סהר מידאני

בבית החולים "קפלן" ברחובות, ביום קיץ חם של שנת 2003, בתוך האוויר המהביל וציפייה דרוכה, הגיח לעולם סהר. בנם הבכור של הילה חן ולירן, שהחזיקו אותו בזרועותיהם בפעם הראשונה, הרגישו את משקל עתידם ואת חום גופו הקטן, רך וחדש. השמחה שטפה את החדר, ממלאה אותו בהבטחה ובאהבה גדולה. הילה ולירן, שזה עתה הפכו להורים, התבוננו בפניו השלווים, בקמטוטים הקטנים של עורו, בקצות אצבעותיו הזעירות, וידעו שחייהם השתנו לבלי הכר. הם לקחו אותו לביתם שבקריית עקרון, עיירה שקטה ופורחת בלב השפלה, מקום שבו ריח הפרדסים היה עדיין חלק מהאוויר, ושבו ילדים יכלו לשחק ברחובות ללא חשש, תחת שמיים כחולים רחבים. הבית הקטן שלהם הפך למרכז עולמם, מקום שבו כל צחוק קטן וכל צעד ראשון נחקק בזיכרון, מקום שבו נשזרו יחד חלומות ותקוות.

סהר גדל בתוך חום משפחתי עוטף, ובמהרה הפך לאח הבכור לסתיו הקטנה. הוא קיבל את תפקידו החדש בהתלהבות, מגן ודואג, מראה לה את הדרך בעולם. הבית היה תמיד מלא חיים: ריחות של בישולים עולים מן המטבח, קולות צחוק ושיחות מתערבבים עם רעש משחקים, וסיפורים לפני השינה שהיו נשזרים סביב שולחן האוכל. הילדות שלו עוצבה גם בבית הספר הממלכתי-דתי "אוהל מאיר" בקריית עקרון, שם ספג את ערכי דרך ארץ, אהבת אדם וכבוד לזולת. הוא לא למד רק קריאה וכתיבה, אלא גם את חשיבות הנתינה, את היכולת להקשיב ולהכיל, ואת החשיבות של קהילה תומכת. הוא זכר את הבוקרים הקרירים, את ריח הספרים הישנים בספריית בית הספר, את קולות התפילה שהיו ממלאים את המסדרונות, ואת המשחקים הסוערים בהפסקות, כשחול ים קטן היה מתפזר על המגרש והשמש הייתה שורפת את העור. ההורים שלו, הילה ולירן, חיזקו את הערכים האלה בבית, דרך דוגמה אישית, דרך השיחות היומיומיות ודרך הדרך שבה התנהלו עם שכניהם וחבריהם. סהר למד מהם שאהבת אדם היא לא רק מילה, אלא דרך חיים, שמתבטאת במעשים קטנים וגדולים כאחד.

כשהגיע לגיל חטיבת הביניים, עבר סהר לקריית החינוך ע"ש עמוס דה שליט ברחובות. המעבר מבית הספר היסודי הקטן והאינטימי למסגרת גדולה ומגוונת יותר, לא היה קל לכל אחד, אך סהר, עם אופיו הנוח והצנוע, השתלב במהירות. הוא מצא את מקומו, יצר חברויות חדשות ורכש ידע בתחומים רבים. הוא אהב את האתגר של לימודים חדשים, את הגילויים של עולמות שונים, והצליח לשמור על סקרנותו הטבעית ועל חיוכו המאיר. תקופת התיכון, בבית הספר "אורט" ברחובות, הייתה עבורו תקופה מכוננת, שבה גילה את תשוקתו לאדריכלות. המגמה הזו לא הייתה רק מקצוע לימודים עבורו; היא הייתה דרך לחשוב, דרך ליצור, דרך להשפיע על הסביבה. הוא התאהב בריח של עפרונות הגרפיט, בנגיעות המדויקות של סרגל ה-T על נייר השרטוט, בתחושה של דגם עץ המתקבל לידיים, ובתהליך המורכב של הפיכת רעיון מופשט למבנה מוחשי. הוא בילה שעות ארוכות בתכנון ובבנייה, לפעמים עד השעות הקטנות של הלילה, מתוסכל מפרט שאינו יושב במקום, או נרגש מהרגע שבו הכל מתחבר לכדי שלמות. הוא סיים את לימודיו בהצטיינות, כשהוא נושא עימו לא רק תעודה, אלא גם חלום לבנות, לעצב, ליצור מרחבים שישרתו אנשים וישקפו את יופיו של העולם. הוא דמיין את עצמו מתכנן בתים שבהם משפחות יגדלו, פארקים שבהם ילדים ישחקו, ומבנים ציבוריים שיעמדו איתן ויספרו סיפור.

מעבר ללימודים, סהר היה ילד שאהב את החיים ואת האנשים שסביבו. הוא היה צנוע, נעים הליכות ואדיב, ותמיד פיזר סביבו אהבה וצחוק. הוא לא היה צריך להיות במרכז העניינים כדי להרגיש שייך; נוכחותו השקטה והחיובית הייתה מספיקה כדי למלא כל חלל באנרגיה טובה. אהבת הבריות, דרך ארץ וכבוד המשפחה והחברים היו בעיניו ערך עליון, והוא חי אותם בכל רגע. כשהיה מסתובב עם חבריו, הוא תמיד היה הראשון להציע עזרה, להקשיב ללבטים, או פשוט להיות שם, עם חיוך מרגיע. "נו, סהר, מה אתה חושב?" היה מישהו שואל אותו, והוא היה מקשיב בסבלנות, מנתח, ומציע עצה שקולה, מתוך מקום של רוך והבנה. הוא אהב לבלות עם המשפחה והחברים, אם זה בארוחת ערב משותפת בשישי בערב, כשהבית היה מתמלא בריחות של חלה טרייה ודברי מאפה, או סתם בערב סרט, כשהיו מצטופפים יחד על הספה. אבל יותר מכל, אהב לטייל בטבע. כשהיה ילד, הוריו לקחו אותו לטיולים בכל רחבי הארץ, מהרי הגולן הירוקים ועד המדבריות הצחיחים של הדרום. הוא זכר את ריח האדמה אחרי הגשם, את קולות הציפורים בבוקר, את המגע המחוספס של סלע קדום מתחת לידיו, ואת תחושת הרוח הקרירה על פניו בפסגת הר. הוא היה נושם את נופי הארץ, סופג את היופי והעוצמה שלה, ומתחבר אליה באופן עמוק ובלתי אמצעי. הוא היה מתלהב מכל מעיין נסתר, מכל עץ עתיק, ומכל תצפית נוף שהייתה נפרשת מול עיניו, ומתעד את הרגעים האלה בתמונות ובזיכרונות.

עם סיום לימודיו בתיכון, כשחבריו החלו לתכנן את עתידם, את הטיול הגדול שאחרי הצבא, או את הלימודים באקדמיה, סהר היה תקיף בהחלטתו: הוא רצה שירות משמעותי, שירות קרבי, ולא היה מוכן לוותר על זה. הוא הרגיש שזו חובתו, דרכו לתרום למדינה שאת נופיה אהב כל כך. הדיונים עם הוריו לא היו קלים; הם דאגו לו, כמו כל הורה ששולח את בנו לחזית, אך ידעו שברגע שסהר החליט משהו, הוא לא ירפה. הוא התעקש, רצה רק "גולני", ולא הסכים לשמוע על אף חטיבה אחרת. משהו באתוס של גולני, בחיילים העקשנים בעלי הכומתה החומה, קסם לו. הוא ראה בהם את מגיני הארץ, את אלה שעומדים בחזית, ורצה להיות חלק מהם. כשהגיע צו הגיוס, ב-31 במרץ 2022, היה נרגש. הוא נפרד ממשפחתו וחבריו בתערובת של ציפייה וחשש, עוטף את אחותו הקטנה חיבוק ארוך שנועד להספיק לכל תקופת הטירונות. האוטובוס לבסיס הגיוס היה מלא בצעירים נרגשים כמוהו, ובאוויר ריחף מתח של התחלה חדשה, של דרך ארוכה ולא ידועה.

הוא התגייס לצה"ל, לחטיבת "גולני", לגדוד 13, פלוגה ב' שכינויה "זאבי הדממה". שמונת חודשי הטירונות היו קשים, קשים מכל מה שיכול היה לדמיין. הם היו מורכבים מאימונים פיזיים מפרכים, משעות שינה מעטות, מקור ובוץ שחודרים לעצמות, ומאתגרים מנטליים שדחפו אותו לקצה גבול היכולת. הוא מצא את עצמו רץ עם אלונקה כבדה בשיפוע תלול, כשהריאות בוערות והשרירים כואבים, אך מעולם לא התלונן. הוא פשוט המשיך, מניח רגל אחר רגל, נושם עמוק, מתמקד במטרה. חבריו לפלוגה ראו את זה. הם ראו את השקט שלו, את הנחישות בעיניו, את החיוך הקטן שהיה מגיח גם ברגעים הקשים ביותר. "איך אתה עושה את זה, חמודצ'יק?" היה שואל אותו חבר, כשהם שניהם שוכבים מותשים אחרי עוד מסע מפרך, וסהר היה רק מחייך, משתף בחטיף שוקולד האחרון שנשאר לו בכיס. הוא היה אהוב על חבריו לפלוגה בזכות אופיו הטוב וחיוכו התמידי, שזיכה אותו בכינוי "חמודצ'יק". הוא היה קרן האור הקטנה שלהם, זה שתמיד ידע להרים את המורל, להציע עזרה, או פשוט להקשיב. אחרי שמונה חודשים של טירונות אינטנסיבית, כשהיה נדמה שהכאב והעייפות הם חלק בלתי נפרד ממנו, הוא קיבל את הכומתה החומה המיוחלת של גולני. הרגע הזה, על רחבת המסדרים, כשהוא עומד זקוף במדי א' וחבריו לצידו, והכומתה מונחת על ראשו, היה רגע של ניצחון אישי ענק. הוא הרגיש את המשקל של הכומתה, לא רק כפיסת בד, אלא כסמל למסע שעבר, למאמץ שהשקיע, ולשבועה שלקח על עצמו. הוא הסתכל על חבריו, וראה בעיניהם את אותה גאווה ואת אותה אחוות לוחמים שנרקמה בין גזרי הקוצים והבוץ.

הזמן עבר, וסהר הפך לסמל בסדיר, חלק בלתי נפרד מגדוד 13. הוא היה חייל מקצועי, יסודי ואחראי, ותמיד דאג לחבריו. כשהיה חוזר הביתה לחופשות קצרות, הבית היה מתמלא באנרגיה מחודשת. הוא היה מספר לאחותו סתיו על האימונים, על החוויות עם החברים, לפעמים בבדיחות, לפעמים ברצינות, אך תמיד עם הברק בעיניים של מי שאוהב את מה שהוא עושה. הוא היה מתגעגע לריחות הבישולים של אמא, לשיחות עם אבא, ולשקט המרגיע של ביתו בקריית עקרון. הוא היה מתקשר לחבריו מהיחידה, בודק מה שלומם, מתכנן את המפגש הבא, כי הקשרים שיצר בצבא היו עמוקים ומשמעותיים עבורו. הוא ידע שגם כשהם רחוקים זה מזה, הם קשורים זה לזה בקשר בלתי נראה של אמונה ואחווה.

ואז הגיעה השבת ההיא, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023. סהר היה במוצב נחל עוז, מוצב שקט בלב עוטף עזה, מקום שבו השגרה הייתה מורכבת מפטרוולים, תצפיות, ושמירה על הגבול המתוח. הוא קם בבוקר שבת שקטה, אולי עם תחושה קלה של חג באוויר, למרות המתח התמידי שהיה חלק בלתי נפרד מהחיים שם. בשעה שש וחצי בבוקר, השקט נקרע. לא היה זה עוד ירי טילים שגרתי. זה היה מטח אדיר, בלתי פוסק, שירו ארגון הטרור חמאס מרצועת עזה. הרקטות נחתו באזורים נרחבים בארץ, קרוב ורחוק, והאדמה רעדה. משהו היה שונה, משהו היה מאיים הרבה יותר. תוך כדי הירי הבלתי פוסק, החלו לזרום הדיווחים הראשונים, המזעזעים, על אלפי מחבלים שחדרו לישראל – יבשתית, ימית ואווירית. הם תקפו את יישובי עוטף עזה, את שדרות, אופקים ונתיבות. הם פשטו על מסיבות טבע תמימות ליד קיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל, ועל כל מי שעבר בדרכים. המחבלים רצחו בדם קר מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, ביצעו פשעים מזעזעים, חטפו מאות ישראלים לרצועת עזה, והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב ההירואי להגן על בתיהם ועל אזרחיהם. בבוקר הזה החלה מלחמה, מלחמה שלא דמתה לשום דבר שקדם לה.

סהר, יחד עם חבריו למוצב, הוקפץ באופן מיידי. לא היה זמן לחשוב, רק לפעול. הם רצו אל גדר המערכת, כשקולות הירי והפיצוצים מתקרבים, מטרתם הייתה ברורה: למנוע את כניסת המחבלים, להגן על מה שאפשר. הוא נלחם בחירוף נפש, באומץ לב שאי אפשר לתאר, יחד עם חבריו. קולות הירי היו חירשים, אבק פיח מילא את האוויר, וריח שרוף של עשן וברזל היה בכל מקום. הוא ראה את חבריו נופלים, את המחבלים מתקרבים, ובתוך כל התופת הזו, נשאר ממוקד במשימה. הוא ירה, חיפה, התקדם, נסוג, ושוב ירה. לפתע, פגע בו טיל זעיר מרחפן, ואחריו ירי קרוב לגדר. הוא נפצע. פגיעה חזקה, קורעת, שפשטה בכל גופו, אך הוא לא נשבר. הכאב היה עז, אך קול פנימי דחף אותו להמשיך. במקום לחפש מחסה לעצמו, במקום לדאוג לפצעיו, הוא ראה מיגונית קטנה שבה התרכזו חיילים, חלקם פצועים, חלקם המומים, כולם בסכנה מיידית. בלי לחשוב פעמיים, למרות הדימום והכאב העצום, הוא רץ אל המיגונית. הוא רצה להגן עליהם, להוות מגן אנושי, לחסום את דרכם של המחבלים שהתקרבו. הוא נכנס פנימה, כשהוא מנסה לשמור על קור רוח, להרגיע את האחרים, לנסות לארגן הגנה, כשכל נשימה הייתה מאמץ כביר.

באותו בוקר שוחחה עימו אימו הילה שלוש פעמים. בפעם הראשונה, כשהאזעקות החלו, קולה היה רועד, מודאג. סהר ניסה להרגיע אותה, "אמא, הכל בסדר, אנחנו מטפלים בזה." בפעם השנייה, כשדיווחים על חדירות כבר הגיעו, קולה היה כבר קרוב לבכי, אך סהר המשיך לשמור על טון ענייני, מסרב להיכנס לפרטים שידאיגו אותה עוד יותר. הוא אמר לה שהוא עסוק, שהוא חייב לנתק. רק בשיחה השלישית, כשהוא כבר היה במיגונית, פצוע וכואב, הוא סיפר לה על פציעתו, אך שוב, בקול מנסה להיות חזק ויציב, הרגיע אותה ואמר שהוא בסדר, "אל תדאגי, אמא, אני בסדר, זה לא נורא." הוא לא רצה להכאיב לה, לא רצה שהיא תדאג. הוא רצה רק שהיא תדע שהוא חי, שהוא נלחם, ושהוא יחזור. הילה נאחזה במילים האלה כמו בקרש הצלה, מנסה לשכנע את עצמה שבאמת הכל יהיה בסדר. בפעם הרביעית שהתקשרה אליו, כבר לא ענה. הצלצול הדהד בחלל הבית בקריית עקרון, ריק ומצמרר. הילה התקשרה שוב ושוב, ואז ללירן, לסתיו, לחברים, לכל מי שיכלו להגיע אליו. אבל מעבר לקו לא הייתה אלא דממה. דממה שקרעה את הלב, דממה שהפכה לאימה גדולה, דממה שבישרה את הנורא מכל. סמל סהר מידאני נפל בקרב ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023. בן עשרים בנופלו. חייו, שהיו מלאים בהבטחה ובחלומות, נקטעו באכזריות. הוא הובא למנוחות בבית העלמין בקריית עקרון, כשהוא מותיר אחריו הורים שבורים, אחות כואבת, וקהילה שלמה שמתאבלת על אובדן גיבורה. האדמה שכל כך אהב, זו שאותה רצה לבנות ולעצב, קיבלה אותו לחיקה לנצח.

לאחר נפילתו, הועלה סהר לדרגת סמל ראשון, אות כבוד והערכה על גבורתו ומסירותו. אך שום דרגה ושום תואר לא יכלו למלא את החלל העצום שהותיר אחריו. המשפחה, למרות הכאב הבלתי נתפס, מצאה כוחות להנציח את זכרו. חודש לאחר נפילתו, השתתפה משפחתו באירוע הנצחה מרגש, "מפיצים את האור של סהר". במסגרת האירוע, חולקו מאות חלות שניצלו לחיילים, במטרה להמשיך את דרכו של סהר – דרך של נתינה, אהבה וטוב לב. ריח החלות הטריות נישא באוויר, מפיץ חום ונחמה, כשהוא מזכיר את סהר ואת האור שהפיץ בחייו. בחודש דצמבר 2023, נערכה לעילוי נשמתו הפרשת חלה בהשתתפות מאות נשים, שבאו לחלוק כבוד, להתפלל, ולהיות חלק ממעגל של תמיכה וזיכרון. זה היה אירוע שבו נשים מכל קצוות החברה הישראלית התחברו יחד, מבינות את עוצמת האובדן, ומחזקות זו את זו באמונה בכוחו של האדם להתרומם מעל הכאב.

במלאת שנה לנפילתו, נערך טקס מרגש לזכרו בבית הספר "רמון" ברחובות, מקום עבודתה של אימו הילה. חבריו, משפחתו, מוריו, וחברי קהילה התכנסו יחד כדי לזכור את סהר, את חיוכו, את טוב ליבו, ואת גבורתו. בסיומו של הטקס, הופרחו בלונים בצבעי יחידת גולני אל השמיים התכולים, סמל למסעו האחרון של סהר, ולרוחו שמרחפת מעל כולנו. אחותו האהובה, סתיו, כתבה מילים נוגעות ללב בציון השנה לנפילתו, מילים שביטאו את עומק הכאב ואת עוצמת הגעגוע: "שנה כבר שאתה חסר לי בכל שנייה. מתגעגעת ברמות מטורפות!! אני מתחננת לראות רק עוד פעם אחת את החיוך הממכר הזה שלך. אני אוהבת אותך, הגיבור שלי הלב שלי. הזמן עדיין לא עושה את שלו, הכאב הולך ומחמיר מיום ליום והראש מסרב להבין, מסרב להאמין שכבר לא תשוב. אבל אנחנו פה מנסים להמשיך לקום בבוקר על מנת להנציח אותך בכל יום, על מנת שאף בן אדם לא ישכח את הגיבור שאתה! את כמה שהיית מיוחד ושונה! כמה שהיית טוב". מילותיה של סתיו מהדהדות את כאבם של אלפים, את השאלות הבלתי פוסקות, ואת התשוקה הבלתי נלאית לזכור, להנציח, ולהמשיך את הדרך.

לזכרו של סהר, כתבו היוצרים נועה פרג', נדב אסולין וחן כהן את השיר "שמע ישראל", שיר שמילותיו נוגעות בנימי הנפש הפצועה של האומה כולה. השיר, בביצועה המרגש של נועה, ניתן להאזנה באתר "יוטיוב", והוא הפך לפסקול לכאבם של רבים. מילות השיר, "מדרכות של כאב / אתה השארת אצלי פה בלב / איך היום לא עובר / ובכל יום אתה פה חסר / מכתבים ארוכים קראתי / הכול זה כבד לי / הזכיר לי זמנים אחרים, כשהיית // התרוקנתי ברגע אחד והזמן לא עושה את שלו / ומתוך חשכה הלוואי שאראה את האור / ואולי / שמיים ידליקו כוכב / והלב שוב ישוב כבר לפעום כמו מאתמול / כשהיית הכול / הכאב הוא ישתה יין של שכחה / בינתיים שישכח את הכול / שלא יחזור, כמו אתמול", מבטאות את עומק האובדן, את התקווה הקלושה לאור מתוך החשכה, ואת ההכרה בכך שישנם כאבים שהזמן לעולם לא יוכל לרפא. השיר הפך למפלט עבור רבים, קול שמבטא את מה שקשה לומר במילים.

עמוד הנצחה פעיל הוקם באינסטגרם, "remember_sahar", והוא מתעד את הפעילות היומיומית לזכרו של סהר. דרך העמוד הזה, אלפים ממשיכים לזכור, ללמוד על חייו, ולחלוק כבוד. תמונות, סיפורים, ויוזמות קטנות וגדולות ממשיכות להפיץ את אורו של סהר, להזכיר לכולם את הילד הצנוע, הנער המוכשר, והחייל הגיבור. סהר מידאני, סמל ראשון בגדוד 13 של גולני, בן עשרים בנופלו, הפך לסמל של גבורה ישראלית, של אומץ לב, ושל נתינה אין קץ. הוא לא רק נלחם ונפל; הוא חי חיים מלאי משמעות, אהב את הארץ ואת בניה, וחלם לבנות עתיד טוב יותר. סיפורו של סהר הוא חלק מהסיפור הגדול של מלחמת התקומה, סיפור שבו אובדן וכאב אדירים מתערבבים עם גבורה יומיומית, עם אהבת אדם, ועם נחישות בלתי מתפשרת להמשיך ולבנות, להמשיך ולצמוח, להמשיך ולחיות. זכרו הוא נר תמיד, שמפיץ אור תקווה וגאווה ישראלית, וקורא לנו לזכור את הגיבורים שלנו, ולחיות את הערכים שלמענם נפלו.