סהר סעודין

בבית החם, בראש העין, שם נשזרו יחד קולות רבים וצחוק מתגלגל, נולדה סהר סעודין ביום י"ד בשבט תשס"ב, עשרים ושבעה בינואר, שנת 2002. היא הייתה בת הזקונים להלן ודוד, הקטנה בחבורה תוססת שכללה את אחיה דור, דביר, סתיו ודולב. כבר מראשית דרכה, הבית רעד תחת רגליה הקטנות והאנרגטיות, מלאה חיים, סקרנות ורצון עז לחקור כל פינה. הבוקרים בבית סעודין היו תמיד מלאים באור שמש שחדר דרך החלונות, בריח קפה מהביל ובעשן סיגריות שדוד עישן במרפסת, ובקולות התארגנות לקראת יום לימודים או עבודה. סהר, עם עיניה הבורקות ושיערה המתולתל שקפץ עם כל תנועה, הייתה תמיד במרכז ההתרחשות, שואלת שאלות, מציעה עזרה, ומפיצה חיוכים רחבים שחשפו שורת שיניים צחורות. היא הייתה ילדה שכל תא בגופה רטט מחיים, שהייתה קשובה לכל דמעה, אך גם הראשונה לפתוח במשחק פרוע בחצר האחורית, כשהיא מובילה את אחיה הגדולים, שהיו כבר נערים, למסעות דמיוניים בין עצי הפרי שניצבו שם.

התכונה הבולטת ביותר שלה, שנצרבה בזיכרון של כל מי שפגש בה, הייתה נתינה אינסופית. היא לא ידעה מנוחה, תמיד הייתה בעשייה, מחפשת דרכים להקל, לשמח, לעזור. עוד לפני שמלאו לה עשר שנים, כשעוד הייתה ילדה קטנה שרק החלה לפענח את סודות העולם, הקשר שלה לאחיה הגדולים ששירתו בצבא היה עמוק ומוחשי. היא נהגה להתקשר אליהם, לא רק כדי לשמוע מה שלומם, אלא כדי לשאול, בקולה הרך אך הנחוש, מה ירצו לאכול כשיגיעו הביתה לחופשת שבת. "אחי, מה אתה רוצה שאכין לך לשבת? יש לי רעיון למרק עוף, או אולי עוגת שוקולד חדשה?" הייתה שואלת, והם, בצד השני של הקו, היו נמסים מצחוק ומרגש מהדאגה העצומה של אחותם הקטנה. המטבח בבית סעודין היה ליבה הפועם של הנתינה הזו. ריחות של מאפים טריים, עוגות שוקולד עשירות, עוגיות פריכות, ושלל תבשילים היו מתפשטים בחלל, כשהיא עומדת על שרפרף קטן ליד השיש, ידיה הקטנות לשות בצק, מפזרות סוכריות צבעוניות, או מורחות זיגוג. היא לא אפתה רק למשפחה; היא אפתה לחברות, לשכנים, ולילדים הקטנים עליהם שמרה בייביסיטר. הילדים היו מגיעים אליה עם עיניים נוצצות, לא רק בגלל הממתקים שהכינה, אלא בגלל החום וההקשבה שהרעיפה עליהם. היא הייתה יושבת איתם על השטיח בסלון, מקשיבה לסיפורי הגן שלהם, מחבקת אותם כשנפלו, וצוחקת איתם בקול מתגלגל כשהצחיקו אותה. חיוכה היה תמיד שם, חיוך מלא בחום ואהבה, שהאיר את פניה ונדבק גם לאחרים. היא הייתה יודעת לזהות צורך עוד לפני שהובע, ומיד הייתה נחלצת לעזרה, ללא היסוס או תמורה, פשוט מתוך טבעה הפנימי.

שנות ילדותה בראש העין היו רצופות חוויות שעיצבו את אופייה. בין משחקי הקלאס ברחוב השקט, לבין ריצות אחרי כדור בשדות הפתוחים שסביב העיר, ספגה סהר את ערכי הקהילה והמשפחה. היא אהבה את השקט של הבוקר, כשהשמש החלה לעלות וצבעה את השמיים בגוונים של ורוד וכתום, ואת ההמולה של אחר הצהריים, כשכל הילדים יצאו לשחק. היא הייתה ילדה חברותית, שאהבה להקיף את עצמה באנשים, ושהייתה מסוגלת לגרום לכל אחד להרגיש רצוי ואהוב. בבית הספר היסודי, היא לא הייתה רק תלמידה מבריקה, אלא גם חברה נאמנה, תמיד מוכנה להגיש עזרה לחבר שמתקשה במתמטיקה, או לתמוך במי שחש בדידות. היא הייתה מנהיגה טבעית, שהובילה משחקים בהפסקות, ארגנה ימי הולדת מפתיעים לחברות, והייתה תמיד זו שדאגה שאיש לא יישאר מאחור. היא אהבה את הטיולים השנתיים, את הריחות של האדמה אחרי הגשם, את ציוץ הציפורים בבוקר, ואת השקט של הטבע. היא הייתה ילדה שאהבה את החיים בכל נימיה, שהייתה סקרנית לגבי כל פרט, ושלא חששה לנסות דברים חדשים. היא הייתה זו שתמיד הרימה את המורל, שהפיצה אופטימיות, ושגרמה לכל יום להרגיש קצת יותר מיוחד.

ככל שהתבגרה, התעצמו תכונות אלו והתפתחו לכדי אישיות מעוררת השראה. שנות נעוריה היו מלאות באותה אנרגיה בלתי נלאית ובאותה תשוקה לתרום. היא לא הייתה נערה שקטה או מופנמת; היא הייתה רוח סערה, במובן החיובי ביותר של המילה. חדר השינה שלה, שהיה תמיד מסודר למשעי, שיקף את הבהירות והסדר ששאפה אליהם בחייה, אך גם היה מלא בסימנים של יצירתיות ועשייה – ספרי מתכונים פתוחים על שולחן הכתיבה, עבודות יד שהחלה ולא סיימה, ושלל תמונות של חברות ומשפחה שתלו על הקירות, עדות לקשרים העמוקים שטיפחה. היא הייתה תלמידה מסורה בתיכון, אך לא רק בלימודים הצטיינה. היא הייתה פעילה בוועד הכיתה, התנדבה במסגרות חברתיות שונות, ותמיד הייתה הראשונה להרים את ידה כשהיה צורך בעזרה. חברותיה זוכרות אותה כעוגן, כמי שניתן לסמוך עליה בכל מצב, כזו שתמיד תהיה שם להקשיב, לייעץ, או פשוט לחבק. היא הייתה זו שתמיד ארגנה את מפגשי החברות, שתכננה את הטיולים, ושהייתה דואגת שכולם ירגישו חלק. בשיחות ארוכות אל תוך הלילה, תחת שמיים זרועי כוכבים בגינה האחורית, היא דיברה על חלומותיה – לטייל בעולם, ללמוד, להמשיך לתרום ולעשות טוב. מעל לכל, היא דיברה על השירות הצבאי, על הגיוס הקרב ובא. היא ראתה בכך לא רק חובה, אלא זכות גדולה, הזדמנות להמשיך את דרכם של אחיה, להגן על הבית, על המשפחה, על המדינה שכה אהבה. היא הייתה מודעת היטב לאחריות הכבדה שכרוכה בכך, אך במקום לפחד, היא חשה התרגשות ותחושת שליחות עמוקה. היא לא דיברה בסיסמאות, אלא מתוך אמונה פנימית אמיתית בכוחה וביכולתה לתרום באופן משמעותי.

ביום החמישי באוגוסט, שנת 2020, הגיע הרגע שכה ציפתה לו. סהר התגייסה לצה"ל. היום הזה היה מלא בתחושות מעורבות – התרגשות עצומה לצד פרידה קשה מהבית ומחיבוקיה החמים של אמה. היא עמדה שם, במדי הזית החדשים, כשהם עדיין קצת גדולים עליה, אך עיניה הבורקות שידרו נחישות וגאווה. היא נפרדה ממשפחתה בתחנה המרכזית, חיבקה כל אחד ואחת מהם, והבטיחה לחזור בסוף השבוע עם סיפורים. היא שובצה לחיל האוויר, שם מצאה את מקומה במערך ההגנה האווירית – יחידה של לוחמים ולוחמות שתפקידם להגן על שמי המדינה מפני איומים. עבור סהר, זו לא הייתה עוד יחידה; זו הייתה חזית מתמדת, דריכות אינסופית, אחריות כבדה שנופלת על כתפיהם של צעירים וצעירות כמוה. היא עברה הכשרה אינטנסיבית, שכללה לימוד מעמיק של מערכות טכנולוגיות מורכבות, סימולציות תחת לחץ, ואימונים פיזיים מאתגרים. היא למדה לזהות איומים, לקבל החלטות בשברירי שנייה, ולפעול בתיאום מושלם עם חבריה ליחידה. הלילות הארוכים במשמרות, מול מסכים מהבהבים, כשהיא מחברת בין נקודות על גבי מפות דיגיטליות, הראו לה את גודל המשימה. היא הייתה יושבת שם, ממוקדת, ערה לכל שינוי קטן, לכל סימן על הרדאר. היא ידעה שהיא חלק ממערכת גדולה יותר, שכל פעולה שלה משפיעה על ביטחונם של מיליוני אזרחים. האדרנלין היה זורם בעורקיה בכל פעם שהתקבלה התראה על שיגור, והיא הייתה נכנסת למצב של ריכוז עילאי, מבצעת את הפרוטוקולים, נותנת את הפקודות, עד לרגע היירוט המוצלח, ואז, נשימה עמוקה של הקלה.

היא טיפסה בסולם הדרגות במהירות יחסית, והפכה לקצינה – סגן סהר סעודין. הדרגות על כתפיה לא היו רק סמל לסמכות, אלא גם עדות למנהיגותה הטבעית, ליכולתה להוביל, להנחות, ולשמש דוגמה אישית. היא הייתה קצינה אהובה ונערצת על פקודיה, שראו בה לא רק מפקדת, אלא גם חברה, אוזן קשבת וכתף תומכת. היא הקפידה לשמור על קשר אישי עם כל אחד ואחת מהם, לוודא שהם מרגישים טוב, שאין להם מחסור, ולעזור להם להתמודד עם הקשיים של השירות הצבאי. גם כקצינה, היא לא ויתרה על תכונת הנתינה שלה. היא הייתה דואגת להביא מאפים ביתיים למשמרות, להכין קפה לחיילים שלה, ולעשות כל מה שביכולתה כדי להקל על השירות התובעני. היא הייתה מגיעה לבסיס עם קופסאות מלאות בעוגיות שוקולד צ'יפס, עוגות בחושות ריחניות, ולחמניות שמרים, ומחלקת אותן לחיילים המופתעים והשמחים. "קחו, תאכלו משהו מתוק, זה יעזור לכם לעבור את המשמרת הארוכה," הייתה אומרת בחיוך, ועיניה היו מפיצות אור של טוב לב. היא הייתה מודל לחיקוי, דמות שכולם שאפו להיות כמותה – מקצועית, מסורה, ועם זאת אנושית וחמה. היא ייצגה את הטוב ביותר שבצה"ל, את השילוב של מקצועיות בלתי מתפשרת עם לב רחב ואוהב.

שבועות ספורים לפני אירועי השבעה באוקטובר, סהר הייתה מעורבת בתאונת דרכים במסגרת הצבאית. התאונה הותירה אותה עם כאבים עזים ופגעה קשות ביכולתה לתפקד כרגיל. היא קיבלה גימלים, ימי מנוחה בבית, כדי להתאושש. כל אדם אחר, במצבה, היה נשאר בבית, מתרפא, מנסה לשכוח לרגע את הלחץ של הצבא. אבל סהר לא הייתה "כל אדם אחר". כשבוע וחצי לאחר התאונה, כשעדיין כאבה, וכשגופה עדיין לא התאושש לחלוטין, היא קיבלה החלטה ששיקפה את מהותה – היא תחזור לבסיס. יום חמישי, יומיים לפני פרוץ המלחמה, היא ארזה את תיקה, למרות המחאות הקלות של הוריה, הלן ודוד, שדאגו לבריאותה. "אני חייבת לחזור," אמרה להם, בקול נחוש אך חלש מעט מהכאבים, "חברה שלי סגרה שבת קודמת, ואני לא רוצה שהיא תסגור שבת שנייה ברציפות. זה לא הוגן." היא לא יכלה לשאת את המחשבה שחברתה, שגם היא הייתה קצינה במערך ההגנה האווירית, תיאלץ לשאת בעול כפול בגלל היעדרה. ההחלטה הזו, שנעשתה מתוך כאב פיזי ומאמץ נפשי, הדגישה את מי שהייתה סהר – אדם שמעמיד את טובת האחר לפני טובתו שלו, אדם שמרגיש אחריות עמוקה כלפי חבריו, גם במחיר אישי כבד. היא עלתה על האוטובוס בחזרה לבסיס, כשהיא לוקחת איתה את הכאב, אך גם את תחושת השליחות הבלתי מתפשרת. היא חזרה למשמרות, למסכים המהבהבים, לחיילים שלה, כשהיא מחייכת את חיוכה החם, כאילו לא עברה תאונה כלל. חברתה, שראתה אותה חוזרת, חיבקה אותה חיבוק ארוך של תודה והקלה, ומבטה של סהר אמר הכל – "ברור שחזרתי, בשביל זה אנחנו כאן, אחת בשביל השנייה."

שבת בבוקר, כ"ב בתשרי התשפ"ד, השבעה באוקטובר 2023. השקט התמים של בוקר החג התנפץ באחת. בשעה שש ועשרים ותשע דקות, עם מטח הרקטות הראשון ששיסע את השמיים, התעוררה ישראל למציאות של אימה. סהר הייתה הראשונה, הקצינה הראשונה, שישבה במשמרת של כיפת ברזל באותו בוקר. לא היתה זו עוד משמרת רגילה; תוך שניות, המערכת כולה נכנסה לדריכות שיא. מסכי הבקרה נצבעו באדום, צפירות התראה בלתי פוסקות מילאו את חלל חדר הבקרה, והמידע החל לזרום בקצב מסחרר – שיגורים המוניים מרצועת עזה, עשרות, מאות, אלפי רקטות וטילים ששוגרו לעבר יישובי הדרום והמרכז. האוויר בחדר המבצעים נעשה סמיך ממתח. סהר, למרות הכאבים שעדיין פקדו אותה מהתאונה, תפקדה במקצועיות ובקור רוח יוצאי דופן. קולה היה יציב, פקודותיה ברורות ומדויקות. היא ישבה מול המערכות, עיניה נעו במהירות בין המידע על המסכים, ידיה לחצו על הכפתורים הנכונים בזמן הנכון, מפעילה את מערכת כיפת ברזל ללא הרף.

היא יירטה עשרות טילים, אחד אחרי השני, יצרה מגן בלתי נראה בשמיים, הגנה על ערי ישראל ויישוביה. כל יירוט מוצלח היה ניצחון קטן בתוך הכאוס הגדול, רגע של נשימה עמוקה לפני הגל הבא. האדרנלין זרם בעורקיה, אך היא נותרה ממוקדת, מבינה שעל כתפיה מוטלת אחריות עצומה – חיי אדם. היא לא חשבה על עצמה, רק על המשימה, על האזרחים שישנים בבתיהם, על ילדים בממ"דים. בשלב מסוים, כשהמצב בשטח החמיר והתמונה המבצעית נעשתה מורכבת יותר, התקבלה החלטה דרמטית. סהר וכמה מחבריה החיילים, מפקדים ולוחמים, נכנסו לג'יפ צה"לי. המטרה הייתה להגיע אל משגרי הסוללה, אולי כדי להעריך נזקים, אולי כדי לתגבר, אולי כדי לזהות איומים קרובים יותר, או אולי כדי למנוע השתלטות על המערכות. הנסיעה הייתה כרוכה בסיכון עצום. הם ידעו שהם נכנסים לאזור קרב פעיל, לשטח שבו מחבלים הסתובבו בחופשיות. הג'יפ נע במהירות, חוצה שטחים פתוחים, כשקולות הירי והפיצוצים נשמעים מכל עבר. האבק עף מהגלגלים, והמתח בתוך הרכב היה כמעט מוחשי. הם דיברו ביניהם בקולות חנוקים, מנסים להבין את המצב, לתכנן את צעדיהם.

פתאום, ללא כל אזהרה, הם נקלעו למארב ירי קטלני של חוליית מחבלים. הרכב נחבט בצרור יריות מכל עבר. הכל קרה בשניות בודדות, תוך כדי נסיעה, מול אש כבדה ובלתי צפויה. קרב יריות עז וחסר סיכוי החל. סהר וחבריה, ללא היסוס, השיבו אש, נלחמו באומץ לב עילאי מול כוח עדיף בהרבה. הם נלחמו על חייהם, על חייהם של חבריהם, ועל חייה של המדינה שהגנו עליה. היא נלחמה עד נשמתה האחרונה, מגינה על הארץ שכה אהבה, על האנשים שכה דאגה להם. סרן סהר סעודין, בת עשרים ואחת בלבד, נפלה בקרב, ביום כ"ב בתשרי התשפ"ד, השבעה באוקטובר 2023. היא וחבריה לא שבו מהקרב.

החדשות על נפילתה היכו בבית סעודין כרעם ביום בהיר. השקט המוחלט שירד על הבית היה צורב יותר מכל צעקה. חיוכה המתגלגל של סהר, שכה מילא את החלל, נדם. ריח המאפים שהייתה מכינה נעלם. דממה כבדה, בלתי נתפסת, השתלטה על כל פינה. הלן ודוד, הוריה, וארבעת אחיה, דור, דביר, סתיו ודולב, נותרו עם חלל עצום, שאין לו מילוי. היא הובאה למנוחות בבית העלמין הצבאי בראש העין, עיר הולדתה, תחת שמיים אפורים ובליווי קהל עצום שהגיע לחלוק לה כבוד אחרון. קולה של אמה בכה שמו ואת שמות אחיה, והדהד בין המצבות, קול של שבר ושל כאב שאין לו מזור. ארון הקבורה, עטוף בדגל ישראל, נישא על כתפי חבריה לנשק, בצעדים כבדים, אל עבר חלקת הקבר. הדרגות על כתפיה, שאך זה עתה הועלו לאחר מותה לדרגת סרן, היו עדות אילמת לגודל תרומתה, למנהיגותה, ולגבורתה.

המורשת שהותירה סהר אחריה אינה רק סיפור של גבורה בקרב. היא סיפור חיים שלם, של נתינה, של אהבת אדם, ושל מסירות שאין לה גבולות. היא הייתה מגדלור של טוב לב, של אנרגיה מתפרצת, ושל שמחת חיים מדבקת. חיוכה, צחוקה המתגלגל, והנכונות האינסופית שלה להעניק ולתרום, נצרבו בלבבות של כל מי שהכיר אותה. היא הייתה לוחמת בכל רמ"ח איבריה, לא רק בחזית הלחימה, אלא גם בחזית החיים – תמיד נלחמת למען הצדק, למען החלש, למען האמת. היא הפכה למגן אנושי, יירוט אחר יירוט, ובסופו של דבר, הקריבה את חייה למען עמה. סיפורה של סהר סעודין הוא סיפור של תקומה ישראלית – לא רק של גבורה צבאית, אלא של רוח אנושית עמוקה, של ערכים בלתי מתפשרים, ושל אהבת מולדת שאינה יודעת גבול. היא הייתה העוגן, היא הייתה האור, והיא תישאר לנצח בליבנו, סמל לגבורה שקטה, ליופי פנימי, ולחיים שניתנו מכל הלב למען הכלל. זכרה של סהר, עם האור שהפיצה והטוב שהעניקה, ימשיך להאיר את דרכנו, להזכיר לנו את מחיר החופש, ואת הכוח העצום של רוח האדם.