות שעות ללא מנוחה, כשהוא מפקד, לוחם, ומפיח רוח לחימה בחייליו. בעקבות פעולתו האמיצה והנחושה באותם ימים ראשונים של הלחימה, הוא זכה לכינוי "גיבור של בארי", כינוי שהפך לשם דבר וסימל את מסירותו הבלתי מתפשרת להגנה על תושבי ישראל.

הימים שלאחר השבעה באוקטובר היו ימי כאוס וכאב, אך גם ימי התאוששות והתארגנות. מדינת ישראל כולה נכנסה למלחמה, ומשימתו של סלמאן וגדודו הייתה ברורה: להגן על הבית. ב-27 באוקטובר החל התמרון הקרקעי ברצועת עזה, צעד הכרחי להשבת הביטחון לאזרחי ישראל. לפני הכניסה לרצועה, שלח סלמאן איגרת מרגשת לחייליו, מילים שנכתבו מדם ליבו והדהדו את עקרונות הפיקוד שלו: "אנו זוכים בכבוד רב לצאת ולהגן על הבית, כשהעיניים נשואות אלינו וכדי לשמור על חירותה וריבונותה של מדינת ישראל". הוא לא הסתפק במסר לחייליו; הוא פנה גם אל עם ישראל כולו, בקריאה לאחדות ולחוסן: "אני שולח לכם את החיזוקים שלי ואני מצפה מכם עם ישראל להמשיך להיות מאוחדים, להמשיך להיות חסונים, להמשיך להיות מלוכדים, כי רק ביחד נדע לנצח, כי כוחנו באחדותנו, אין לנו ברירה אחרת, עלינו להוביל למטרה אחת, ניצחון". מילים אלה, שנאמרו מתוך עומק ההכרה בחשיבות המשימה, שיקפו את רוחו הבלתי מתפשרת ואת אמונתו הטהורה בכוחה של האחדות הישראלית. הוא ידע שלפני הקרב הפיזי, ישנו קרב על הנפש, על הרוח, ועל תחושת הלכידות.

ביום חמישי, השני בנובמבר 2023, פחות מחודש מאז אותו בוקר נורא בשבעה באוקטובר, השתתף סלמאן בלחימה העיקשת בצפון רצועת עזה. הקרבות שם היו קשים, פנים אל פנים, מול אויב מבוצר ומאומן. באותו לילה, כוח של גדוד 13 מחטיבת "גולני" נקלע למארב מחבלים עמוק בלב הרצועה. קולות ירי וזעקות נשמעו בקשר, וקריאת מצוקה נשלחה. מג"ד גולני, מפקד הגדוד שנקלע למארב, קרא לסיוע דחוף. בין כל קולות הקשר, בין כל הרעש והכאוס, נשמע קולו הצלול והנחוש של סלמאן: "אני מגיע". זו לא הייתה רק אמירה, אלא הבטחה, התחייבות. סלמאן, נאמן לדרכו כמי שחתר תמיד למגע ולא השאיר אף לוחם מאחור, דהר עם הטנק שלו אל תוך התופת. הוא הגיע במהירות לאזור ההיתקלות, חבר למפקד גדוד גולני, ויחדיו, בתיאום מושלם ובאומץ לב בלתי רגיל, ניהלו קרבות קשים. האדמה רעדה מקולות ירי ופיצוצים, האוויר היה ספוג בריח אבק שריפה, אך סלמאן הוביל את הכוח בנחישות, תחת אש כבדה. הוא ניווט את הטנק שלו במיומנות, מזהה את עמדות המחבלים, יורה, מגן על לוחמיו, ומוביל אותם בבטחה. בזכות פיקודו ופעולתו המהירה, כל שלושים המחבלים שהיו במארב חוסלו, וחשוב מכל – אף לוחם ישראלי לא נהרג. זו הייתה פעולה הרואית, כמעט בלתי נתפסת, שהצילה חיים רבים והפגינה את יכולותיו הפיקודיות יוצאות הדופן. אך זמן קצר לאחר מכן, בעיצומו של הקרב, במהלך חילופי אש עזים, נפגע סלמאן. פגיעה קטלנית. הוא נפל בקרב, בן שלושים ושלוש בנופלו, מגן על חייליו, מגן על עמו, מגן על ביתו. קולו נדם, אך מורשתו נצרבה בלבבות לנצח.

הידיעה על נפילתו של סגן-אלוף סלמאן חבקה היכתה כרעם ביום בהיר. הכאב היה עמוק, לא רק במשפחתו ובקהילתו ביאנוח-ג'ת, אלא בכל רחבי הארץ. צה"ל הודיע רשמית על נפילתו, וליווה את משפחתו באבל הכבד. סלמאן הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין ביאנוח-ג'ת, מוקף באלפי אנשים שבאו לחלוק לו כבוד אחרון – בני משפחה, חברים, חיילים, מפקדים, אזרחים שחייהם ניצלו בזכותו. השייח' מואפק טריף, ראש העדה הדרוזית, ספד לו במילים כואבות: "אבל כבד מאוד נפל על המדינה ועל העדה הדרוזית עם נפילתו של סלמאן, שהוביל כוחות של לוחמים כדי להציל אזרחים וחיילים. מורשת הקרב של סלמאן נכתבה עוד ביום הראשון של הלחימה, כמפקד שהאמין בצדקת הדרך. סלמאן כמו תמיד נע ראשון והוביל את שיירת הטנקים." דבריו של השייח' הדגישו את המנהיגות הטבעית של סלמאן, את חלוציותו, ואת האמונה הבלתי מעורערת שלו בערכים שעליהם גדל.

סלמאן הותיר אחריו חלל עצום: את אשתו האהובה ערין, את בנו הפעוט עימאד, שייאלץ לגדול ללא אביו, אך עם מורשת גבורה שתלווה אותו כל חייו. הוא השאיר את הוריו מואהב ועימאד, את שלושת אחיו ואת שתי אחיותיו, משפחה שלמה שאיבדה עמוד תווך, מגדלור של כוח ואהבה. סיפור חייו של סלמאן חבקה הוא סיפור על מסע – מסע מילד גלילי שספג את ערכי הבית, דרך נער שחצה את הים כדי לשרת את היבשה, ועד למפקד בכיר שרשם את שמו בדברי הימים של מדינת ישראל בדם, באש, ובעוצמה. הוא היה מפקד שהאמין באנשיו, מפקד שהאמין בדרך, ומפקד שהקריב את חייו למען האחר. גבורתו לא הייתה גבורה של מילים מנופחות או סמלים ריקים, אלא גבורה יומיומית, אנושית, כזו שנבעה מתוך מעשיו, מתוך בחירותיו, ומתוך האהבה העצומה שחש למשפחתו, לחייליו, לעמו, ולארצו. הוא מונצח באתר "יד לשריון" שבלטרון, אך מעבר לכל אנדרטה, הוא חקוק בליבם של אלה שהכירו אותו, אלה ששירתו לצידו, ואלה שחייהם ניצלו בזכותו. סלמאן חבקה, גיבור ישראל, מפקד שריון, בן אדם. זכרו ופועלו יהוו תמיד השראה, תזכורת לכוחה של הרוח האנושית, ולמחיר היקר של חירותנו ותקומתנו.