סהר ציון מחלוף

בבית קטן בחולון, עטוף בחום של משפחה אוהבת, נולד ביום י' בתשרי תשמ"ז, הלא הוא ה-13 באוקטובר 1986, סהר ציון מחלוף. הוא היה הבן השני לעפרה ומשה, אח קטן למיטל, והגיע לעולם כנקודת אור שקטה וסקרנית. כבר כפעוט, עיניו הגדולות היו טורפות כל פיסת מידע סביבו, והוא נהג לבהות זמן ממושך בחפצים, כאילו מנסה לפענח את סוד קיומם. הבית היה תמיד מלא בצלילי צחוק ושיחות, ניחוחות בישולים ביתיים ורחש דפדוף של ספרים, שכן סהר, כבר בילדותו המוקדמת, גילה משיכה עזה למילים ולעולמות שהן פותחות. הוא לא היה ילד שקט במובן המתבודד, אלא שקט מהסוג המרוכז, זה שמקשיב יותר משהוא מדבר, סופג כל פרט, ורק לעיתים קרובות מפליט שאלה מפתיעה, כזו שמסגירה את עומק המחשבה שרצה במוחו. חיוכו היה סימן ההיכר שלו, חיוך שליו ורגוע שתמיד נסוך על פניו, גם כשהיה שקוע במחשבותיו או טובל בעולם של ספר.

שנות הילדות בחולון עברו עליו במרדף מתמיד אחר ידע. הוא לא הסתפק במה שלמדו בכיתה, אלא היה חוזר הביתה ומתיישב בפינה הקבועה שלו, מוקף בספרים מכל הסוגים – ספרי מדע, היסטוריה, פנטזיה – הכל עניין אותו. ידיו הקטנות היו מחזיקות את הכריכה בזהירות, אצבעותיו היו עוקבות אחר השורות, ודמיונו היה משתולל. משה ועפרה, הוריו, ראו בו ילד חקרן עם נשמה עדינה, ושמחו לספק לו כל ספר או אנציקלופדיה שרק ביקש. מיטל, אחותו הגדולה, הייתה לעיתים מתגנבת אליו כששקע בקריאה, מנסה להציץ מעבר לכתפו ולגלות מה מרתק אותו כל כך. הוא היה מסביר לה בסבלנות את העלילה או את העובדות המדעיות שגילה, משתף אותה בהתלהבות כנה, ובעצם כך חיזק את הקשר ביניהם. הוא אהב לפרק דברים – שעונים ישנים, מכשירי רדיו, כל דבר שיכול היה ללמוד ממנו איך הוא עובד. פיסות מתכת, חוטים וברגים היו מתפזרים על שולחנו, ואחרי שעות של ריכוז, היה מרכיב אותם בחזרה, או יוצר מהם משהו חדש, קורן כולו מתחושת סיפוק.

בתיכון "קמפוס קריית שרת" בחולון, סקרנותו הטבעית והנטייה שלו לפירוק והרכבה מצאו את ביטוין במגמת הרובוטיקה. שם, בין מעגלים אלקטרוניים, קוד תכנות וזרועות רובוטיות, סהר הרגיש בבית. הלילות היו מתארכים במעבדה, ריח של הלחמה עמד באוויר, והוא וחבריו לצוות היו משקיעים שעות ארוכות בתכנון, בנייה ובדיקה. הוא היה המוח האנליטי בצוות, זה שמזהה את התקלות עוד לפני שהן קורות, מציע פתרונות יצירתיים לבעיות מורכבות, ותמיד שומר על קור רוח גם כשנראה שהכל עומד להתפרק. חבריו אהבו את השילוב הייחודי שבו – מצד אחד מבריק וחד כתער, מצד שני רגוע ושלו, בעל חיוך תמידי שידע להרגיע את הרוחות המתוחות. במסגרת המגמה, זכה סהר לייצג את בית ספרו בתחרות יוקרתית בארצות הברית, חוויה שחרטה בו את עוצמת העבודה המשותפת והשאיפה למצוינות. הנסיעה לארצות הברית, המפגש עם תלמידים מכל העולם, הלחץ של התחרות, רעש הקהל והמתח באוויר – כל אלו היוו עבורו שיעור משמעותי. הם אמנם זכו במקום החמישי, אבל עבור סהר, עצם המסע, הלמידה וההגעה להישג קבוצתי כזה, היו ההישג האמיתי.

עם סיום לימודיו, ביום ה-6 בדצמבר 2004, התגייס סהר לצה"ל, בחר בחיל הקשר והתקשוב, מקום טבעי לכישוריו הטכניים והאנליטיים. עולם הצבא היה שונה מכל מה שהכיר – מסגרת נוקשה, היררכיה ברורה, דרישות פיזיות ומנטליות גבוהות. אך סהר, בחיוכו השליו ובנחישותו השקטה, השתלב במהרה. הוא למד את רזי התקשורת הצבאית, את המורכבות של מערכות הקשר, את החשיבות הקריטית של העברת מידע מדויקת ומהירה בשדה הקרב. הוא הצטיין במהרה, והיה ברור לכולם שיש בו משהו מיוחד, מעבר לחייל רגיל. הוא לא הסתפק בביצוע המשימה, אלא תמיד חיפש דרכים לשפר, לייעל, לחשוב כמה צעדים קדימה. כשהגיע לקורס קצינים, הוא מצא את מקומו הטבעי. להיות קצין עבורו לא היה רק עניין של דרגות, אלא של אחריות – אחריות לחיילים שלו, למשימה, למערכת. הוא סיים את הקורס בהצטיינות, ומיד החל את דרכו הפיקודית.

תקופת שירותו הראשונה כקצין כללה אירוע מכונן – מלחמת לבנון השנייה בשנת 2006. הוא מצא את עצמו בחזית, במסגרת גדוד "אסף" (601) של חיל ההנדסה הקרבית, מפקד מחלקת התקשוב. שם, תחת אש, בתוך הלחץ הבלתי נתפס של לחימה, הוא הוכיח את תעצומות נפשו ואת יכולותיו הפיקודיות. הוא היה אחראי על קווי התקשורת, על הקשר בין הכוחות בשטח למפקדה, על כך שהמידע יזרום ללא הפרעה, גם כשהכל סביבו התפרק. הריח של עשן שריפות, קולות הירי הבלתי פוסקים, הפחד וההתמודדות עם אובדן – כל אלו עיצבו אותו. הוא ראה מקרוב את חשיבות הדיוק והמקצועיות, אך לא פחות מכך, את החשיבות של הדאגה לאנשיו. הוא למד שגם ברגעים הכי קשים, חיוך קטן, מילה טובה, או וידוא פשוט שכולם אכלו ושתו, יכולים לחזק את רוח הלחימה. הוא היה קצין שהיה עם חייליו בכל רגע, תמיד ראשון לפרוץ דרך, תמיד אחרון לוודא שכולם בטוחים.

לאורך שנותיו בצבא, סהר התקדם בסולם הדרגות והתפקידים, ושימש בשלל תפקידי מפתח. הוא עבר מגדוד "אסף" לתפקידי קצונה בכירים יותר, עד שהגיע לתפקיד מפקד גדוד "אמירים" (376) ביחידת "חושן" באגף התקשוב וההגנה בסביבת הרשת (סב"ר). סהר לא היה רק קצין מצוין, אלא מפקד שראה את האדם שמאחורי המדים. תת-אלוף נתי, שהיה קצין הקשר והתקשוב הראשי, סיפר עליו בזמנו: "סהר היה קצין יוצא דופן, מקצוען וג'נטלמן. קצין מבטיח... מפקד אהוב ונערץ, איש מקצוע ועניו." הוא לא היה רק חד ומדויק בפן המקצועי, אלא גם אנושי וקשוב. גל, אחד מפקודיו, זוכר מקרה אחד במיוחד: "סהר היה המפקד שלי כאשר שירתי באוגדה 98 במהלך השירות הסדיר. כתוצאה מהרקע שהגעתי ממנו הייתי מוגדר כחייל בודד ובאחד החגים סהר הפתיע אותי והגיע עד בית החייל שבו גרתי עם חבילה ובה פריטים ומזון." מפקד לא שוכח חייל בודד בחג – זה היה סהר. הוא דאג לפרטים הקטנים, לא רק המבצעיים אלא גם האנושיים. קצינות שעבדו תחתיו תיארו אותו כ"קשוח כמו אבא שדוחף, מאוד קפדן. מפקד חד ומקצועי, וגם שטותניק ברמות." הוא ידע מתי לדרוש מצוינות ומתי להרפות, מתי להיות רציני ומתי לשבור את הקרח בבדיחה טובה.

במקביל לקריירה הצבאית התובענית, סהר לא ויתר על שאיפתו להרחבת אופקים אקדמיים. הוא השלים בהצטיינות לא פחות משני תארים אקדמיים: אחד בהנדסת חשמל ואלקטרוניקה במכללת "עזריאלי" להנדסה בירושלים, והשני בכלכלה ומנהל עסקים. הוא היה יושב ללמוד לילות ארוכים, אחרי ימי עבודה מלאים בבסיס, מתמודד עם אתגרי הלימודים תוך כדי ניהול גדוד, ובכל זאת, תמיד מגיש את העבודות בזמן, ותמיד מצטיין. היכולת הזו לנהל כמה משימות מורכבות במקביל, לדרוש מעצמו את המקסימום בכל תחום, הייתה אחת מתכונותיו הבולטות. הוא ראה בלמידה לא רק אמצעי לקידום, אלא דרך חיים, שיקוף של הסקרנות הבלתי נלאית שליוותה אותו מילדות.

במהלך שירותו הצבאי, בין המסדרונות הצבאיים והשטחים הפתוחים של הבסיסים, הכיר סהר את שירלי, לימים אשתו. הוא היה קצין תקשוב בחטיבת "כפיר" והיא הייתה קצינת תקשוב ב"עוצבת הפלדה" (אוגדה 162). הקשר ביניהם נבנה על יסודות חבריים איתנים. "מההתחלה הייתה לנו תשתית חברית מאוד טובה," סיפרה שירלי, עיניה נוצצות כשהיא נזכרת בימים ההם. "נתנו אחד לשני מקום לגדול. הוא התרכז בקריירה הצבאית שלו. ראיתי שזה הכיוון שהוא רוצה ושזה עושה לו טוב, אז פרגנתי לו והוא פרגן לי בבחירות שעשיתי." מערכת היחסים שלהם הייתה מבוססת על כבוד הדדי, תמיכה והבנה עמוקה של השאיפות של כל אחד. שירלי תיארה אותו במילים שוודאי מעטות יצליחו לתפוס את עומק אישיותו: "כל השילובים הקטלניים היו לסהר, מחונן ומבריק אבל עם רגליים על הקרקע, חד כתער, אבל עם לב רך ומכיל. ריאלי, מחושב, אסטרטג ממדרגה ראשונה, ומאידך יצירתי, זורם ואחד שכל כך קל להיות במחיצתו. רציני וקשוח וגם שטותניק והמרכז של כל חבורה. מפקד מעורר השתאות, אבל גם מפקד שהוא כמו דמות אב, נגיש. אבא ובן זוג שכל המילים החיוביות והמאדירות שאליעזר בן יהודה המציא, לא יעשו לו חסד. אחד בדור."

בשנת 2015, סהר ושירלי נישאו בטקס מרגש, שהיה מלא באהבה ובשמחה אמיתית, חברים ובני משפחה מכל קצוות הארץ התכנסו לחגוג איתם את האיחוד. הם הקימו את ביתם במודיעין, עיר שקטה יחסית שהציעה להם מרחב לגדל משפחה, והביאו לעולם שלושה בנים אהובים: יותם, עומר ולביא. סהר, על אף תפקידיו התובעניים בצבא, היה אבא במלוא מובן המילה. "סהר נולד להיות אבא," סיפרה שירלי בחיוך מהול בעצב. "למרות כל הקושי של בן זוג שהוא נוכח-נפקד בגלל התפקיד שלו, ברגעים החשובים הוא תמיד היה שם עבורי ועבור הילדים ודחף אותי להיות הגרסה הכי טובה של עצמי." הוא מצא דרכים יצירתיות להיות נוכח בחיי ילדיו – שיחות וידאו בשעות לא שעות, הגעה מפתיעה לטקס בבית הספר, לילות שבהם היה יושב ליד מיטתם ומספר סיפורים, קולו העמוק והרגוע מרגיע אותם לקראת שינה. אביו, משה, הוסיף כי "הוא היה אבא למופת, לא ויתר על זמן עם הבנים ועם אשתו." הוא ידע למצוא את האיזון העדין בין דרישות הקריירה הצבאית לבין המחויבות למשפחתו, תמיד שם, גם כשגופו היה רחוק, לבו היה קרוב.

בשנת 2021, קיבל סהר אות הוקרה מנשיא המדינה יצחק הרצוג, לאחר שהגדוד שבפיקודו – גדוד 376 – נבחר ליחידת מילואים מצטיינת. זו הייתה גאווה גדולה עבורו, לא רק על ההישג המבצעי, אלא על ההכרה בעבודה הקשה והמסורה של חייליו ומפקדיו. הוא האמין בעבודה משותפת, בהצבת רף גבוה ובהשקעה בלתי מתפשרת. הטקס בבית הנשיא היה רגע של שיא, בו נראתה העבודה הקשה של שנים רבות, התמסרותו למען ביטחון המדינה, והיכולת שלו להנהיג ולהוביל אנשים למצוינות.

בשנת 2022, קיבל על עצמו תפקיד חדש ומאתגר במיוחד: מג"ד תקשוב 481 באוגדת עזה. זה היה תפקיד שדרש ממנו להיות קרוב יותר לקו הגבול, באזור שמעצם טבעו היה מתוח ודורש דריכות מתמדת. יחידת התקשוב באוגדת עזה היא לב ליבה של הפעילות המבצעית, והאחריות שהוטלה עליו הייתה עצומה. אך גם בתפקיד זה, סהר מצא דרך לשלב את חייו האישיים עם המחויבות המקצועית. בסופי השבוע שבהם היה תורן, משפחתו נהגה לשהות איתו בבסיס רעים. שירלי סיפרה על כך בחיוך אוהב: "היינו מהזוגות המעצבנים האלה שלא יכולים לחשוב על להיות סוף שבוע אחד בנפרד. הוא היה החבר הכי טוב שלי, ובגלל שלא היינו ביחד באמצע השבוע, השבתות היו חשובות לנו ולילדים מאוד. אי אפשר להסביר איזו חוויה זאת לילד לבלות שם את השבת." עבור הבנים, יותם, עומר ולביא, השבת בבסיס הייתה הרפתקה אמיתית. הם היו רצים בין המבנים, מציצים בחדרי החמ"ל, מנופפים לחיילים, ואוכלים עם אבא בחדר האוכל. עבור סהר, זו הייתה דרך לשלב את שני העולמות החשובים לו ביותר – המשפחה והצבא – תחת קורת גג אחת, להרגיש אותם קרובים אליו גם ברגעים של דריכות מבצעית.

שבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, בוקר ה-7 באוקטובר 2023, החל כמו כל סוף שבוע אחר בבסיס רעים. השמש כבר החלה לטפס מעל קו האופק, צובעת את השמיים בגוונים של ורוד וזהב, ואוויר הבוקר היה צלול וקריר. סהר, שירלי והבנים עוד ישנו בשלווה, אולי חולמים על יום של משחקים וזמן משפחתי. אך השלווה הזו נקטעה בבת אחת, בבום מחריש אוזניים. בשעה שש וחצי בבוקר, נשמעו האזעקות הראשונות, שקרעו את הדממה והכריזו על מתקפת פתע אדירה של ארגון הטרור חמאס. ירי מסיבי של טילים ורקטות מעזה החל להלום באזורים נרחבים בארץ, ובחסותו חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית – והחלו במסע רצחני על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, על מבלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור.

הזעקה הראשונה של מערכת ההתרעה החלה ליילל, ומיד אחריה הגיעו צרורות ירי ופיצוצים קרובים. סהר, שהיה תורן, קפץ ממיטתו. האינסטינקט המקצועי שלו נכנס לפעולה באופן מיידי. הוא חטף את מפתחיו, דחף את שירלי והבנים לעבר החמ"ל, "לרוץ, מהר!" קולו היה נחוש, אך עיניו שידרו דאגה עמוקה. בתוך החמ"ל, כשקולות הירי והפיצוצים הולכים ומתקרבים, סהר החל לעשות מיליון טלפונים. "הוא עשה מיליון טלפונים לוודא שכל החיילים ערים ויודעים להגיע לחמ"ל," סיפרה שירלי, זיכרונות הרגעים ההם צורבים את נשמתה. הוא קפץ פנימה והחוצה מהחמ"ל, מנסה להבין את גודל האירוע, להעריך את רמת האיום, להכווין את חייליו. האוויר בבסיס כבר היה ספוג בריח אבק שריפה, צעקות נשמעו מכל עבר, והכאוס היה מוחלט.

כקצין תקשוב בכיר, סהר יכול היה להישאר בחמ"ל, לתפעל משם את מערך הקשר המורכב, לנהל את זרימת המידע, תפקיד קריטי בפני עצמו. אך סהר לא היה מסוג האנשים שיושבים ומחכים. "היה ברור לו שזה הוא שיוצא החוצה. הוא לא ישב וחיכה וזה מה שליווה אותו בכל דבר שעשה בחיים," אמרה שירלי, וקולה רועד. הוא יצא החוצה, אל תוך התופת, מנהיג את צוותו, מוביל אותם ברחבי הבסיס, מנסה לעצור את המחבלים שחדרו פנימה. הוא לבש את מדיו, אחז בנשקו, ועם החיוך השליו אך הנחוש שלו, רץ אל עבר הסכנה. סרטונים שצולמו באותם רגעים אחרונים שלו, הראו כמה היה דרוך ומחושב, ללא חשש, עושה הכל כדי להגן על משפחתו, על חייליו ועל הבסיס. הוא הסתער, יחד עם חייליו, אל מול האויב, מנסה להדוף את ההתקפה הבלתי נתפסת.

במהלך חילופי אש עזים עם מחבלים, בתוך התופת של בסיס רעים, סהר נפל בקרב. "הם הותקלו על ידי חוליה של שני מחבלים שאחד מהם ירה בו צרור והוא נפגע פגיעה קשה ומת במקום," סיפרה שירלי, המילים יוצאות מפיה בקושי. סגן-אלוף סהר ציון מחלוף, בן שלושים ושש בלבד, נפל ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד, ה-7 באוקטובר 2023, כשלחם בגבורה עילאית, מגן על המקום שבו הייתה משפחתו, על חייליו ועל מדינתו. הוא הסתער, הגן, ולא היסס לרגע. בשעות הערב, כשהקרבות עוד השתוללו, קיבלה שירלי את הבשורה הנוראה, הבשורה שקרעה את עולמה.

סהר הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין במודיעין, תחת שמיים קודרים, כשרבבות ליוו אותו בדרכו האחרונה. הוא הותיר אחריו את שירלי, אהבת חייו, את שלושת בניו הקטנים – יותם, עומר ולביא – שהיו כל עולמו, את הוריו עפרה ומשה, ואת אחותו מיטל. הכאב היה עצום, בלתי נתפס, אך יחד איתו, עמדה הגאווה על דרכו ועל גבורתו.

אביו, משה, מצא נחמה מסוימת בתוך הבכי והכאב: "תמיד הוא היה חרוץ ומצטיין, מפקד שמדבר בגובה העיניים, חיילים שלו העריצו אותו. הוא היה אבא למופת, לא ויתר על זמן עם הבנים ועם אשתו. זו הנחמה שלי, בתוך הבכי והכאב, שהם יגדלו לדעת שאבא שלהם היה גיבור." גל, פקודו, ספד לו במילים נוגעות ללב: "המפקד, אתה חסר. לא אשכח את התקופה תחת פיקודך ואת הדאגה שלך תמיד ברמה האישית. נפלה בידי הזכות להכיר אותך ולאמץ ערכים של כבוד, יושר ודאגה לאחר." הסמג"דית שלו, שראתה בו מודל לחיקוי, סיפרה: "עד היום, כל דבר שאני עושה בתחום הצבאי, תמיד בראש שלי מה סהר היה אומר." לזכרו, היא וקצינות נוספות שעבדו איתו עיצבו שרשרת בצורת ירח – סהר – ועליה חרוט שמו בכתב ידו, סמל לנוכחותו המאירה גם לאחר מותו.

במלאת חודש לנפילתו, כתבה אחותו מיטל מילות פרידה כואבות ומרגשות: "אחי היקר... למדתי להכיר יותר לעומק את האנשים שסבבו אותך בכל מיני מעגלים... לשמוע איך הם מספרים עליך בגאווה והערצה על היותך אדם עם לב ענק, מחבק, עוזר וחבר אמיתי. על היותך מפקד מקצועי שנמצא בפרטים הקטנים, שמתווה את הדרך, תומך, קשוב, מעצים ומחזק. על שהיית השילוב המנצח בין השטותניק של החבורה לבין מפקד ומנהיג לתפארת..." היא נזכרה בנאום כניסתו לתפקיד מג"ד תקשוב באוגדת עזה, שם ציטט את בן-גוריון באומרו "היסטוריה לא כותבים, היסטוריה עושים". מיטל הוסיפה בדמעות: "אתה תיכנס לדפי ההיסטוריה ועוד ילמדו עליך בבית הספר על היותך גיבור ישראל שיצא להגן על חייליו, משפחתו ומדינתו." הוא עצמו אמר פעם: "אתגרים הם אלה שהופכים את החיים למעניינים וכשמצליחים, זה מה שהופך את חיינו לבעלי משמעות." מיטל חתמה את דבריה במילים מצמררות: "ואני רוצה להגיד לך שהצלחת בכל אתגר שהצבת לעצמך... ועכשיו, השארת אותנו עם חתיכת אתגר, להתמודד עם חסרונך."

זכרו של סהר ציון מחלוף ז"ל ממשיך להאיר את דרכנו, כמו אותו ירח שעל שמו, גם כשנדמה שהאור כבה. עיריית מודיעין-מכבים-רעות, בה בנה את ביתו וגידל את משפחתו, החליטה לקרוא מעלה סמוך לבית המשפחה על שמו, ובכניסה למעלה מוצבת אבן זיכרון ועליה סיפור חייו, עדות אילמת ומרגשת לאיש שהיה. ספרי תורה הוכנסו לבית הכנסת באוגדת עזה, המקום בו נפל, ולבית הכנסת בחולון, בו מתפלל אביו, לעילוי נשמתו. חברת "Wine & Friends" הפיקה יין אדום לזכרו, וחברת "יקב הגליל יוסף גולד ובניו" הפיקה ערק וכוסות ערק הנושאים את שמו, כדי לזכור אותו גם ברגעי שמחה וחברות. מעגל הנשים "חולון טנג'ט חולון" הקדיש משלוח מזון למאה חיילות אוגדת עזה, שהיה סהר מפקדן, לעילוי נשמתו, כעדות לדאגתו המתמדת לפקודיו. בתיכון "אמית מקיף" בשדרות, הפיקו חוברת הנצחה לשני נופלים במלחמה, סגן אלוף סהר מחלוף ואלוף משנה אסף חממי, וקיימו טקס ויום ספורט שכלל טורניר פיינטבול של תלמידי התיכון, כהמשך למורשת הגבורה והאחריות. יואב וסרמן, חברו הקרוב, כתב שיר לזכרו, שיר שמבטא את הכאב העמוק אך גם את התקווה: "כשאור הסהר כבה התעוררנו מתרדמת / זה כבר כמה ימים שהבשורה עוד מהדהדת / כשאור הסהר כבה משהו נאטם / הפחד השתלט ולא יודעים לאן // אך אור הסהר לא כבה כי הוא רק החליף משמרת / עם השמש העולה הצהובה והבוהקת / וכשהיא נמה לה בים אורו מתחיל לצוץ / בכל לילה מחדש בו הלב יוסיף לרוץ..."

סהר ציון מחלוף, האיש בעל החיוך השליו והלב הענק, המפקד החד והאנושי, האב והבעל המסור, היה וישאר מגדלור של ערכים, מקצועיות ואהבת אדם. סיפור חייו אינו רק זיכרון כואב של אובדן, אלא סיפור של תקומה, של רוח ישראלית שאינה נשברת, של גבורה שנובעת מתוך אהבה עמוקה למשפחה, לחברים ולמדינה. דרכו, אומץ לבו ומורשתו יהיו נר לרגלינו, ויאירו את הדרך לבניו ולדורות הבאים, שיגדלו וידעו כי אבא שלהם, סהר, היה גיבור ישראל.