שגיא עידן

השמש של סוף נובמבר עוד ניסתה לפלס את דרכה מבעד לחלון המטבח בביתם שבראש העין, כשהוא הגיח אל העולם, בנם הבכור של לימור ואברהם, ביום י"ב בכסלו תש"ס, העשרים ואחד בנובמבר של שנת 1999. הם קראו לו שגיא, והחיוך הרחב, שובה הלב, שהיה קבוע על פניו עוד מינקותו, היה אות מבשר לבאות. חיוך כזה שנדלק בקלות, מאיר את החדר כולו, מפיג כל צל של דאגה ונוטע מיד תחושה של חום ונועם. הוא היה תינוק עירני וסקרן, עיניו הטובות כבר אז בחנו את העולם מסביב במין פליאה שקטה, והוא מילא את הבית בצחוק מתגלגל שהדהד בין הקירות וברך את כל מי שזכה לשמוע אותו. כעבור כמה שנים, כשאיתי הקטן הצטרף למשפחה, הפך שגיא לאח הבכור המגן, זה שרואה כל נפילה קטנה במגרש המשחקים, זה שמרגיע בבכי של לילה, וזה שמספר סיפורים לפני השינה בקול עמוק וסמכותי, הרבה מעבר לשנותיו הצעירות. הקשר ביניהם נרקם כבר אז, איתי ראה בשגיא מגדלור, דמות שתמיד אפשר לסמוך עליה, והבית בראש העין הפך למעוז של אהבה ותמיכה, שבו שיחות פתוחות סביב שולחן האוכל היו חלק בלתי נפרד מהיומיום, ושבו ערכים של עזרה הדדית וכבוד נשמו בכל פינה.

שגיא גדל ברחובות ראש העין, עיר שהייתה עבורו יותר מסתם מקום מגורים – היא הייתה הבסיס, הקרקע שעליה צמח והתעצב. את צעדיו הראשונים בעולם הידע עשה בבית הספר היסודי "נווה דליה", ומשם המשיך לחטיבת הביניים "יובל" ולתיכון "בגין", שם סיים את לימודיו בהצלחה. בכל מסגרת לימודית שהיה בה, בלט לא רק בחיוכו הכובש, אלא גם באנרגיה הבלתי נדלית שלו ובכישרון טבעי לספורט, ובמיוחד לכדורגל. הוא היה רץ על מגרשי האספלט המאובקים, מזיע תחת השמש של אחר הצהריים, הכדור דבוק לרגלו כאילו היה חלק מגופו, ובכל פעם שהבקיע שער, קריאת השמחה שלו הייתה נשמעת למרחקים. הוא שיחק עם תשוקה, עם רצון עז לנצח, אך תמיד ברוח ספורטיבית, מפרגן לחבריו גם בהפסד. המורים שלו, לאורך כל שנות לימודיו, תמיד ציינו את אותה תכונה מהותית: הוא תמיד חיפש איפה יוכל להושיט יד, היכן יוכל לתרום. אם היה צורך במתנדב למשימה כלשהי – לארגן את הכיתה, לעזור בחלוקת חוברות, להכין את הלוח – ידו של שגיא הייתה הראשונה לעלות, קולו הרך היה הראשון להציע עזרה. הוא לא חיפש תהילה או שבחים; הוא פשוט ראה צורך ופעל, מתוך אינסטינקט פנימי עמוק.

המחויבות האישית שלו בתקופת התיכון לא הייתה עוד מטלה שצריך לסמן עליה וי, אלא ביטוי מובהק לאותם ערכים שהנחו אותו מילדות. הוא בחר להתנדב בעמותת "ק.ס.ם" – קרן סיוע למשפחות נזקקות. הוא הגיע לשם עם תחושה עמוקה שהוא רוצה להיות חלק ממשהו גדול ממנו, משהו שמשנה מציאות עבור החלשים בחברה. שעות ארוכות בילה במחסני העמותה, מיין מוצרי מזון, ארז חבילות, הרים ארגזים כבדים, ונסע לחלק אותם למשפחות בבתים צנועים. הוא פגש שם אנשים מכל קצוות החברה, שמע סיפורים קורעי לב, וראה במו עיניו את הכוח של אנושיות פשוטה. המגע עם האנשים, המבט בעיניים של ילד שקיבל חבילת ממתקים קטנה, תחושת הסיפוק שבסיום יום עבודה פיזי ומלא נתינה – כל אלו נצרבו בו עמוק. וכשנגמרה תקופת המחויבות הפורמלית, שגיא לא עזב. הוא המשיך להגיע לעמותה באופן קבוע, מתנדב בשעות הפנאי שלו, כי הוא פשוט לא יכול היה אחרת. הרצון להיות חלק ממשהו משמעותי, משהו שעוזר ובונה חברה טובה יותר, היה חזק ממנו. "זה לא רק לעזור לאנשים," אמר פעם לאיתי אחיו, כשחזר עייף אך מרוצה מיום התנדבות ארוך, "זה להזכיר לעצמנו שאנחנו קהילה, שאנחנו דואגים אחד לשני. זה מה שהופך אותנו למי שאנחנו."

השיחות על זהות, על שייכות, על המקום שלנו כאן, בארץ הזו, לא היו עבור שגיא סיסמאות ריקות. הוא דיבר עליהן בלהט, בעיניים בורקות, מתוך חיבור עמוק ואמיתי. הוא ראה את עצמו כחלק בלתי נפרד משרשרת הדורות של העם היהודי, חוליה חיה ונושמת בסיפור הציוני המתמשך, אזרח ישראלי גאה שמחויב לעתיד המדינה. הוא האמין בכל ליבו בצורך לבנות חברה טובה יותר, חברה שבה ערכי "בין אדם לחברו" אינם רק אידיאל תיאורטי אלא מציאות יומיומית. הוא לא היסס למחות על עוולות חברתיות כשנתקל בהן, קולו אולי היה שקט, אך דבריו היו ברורים ונחושים. הוא האמין שכל אחד מאיתנו הוא אבן בניין במבנה החברתי, ורק אם נדאג באמת לזולת, אם נושיט יד לחלשים, אם נראה את האחר לעומק ליבו, נוכל ליצור קהילה חזקה ומתוקנת. אהבתו למולדת לא התבטאה רק בדיבורים; היא ניכרה בחיבור העמוק שלו לטבע, לגרגר החול, לאבן, לכל פינה בארץ הזו. הוא יצא לטיולים רגליים לאורכה ולרוחבה, חרש את השבילים, טיפס על ההרים, ירד לוואדיות, ובמיוחד אהב לטייל בנחלים זורמים, כשהמים הקרים מלטפים את רגליו. בכל טיול כזה, בין אם עם חברים או לבד, הוא ספג את הנופים, את הריחות, את הצלילים, וחיזק את תחושת השייכות העמוקה שלו לאדמה הזו. הוא היה זה שתמיד דאג ללוגיסטיקה, ארגן את הציוד, תכנן את המסלול, והכין את האוכל – מבחינתו, לדאוג שכולם יהנו ויחושו בטוחים היה חלק בלתי נפרד מהחוויה, עוד ביטוי לאותה אכפתיות אינסופית שפיעמה בו.

כשהגיע זמן הגיוס, לא היה כל ספק בליבו של שגיא לאן מועדות פניו. הוא לא חיפש קיצורי דרך או שירות קל; הוא רצה לשרת שירות משמעותי, ללבוש מדים ולהיות בחזית ההגנה על המדינה שכה אהב. לכן, היה ברור לו שיעשה שירות קרבי. במרץ 2019, כשהוא בן עשרים, התגייס לחטיבת "גבעתי" האגדית, לגדוד "שקד". זו הייתה תקופה אינטנסיבית ומאתגרת, מסלול הכשרה שדרש כוחות נפש וגוף אדירים. שגיא מצא את עצמו מזיע באימונים מפרכים בשטח, נושא על גבו ציוד כבד, מתרגל ירי, לומד ניווט, ומתמודד עם חוסר שינה ותנאים קשים. ריח האבק, מגע הבוץ, צליל היריות – כל אלו הפכו לחלק מהשגרה החדשה שלו. הוא עבר את מסלול ההכשרה בהצטיינות, וסיים אותו כרובאי 07, לוחם מיומן ומקצועי. כששובץ כלוחם במחלקת חוד בפלוגה הרובאית, ידע שזה המקום שבו יוכל לתרום באמת. הוא היה תמיד בחוד החנית, מוביל את הדרך, מוכן לכל משימה. בהמשך שירותו, בזכות כישוריו הבולטים, מונה לתפקיד סרס"פ – סגן רב סמל פלוגתי, תפקיד הדורש אחריות רבה, משמעת עצמית ויכולת פיקודית. בכל שירותו הסדיר, לקח חלק פעיל בביטחון השוטף, בהגנה על גבולות המדינה, בגזרות שונות, מורכבות ומאתגרות. הוא עמד על המשמר, עיניו פקוחות, תמיד דרוך, מבין את גודל האחריות המונחת על כתפיו.

מפקדיו וחבריו לשירות ראו בו מנהיג טבעי, אדם עם כריזמה שקטה אך עוצמתית. מפקדו כתב עליו: "שגיא לוחם מצוין, בעל יכולות פיקודיות גבוהות, כריזמה אישית גבוהה, ערכי וחכם. את תפקידו בשירות ביצע במסירות ובחריצות רבה תוך הקפדה על סטנדרטים גבוהים ומשמעת, חשיבה מערכתית וביקורתית גבוהה ויכולת לתפקד היטב במצבי לחץ, אשר הובילו את הפלוגה למקומות טובים." שגיא לא היה רק לוחם אמיץ ומקצועי; הוא היה גם אדם שראה את חבריו, דאג להם, והיה תמיד שם להקשיב או לתמוך. הוא היה הראשון להתייצב לכל משימה, ותמיד חתר למגע, לא מתוך פזיזות, אלא מתוך הבנה עמוקה של המטרה והצורך להשלים אותה בצורה הטובה ביותר. תחושת השליחות האמיתית בערה בו, אמונה פנימית בלתי מעורערת בכך שעליו להיות בחזית, להגן על מדינתו ועל עמו. הוא חש אחריות אישית עצומה, לא רק למשימה עצמה, אלא גם לחבריו, לפלוגה, ולמדינה כולה. בזכות איכויותיו הבולטות וכישורי המנהיגות שפיעמו בו, הוצע לו להמשיך לשירות קבע. זו הייתה החלטה משמעותית, שכן משמעותה הייתה לדחות את החיים האזרחיים, את הטיולים ואת הלימודים, ולהקדיש שנים נוספות לצה"ל. אך שגיא, שראה בכך הזדמנות נוספת לתרום ולהשפיע, הסכים. הוא שובץ בתפקיד רס"פ (רב סמל פלוגתי) בסיירת חטיבת גבעתי, יחידה עילית שבה הדרישות היו גבוהות אף יותר. בתפקיד זה, הפגין יכולת פיקוד יוצאת דופן, לא היסס לדרוש מחייליו את המאמץ המרבי, אך תמיד עשה זאת מתוך מקום של אכפתיות ואמונה ביכולותיהם. הוא ידע שרק על ידי הצבת רף גבוה והתמדה, יגיעו לתוצאות הטובות ביותר, והוא היה שם לצידם בכל צעד ושעל.

בתום שירות הקבע, עם תחושה עמוקה של סיפוק והגשמה, השתחרר שגיא מצה"ל. הוא יצא אל החיים האזרחיים עם ארגז כלים עשיר של מיומנויות, ערכים, וניסיון פיקודי שאין שני לו. הוא לא בזבז זמן, ומיד החל לעבוד בתפקיד ביטחוני ברשות שדות התעופה, בנמל התעופה בן-גוריון. המעבר מהשטח הצבאי לאולם הנוסעים ההומה היה חד, אך שגיא הסתגל במהרה. הוא מצא את עצמו מול אתגרים חדשים, אחראי על ביטחונם של אלפי אנשים מדי יום, וגם כאן, כמו בצבא, כישוריו הבין-אישיים והפיקודיים לא נעלמו מעיני הממונים עליו. הם זיהו את הפוטנציאל העצום שבו, את היכולת שלו להוביל, להניע ולחבר אנשים, ושלחו אותו לקורס מפקדים. במהרה, קודם לתפקיד מפקד בחטיבת הביטחון. הוא קיבל תעודת הצטיינות כאות להערכה על השקעתו והתמדתו, והיה אהוב על חבריו לעבודה, שראו בו "מפקד בכל רמ"ח איבריו", כפי שכתבו מנהליו – ביטוי שהעיד על מי שהפיקוד טבוע בו עמוק, לא רק כהגדרה תפקידית אלא כדרך חיים. הוא היה נוכח, קשוב, ומוכן תמיד לעזור או לייעץ, ובכל זאת, תמיד שמר על חיוכו הכובש שהאיר את פניו.

למרות שהיה שקוע בעבודה חשובה ומתפתחת, שגיא לא שכח את חלומותיו האישיים. הוא תכנן, עם חבריו, לצאת לטיול ארוך בעולם, לראות מקומות חדשים, לחוות תרבויות שונות, ולהרחיב את אופקיו. הוא דמיין את עצמו עם תרמיל על הגב, מטייל בשווקים סואנים באסיה, או מטפס על פסגות מושלגות בדרום אמריקה. לאחר מכן, תכנן להתחיל ללמוד הנדסה אזרחית, תחום שמשלב את אהבתו לבנייה, תכנון ויצירה. הוא ראה את עצמו משתלב בפרויקטים גדולים, בונה גשרים, סולל כבישים, משאיר חותם פיזי בארץ שכה אהב. אלו היו תוכניות שהילכו בו קסם, מילאו אותו בציפייה ובשמחה, והיוו עוגן לעתיד מזהיר שדמיין לעצמו.

אך מעל לכל, משפחתו הייתה עמוד התווך של חייו. הקשר עם הוריו, לימור ואברהם, היה קרוב ועמוק. הוא נהג לשוחח איתם בטלפון כמעט מדי יום, לשתף אותם בהתלבטויותיו, להתייעץ איתם, ולספר על חוויותיו מהעבודה ומהחיים. הם היו עבורו מקור בלתי נדלה של אהבה, תמיכה וחוכמה, והוא ידע שתמיד ימצא אצלם אוזן קשבת וחיבוק חם. עם אחיו הצעיר, איתי, הקשר היה מיוחד במינו. בתור אח בכור, שגיא לקח על עצמו באופן טבעי את תפקיד המגן והמדריך. הם שוחחו "מלב אל לב", שיחות עמוקות ואינטימיות שהיו רק שלהם, שבהן חלקו סודות, חששות וחלומות. שגיא דאג לאיתי בכל ליבו, שמר עליו, שימש לו אוזן קשבת בכל קושי או התלבטות, ותמך בו ועזר לו לקבל החלטות נבונות. איתי ראה בו מודל לחיקוי, מקור השראה, את הסלע היציב שאפשר תמיד להישען עליו. "היו לנו שיחות שהן רק שלך ושלי," אמר איתי בכאב מאוחר יותר, "שנינו היינו הכי קרובים בעולם, ועזרת לי לקבל החלטות נבונות. תמיד שמרת עליי ודאגת לי. עכשיו אתה לא פה, ואני לא יודע איך להסתדר לבד. מי יהיה אוזן קשבת בשבילי כשאצטרך עזרה?" במילים אלו ניכרה עוצמת הקשר המיוחד והכאב העצום על האובדן.

ואז, אל חייו נכנסה גל. הם נפגשו לראשונה בחוף שדות ים, תחת שמיים כחולים ורוח ים מלטפת. מהרגע הראשון, כאילו הכירו זה את זה שנים, הם צחקו ונהנו יחד, תחושה של קלות וחיבור טבעי אפפה אותם. בין השניים נרקמה אהבה גדולה, אהבה כנה וטהורה, שהתפתחה במהרה לזוגיות עמוקה ומרגשת. הם לא חיפשו מורכבויות או דרמות; הם מצאו את האושר בפשטות היחד שלהם. טיולים בחיק הטבע, רגעים שקטים בחוף הים, או סתם בילוי בבית, מתמוגגים זה מנוכחותו של זה, משיחות ארוכות אל תוך הלילה, מבלי להזדקק לדבר מעבר לכך. שגיא זרח מאושר בתקופה זו, חיוכו הכובש הפך לעוד יותר זוהר, ועיניו הטובות קרנו באור מיוחד. שמחת החיים שלו, ערכיו האיתנים, אדיבותו ומסירותו לגל כבשו גם את ליבה של משפחתה, שקיבלה אותו בזרועות פתוחות. בברכה ששלח לגל ליום הולדתה, כתב מילים שביטאו את עומק רגשותיו: "ללא ספק מצאתי לי את שאהבה נפשי... אוהב אותך בלי סוף, ותמיד, אבל תמיד, כאן בשבילך." מילים אלו, שנכתבו באהבה כה גדולה, הפכו למצבת זיכרון כואבת לאהבה שנגדעה בטרם עת. גל, ששקעה באבל עמוק, תיארה את כאבה במילים קורעות לב: "כל החלומות והתכנונים חולפים מול העיניים כמו מיליון סכינים לבטן וללב. החיים בלעדיך קשים, בראש שלי אתה כל-כך חי, ואז כשאני פוקחת את העיניים אני לא מבינה איך אתה לא לצידי. אני מדברת איתך כל לילה, מספרת לך איך אני היום, מתייעצת איתך, מדמיינת לעצמי בראש שיחה שלמה איתך. אני הולכת לישון כשאתה במחשבות שלי, וקמה בבוקר כשאתה המחשבה הראשונה של היום."

שגיא היה בחור צנוע, חכם ושנון, בעל סקרנות אינסופית וכושר עמידה פנימי מרשים. הוא ניחן באותן עיניים טובות וחיוך שובה לב שפשוט לא סר מפניו, גם ברגעים של קושי או עייפות. חבריו תיארו אותו כ"יפה מבחוץ ומבפנים", ביטוי שביטא את האיזון המושלם בין חיצוניותו הנעימה לבין עולמו הפנימי העשיר. הוא ראה אנשים לעומק, לא הסתפק במעטה החיצוני, ודאג לזולת לפני שדאג לעצמו. זו הייתה תכונה שאפיינה אותו בכל תחומי חייו, בין אם בבית, בצבא, בעבודה או עם חבריו. חבריו זכו ברע נאמן, כזה שלימד אותם מהי חברות אמת – חברות ללא תנאי, כזו ששום דבר לא יכול לשבור. "תודה על שלימדת אותנו מהי חברות אמת, חברות ללא תנאי, כזאת שאין אפילו בסרטים," ספד לו רז חברו, "תודה על שהיית שם תמיד בשביל כל אחד מאיתנו, על שהאמנת בנו, גם על אפס שעות שינה שמת תמיד את האנשים סביבך במקום הראשון. תמיד סמכנו עליך בעיניים עצומות, ידענו שאפשר לספר לך הכול." הוא היה זה שהתייצב בכל עת ובכל מקום כשנזקקו לו, האמין ביכולותיהם של חבריו, והשרה סביבו אווירת שמחה וצחוק שסחפה את כולם. הם פתחו בפניו את ליבם, כי ידעו ששגיא יהיה שם, קשוב, תומך, ולא שופט. ההבנה שקשר כזה, שנבנה על יסודות עמוקים כל כך, ייקטע כך בפתאומיות, בגיל עשרים וארבע בלבד, הייתה בלתי נתפסת עבורם.

השבת ההיא, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, השבעה באוקטובר 2023, החלה כמו כל שבת רגילה, שקטה ורגועה. שגיא שהה בביתה של גל בת זוגו, כשבסביבות השעה שש וחצי בבוקר, נשמעו צפירות האזעקה שבישרו על מתקפת טילים. אך מהר מאוד התברר שזו אינה עוד מתקפה רגילה. הדיווחים החלו לזרום, מזעזעים מכל פינה: חדירת מחבלים, טבח ביישובים, קריאות לעזרה. האוויר נמלא בתחושה של אימה ואי-ודאות. שגיא, מבלי להמתין אפילו לצו שמונה רשמי, ידע בדיוק מה עליו לעשות. תחושת האחריות שפיעמה בו כל חייו התעוררה ביתר שאת. הוא מיהר לביתו בראש העין, שם, בתנועות מהירות ונחושות, החל להכין את הציוד הצבאי שלו. הוא ארז את הווסט, את הקסדה, את המדים, את כל מה שהיה צריך, בזמן שהטלפון לא הפסיק לרטוט מהודעות ודיווחים. הוא לא היסס לרגע, ליבו ידע שזהו צו השעה, שזו משימת חייו – להגן על הבית. בפתק קטן, שאותו מצאו אחר כך במכשיר הטלפון שלו, כתב לעצמו: "משימת העל – שמירה על חיי אדם". מילים פשוטות, אך טעונות במשמעות עמוקה, שהעידו על בהירות המטרה שלו.

הוא יצא לכיוון הבסיס של יחידת המילואים שלו, גדוד 8208 של חטיבה 261, חטיבת חיל רגלים, כשהכבישים כבר מתחילים להתמלא בכלי רכב צבאיים ואזרחיים, כולם עם אותה מטרה – להגיע אל נקודת הכינוס, אל הקרב. האווירה הייתה דחוסה, מתוחה, אך נחושה. שגיא, על אף שעבד בעבודה חיונית ברשות שדות התעופה, עבודה שבזכותה יכול היה להשתחרר מהמילואים בכל עת, סירב בתוקף. "נקראתי למשימה ואני שם עד המשימה האחרונה," אמר להוריו, שהיו מודאגים עד עמקי נשמתם. הוא לא יכול היה לדמיין את עצמו יושב בבית בזמן שאדמתו בוערת וחבריו נלחמים. האמונה שלו בגורל הקיומי של עם ישראל בארץ ישראל, עליה דיבר בלהיטות כה רבה, התחזקה שבעתיים. זו הייתה מלחמה שאין צודקת ממנה, מלחמה על הבית, על עצם קיומנו כאן. ולכן, יצא אליה בלב שלם, בתכליתיות, עם נחישות בלתי מתפשרת.

עם תחילת התמרון הקרקעי בשלהי אוקטובר 2023, יחידתו של שגיא נכנסה לרצועת עזה. המעבר מהשקט היחסי של העורף לשטח האויב היה כרוך במתח עצום. שגיא, כפי שהכירו אותו חבריו ומפקדיו, התייצב ראשון לכל משימה. הוא הפגין מקצועיות יוצאת דופן, ידע בדיוק מה עליו לעשות, ופעל בעבודת צוות מופתית. הוא חתר למגע, לא היסס, ותמיד חיפש את הדרך היעילה והבטוחה ביותר להשלים את המשימה. חבריו לנשק, שלחמו לצידו תחת אש, סמכו עליו בעיניים עצומות. הם העריכו את שיקול דעתו, למדו ממנו, והתייעצו עימו בכל צעד. הוא היה עוגן של יציבות בשדה הקרב הסוער, קול שקט אך סמכותי שאפשר היה לסמוך עליו. כדי לגונן על הוריו ולא להדאיג אותם, שגיא בחר שלא לספר להם שנכנס להילחם בעזה. רק לאיתי אחיו סיפר, בידיעה שאיתי ישמור את הסוד ויבין את גודל המשימה. איתי, שדאג לו מאוד, חש את החרדה בכל שיחה, אך ידע ששגיא פועל מתוך מקום שלם ועמוק.

חופשתו האחרונה הייתה רגע של נחת בתוך התופת. הוא בילה אותה בבית משפחתה של גל בת זוגו, מנסה לטעום ולו לרגע קטן מטעמה של השגרה והאהבה. הוא נהנה מהשהות עימה, מהחום של הבית, מהשיחות עם בני המשפחה. הם התבוננו יחד באלבומי תמונות ישנים, העלו זיכרונות, ושגיא סיפר חוויות מהמלחמה, מנסה לבחור את המילים הנכונות כדי לא להדאיג יותר מדי, אך גם כדי לשתף מעט מהעולם שאליו נשאב. רגעים אלו, שבהם ניסה לאחות את הקרעים בין מציאות המלחמה לחיים שחיכה לחזור אליהם, היו יקרי ערך. שגיא לחם בנחישות ובגבורה ברצועת עזה, חזר שוב ושוב למשימות, לקרבות. באחד המקרים, נפצע קלות בפעילות, טופל במהירות, אך לא נתן לפציעה הקלה לעצור אותו. הוא חזר מיד להילחם לצד חבריו, כי בעיניו, המשימה לא הושלמה, והוא לא יכול היה להפקיר את חבריו.

ביום י"ב בשבט תשפ"ד, העשרים ושניים בינואר 2024, יצא שגיא עם יחידתו למשימה באחד האזורים המורכבים והמסוכנים ברצועה. הם פעלו בפאתי מחנה הפליטים אל-מע'אזי שבמרכז הרצועה, במטרה למקש ולפוצץ מבנים ששימשו את תשתיות הטרור, ובכך להעמיק את מרחב ההגנה על יישובי מערב הנגב, לאפשר לתושבים לחזור לבתיהם בביטחון. זו הייתה פעולה מורכבת, שדרשה דיוק, תכנון קפדני, וקור רוח. שגיא וחבריו עבדו במרץ, כל אחד בתפקידו, ממוקדים במטרה. האוויר היה ספוג במתח, אך גם בתחושת סיפוק על ההתקדמות. הם כמעט סיימו את המשימה, הרגעים האחרונים של הפעילות, כשהכול כבר נראה בשליטה, כשהם היו בדרכם החוצה. לפתע, ללא כל התרעה מוקדמת, נורה לעבר המקום טיל מסוג אר. פי. ג'י. הפגיעה הייתה קטלנית. המבנים שבהם פעל הכוח קרסו באחת, מפולת של בטון ואבק. בתוך רגעים ספורים, נגדעו חיים. שגיא, יחד עם עשרים לוחמים נוספים מהחטיבה, נהרג באותה מתקפה איומה, ואחרים נפצעו. דממת מוות ירדה על המקום, רק אבק ועשן העידו על האסון הנורא.

רב-סמל שגיא עידן נפל בקרב, והוא בן עשרים וארבע בלבד. גופו הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין בראש העין, מלווה בהמוני אדם, חברים, משפחה, מפקדים וחיילים, עיר שלמה שספדה לבנה. הוא הותיר אחריו הורים שבורי לב, לימור ואברהם, אח כואב, איתי, ובת זוג, גל, שכל עולמה חרב עליה. על מצבתו חקקו אוהביו מילים מרגשות, שביטאו את עוצמת האור שהיה בחייו ואת החלל העצום שהותיר: "תמיד תהיה השמש שלנו, מאיר בליבך הצחור, שזור בחוט החיים שבנו, חבוק באהבה, עטוף באור."

אך שגיא הותיר אחריו יותר מכאב וגעגוע; הוא הותיר מורשת. במכשיר הטלפון הנייד שלו נמצא מכתב, צוואה כללית, שכתב לכל האנשים שהיו יקרים בחייו, ובו סיכם את תפיסת עולמו, את הערכים שהנחו אותו, ואת המסר שרצה להשאיר אחריו. "אני מבין את גודל המשימה, בטח עוד שבוע שבועיים נהיה ברצועה, מלחמה על הבית!" כתב, מתוך הבנה עמוקה של המציאות. "אני יודע שתשעה מיליון עיניים צופות עליי עכשיו ומתפללות שאחזור בשלום. ואין לי ארץ אחרת במיוחד כשאדמתי בוערת, ואם למות אז על הגנת המולדת." מילים אלו, שנכתבו בדם ליבו, ביטאו את אהבתו הבלתי מתפשרת למדינה ואת נכונותו להקריב את היקר מכל למענה. אך הצוואה לא הסתיימה שם; היא נשאה מסר של תקווה ושל בנייה: "אנשים יקרים זו הצוואה שלי: הקדישו עצמכם לאהבת המדינה, אהבת הזולת – תהיו אחד בשביל השני, והחברה שלנו תהיה טובה יותר. כן, גם אם זה אומר פחות כסף, תתרמו מעצמכם לחלשים, אל תפחדו לאהוב, לעזור לזקן/ה באוטובוס ובכל מקום, וכמובן להצדיע לכל דגל ישראל שתראו בדרך. עם כל הצער שבדבר הגיע תורי, אני גאה שנלחמתי עם חבריי במשימה הכל כך חשובה הזאת, שלכם לעד שגיא."

מילים אלו הפכו למגדלור, למצפן עבור כל מי שהכירו ואהבו אותו, ועבור רבים אחרים שנחשפו לסיפורו המרגש. אמו, לימור, מסתובבת מאז בבתי ספר ברחבי הארץ, נושאת את בשורתו, מנחילה את מורשתו וצוואתו הערכית, ומספרת את סיפורו של בנה, שגיא, כהשראה לדורות הבאים. סיפורו של שגיא מתואר גם בכרך ב' בספר "אור אין סוף": סיפורי גבורה ממלחמת "חרבות ברזל", בהוצאת עמותת "הזדמנות לחלום", ומנציח את גבורתו ואת רוחו.

הקהילה כולה התגייסה להנציח את זכרו בכל דרך אפשרית. צעדה המונית התקיימה בעירו, ראש העין, לזכרו ולזכרם של בני העיר שנפלו במערכות ישראל. "מרוץ הבנים", אירוע ספורטיבי וקהילתי, נערך לזכר הנופלים, ושגיא ז"ל היה אחד מהם. אימון כושר קרבי של קורס "אדרנלין", מסגרת שגידלה לוחמים רבים, התקיים לזכרו, כמחווה ללוחם המצטיין שהיה. לעילוי נשמתו, נכתב ספר תורה מפואר והוכנס בטקס מרגש לבית הכנסת "אהבת ישראל" בראש העין. ספר "תהילים" יצא לאור לזכרו, ופרוכת חדשה הוכנסה לבית הכנסת של משפחת חמדי, כולם ביטויים של חיבור עמוק למסורת ולרוחניות.

אפילו כתב ידו של שגיא הפך לחלק ממורשתו. במסגרת מיזם "אות חיים", עוצב גופן ייחודי על שמו, בהשראת מכתבי האהבה שכתב לגל אהובתו. האומנית מור לוי גבירץ ציירה בהשראתו ציור מרגש המסמל את חיבוקו החם, ובו שולבו מילים בגופן זה. יצירה זו, הנושאת בתוכה אהבה וגעגוע, הוצגה בגלריית האומנות "קול האות" בשדרת האומנים בחוצות היוצר בירושלים, בתערוכה בשם "במה שיבוא אחריו", שהטעינה את זכרו במשמעות עמוקה. מכשיר החייאה מסוג דפיברילטור נתרם לארגון "איחוד הצלה" לזכרו ולעילוי נשמתו, כביטוי נוסף לרצונו העמוק להציל חיים. סבב חלוקת מזון למשפחות קשות יום, פעולה שכה אהב לבצע בחייו, הוקדש אף הוא לזכרו. עמותת "חלומ" כ"ס קיימה מיזם התנדבות על שמו – חלוקת פינוקי גלידה לחיילים, אשר חולקו להם באזור עוטף עזה ובבסיסים השונים ברחבי הארץ, מחווה מתוקה של אהבה ותמיכה ללוחמים.

אהבתו לטבע ולטיולים בארץ ישראל הונצחה גם היא. דף עם סיפור חייו הועלה באתר "למטייל", ובו תמונות שלו מטיולים ברחבי הארץ ורשימת מסלולים שאהב לטייל בהם במיוחד, מעין הזמנה להמשיך ללכת בדרכיו. בחטיבת הביניים "היובל" בה למד, הוקמה פינה לזכרו עם ספסלים ושולחנות, עליהם נחרטו משפטים מצוואתו הערכית עם מסרים חברתיים לדורות, כדי שכל תלמיד שישב שם יוכל לשאוב השראה. בבית הספר היסודי "נווה דליה", שבו עשה את צעדיו הראשונים, הונצח שגיא בתוכנית רב שנתית בשם "סיירת חברות – בדרכו של שגיא", באמצעות "שגרירים" – תלמידים שייבחרו מעת לעת ויפעלו ברחבי בית הספר לקידום יחסי חברות והתנהגות המבוססים על ערכיו, במטרה ליצור חברה טובה יותר, כפי שכל כך ייחל.

מוקירי זכרו הדפיסו צמידים, חולצות ומדבקות עם תמונתו וציטוט מהמכתב שהותיר: "אין לי ארץ אחרת, במיוחד כשאדמתי בוערת, ואם למות אז על הגנת המולדת." הוצאה מהדורה מיוחדת של בקבוקי יין על שמו ולזכרו, עם תוויות הנושאות משפטים מצוואתו, וגם סדרת בקבוקי בירה "גולדסטאר", הבירה שכל כך אהב לשתות עם חבריו, יצאה על שמו. בערכת הקלפים שהפיקה עמותת "פנים אל פנים", הכוללת קלפים עם תמונות של נופלים ומשפט השראה, הוקדש קלף עם תמונתו ומשפט השראה שלו: "אני צריך לבצע את המשימה." הצייר דוד ברכה צייר את דיוקנו של שגיא במסגרת פרויקט "ציור ומשפט", והאומנית מעיין טיליוב הקדישה לזכרו יצירה בהשראת אהבתו למדינת ישראל. שגיא מונצח על קיר הנצחה בכניסה לנמל התעופה בן-גוריון, מקום עבודתו, תזכורת יומיומית למי שהגן על ביטחוננו. וברשת החברתית "אינסטגרם", הוקדש עמוד הנצחה לזכרו – remember_sagi.idan – ובו תמונות, סרטונים, דברים לזכרו והנצחות רבות נוספות, שנעשו על ידי אנשים שונים שנחשפו לסיפורו, לאדם שהיה שגיא ולצוואתו הערכית.

שגיא עידן, ילד עם חיוך שובה לב, לוחם אמיץ, מפקד נערץ, בן, אח, בן זוג וחבר נאמן, השאיר אחריו חלל עצום, אך גם אור גדול. האור הזה, של אהבת אדם ומולדת, של נתינה ללא תנאי, של אכפתיות וצניעות, ממשיך להאיר את דרכנו. מורשתו אינה רק זיכרון של גבורה בשדה הקרב, אלא קריאה לפעולה, לחיים מלאי משמעות, לחיבור אמיתי בין בני אדם, ולבניית חברה טובה יותר. בנפילתו, הוא הפך לסמל של התקומה הישראלית, של הרוח הבלתי נשברת של עם שקם מחדש, שבוחר בחיים, באהבה, ובעתיד. שגיא איננו עוד בינינו, אך רוחו, צוואתו, וחיוכו הנצחי, ממשיכים לפעם בלבבות כולנו, שזורים בחוט החיים שבנו, חבוקים באהבה, עטופים באור.