סאלם אלכרישאת

האוויר בבוקר המדברי של כסייפה תמיד היה צלול וחד, נושא עמו ריחות עשב יבש ואבק דרכים, עם הבטחה יומיומית לחום שיבוא. אל תוך הבוקר הזה, בשישה בפברואר 1982, נולד סאלם אלכרישאת, בן לתמאם ולאברהים, לבית שורשי שנטע את יתדותיו באדמת אבו רובעייה. הבית, בנוי מבלוקים וגג פח, היה תמיד מלא חיים, ברוך ילדים וצחוק, מקום שבו דלת הכניסה לא ננעלה באמת אף פעם, וקדירת האורז על האש תמיד הייתה מוכנה לקבל אורחים. סאלם היה עוד חוליה בשרשרת ארוכה של דורות, ילד שעיניו הגדולות קלטו כל תנועה בסביבה, כל גוון בשמיים המשתנים. הוא גדל בין אחיותיו מרים וראיקה, ובין אחיו מוסא וסלימאן, כולם חלק ממארג משפחתי הדוק, שבו כל אחד ידע את מקומו ואת תפקידו, וכל יד הושטה לעזרה כשנדרש.

בילדותו המוקדמת, סאלם לא היה ילד שקט, אך גם לא פרוע מדי. הוא היה סקרן, וסקרנותו הובילה אותו החוצה, אל המרחבים הפתוחים שסביב הבית. בעוד ילדים אחרים היו מבלים שעות במשחקי כדור מאולתרים או בהתרוצצויות חסרות מעש, סאלם נמשך אל השקט של המדבר. הוא למד לקרוא את השטח לפני שלמד לקרוא ספרים. סבתו, אישה מבוגרת שעיניה ראו כבר דורות רבים של שינויים, הייתה יושבת איתו תחת עץ השיטה היחיד בחצר, ומספרת לו על עקבות הגמל שחצה את הדרך לפנות בוקר, על עקבות השועל שחיפש מזון בשולי הכפר, ועל עקבות הנחש שהותיר פס דק על החול הרך. היא לימדה אותו להבחין בין עקבות ישנות לחדשות, לזהות כיוון תנועה, ולהבין את הסיפור שכל עקבה מספרת. הוא היה מקשיב בקשב רב, סופג כל מילה, ומיד יוצא לתרגל את מה שלמד. ידיו הקטנות היו מלטפות את האדמה, מחפשות את הנגיעה העדינה שמשאירה חיה חולפת, את הסימן הבלתי נראה כמעט לעין בלתי מיומנת. ההתנסויות האלה לא היו רק משחק ילדים; הן היו שיעורים ראשונים באומנות הגישוש, אומנות שהייתה חלק בלתי נפרד מזהות הקהילה הבדואית, ולימים תהפוך להיות ייעודו.

הבית שבו גדל סאלם היה בית שרוחו הייתה נטועה עמוק באדמה, אך גם פתוחה אל העולם. אביו, אברהים, היה איש עמל, שגידל את ילדיו על ערכים של יושרה, כבוד ועבודה קשה. הוא היה אומר לסאלם לא פעם, כשחזרו יחד מהשדה אחרי יום עבודה מפרך: "סאלם, האדמה הזו היא הבית שלנו. היא מפרנסת אותנו, היא שומרת עלינו. אבל כדי שהיא תשמור עלינו, אנחנו צריכים לשמור עליה, ולשמור על מה שסביבנו." בביתם, בניגוד אולי לכמה בתים אחרים בסביבה, התנוסס תמיד דגל ישראל, סמל שהיה חלק בלתי נפרד מהנוף היומיומי. הוא לא היה שם כהצהרה פוליטית אגרסיבית, אלא כביטוי טבעי של שייכות, של הכרה במציאות ושל מחויבות. סאלם זוכר את הדגל מתנופף ברוח, צבעיו הכחולים-לבנים על רקע השמיים התכולים של הנגב, וזוכר את השיחות סביב שולחן האוכל על חשיבות המדינה, על המקום שלהם בתוכה, ועל הצורך להגן עליה. עבורו, הדגל הזה לא היה רק פיסת בד; הוא היה סמל למסגרת חיים, למקום שבו משפחתו חיה, עובדת, ונושמת. הערכים האלה, של שייכות ואחריות, הוטמעו בו עוד לפני שלמד להבדיל בין ימין לשמאל, והם היו חלק בלתי נפרד מאבני היסוד של אישיותו.

ככל שסאלם התבגר, כך התחזק בו הלהט למרחבים הפתוחים. הוא היה מבלה שעות ארוכות מחוץ לבית, מתרחק מהכפר, מטייל בואדיות היבשים, מטפס על גבעות, ומגלה מערות קטנות. הוא למד לזהות את קריאת העופות הדורסים, את רשרוש הנחשים בין הסלעים, ואת הדרך שבה הרוח מעצבת את הנוף. הוא לא הסתפק רק בזיהוי עקבות; הוא למד לחזות, להבין את ההיגיון שמאחורי כל תנועה, לחשוב כמו החיה שאת עקבותיה הוא עוקב. כשחזר לבית, ידיו היו מלאות באבנים מיוחדות, בענפי שיטה שצורתם עניינה אותו, או בפרחי בר נדירים שמצא. הוא היה מביא אותם לאמו, תמאם, שהייתה מניחה אותם בכלי חרס קטן על אדן החלון, מחייכת בחום אל בנה שחזר ממסעותיו. היא ידעה שסאלם שלה מיוחד, ששקט נפשו נמצא אי שם בין גבעות המדבר, ושהוא מוצא את ייעודו במה שנתפס בעיני רבים כסתם חול ואבנים. הוא היה ילד אחראי, תמיד מוכן לעזור להוריו בעבודות הבית והשדה, אך גם בעל עולם פנימי עשיר, ששאב את כוחו מהטבע הפראי שסביבו.

השנים חלפו, וסאלם הצעיר הפך לנער. תקופת ההתבגרות בכסייפה לא הייתה שונה בהרבה מזו שבכל מקום אחר, אך היא הייתה כרוכה גם במאפיינים הייחודיים של הקהילה הבדואית. הוא למד בבית הספר המקומי, שם רכש השכלה בסיסית, אך את השיעורים החשובים באמת הוא קיבל מחוץ לכיתה. הוא למד מהזקנים ב"דיוואן", מקום המפגש הגברי, על מסורות, על כבוד הדדי, ועל חשיבות הקהילה. הוא היה מקשיב לסיפורים על עבר המשפחה, על האתגרים שעמדו בפני הדורות הקודמים, ועל הדרך שבה הצליחו להתגבר עליהם. הוא הפך להיות איש צעיר חזק ומוצק, גופו התפתח בעבודה פיזית, ועיניו המשיכו לשמור על הברק הסקרן והבוחן שאפיין אותו מילדות. הוא היה אהוב על חבריו, שהעריכו את שקט נפשו, את נאמנותו ואת יכולתו להקשיב. הוא לא היה איש של מילים רבות, אך כשדיבר, דבריו היו תמיד שקולים ובעלי משמעות. הוא היה הכתובת לחברים שחיפשו עצה, או סתם אוזן קשבת, והוא תמיד היה שם עבורם.

עם סיום לימודיו, הגיע הרגע שבו סאלם נדרש להחליט על דרכו. עבור רבים מבני גילו, האפשרויות היו מוגבלות – עבודה בחקלאות, בניין, או חיפוש עבודה בעיר הקרובה. אבל לסאלם הייתה תחושה עמוקה שמשהו אחר מחכה לו. כשקיבל את צו הגיוס לצה"ל, הוא לא היסס. ההחלטה ללכת לצבא נבעה לא רק מהמסורת המשפחתית שהתבטאה בדגל המתנוסס בחצר, אלא גם מתחושה אישית עמוקה של מחויבות. הוא רצה לתרום, להגן, ולהשתמש בכישורים שרכש במדבר. הוריו ואחיו תמכו בו במלואם, גאים בבנם שבוחר בדרך השירות. הוא התגייס לשירות סדיר, וכבר בימים הראשונים שלו בבסיס, התברר לפקודיו ולמפקדיו כי יש בו משהו מיוחד. הראייה החדה שלו, יכולתו לקרוא את השטח כאילו היה ספר פתוח, והשקט הנפשי שלו תחת לחץ – כל אלה הפכו אותו למועמד טבעי לתפקיד גשש. הוא שובץ לחיל הגנת הגבולות, תפקיד שנדרש בו דיוק, עין חדה, ואינטואיציה עמוקה.

בשירותו כגשש, סאלם מצא את מקומו הטבעי. המדים הירוקים החליפו את בגדי הכפר, אך המהות נותרה זהה. הוא היה יוצא לפעילויות גישוש לאורך הגבולות, במרחבי הנגב והערבה, ובאזורים אחרים שדרשו את כישורי הזיהוי הייחודיים שלו. הוא למד לזהות לא רק עקבות של בני אדם וחיות, אלא גם את הסימנים הדקים ביותר לפעילות חבלנית, לנסיגות, להסתננויות. הוא היה מסוגל להבחין בין צעד של אדם עייף לצעד של אדם נחוש, בין עקבה של חייל לא עירני לעקבה של מישהו שמנסה להתחמק. מפקדיו סמכו עליו בעיניים עצומות, וידעו שכשסאלם אומר "יש פה משהו", אז אכן יש. הוא לא דיבר הרבה, אבל כשהצביע על כיוון מסוים או על נקודה חשודה, כל העיניים היו נשואות אליו, וכל האוזניים היו קשובות. הוא היה גשש מצטיין, כזה שזוכרים הרבה אחרי שהשתחרר. הוא סיים את שירותו הסדיר בדרגת סמל ראשון, עם תחושת סיפוק עמוקה על תרומתו לביטחון המדינה, ועם ידע וניסיון שאין להם תחליף.

עם שחרורו מצה"ל, סאלם חזר אל חיי האזרחות, אך לא התנתק לחלוטין מהעולם הביטחוני. הוא עבד באבטחה, תפקיד שאפשר לו להמשיך ולנצל את יכולותיו בתצפית, ערנות וזיהוי סיכונים. הוא עבד במקומות שונים, לעיתים במשמרות ארוכות ומתישות, אך תמיד עם אותה מסירות ומקצועיות. בין לבין, הוא בנה את חייו האישיים. הוא פגש את אמאל, אישה צעירה וחמה, שכבשה את ליבו בשקט נפשה ובעיניה הטובות. הקשר ביניהם פרח במהרה, והם נישאו בטקס צנוע אך מרגש, כפי שנהוג בקהילתם. הבית החדש שהקימו בכסייפה היה במהרה למרכז חיים תוסס. ילד אחר ילד הגיע לעולם, והבית התמלא בבכי תינוקות, בצחוק פעוטות, ובקולות משחקים. עדואן, ג'נאת, מחמד, עמר, וסים, מוסא, רפיפ, רהאף, עלי, ג'אדה, רוקיא – ותינוקת קטנה בשם מיאר. שנים עשר ילדים בסך הכל, כל אחד מהם עולם ומלואו, כל אחד מהם תוספת של אור ושמחה לחייו של סאלם ואמאל.

סאלם היה אב מסור ואוהב. הוא מצא את עצמו מחלק את זמנו בין עבודתו לבין גידול המשפחה הענפה. הוא היה קם עם שחר, כששמש המדבר מתחילה לצבוע את האופק בגווני כתום וורוד, מכין את עצמו ליום עבודה, אך תמיד מוצא רגע ללטף ראש של ילד ישן, או להכין בקבוק לאחד הפעוטות. הוא לא היה אב שמרבה במילים, אך אהבתו לילדיו הייתה מוחשית בכל מעשה – בדרך שבה הקשיב לסיפורים שלהם על בית הספר, בדרך שבה לימד אותם לתקן דברים קטנים בבית, או בדרך שבה לקח אותם איתו לטיולים קצרים במדבר, שם לימד אותם את אותם שיעורים שסבתו לימדה אותו לפני שנים רבות. הוא היה מראה להם עקבות של צבי או של ארנבת, מסביר להם על צמחי המדבר ועל חשיבות המים. הוא רצה שהם יכירו את השטח, יכבדו אותו, ויבינו את חשיבות השמירה עליו. בביתו, כמו בבית הוריו, התנוסס בגאווה דגל ישראל. הוא היה אומר לילדיו: "זה הבית שלנו, הילדים שלי. המדינה הזו היא הבית של כולנו, וכולנו צריכים לשמור עליה." הוא האמין בכך בכל ליבו, והערך הזה היה חלק בלתי נפרד מחינוך ילדיו. הוא היה עוזר לא רק למשפחתו הגרעינית; הוא היה איש קהילה, אדם שמושיט יד לעזרה לכל מי שצריך – אם זה בתיקון משהו, בייעוץ, או סתם במילה טובה. "הוא היה בן אדם מאוד טוב, עוזר למשפחה," סיפר קרוב משפחתו, סלמאן קרישאת, "יש לו 12 ילדים, אשתו ילדה לפני שבועיים. הוא תמיד היה טוב."

השנים חלפו, וסאלם הגיע לגיל ארבעים ושתיים. חייו היו מלאים, עמוסי עשייה ואהבה. הוא היה עמוד התווך של משפחתו, אב למופת, ואיש קהילה מוערך. בביתו שררה תמיד תחושה של חום וביטחון, מעין נמל שקט בלב המדבר. הילדים גדלו, חלקם כבר היו נערים ונערות, וקטנים יותר היו עדיין מתרוצצים בחצר. מיאר, התינוקת הצעירה מכולם, נולדה רק שבועיים לפני כן, והייתה מקור של שמחה והתרגשות עצומה. ריח התינוקות הטריים עדיין מילא את הבית, והבטחות לעתיד ורוד היו תלויות באוויר. ואז, הגיע אותו בוקר שחור, שבת שמחת תורה, השבעה באוקטובר 2023. השקט המדברי הופר באחת, לא על ידי קריאת עופות או רשרוש נחש, אלא על ידי שאגת טילים, קולות ירי, וצרחות אימה שהגיעו מהרדיו ומהטלפון. התמונות ששטפו את המסכים היו קשות מנשוא – טבח, חטיפות, בתים שרופים. הנגב, הבית של סאלם ומשפחתו, הפך לשדה קרב.

סאלם צפה בחדשות, ליבו דאב. הוא ראה את התמונות של הפלישה, את היישובים הסמוכים לגבול העזתי נטבחים, את חבריו ואחיו למדינה נרצחים באכזריות. הבית, שהיה כל כך יקר לו, נתקף. ההבנה שזה לא סתם פיגוע, אלא מלחמה של ממש על קיומה של המדינה, על קיומו של הבית, חלחלה בו במהירות. הוא לא היה צריך לחשוב פעמיים. הוא היה גשש, חייל לשעבר, איש ביטחון. הוא ידע שיש לו תפקיד, שכישוריו נחוצים עכשיו יותר מתמיד. ב-17 באוקטובר 2023, עשרה ימים בלבד לאחר פרוץ המלחמה, כשהוא כבר אב ל-12 ילדים, כשאחד מהם הוא תינוקת בת שבועיים, הוא התגייס שוב למילואים. ההחלטה לא הייתה קלה, אך הייתה בלתי נמנעת מבחינתו. "סאלם נפל כדי להגן על הבית," אמר קרוב משפחתו. "כל המדינה מגינה על הבית." אמאל, רעייתו, הביטה בו בעיניים דומעות. היא ידעה שאין דרך לעצור אותו, שזוהי דרכו, ייעודו. היא חיבקה אותו חזק, כשהתינוקת מיאר בזרועותיה, והילדים האחרים נצמדו אליו. הוא הבטיח שיחזור, שהכל יהיה בסדר, וליטף את ראשה של מיאר הקטנה, שעדיין לא ידעה את משמעות הפרידה.

סאלם חזר אל מדים, אל שגרת הצבא, אך הפעם תחת צל המלחמה. הוא שובץ כגשש בחטיבה הצפונית של אוגדת עזה, אזור שבו כל עקבה, כל סימן, יכול להיות ההבדל בין חיים למוות. הוא מצא את עצמו במהרה בעומק שטח הלחימה, מנווט בין הריסות, מזהה מטענים, עוקב אחר תנועות אויב, ומוביל כוחות במקומות מסוכנים. תפקידו היה קריטי; הוא היה העיניים של הכוח, מי שקורא את השטח לפני שמישהו אחר דורך עליו. הוא עבד שעות ארוכות, לעיתים תחת אש, תמיד עם אותה מסירות ואותו שקט נפשי שאפיין אותו. הניסיון הרב שצבר בשירותו הסדיר, וכישורי הגישוש שפיתח מילדות, הפכו אותו לנכס יקר ערך. הוא היה מסוגל להבחין בין עקבות ישנות לחדשות, לזהות מלכודות, ולהבין את התכנון שמאחורי כל פעולה של האויב. המפקדים והחיילים סמכו עליו באופן מוחלט, וידעו שכשסאלם אומר שדרך מסוימת בטוחה או מסוכנת, הם יכולים לסמוך על מילתו.

הימים והלילות עברו בצל האזעקות, היריות והפיצוצים. סאלם היה ממעט בשיחות טלפון עם הבית, כדי לא להדאיג את אמאל והילדים. ההודעות בווטסאפ היו קצרות, מרגיעות, מלאות באהבה. "אני בסדר, אל תדאגו," היה כותב, ואז מוסיף אימוג'י של לב או של חיוך. הוא היה שואל לשלומם, לשלום התינוקת מיאר, מבקש תמונות שלהם, מנסה לשמר את הקשר עם העולם שהשאיר מאחוריו, העולם שעליו נלחם. הוא ידע שכל יום שעובר הוא יום נוסף של סיכון, אך גם יום נוסף של הגנה על ביתו. הוא חלם על הרגע שיחזור, שיחבק את אמאל, שיחזיק את מיאר בידיו, שישב עם ילדיו הגדולים וישמע את סיפוריהם. הוא התגעגע לריח הבית, לטעמן של מנותיה של אמאל, לשקט של אבו רובעייה שרק הוא ידע לקרוא.

בי"ד בניסן התשפ"ד, יום שני, 22 באפריל 2024, השמש עלתה מעל צפון רצועת עזה, כפי שעשתה במשך אלפי שנים, אך עבור סאלם אלכרישאת, זה היה היום האחרון. הוא היה עם הכוח שלו, במשימת גישוש שגרתית אך מורכבת באחד האזורים המסוכנים ביותר. ייתכן שהוביל את הכוח בשבילי עפר צרים, בין בניינים הרוסים, כשהוא מנסה לאתר מנהרות, מטענים או מארבים. ייתכן שזיהה סימן חשוד על הקרקע, סימן דק שרק עין מיומנת כמו שלו הייתה מסוגלת לפענח, וברגע של תשומת לב מרוכזת, נתקל הכוח במארב או בפיצוץ פתאומי. הפרטים המדויקים של הרגעים האחרונים שלו נותרו לעיתים חסויים, עטופים בערפל הקרב, אך מה שברור הוא שרס"ל סאלם אלכרישאת נפל בקרב. הוא נפל כשהוא עושה את מה שהיה טוב בו ביותר – מגן על חבריו, על המדינה, על הבית. הוא היה בן ארבעים ושתיים בנופלו, מותיר אחריו משפחה ענפה – אישה אהובה, שנים עשר ילדים, הורים כואבים וארבעה אחים ואחיות המומים.

הבשורות על נפילתו הגיעו לאבו רובעייה כמו רעם ביום בהיר. שליחי צה"ל הגיעו אל בית המשפחה, נושאים את הידיעה הקשה מכל. אמאל התמוטטה, בכי מר קורע לב יצא מגרונה. הילדים, הגדולים יותר, הבינו את משמעות הדברים, וליבם נשבר. הקטנים יותר, ובראשם מיאר התינוקת בת השבועיים, לא יכלו להבין את גודל האובדן, את העובדה שאביהם לעולם לא יחזור לחבקם, לספר להם סיפור, או ללמד אותם איך לקרוא את עקבות השועל. "הוא היה בסדיר, השתחרר, עבד באבטחה, ב-7 לאוקטובר התגייס," ספד לו קרוב משפחתו, סלמאן קרישאת. "הוא תמיד היה טוב, ונפל כשהגן על הבית, לא הלך לשם סתם. כל המדינה מגינה על הבית, זה מה שיש." המילים האלה, שנאמרו מתוך כאב עמוק וגם גאווה, שיקפו את רוחו של סאלם ואת רוח המשפחה כולה.

הוא הובא למנוחות בבית העלמין האזרחי בכסייפה, אל האדמה שכה אהב וכה הכיר, אל המדבר שהיה ביתו. ההלוויה הייתה המונית, אלפים הגיעו לחלוק לו כבוד אחרון – בני משפחה, חברים, שכנים, מפקדים וחיילים. כולם באו ללוות את האיש השקט והמסור, הגשש האמיץ, האב האוהב, בדרכו האחרונה. מעל קברו, התנוסס דגל ישראל, הדגל שתמיד היה בביתו, הדגל שעליו הגן בחירוף נפש. לאחר נפילתו, הועלה סאלם מדרגת סמל ראשון לדרגת רב סמל, אות של כבוד והערכה על שירותו ומסירותו.

החלל שהותיר סאלם אלכרישאת ז"ל הוא ענק, בלתי ניתן למילוי, במיוחד עבור משפחתו. אמאל תצטרך לגדל שנים עשר ילדים ללא בעלה, ומיאר הקטנה תגדל ותשמע סיפורים על אביה הגיבור, על האיש שאהב את הבית והגן עליו עד נשימתו האחרונה. אך מתוך הכאב העמוק, צומחת גם תחושה של גאווה ותקומה. סיפורו של סאלם הוא סיפורה של מסירות עמוקה למשפחה, לקהילה ולמדינה. הוא היה איש של מעשים, לא של מילים גדולות. גבורתו נבעה מעצם הבחירה שלו, שוב ושוב, להציב את ביטחון האחרים לפני ביטחונו שלו, להגן על מה שהיה יקר לו מכל.

"במתחם שלנו הדגל לא יורד. זו המדינה שלנו, נמשיך לשרת אותה," אמר קרוב משפחתו, "ברגע שיהיה טוב במדינת ישראל יהיה טוב לכולם. אנחנו משרתים את המדינה גם אם ימות אחד וגם אם ימותו עשרה." מילותיו של סלמאן קרישאת הן עדות חיה למורשת שהותיר סאלם. מורשתו אינה רק זיכרון של אדם שנפל בקרב, אלא זיכרון של אדם שחי חיים שלמים של שייכות, של אחריות, ושל אהבה לביתו ולמדינתו. הוא היה חלק בלתי נפרד מסיפור התקומה הישראלי, סיפור של אנשים מכל קצוות החברה, מכל המגזרים, שמתאחדים סביב מטרה אחת – להגן על הבית המשותף. סאלם אלכרישאת ז"ל, הגשש מאבו רובעייה, ממשיך לחיות ברוחם של ילדיו, בזיכרונם של בני משפחתו וחבריו, ובסיפור הגבורה של עם ישראל. יהי זכרו ברוך.