סלמאן אבן מרעי

הבוקר ההוא, כ"ו בכסלו תשמ"ב, ב-22 בדצמבר 1981, נצבע בגוונים של חורף מדברי קר, שקט ומהורהר, בשגב שלום, אותו יישוב בדואי בנגב הצפוני. העולם קיבל אליו את סלמאן, בן לחסינה וסאלמה, תינוק שעיניו כבר נשאו את צבע השמיים הבהירים מעל הוואדיות והאופק הרחוק. הוא נולד למשפחה גדולה, רבת ילדים, בית שדופק בו לב רחב וחם, שבו הצחוקים והריבים, העזרה ההדדית והאחווה, היו לחם חוק יומיומי. אחיו ואחיותיו – סלמי, חוסיין, חסן, עליא, סאלמה, אמנה, פאיז, נעמה, אדיאב, סלימאן ונעימה – היו עולם ומלואו סביבו, קהילה קטנה בתוך הבית, שבה כל אחד מצא את מקומו, את תפקידו, את הקול הייחודי שלו במקהלת החיים המשפחתית. סלמאן, שגדל בין כולם, למד כבר מגיל צעיר את חשיבות הקשר, את האחריות ההדדית, את הדרך לנווט בין דמויות שונות, להקשיב, לתמוך, ולעמוד על שלו כשצריך.

הבית היה מרכז העולם, קירותיו ספגו את ריחות התבשילים של אימא חסינה, שהיו עולים מהמטבח וממלאים כל פינה, ואת קולות הסיפורים של אבא סאלמה, שהיו נשזרים סביב מדורת הערב או ליד סיר התה המבעבע. סלמאן הילד היה יושב ומקשיב, עיניו עוקבות אחרי הבעות הפנים של הוריו, קולט את הניואנסים הדקים שבשפה, את חכמת הדיבור השקטה, את הדרך שבה מילים בונות גשרים בין אנשים. הוא למד מהם את ערך העבודה הקשה, את הכבוד לאדמה, ואת המחויבות הבלתי מתפשרת למשפחה, לא רק הקרובה אלא המורחבת, השבטית. הוא רץ יחף על אדמת החצר, חש את גרגרי החול בין אצבעותיו, את אבק הדרכים שעלה עם כל משב רוח, את קוצי הצבר ואת עלי הרותם הירוקים שבצבצו אחרי הגשם. הוא למד לזהות את קולות העיזים והכבשים, את נביחות הכלבים מרחוק, את השקט המיוחד של המדבר בלילה, כשהכוכבים מנצנצים בבהירות שלא תיאמן מעל לראש. הילדות שלו הייתה שזורה בטבע, בחיבור עמוק לסביבה, לתנועה, לקשב לפרטים הקטנים – ציפור שעפה, עקבות של בעל חיים, שינוי קל ברוח – כל אלה היו שיעורים ראשונים בחוש התמצאות ובחידוד החושים, שאחר כך יהפכו לכלי עבודתו החשוב ביותר.

ככל שגדל, כך התחזקה בו התשוקה לצאת החוצה, אל המרחבים הפתוחים. הוא לא היה ילד של ארבעה קירות. את רוב שעות היום בילינו בחוץ, בין הסלעים והשיחים, לעיתים מסייע לאחיו הגדולים או לאביו ברעיית הצאן, לעיתים סתם משוטט, בונה לעצמו עולמות שלמים של דמיון מתוך מה שהמדבר הציע. הוא למד לזהות צמחים, להבין את תנועת המים בוואדיות אחרי גשם, לזהות את סוג הקרקע לפי הצבע והמרקם. ידיו היו מחוספסות, שזופות, כפות רגליו היו חזקות ורגילות למגע עם כל סוגי השטח. כבר אז, בלי לדעת, הוא התאמן להיות גשש, ללמוד את שפת האדמה, את הסיפורים שהיא מספרת למי שיודע להקשיב. הוא לא היה זקוק למפות או למצפנים; הכיוונים היו חרוטים בזיכרונו, נופי ילדותו היו המפה הטובה ביותר. הוא הכיר כל שביל עזים, כל שקע בסלע, כל עץ שיטה עתיק, והם היו לו סימני דרך אמינים ובטוחים.

בנעוריו, התגבשה אישיותו של סלמאן. הוא היה נער שקט יחסית, אך בעל נוכחות, כזה שאינו מרבה בדיבורים אך כשפתח את פיו, דבריו היו מדודים ובעלי משמעות. הוא היה אהוב על חבריו, תמיד מוכן לעזור, עם חיוך רחב ועיניים טובות ששידרו אמינות ויושרה. הוא היה חלק בלתי נפרד מהחבורה המקומית, יחד איתם שיחק כדורגל על מגרשי עפר מאולתרים, צחק סביב מדורות מאוחר בלילה, וחלם על העתיד. אבל גם אז, תמיד הייתה בו פינה שקטה, אולי סוג של נדודים פנימיים, שמשכה אותו חזרה אל המרחב הפתוח, אל השקט, אל האתגר של פענוח סודות האדמה. הוא למד בבית הספר המקומי, ספג את הידע הנדרש, אך עיקר חינוכו, כך היה נדמה, התרחש מחוץ לכותלי הכיתה, בשדות, בוואדיות, תחת כיפת השמיים. הוא למד לקחת אחריות על מעשיו, על דבריו, להיות עמוד תווך למשפחתו ובהמשך גם לקהילתו.

עם סיום לימודיו, היה זה אך טבעי שסלמאן יפנה אל השירות הצבאי. עבור צעיר בדואי, שגדל בחיבור עמוק לאדמה ולמרחב, ושנושא בתוכו את חוש ההתמצאות והקשב המיוחד, השירות כגשש היה כמעט ייעוד. הוא מצא את מקומו הטבעי בחטיבה הדרומית באוגדת עזה, שם הפך לזרוע המבצעית, לעיניים החדות והאוזניים הקשובות של הכוח. הוא לבש את מדי צה"ל בגאווה, לא רק כחלק ממדינה, אלא כביטוי למחויבותו להגן על ביתו, על משפחתו, ועל הקהילה שבה גדל. העבודה כגשש לא הייתה משימה קלה. היא דרשה שעות ארוכות של עמידה על המשמר, של הליכה שקטה לאורך גדר המערכת, של התבוננות חדה בקרקע, מנסה לפענח כל סימן קל, כל עקבה, כל שינוי מזערי בנוף שעלול להעיד על חדירה, על סכנה. הוא למד לחיות עם המתח התמידי, עם הידיעה שכל טעות קטנה עלולה לעלות בחיי אדם. אבל הוא עשה זאת באהבה, במסירות, עם תחושת שליחות עמוקה. הוא הכיר את הגזרה כמו את כף ידו, כל דיונה, כל צמח, כל אבן, היו לו לסיפור, ולכל סיפור היה קשר לסיפור הבא.

השנים חלפו, וסלמאן צבר ניסיון רב. הוא הפך לרב סמל מתקדם, דרגה המעידה על ותק, מקצועיות, ומנהיגות שקטה. הוא היה למנטור עבור גששים צעירים יותר, לימד אותם את סודות המקצוע, לא רק את הטכניקה היבשה של זיהוי עקבות, אלא גם את הפילוסופיה שעומדת מאחוריה: הקשבה לרוח, הבנת האדם שמאחורי העקבה, והחשיבות של איסוף מודיעין מדויק, שקט ובלתי מתפשר. הוא היה דמות מוערכת בקרב חבריו ומפקדיו, אדם שאפשר לסמוך עליו בעיניים עצומות, שגם ברגעים המתוחים ביותר ידע לשמור על קור רוח, לנתח את המצב בבהירות, ולקבל את ההחלטות הנכונות. הוא ראה לא מעט אירועים בגבול עזה, התמודד עם אתגרים ביטחוניים מורכבים, ותמיד חזר הביתה עם תחושה שתרם את חלקו, ששמר על הבית.

בתוך כל עשייתו הצבאית, סלמאן בנה גם את חייו האישיים. הוא נישא לנג'אח, אשת חיל, אישה חזקה ותומכת, שהייתה העוגן שלו. היא הבינה את מחויבותו, את שעות העבודה הבלתי שגרתיות, את המתח שבו חי, ותמיד קיבלה אותו בחיוך חם ובבית מסודר ואוהב. יחד, הם בנו בית משלהם, בית שבו החום המשפחתי היה הדבר החשוב ביותר. בזה אחר זה, נולדו להם שבעה ילדים: מלאק, אייט, למיס, חביבה, ריתאג', סלאמה ונור. שבעה עולמות קטנים, שבעה אוצרות, שכל אחד מהם מילא את ליבו של סלמאן באהבה עצומה ובגאווה. הוא היה אבא מסור, מעורב, שגם אחרי ימים ארוכים ומתישים בשטח, מצא את הכוחות לחבק, לשחק, להקשיב לסיפורים מהגן או מבית הספר, וללמד את ילדיו את ערכי הכבוד, העבודה והאהבה למשפחה.

בביתם בשגב שלום, רחשו חיים. הצחוקים של הילדים מילאו את החלל, הריחות של האוכל הטעים של נג'אח עלו מהמטבח, וקולו השקט אך הסמכותי של סלמאן היה נשמע כשהיה מכוון, מייעץ, או פשוט מספר סיפורים. הוא אהב לשבת עם ילדיו, להראות להם תמונות של עקבות שהוא מצא בשטח, להסביר להם על עולם החי והצומח, ללמד אותם לזהות כוכבים בלילה. "תסתכלו טוב, ילדים," היה אומר להם, "העולם מלא בסימנים. מי שלומד לקרוא אותם, אף פעם לא ילך לאיבוד." מלאק, הבכורה, כבר החלה לפתח את עצמאותה, עם מבט רציני בעיניים שירשה מאביה. אייט, עם שובבותה, אהבה לשמוע את סיפורי המדבר. למיס וחביבה היו בלתי נפרדות, משחקות יחד שעות ארוכות, וריתאג' הקטנה הייתה מטפסת על ברכיו של אבא ומבקשת חיבוק. סלאמה ונור, הקטנים שבחבורה, היו ממלאים את הבית בשמחתם התמימה, וסלמאן היה מביט בהם, בלב מלא, מבין שהוא בנה לעצמו עולם שלם של אהבה ותקווה, עולם שראוי להגן עליו בכל מחיר. הוא היה הולך בבקרים אל המסגד, מתפלל, וממשיך אל עבודתו, תמיד עם תחושת אחריות כבדה על כתפיו, אך גם עם שלווה פנימית של אדם שיודע את מקומו בעולם.

השנים חלפו, סלמאן הפך לגבר בן ארבעים ואחת, בשיא כוחו וניסיונו. הוא היה עמוד תווך למשפחתו המורחבת, לאחיו ואחיותיו, לאביו. הוא היה חלק בלתי נפרד מהקהילה בשגב שלום, אדם שתרם, עזר, ושימש דוגמה אישית. הוא היה אדם שקט, אך כזה שנוכחותו מורגשת, שדבריו נשקלים בכובד ראש, ושעצותיו יקרות מפז. הוא ידע את המדבר, את רזיו, את סודותיו, והיה חי בו ובשבילו. חייו היו שזורים בביטחון ישראל, אך גם בחיים הפשוטים והיפים של אדם שאוהב את ביתו, את משפחתו, ואת עבודתו. הוא היה קם עם שחר, כשרוח המדבר עוד הייתה קרירה, ויוצא ליומו, לעיתים אל הגבול, לעיתים אל ענייני הקהילה, תמיד עם אותה מסירות ואחריות.

ואז הגיע הבוקר ההוא, כ"ג בתשרי תשפ"ד, השמונה באוקטובר 2023. הבוקר שלפניו, השביעי באוקטובר, היה בוקר ששינה את פני המדינה. סלמאן, כרב סמל מתקדם, גשש בחטיבה הדרומית באוגדת עזה, היה אחד הראשונים לחוש את עוצמת האסון המתקרב. קולות הירי, הדיווחים הראשוניים, הבלבול והכאוס – כל אלה הגיעו אליו במהירות. הוא לא היסס לרגע. הודעות הווטסאפ החלו לזרום בשרשרת הפיקוד, קריאות בהולות להתייצב, להגיע לגזרה, להילחם. סלמאן, עם הידע האינטימי שלו על השטח, עם הניסיון רב השנים, ידע בדיוק מה מצופה ממנו. הוא נפרד במהירות ממשפחתו, חיבוק קצר לנג'אח, מבט אחרון בילדים הישנים, אולי מילה שקטה, הבטחה לחזור. הוא ידע שהמצב שונה מכל מה שראה בעבר. זו לא הייתה עוד חדירה מקומית, לא עוד סבב לחימה. זו הייתה מלחמה על הבית.

הוא הוקפץ במהירות אל הגזרה, אל המקום שבו הכיר כל שביל, כל שיח, כל פיסת אדמה. האוויר היה ספוג בריח אבק שריפה, עשן עלה מכל עבר, וקולות ירי ופיצוצים נשמעו ללא הרף. הכאוס היה מוחלט, אך סלמאן שמר על קור רוח. תפקידו כגשש היה קריטי. בעיצומו של בוקר השמיני באוקטובר, עם אור ראשון שזה עתה עלה על הנגב והבליט את תווי הקרב האכזריים, סלמאן כבר היה בלב העשייה, מנווט בין כוחות, מזהה נתיבי חדירה, מפענח את תנועת האויב. הוא השתמש בכל הידע שצבר במשך עשרות שנים – קריאת עקבות, זיהוי כיווני תנועה, הבנת תבנית הפעולה של המחבלים. הוא היה העיניים והאוזניים של הכוח, מספק מידע חיוני שהציל חיים ואיפשר לכוחותינו להגיב ביעילות. הוא נע בשקט, בהתמדה, כשהוא מפעיל את כל חושיו, מנסה להבין את השטח המשתנה תחת רגליו, את האיום הבלתי נראה שארב בכל פינה.

הקרב היה קשה ואכזרי. סלמאן, שהיה רגיל לדיוק ולסדר של עבודת הגששות, מצא את עצמו בתוך מערבולת של אש ותופת. אך הוא לא נשבר. הוא המשיך במשימתו, מודע לחשיבותה. הוא סייע באיתור מחבלים, בהכוונת כוחות, ובהבנת תמונת המצב המורכבת. בכל צעד ושעל, הוא חשב על משפחתו, על ילדיו, על הבית. המחשבה עליהם נתנה לו כוח להמשיך, לדחוף קדימה, להילחם על עתידם. הוא היה אחד מאותם גיבורים אנושיים, שקמו להגן על ביתם ביום שבו הכול נראה אבוד. הוא לא חיפש תהילה, אלא פעל מתוך תחושה עמוקה של חובה, של נאמנות, של אהבה.

בבוקר השמיני באוקטובר, בעיצומו של הקרב ההירואי להדוף את הפולשים ולהגן על היישובים, רס"ם סלמאן אבן מרעי, בן ארבעים ואחת, נפל בקרב. הוא נפל כשהוא מגן בגופו על עמו, על מולדתו, על הערכים שבהם האמין כל חייו. נפילתו הייתה מכה קשה, אך מעשיו היו אות לגבורה עילאית, למסירות ללא פשרות. הוא הותיר אחריו חלל עצום, פצע פעור בלב משפחתו, חבריו וקהילתו. בשגב שלום, היישוב שבו גדל ובנה את חייו, נטמן סלמאן למנוחות בבית העלמין האזרחי. האדמה שכה אהב, שאת סודותיה הכיר טוב מכולם, קיבלה אותו אל חיקה האחרון.

הבשורה על נפילתו הכתה במשפחה כרעם ביום בהיר. נג'אח איבדה את בעלה, אהובה וחברה לחיים, מלאק, אייט, למיס, חביבה, ריתאג', סלאמה ונור איבדו את אביהם, עמוד התווך של חייהם, אבא שהיה בשבילם עולם ומלואו. אביו, סאלמה, איבד בן, ואחיו ואחיותיו איבדו אח אהוב. אבל לצד הכאב העצום, נטעה גם גאווה עמוקה. סלמאן לא נפל לשווא. הוא נפל כגיבור, כמי שהגן על ביתו בחירוף נפש, כמי שקשר את חייו ואת גורלו בגורל המדינה. הוא השאיר אחריו מורשת של אומץ לב, של מקצועיות, של אהבת אדם ואהבת אדמה.

היום, שמו של סלמאן אבן מרעי ז"ל נזכר בכבוד והערכה. סיפור חייו, סיפור של ילד מדבר שהפך לגשש מומחה, לאיש משפחה מסור ולגיבור ישראל, מהדהד בלבבות. הוא היה אדם שחי חיים מלאים, משמעותיים, חיים שהיו שזורים במסורת, בקהילה, ובמחויבות עמוקה. מורשתו אינה רק סיפור על אומץ לב בשדה הקרב, אלא גם סיפור על אהבה בלתי מתפשרת למשפחה, על עבודה קשה, על יושרה, ועל חיבור עמוק לשורשים. ילדיו גדלים בידיעה שאביהם היה גיבור, אדם שהיה מוכן להקריב הכול למען עתידם. הם נושאים את שמו, את זכרו, ואת הערכים שהנחיל להם. בכל פעם שהם מביטים על האופק הרחוק של הנגב, על השבילים המפותלים ועל הכוכבים המנצנצים מעל שגב שלום, הם יודעים שאבא סלמאן נמצא שם, רוחו שומרת עליהם, מלווה אותם, ומזכירה להם את הכוח שבחיבור לאדמה, למשפחה, ולעם. מורשתו היא נצחית, חרוטה בלבבות ובהיסטוריה של עם ישראל, סמל לגבורה אנושית, פשוטה ועוצמתית, שנבעה מתוך אהבה עמוקה לחיים ולזכות לחיות אותם בביטחון ובשלווה.