סהר סודאי

האוויר בחדר הלידה היה ספוג בציפייה ובתקווה, כשביום ח' בתמוז תשס"ג, שמונה ביולי 2003, הגיח לעולם סהר, בנם השני של מירב ויוסי. רגעים ספורים אחר כך, נשמע בכי נוסף, והנה היא שם – שחר, אחותו התאומה, שהצטרפה אליו למסע החיים המשותף. היה זה רגע מכונן במשפחת סודאי, נקודה של אור כפול, תחילתו של סיפור חיים שידע עליות ומורדות, צחוק ובכי, אהבה עמוקה וכאב בלתי נתפס. במודיעין, בין גבעות ירוקות ונופי בראשית, החלו השניים את דרכם, ילדות שקטה ומוגנת בחיק המשפחה, עטופים בחום ההורים ובקרבה ייחודית שרק אחים תאומים יכולים להבין. סהר היה ילד בעל עיניים גדולות, סקרניות, שכבר אז הבליחו בהן עוצמה שקטה, מעין ידיעה פנימית ברורה לגבי מה שהוא רוצה, וכיצד ישיג זאת. הוא לא היה רעשן או מתבלט, אלא פעל בדרכים משלו, מעין זרם תת-קרקעי חזק, שפני השטח שלו תמיד נותרו שלווים ורגועים.

כשהגיע לכיתה ו', עברה המשפחה לפתח תקווה, והנופים המשתנים של העיר הגדולה יותר, עם קצב חיים שונה, פתחו בפני סהר ושחר עולם חדש. סהר השתלב במהירות, שקט כדרכו אך עם חיוך כובש שהפך לכרטיס הביקור שלו. חיוך שהיה יכול להמיס כל קושי, להפיג כל מתח, ולהזמין את הסובבים אותו פנימה, אל עולמו הפנימי העשיר. הוא למד בבית הספר "בן גוריון" בפתח תקווה, ובחר במגמת הנדסת תוכנה, בחירה שהעידה על ראש אנליטי, אהבה לפתרון בעיות ויכולת חשיבה לוגית. הוא לא היה סתם תלמיד טוב; הוא היה תלמיד מצטיין יתרה, כזה ששקד על לימודיו לא מתוך כפייה, אלא מתוך רצון עמוק להבין, ללמוד, ולשלוט בחומר. מחברותיו היו מסודרות להפליא, שיעורי הבית מוגשים תמיד בזמן, ותשובותיו בכיתה היו מדויקות ומנומקות. המורים הכירו בו תלמיד רציני ואחראי, כזה שאפשר לסמוך עליו בעיניים עצומות, מישהו שהיה דוגמה אישית לכל חבריו לספסל הלימודים. הוא לא התרברב בהישגיו, אלא נשא אותם בענווה, תמיד מוכן לעזור לחבר שהתקשה, להסביר שוב ושוב עד שהדברים יובנו. המשפט "אמור מעט ועשה הרבה" לא היה עבורו סיסמה ריקה מתוכן, אלא דרך חיים של ממש, קוד התנהגות שעיצב כל צעד וכל בחירה שלו. הוא לא בזבז מילים מיותרות, אלא התמקד במעשה, בתוצאה, בעשייה שקטה ומוקפדת.

מעבר ללימודים, סהר מצא פורקן ותשוקה גדולה בעולם הספורט. המגרש היה עבורו זירה שבה יכול היה לשחרר אנרגיות, להתמודד עם אתגרים פיזיים ונפשיים, ולחוש את הסיפוק שבהישג. הוא אהב כדורסל במיוחד, וקולות חריקת הנעליים על הפרקט, קפיצות הכדור הקצביות ורשת הסל המתנופפת היו עבורו פסקול מוכר ואהוב. הוא שיחק בליגת נוער במדי "מכבי פתח תקווה", ועל המגרש, גם אם לא היה המרבה בדיבור, הוא היה שחקן נחוש, בעל ראיית משחק טובה, שידע להוביל את חבריו בקור רוח. הוא לא היה הכוכב הצעקני, אלא השחקן החכם, זה שמוסר את הכדור הנכון ברגע הנכון, שקולע את הסל המכריע בדממה. חבריו לקבוצה העריכו אותו לא רק על כישוריו, אלא גם על רוח הספורטיביות שלו, על העידוד השקט ועל הגישה החיובית גם ברגעי הפסד. אבל סהר לא הסתפק בענף ספורט אחד; הוא עסק בענפים שונים, תמיד מחפש אתגר פיזי חדש, דרך נוספת לבחון את גבולותיו ולחזק את גופו.

הקשר שלו עם אחותו התאומה, שחר, היה עוגן יציב בחייו. הם גדלו יחד, חוו יחד את כל השלבים, מהריבים הקטנים על צעצועים בילדות, ועד לשיחות העמוקות על החיים בבתי קפה בתל אביב. שחר תיארה אותו כ"אח הכי טוב שאפשר לבקש," תמיד שם, דואג, תומך, מלווה אותה בכל צעד. גם כשהיו ילדים ורבו על שטויות, ידעו תמיד לדאוג זה לזו, לסיים כל ויכוח בחיבוק חם, בהבנה שמעבר לכל הכל, הם קשורים בקשר בל יינתק. בשנים האחרונות, כשהתבגרו, הקשר התחזק עוד יותר. הם בילו יחד שעות בחדר כושר, מזיעים זה לצד זו, דוחפים אחד את השנייה להתאמן קשה יותר, ואז ישבו יחד לשיחות נפש ארוכות, כנות, על החיים, על החלומות, על האתגרים. סהר היה עבורה לא רק אח, אלא חבר אמת, אוזן קשבת, כתף יציבה.

חבריו של סהר ראו בו לא רק בחור חכם ומוכשר, אלא גם חבר מדהים, "החבר הכי טוב שיש". הוא היה מוקף בחברים שאהבו והעריכו אותו, שראו בו בחור טהור עם לב זהב, שידע גם להיות "שטותניק" כשצריך. הוא לא היה מאלה שמתלוננים; במקום להתמרמר, הוא פשוט פעל. אם מישהו היה זקוק לעזרה, סהר היה הראשון להושיט יד, להציע עזרה, להתנדב, והכל בצניעות מופתית, ללא ציפייה לתמורה או לפרסום. הוא פשוט היה שם, נוכח, עם החיוך הכובש שלו, עם העיניים המלאות הבעה, עם הלב הרחב. הוא היה מקור גאווה לא רק למשפחתו, אלא גם לחבריו הקרובים, שראו בו דוגמה ומופת.

לקראת סוף התיכון, כשהתקרב מועד הגיוס לצה"ל, התגבשה אצל סהר החלטה ברורה: הוא ישרת ביחידה קרבית. לא היה לו ספק. למרות ציוני הבגרות המעולים שפתחו בפניו דלתות רבות לאקדמיה ולמסלולים טכנולוגיים יוקרתיים, הוא אמר בהחלטיות אופיינית: "כל דבר בזמנו. קודם כול צבא, והכי קרבי, הכי חשוב לשרת את המדינה. מי יעשה את זה אם לא אנחנו?" זו לא הייתה אמירה ריקה מתוכן, אלא ביטוי של עומק ערכי וציוני שבעבע בתוכו. הוא ראה בשירות הקרבי לא רק חובה, אלא זכות, דרך לתרום באופן משמעותי לביטחון המדינה. כדי לממש את מטרתו, הוא השקיע מאמצים כבירים בהכנה פיזית. הוא הצטרף לאימוני כושר קרבי אינטנסיביים, התמיד באימוני כוח בחדר הכושר, ושעות ארוכות בילה בהרמת משקולות, ריצות ארוכות, ואימוני סיבולת. הגוף הצעיר והרזה שלו החל להתעצב, להתחזק, להפוך מילד לגבר מוצק, מוכן לאתגרים הפיזיים והנפשיים של השירות הצבאי. הזיעה ניגרה מפניו, השרירים כאבו, אך הוא לא ויתר. הנחישות שבעיניו רק התחזקה עם כל אימון, עם כל קילומטר.

ביום חמישה בדצמבר 2021, הגיע הרגע המיוחל. סהר התגייס לצה"ל, לובש את מדי הזית בגאווה, תחושה של משמעות ואחריות מילאה אותו. הוא שובץ לחטיבת גבעתי, סגוליה המוכרים, ולגדוד רותם, אחד הגדודים המובחרים בחטיבה. שמונת חודשי ההכשרה היו אינטנסיביים, תובעניים, ודרשו ממנו את כל יכולותיו הפיזיות והמנטליות. ימים ולילות בשטח, מסעות ארוכים תחת משא כבד, אימוני ירי אינסופיים, שיעורים בנשק ובטקטיקה – כל אלה עיצבו אותו כלוחם. הוא לא התלונן, כמנהגו. גם כשהיה עייף עד כלות, גם כשהגוף כאב, הוא המשיך לדחוף קדימה, עם אותו חיוך כובש ואותה עוצמה שקטה בעיניים. הוא בלט בין חבריו, לא בגלל שצעק או התבלט, אלא בגלל רצינותו, התמדתו, ויכולתו לבצע כל משימה על הצד הטוב ביותר. בסיום ההכשרה, הוא זכה להכרה רשמית על תפקודו המצוין, כשסיים כמצטיין פלוגתי – עדות לנחישותו ולמסירותו.

עם סיום ההכשרה, עלה סהר לגדוד והחל את תעסוקתו המבצעית בקו בגבול לבנון. המעבר מהאימונים המפרכים לשגרה המבצעית התובענית היה משמעותי. פתאום, האימונים התחברו למציאות, והאחריות קיבלה משמעות אמיתית. הוא עמד על משמרתו, עירני ודרוך, תחת שמי הלילה הכוכביים של הגליל, מגן על גבולות המדינה. לאחר מכן, יצא לקורס מפקדים. עבור סהר, להיות מפקד לא הייתה רק דרגה על הכתף, אלא אחריות עמוקה על חיי אדם. הוא לקח את הקורס ברצינות רבה, שאף להיות המפקד הטוב ביותר שיכול להיות, כזה שיוכל להוביל את חייליו בבטחה ובמקצועיות. הוא למד את עקרונות הפיקוד, את הדרכים להניע חיילים, להטמיע בהם ערכים, ולבנות בהם את הקומה הלוחמת. בסיום הקורס, חזר לגדוד כמפקד כיתה (מ"כ), תפקיד שהגדיר את זהותו בצבא. הוא הוצב בקו בעוטף עזה, אזור שהיה אז, ונותר, רגיש ומתוח, דורש ערנות ומוכנות מתמדת.

באוגוסט 2023, לאור תפקודו האיכותי והמקצועי, קודם סהר לתפקיד סמל טירונים. הוא שימש כסמל של מחלקת "ביינישים" – בני ישיבות הסדר – בבא"ח גבעתי, בסיס האימונים החטיבתי. זו הייתה עבורו חוויה חדשה, מפגש עם עולם ערכי שונה במקצת מזה שהכיר. חייליו היו בחורים צעירים, דתיים, ששילבו את לימוד התורה עם שירות קרבי משמעותי. סהר, כדרכו, ניגש למשימה בראש פתוח וברגישות. הוא למד להכיר את העולם שלהם, את מנהגיהם, את צרכיהם המיוחדים. הוא התייעץ, שאל, התעניין, והיה קשוב לכל בקשותיהם. הוא דאג לאפשר להם את התנאים הטובים ביותר לשמירה על אורח חייהם הדתי, תוך כדי אימונים אינטנסיביים ותובעניים. הוא ראה בהם לא רק חיילים, אלא בני אדם עם עולם פנימי עשיר, והם מצידם כיבדו אותו מאוד על הגישה הזו, על הרגישות והמקצועיות. הוא בנה בהם לא רק כושר גופני ויכולות לחימה, אלא גם "קומות של אישיות ולחימה," כפי שתיארו זאת חייליו. הוא דחף אותם להיות הטובים ביותר, בדיוק כפי שעשה בכל דבר בחייו. גם בתקופה זו, בהיותו מפקד, שמר סהר על כושרו הגופני הקפדני. חדרי הכושר בבסיס ובבית, בחופשות, היו לו למקדש פרטי, מקום שבו שמר על החוזק הפיזי והמנטלי שלו, כהכנה לכל אתגר שיבוא.

ואז הגיע אותו בוקר מר ונמהר. בשבת, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, נשמעו צפירות האזעקה ברחבי הארץ, ואיתן התעורר סהר בביתו בתל אביב, שם שהה בחופשת "רגילה". הוא לא ידע אז, כמו אף אחד מאיתנו, את עומק הזוועה שנפרסה באותם רגעים בדרום הארץ. הוא שמע על ירי טילים, ראה את החדשות המתפרצות, וחשב על חבריו שבשטח. זמן קצר לאחר מכן, הגיעה ההודעה: הקפצה. מיד. בלי לחשוב פעמיים, לבש את מדיו, ארז במהירות את הציוד הנדרש, ויצא מהבית, מותיר מאחוריו הורים ואחות מודאגים. היחידה נכנסה לאימונים אינטנסיביים, ממוקדים, כהכנה לכניסה למלחמה שפרצה במלוא עוזה. האווירה בבסיס הייתה מתוחה, כבדה. הדיווחים מן הדרום הלכו והחמירו, והיקף הטבח והחטיפה החל להתברר במלוא זוועתו.

בתוך הכאוס והכאב, מצא סהר גם רגעים של זיכרון והנצחה. הוא הוביל את חייליו במסע הסמל, מסע פיזי ונפשי כאחד, לזכר חברו הקרוב, תומר ברק, לוחם ומפקד בגדוד 13 בגולני, שנפל ביום הנורא של השבעה באוקטובר. לפני המסע, כינס סהר את חייליו, פניו חרושות עייפות אך עיניו בורקות בנחישות ובעצב עמוק. "יש לי גם חבר שנפל ב-7.10," אמר בקול שקט אך רועם, "קוראים לו תומר ברק וקצת אספר עליו. היה לוחם ומפקד בגדוד 13 בגולני, המסע הזה יהיה לזכרו. כל אחד במסע הזה חושב גם עליו וגם על כל מי שהוא מכיר ואיבד. פחות מעניין אותי סיסמאות, תחשבו על אנשים שאתם מכירים, אף אחד לא נופל במסע הזה, כולם גוש אחד! ואין אחד שלא מסיים אותו כמו אריה!" דבריו חלחלו עמוק בלבבות חייליו. הם ראו את הכאב בעיניו, את הנחישות בקולו, והבינו את גודל השעה ואת המשמעות העמוקה של המסע המשותף. המסע היה קשה, מפרך, אך הם הלכו יחד, גוש אחד, כפי שדרש מהם, נושאים על כתפיהם לא רק את משקל הציוד, אלא גם את משקל הזיכרונות, הכאב והמחויבות.

אחרי סיום ההכשרה המהירה עם חייליו, נכנס סהר ללחימה ברצועת עזה. הוא, כסמל מחלקה בפלוגת החוד של גדוד רותם, הוביל את חייליו אל תוך השטח העוין. מפקדיו, עמיתיו ופקודיו העריכו אותו מאוד. הוא בלט כלוחם ומפקד אהוד, מקצוען ורציני, אך גם אנושי וקשוב. "בכל מקום היה עמוד תווך," סיפרו עמיתיו, "הראשון לעזור, להתנדב ולהילחם, ותמיד בשלווה פנימית." תחת אש, בתוך סמטאות צרות ובין מבנים הרוסים, הוא שימר את קור רוחו, קיבל החלטות במהירות ובדיוק, והשרה ביטחון על חייליו. הוא לא נתן לפחד להשתלט, אלא מיקד את אנרגיותיו במשימה, בהגנה על חבריו, בהשלמת המטרה. אימו מירב ספדה לו אחר כך ואמרה: "נלחמת בגבורה עבור המדינה," וחשפה את העומק של מחויבותו: "עבור הוצאת החטופים היית חדור מטרה ולצערי לא עזרו ניסיונות שלנו להוריד אותך מזה אהוב שלנו מלך גיבור אמיץ לנצח תהיה איתנו." המשפט הזה חושף את ליבו של סהר – לא רק לוחם מקצועי, אלא אדם מונע על ידי צדק ואהבת אדם, שנשא על כתפיו את משקל הכאב הלאומי, את החובה להחזיר את החטופים הביתה. הוא ידע את הסיכונים, אך הדחף הפנימי שלו היה חזק מכל חשש.

ב-26 במאי 2024, י"ח באייר תשפ"ד, רק כחודשיים לפני שחרורו המיוחל מצה"ל, יצא סהר למשימה מבצעית בג'באליה שבצפון רצועת עזה. המטרה הייתה קדושה: להחזיר גופות של חטופים, להביא אותם לקבר ישראל, להעניק למשפחותיהם מעט מנוח. המשימה הייתה רגישה, מורכבת ומסוכנת. הכוחות התקדמו בזהירות, מודעים לסכנות האורבות בכל פינה. לפתע, נשמע פיצוץ אדיר. טיל נ"ט (נגד טנקים) פגע. סמל ראשון סהר סודאי, בן עשרים בנופלו, נפגע בקרב. הוא נפל כגיבור, בעודו ממלא את תפקידו, מגן על עמו, חותר למען ערכים של חופש ואנושיות. נפילתו הותירה חלל עצום, פער בלתי ניתן לגישור בלב משפחתו, חבריו, חייליו ומפקדיו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בקריית שאול בתל אביב, כשאלפים מלווים אותו בדרכו האחרונה, דמעות זולגות על לחיים, לבבות נקרעים מצער.

הוא הותיר אחריו את הוריו, מירב ויוסי, ואת אחותו התאומה שחר, שבורי לב. אביו יוסף ספד לו במילים שביטאו את גודל האובדן וההערצה: "יש לי הרבה מה ללמוד ממנו... היית התגלמות של כל מה שהורים רוצים מבנם. היית פשוט מצטיין. חבר מצטיין, חייל מצטיין, אבל מעל לכול היית ילד מצטיין, אח מצטיין ונכד מצטיין." דבריו של האב שיקפו את הדרך שבה סהר חי את חייו – תמיד בשאיפה למצוינות, בענווה, באהבה. אמו, מירב, הוסיפה בכאב: "נלחמת עבור המדינה ועבור החטופים, ילד גיבור ואמיץ." קולה רעד, אך דבריה היו מלאים בגאווה על בנה, על דרכו, על הבחירות שעשה. האחות התאומה, שחר, דיברה על הקשר הבלתי נשכח, על האח הטוב ביותר בעולם: "כל כך טהור וטוב לב, אין אחד שלא אהב אותך. היית כזה חבר טוב ואח שכל אחד היה חולם עליו. כשהיינו ילדים רבנו על שטויות אבל לא משנה כמה רבנו, תמיד ידענו לדאוג האחד לשנייה ולתת חיבוק. בתקופה האחרונה התקרבנו מאוד, ישבנו בבית קפה, הלכנו יחד לחדר כושר ודיברנו באמת על החיים." מילותיה של שחר ציירו תמונה של קרבה עמוקה, של אהבה שרק התחזקה עם השנים, של תוכניות לעתיד שנגדעו באחת.

החלל שהותיר סהר אחריו היה עצום, אך רוחו וזכרו ממשיכים לחיות ולהאיר. חייליו, "הבינישים" אותם אימן והוביל, בחרו להנציח אותו במעשה של ידיים עובדות ואהבה. לפני שחרורם, הם בנו פינת ישיבה ופרגולה לזכרו. פינה מוצלת, עם ספסלי ישיבה נוחים ומקום לקומזיצים, בצל עץ חרוב עתיק. זו הייתה מחווה מרגשת, עדות לקשר העמוק שנוצר ביניהם, למורשת הפיקודית והאנושית שהשאיר אחיו. שם, יושבים חיילים, מפקדים, ומבקרים, מתחת לפרגולה, ושומעים את סיפורו, חשים את רוחו. המשפחה והחברים, באקט של התמודדות עם הכאב ורצון להנציח, הפיצו כובעים, חולצות, דגלים וסטיקרים עם המוטו שאפיין את סהר כל חייו: "אמור מעט ועשה הרבה." המילים הללו, פשוטות אך עוצמתיות, הפכו לסמל, לתזכורת מתמדת לדרכו של סהר. פריטי ההנצחה הללו אף הוצגו באתר בית הנשיא, עדות להשפעה הרחבה של סהר ולכוחה של מורשתו.

גם בעולם הספורט, אותו אהב כל כך, זכרו של סהר ממשיך לרוץ. במרוץ הלילה המסורתי של פתח תקווה, שהוקדש לאורך שנים לחיילות ולחיילים, הקדישה קבוצת הריצה של אמו את הריצה כולה לזכרו של סהר. צעדיהם הקצובים על האספלט, נשימותיהם הכבדות, כל טיפת זיעה – הכל היה עבורו. זו הייתה דרך להמשיך את דרכו, להמשיך לרוץ, לא לוותר, בדיוק כפי שהוא עצמו עשה. לזכרו הופק גם מארז מיוחד ובו שלישיית יינות, כסמל לחיים, לשפע, ולזיכרון שאינו נמוג. וברשתות החברתיות, עמוד הנצחה באינסטגרם, תחת השם "saharsudairemember", הפך למקום מפגש וזיכרון וירטואלי, שבו חברים, משפחה ואנשים שלא הכירו אותו אישית יכולים לשתף, לזכור ולהתגעגע.

סהר סודאי, ילד בעל עיניים מלאות הבעה ועוצמה שקטה, בחור שהתנהל בדרכי נועם ובענווה, שבורך בחיוך כובש ואף פעם לא התלונן, אח וחבר אמת, לוחם ומפקד מצטיין – סיפור חייו הוא לא רק סיפור של אובדן, אלא סיפור של מסירות, אומץ לב, אהבת אדם ומדינה. הוא היה התגלמות הערכים הטובים ביותר של החברה הישראלית, זה שחתר למצוינות בכל דרך, שהיה עמוד תווך עבור כל סובביו, ושבחר לשרת את המדינה בחזית, עד ליומו האחרון. זכרו של סהר, עם המוטו שלו "אמור מעט ועשה הרבה," ממשיך להדהד ולהעניק השראה. הוא נפל כגיבור מלחמת התקומה, מותיר אחריו מורשת של אומץ, הקרבה וחיים שנגדעו באיבם, אך לעולם לא יישכחו. הוא אהובנו, מלכנו, גיבורנו האמיץ, ולנצח יישאר איתנו.