סער אליעד נורסקי

בבית קטן, שספג לתוכו את חום השמש של קריית ביאליק, נולד ביום כ' באייר תשנ"ז, העשרים ושבעה במאי שנת 1997, סער אליעד נורסקי, ילדם השני של ספיר אלבירה ואליעזר. העולם קיבל אותו בזרועות פתוחות, כשהוא מצטרף לאחיו הבכור, אופק אבידן, ובהמשך יהפוך לאח גדול גם למאיה ימית ולשובל ויקטוריה. כבר בינקותו, היה ניכר בו אור מיוחד, חיוך קל שריחף תמיד על שפתיו, ועיניים סקרניות שחיפשו את הטוב בכל פינה. הבית היה מלא צחוק ילדים, ריחות של בישולים והמיית דיבורים, שבהם סער הקטן למד את יסודות האהבה והנתינה, ערכים שיעצבו את כל מהותו. הוא גדל בתחילה ביקנעם, בין הגבעות הירוקות של הצפון, שם התרוצץ עם אחיו בשדות הפתוחים, כשרוח קלה מלטפת את תלתליו הזהובים, שהפכו במהרה לסימן ההיכר המובהק שלו. מאוחר יותר, כשהמשפחה עברה למגדל העמק, עיר ששילבה בתוכה קהילתיות חמה ונופים פתוחים, המשיך סער לפרוח.

הילד סער היה ילד של אור, ממש כשמו השני, אליעד, שמשמעותו "אלי עד". הוא היה אופטימיסט בלתי נלאה, שראו בו את היכולת הנדירה להתחבר לכל אדם, בכל גיל ובכל רקע, בתוך שניות ספורות. לא היה צריך מאמץ כדי שייפתח, שישמע, שיבין. תלתלי הזהב שלו, שהשתובבו סביב פניו המחייכות, היו מזמינים בדיוק כמו אופיו הנעים והזורם. הוא מעולם, אבל ממש מעולם, לא כעס או הרים את קולו. גם ברגעי תסכול או אי-הסכמה, היה בו רוגע פנימי שאיפשר לו להתנהל בעדינות ובכבוד, להקשיב גם למי שחלק עליו, ולחפש את הדרך המשותפת. הוא הציב את צרכי האחר לפני צרכיו שלו, והיה שם עבור סובביו בכל הזדמנות, מושיט יד או מילה טובה, מבלי לצפות לדבר בתמורה. זכורים היו בקרב משפחתו וחבריו אינספור מקרים קטנים וגדולים בהם ויתר על משהו שרצה, כדי שאחר יקבל, או פשוט התנדב לעזור כשראה צורך, ללא שאלות. פעם, כשחבר לכיתה שבר את רגלו ולא יכל לשאת את תיקו הכבד, סער התנדב לשאת את התיק שלו יחד עם תיקו שלו, לאורך כל הדרך הביתה, יום יום, במשך שבועות ארוכים, בחיוך ובלי תלונה.

אחת התכונות הבולטות ביותר שאפיינו את סער מגיל צעיר מאוד הייתה אהבתו וחמלתו העצומה לבעלי חיים. הוא לא ראה בהם יצורים נחותים, אלא נשמות תמימות שזקוקות להגנה ולאהבה. כילד, כשהבין את הקשר בין הצלחת בשר לבין בעל חיים שחי ונושם, קיבל החלטה נחרצת להיות צמחוני. ספיר, אמו, זוכרת איך התיישב מולה יום אחד, עיניו הגדולות בורקות ברצינות, ואמר לה בפשטות: "אמא, אני לא יכול יותר לאכול חיות. זה לא מרגיש לי נכון." היא קיבלה את החלטתו בהבנה, ובהמשך, כשהעמיק את הבנתו והתחבר עוד יותר לתפיסת העולם הזו, הפך לטבעוני, נחוש בדעתו לחיות חיים שאינם פוגעים באף יצור חי. הוא היה מביא הביתה כל גור חתולים רזה שפגש ברחוב, כל כלב נטוש שנדד בחצר בית הספר, מטפל בהם במסירות אינסופית, מאכיל אותם, מחמם אותם, עד שהיו מתאוששים או מוצאים בית חם. הבית במגדל העמק הפך מדי פעם למעין מקלט זמני לחיות, כשסער הוא המנהל הראשי של המבצע, מפקח על כל פרט ופרט, מניח קערות מים וגרגרי מזון, ומלטף בעדינות את הפרוות המפוחדות עד שהיו נרגעות.

את שנות לימודיו הראשונות עשה סער ביקנעם, שם הניח את היסודות לידידות אמת וללמידה מתוך סקרנות. הוא היה תלמיד חרוץ, אך לא רק בספרים. הכיתה הייתה עבורו מעבדה חברתית, מקום בו יכול היה לתרגל את יכולת ההקשבה והנתינה שלו. מאוחר יותר, בבית הספר העל-יסודי השש-שנתי "אורט רוגוזין" במגדל העמק, המשיך לבלוט לא בגלל ציוניו הגבוהים במיוחד, אלא בגלל האישיות הקורנת שלו. הוא היה המרגיע של הכיתה, זה שתמיד ימצא את המילה הטובה, זה שיגשר על ויכוחים בין חברים, וזה שידאג שגם התלמידים הביישנים ביותר ירגישו שייכים. הוא לא חיפש את מרכז הבמה, אך נוכחותו הייתה מורגשת בכל מקום אליו הגיע. בין שיעורי מתמטיקה לספרות, היה מוצא זמן להתנדב במקלטים לבעלי חיים, או פשוט לטייל בשדות שמסביב לעיר, כשהוא קולט את כל היופי והשקט שהטבע יכל להציע. הטיולים הללו, בין עצי הזית העתיקים לשבילי העפר, היו רגעים של התמלאות עבורו, שבהם חש חיבור עמוק לאדמה, לרוח, לשמש.

בנובמבר 2015, כשהגיע זמנו, התגייס סער לצה"ל, צעד טבעי עבורו, למרות נטייתו לשלום ואהבתו לכל יצור חי. הוא שובץ בגדוד "רשף" (402) של חטיבת "האש" (215), חיל התותחנים. המעבר מהשקט של מגדל העמק, מהשלווה של טיול בטבע, אל המסגרת הצבאית הנוקשה, היה אתגר לא פשוט עבור נשמתו הרכה. אך גם שם, בין קני התותחים העצומים, רעש הירי וקשיי האימונים, הצליח סער לשמור על אופיו. הוא הפך ל"שקע" של הפלוגה, זה שאליו פונים כשקשה, כשצריך אוזן קשבת, כשרוצים עצה. הוא למד לתפעל את המערכות המורכבות, להתמודד עם המשימות הפיזיות והמנטליות, וגם ברגעים הקשים ביותר, כשהעייפות והתסכול איימו להשתלט, היה מוצא את החיוך הקטן, את הבדיחה הקלילה, כדי להרים את המורל של חבריו. הוא עבר את הטירונות, את האימונים המפרכים, את התורנויות האינסופיות, תמיד עם אותה רוח אופטימית ורצון לעזור. חבריו למחלקה זוכרים אותו כמי שלא התלונן לעולם, גם כשכולם התלוננו, וכמי שתמיד הציע את עזרתו, בין אם זו עזרה לשמור תור בשק"ם או להחליף משמרת שמירה. הוא מצא את דרכו גם במערכת הצבאית, והוכיח שאפשר להיות לוחם נחוש, ובו זמנית, להישאר אדם רגיש, אמפתי וטוב לב.

לאחר השחרור מהצבא, סער יצא למסע של גילוי עצמי וחופש, שהתחיל עם רכישת קרוואן נגרר קטן. הוא לא חיפש דירת יוקרה או חלל קבוע, אלא את האפשרות לניידות, לגמישות, לחיים שאינם כבולים למקום אחד. את הקרוואן שלו הוא חנה בשכונת פלורנטין התוססת בתל אביב, בין בתי המלאכה הישנים לגרפיטי הצבעוני, והפך אותו למעוז של קהילתיות ואהבה. הוא נהג לשבת מחוץ לקרוואן, על כיסא מתקפל, כוס תה בידו, ולהזמין בחיוך את כל מי שעבר במקום לשבת איתו, לקשקש, להכיר. הוא היה פשוט אומר "היי, רוצה לשבת רגע? יש לי תה חם", והחיוך הכובש שלו עשה את השאר. מהר מאוד, הפך ביתו הקרוואני לנקודת מפגש מוכרת בשכונה, פינה של שקט ושל חברות בתוך ההמולה התל אביבית. המקום קיבל את השם החיבה "קרוואנסקי", שילוב של קרוואן ושמו, והיה סמל לאישיותו המיוחדת של סער – פתוח, מזמין, בלתי אמצעי. שם, באוויר הפלורנטיני הספוג בריחות אספרסו וצבע, התגבשה סביבו קהילה של חברים, שכנים ואפילו סתם עוברי אורח, שכולם נמשכו אל האור המיוחד שהקרין. הם היו יושבים יחד, מדברים על החיים, על חלומות, על קשיים, כשהוא מקשיב בקשב רב, מציע מילה טובה או סתם נוכחות תומכת.

החיבור של סער לטבע היה עמוק ואמיתי, לא רק בתיאוריה, אלא בכל נימי נפשו. הוא נהנה לטייל ברחבי הארץ, ממדבר יהודה הצחיח ועד הרי הגליל הירוקים, מהחופים הזהובים של הים התיכון ועד הכנרת הכחולה. בכל טיול, בכל שביל, היה מוצא יופי נסתר. הוא טען שאין יפה מארץ ישראל, וכל פעם שהיה חוזר מטיול, עיניו היו בורקות מסיפוק ומאהבה. הוא אהב את תחושת החופש שברכיבה על אופניים בשבילים צרים, את ההתמודדות המנטלית שבהליכה על סלקליין – חבל דק מתוח בין שני עצים, הדורש ריכוז עילאי ואיזון מושלם – ואת תחושת הרוח על הפנים כשגלש על סקייטבורד ברחובות תל אביב. הוא לא רק נהנה מהספורט, אלא הפך למאמן סקייטבורד מסוג קארבר, מעביר את התשוקה שלו לאחרים, מלמד אותם לא רק טכניקה, אלא גם ביטחון עצמי והתמדה. הוא היה חבר בולט בקהילת רוכבי האופניים, שם מצא חברים לטיולים ארוכים ולשיחות עמוקות, וגם בקהילת הטבעונים בישראל, שם מצא שותפים לדרך ולערכים. הצילום היה אחד התחביבים האהובים עליו, ובעמוד האינסטגרם שלו תיעד את חייו בתמונות ובסרטונים שערך בעצמו. הוא לא צילם רק נופים מרהיבים, אלא גם רגעים קטנים של יומיום: חיוך של זר בפלורנטין, משחק אור וצל על קיר ישן, רגע של שלווה עם בעל חיים. כל תמונה סיפרה סיפור, כל סרטון שיקף את נקודת המבט הייחודית שלו על העולם – אופטימית, יפה ומרגשת.

לפרנסתו, עבד סער כשליח על אופניים, ב"תן ביס" וב"וולט", עבודה שאיפשרה לו ליהנות מהחופש שברכיבה, לחוות את קצב העיר מקרוב, ולהיות בתנועה מתמדת – בדיוק מה שאהב. הוא הכיר את הסמטאות הנסתרות של תל אביב, את הריחות של השווקים, את הקולות של הרחובות, וכל משלוח היה עבורו חלק מריקוד עירוני גדול. אחרי יום עבודה ארוך, כשהגוף עייף אך הנפש מלאה, הגיע פעמים רבות לרכוב בסקייטפארק "גלית" בתל אביב, שם התאמן, לימד אחרים, ופשוט נהנה מתחושת החופש והקהילתיות שנוצרה סביב הסקייטבורד. אבל סער לא היה רק איש של תנועה וכיף. בסוף היום, כשרוב האנשים כבר חזרו לבתיהם, נהג לעבור במסעדות סביבו, לבקש את שאריות האוכל של אותו יום – אוכל טבעוני, כמובן – ולחלק אותן לדרי רחוב. הוא לא עשה זאת בשקט, לא כדי שישימו לב אליו, אלא מתוך אמונה עמוקה בנתינה ובצמצום בזבוז. הוא היה ניגש אליהם בחיוך, מציע את האוכל החם, מלווה במילה טובה, ומעולם לא הסתכל עליהם בזלזול או ברחמים, אלא בכבוד ובאנושיות. פעם, כשנתקל באישה מבוגרת שגרה ברחוב והייתה רעבה, לא רק שהביא לה אוכל, אלא גם נשאר לשוחח איתה שעה ארוכה, מקשיב לסיפור חייה, ומעניק לה תחושה של נראות וחיבור אנושי, יקר מפז.

הייתה לו נפש של מטפל, יכולת מולדת להבין אנשים, להרגיש את כאבם, ולמצוא את המילים הנכונות לנחם או לעודד. הוא חשב לעסוק בכך בעתיד, כי הרגיש שזה ייעודו האמיתי. תמיד היה קשוב לסובביו, נטול שיפוטיות, מבין שכל אדם נושא עמו עולם שלם של חוויות ורגשות. חבריו היו פונים אליו עם דילמות אישיות, עם קשיים בזוגיות או בעבודה, והוא היה מקשיב בסבלנות אין קץ, מציע פרספקטיבה חדשה, או פשוט מחזיק את המרחב הבטוח לביטוי רגשות. הוא ידע לומר את הדבר הנכון, בדיוק ברגע הנכון, לעיתים במשפט קצר וקולע, לעיתים בחיבוק שקט וארוך.

חודש יוני של שנת 2022 הביא עמו טרגדיה קשה: אביו האהוב, אליעזר, נפטר באופן פתאומי בעת שהיה בארצות הברית. הבשורה נפלה על סער כרעם ביום בהיר. הוא נסע לארצות הברית כדי ללוות את אביו בדרכו האחרונה, ולאחר מכן הובא ארונו ארצה לקבורה בקריית ביאליק, קרוב למקום הולדתו של סער. האובדן היה עצום, חור עמוק שנפער בלבו. תקופה ארוכה שוטט בין הכאב לריקנות, מנסה לעכל את המציאות החדשה. אך גם מול השבר הגדול הזה, סער בחר בחיים. הוא לא שקע במרה שחורה, אלא שאף להמשיך לנצל כל רגע בהם, לחיות במלוא העוצמה, לזכרו של אביו וכהמשך דרכו שלו. הוא מצא נחמה בכתיבה, ופעם מפעם נהג לבטא את מחשבותיו ורגשותיו בכתב, מעין יומן פנימי שבו עיבד את עולמו. בהמשך אותה שנה, כתב מילים נוקבות ומרגשות, שהפכו למעין מניפסט אישי: "קראתי פעם איזה מחקר שאומר שהרוב הגדול של האנשים שעומדים למות תמיד מתחרטים על מה שלא עשו ולא על מה שכן עשו. ואני שואל למה? למה חיכיתם? חשבתם שיש לכם זמן אה?... אנשים מתחרטים שהם לא עבדו פחות, שהם לא שמחו יותר ושהם לא הלכו עם הלב שלהם... החיים מלאים בהחלטות גורליות, להזמין היום אוכל או שנכין בבית? להדליק עוד סיגריה?... להיות או לא להיות. ההתלבטות האחרונה היא של שייקספיר, לא שלי. אני חד משמעי אומר להיות כשאפשר, ולא להיות כשצריך". המילים הללו שיקפו את רוחו העמוקה, את ההבנה שזמן החיים קצוב, וכי יש לנצל כל רגע, ללכת אחרי הלב, ולא לתת לפחדים לנהל אותנו.

בתחילתה של אותה שנה, לפני האובדן הגדול, הכיר סער את בת זוגו, סול. מפגש מקרי שהפך לאהבה גדולה, עמוקה ומלאת חיים. השניים חלקו אהבה משותפת לטבע, לחופש, לחיים פשוטים ואותנטיים. הם בילו שעות ארוכות בטיולים ברחבי הארץ, בישיבה שקטה מול הים, או סתם בשיחות ארוכות אל תוך הלילה ב"קרוואנסקי" הקטן בפלורנטין. סול נכנסה ללבו במהירות, והוא מצא בה שותפה אמיתית לכל חלומותיו. יחד, רקמו תוכניות רבות לעתיד: לטייל בעולם, להקים משפחה, להמשיך לחיות חיים מלאים ומשמעותיים, לשתף את האור שלהם עם העולם. אהבתם הייתה עוגן עבורו, מקור כוח ותקווה, במיוחד לאחר מות אביו. היא הייתה שם בשבילו, קשובה ורגישה, והוא מצא בה את השקט והביטחון להמשיך קדימה, למרות הכאב. הם היו יושבים יחד, מתכננים את הטיול הבא עם הקרוואן, מדמיינים את ביתם העתידי, צוחקים על קשיים קטנים ומחזקים זה את זה בדרכם המשותפת.

השבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, השבעה באוקטובר 2023, נצרבה בתודעה הישראלית כיום שחור, יום של מתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים. בשעה שש וחצי בבוקר, כשסער היה בחופשה באמסטרדם, נהנה משקט ויופי אירופאי, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפה רצחנית על ישראל. בחסות ירי מסיבי של אלפי טילים ורקטות מרצועת עזה לעבר אזורים נרחבים בארץ, חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית, והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, על מבלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. הידיעות הראשונות החלו לזרום במהירות דרך הטלפון: הודעות ווטסאפ מבוהלות, שיחות טלפון קטועות, תמונות וסרטונים קשים מנשוא. סער, באמסטרדם השקטה, חש את האדמה רועדת תחת רגליו, את העולם מתהפך. הוא לא היסס לרגע. החופשה נקטעה באחת, וכל מחשבה על הנאה או רוגע התפוגגה. הוא ארז את חפציו במהירות שיא, חיפש את הטיסה הראשונה חזרה לארץ, מונע מדחף פנימי עז לחזור הביתה, להיות חלק, לעזור.

ברגע שנחת בישראל, התגייס מיד למילואים. הוא לא המתין לצו שמונה רשמי, אלא פשוט התייצב, מוכן לכל משימה. הלחימה, שהתחילה בדרום, התפשטה במהירות גם לגבול לבנון, לשם נשלח סער. הוא שירת במשך חודשים ארוכים, מאה ושמונים יום, כלוחם בגדוד 508, עוצבת "אדירים". התפקיד היה תובעני, מתוח, מלא באי וודאות. כל יום היה אתגר חדש, כל משמרת הייתה כרוכה בסכנה. אך גם שם, בחזית, בתוך המדים ובתוך הלחץ הבלתי פוסק, סער נשאר סער. מפקדיו סיפרו שבכל פעם שנקרא למילואים, התייצב מיד, ללא שאלות, ללא התלבטויות. רוחו האופטימית, חיוכו המדבק ויכולתו לראות את הטוב גם במצבים הקשים ביותר, העלו מאוד את המורל ביחידה. הוא היה המרגיע, המנחם, זה שתמיד ימצא את הדרך לגרום לחבריו לצחוק, גם כשהפחד ריחף באוויר. הוא הקשיב לסיפוריהם, שיתף משלו, ובנה סביבו מעגל של חברים קרובים, שהרגישו בו עוגן של יציבות ואנושיות בתוך הכאוס.

גם במהלך המלחמה, החיבור שלו לחיים, לטבע ולחופש לא נמוג. הוא רכש קרוואן ממונע, כזה שיאפשר לו ניידות רבה יותר, ובכל הזדמנות קצרה שקיבל בין סבבי המילואים, טייל איתו ברחבי הארץ. הוא היה מגיע איתו לבסיס, חונה אותו בפינה שקטה, כשהוא מקווה שברגע שישוחרר, יוכל להמשיך לטייל באזור, לחוות את השקט של הגליל, את יופיו של הצפון. הקרוואן הממונע הפך לסמל עבורו – סמל לחופש שעדיין קיים, לתקווה שתמיד יש למה לחזור, ולחיים שמחכים לו מחוץ למדים. הוא היה מדמיין את הטיול הבא, את המקומות שיבקר, את האנשים שיפגוש, את השקט שימצא בין העצים. חבריו ליחידה היו מתפעלים מהנחישות שלו לשמר את חלומותיו גם תחת אש.

ביום שלישי, 22 באוקטובר 2024, יום שייזכר לנצח, התכתב סער עם חברה. בין היתר, כתב לה מילים ששיקפו את עומק נפשו ואת גבורתו השקטה: "יש פחד, אבל לא נותן לו לנהל אותי. מקווה לטוב". זו הייתה תמצית אישיותו: מודע לסכנה, לא מתעלם מהרגשות האנושיים, אך נחוש לא לתת להם להכתיב את דרכו. כמה שעות לאחר מכן, בשעה 11:53 בבוקר, התממשה המציאות האכזרית של המלחמה. מחבלי חיזבאללה ירו רקטות לעבר אזור נאות מרדכי בגליל העליון, המקום בו שהו סער וחבריו ליחידה. הפיצוץ היה אדיר, רעם שקרע את השקט של הצפון. רסיסים עפו לכל עבר, והשאירו אחריהם הרס וכאב. סער נפגע מרסיסים, אך גם ברגעיו האחרונים, כשהכאב בוודאי היה עצום, הגיבור שבו התגלה במלוא עוצמתו. הוא הספיק, במאמץ על אנושי, לעזור לחבר פצוע להגיע למרחב מוגן, לדאוג לבטיחותו של אחר לפני שלו. רק לאחר מכן, כשנשמתו יצאה, נהרג. בתקרית הקשה הזו נפצעו שלושה מחבריו ליחידה, אך הם ניצלו, בין היתר, בזכות גבורתו וקור רוחו של סער. רב-סמל סער אליעד נורסקי נפל בקרב ביום כ' בתשרי תשפ"ה, בשיא חייו, בן עשרים ושבע בלבד. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בחיפה, כשאלפים מלווים אותו בדרכו האחרונה, מותירים אחריו אם, אח ושתי אחיות, וחלל עצום בלבבות כל מי שהכירו ואהבו אותו. לאחר נפילתו, הועלה בדרגה, מרב-סמל לרב-סמל ראשון, כהוקרה על מסירותו וגבורתו.

הבשורה על נפילתו של סער הכתה גלים עמוקים. הוא השאיר אחריו מורשת של אהבה, חופש ונתינה, שנמשכת גם לאחר מותו. אחיו, אופק, ספד לו במילים כנות ומרגשות, שאמרו את כל מה שכולם הרגישו: "אדם צנוע וחבר אמת. סער תמיד היה מוכן לתת מעצמו, במלוא כוונת הלב, גם כשלא היה לו. כל כך אהבת את החופש, את ההרפתקה, לא משנה אם זה בקרוואן, באופניים או בסקייטבורד. אני מקווה שעכשיו אתה הכי חופשי שיש". מילותיו של אופק תפסו את מהותו של סער – הנתינה ללא גבולות, האהבה לחופש, והאמונה שגם המוות לא יוכל לכבול את רוחו המשוחררת. גם פלג, חברתו, כתבה עליו מילים שנגעו בנימי הנפש: "סער היה בן אדם של חופש, טבע, נתינה, אהבה, אכפתיות, ועוד המון ערכים שנגעו בכל אדם שפגש. תדע שהשארת אותנו מחוברים לנצח ובכללי – השארת חותם כל כך גדול על כל מי שהכרת. טוב הלב שלך והנתינה שתמיד אפיינה אותך הפכו לשליחות שלנו". מילותיה של פלג הדגישו את ההשפעה העצומה שהייתה לסער על חייהם של רבים, ואת המחויבות של אלה שנשארו להמשיך את דרכו, להפיץ את האור שהיה הוא עצמו.

זכרו של סער מונצח במקומות רבים, כסמל לגבורה אנושית ולבחירה בחיים. הוא מונצח באתר ההנצחה לחללי חיל התותחנים בזכרון יעקב, בין גיבורים רבים אחרים, ובלוח ההנצחה של חטיבה 7338 במחנה עמיעד שבגליל העליון, קרוב למקום נפילתו, שם הוא נזכר כחלק בלתי נפרד מהיחידה. אירוע רכיבה לזכרו, ששיקף את אהבתו לאופניים ולחופש שבתנועה, נערך ברחבי תל אביב, כשמאות רוכבים לובשים חולצות עם דמותו, כשרוח קלה מלטפת את פניהם, בדיוק כמו שאהב. עמוד לזכרו נפתח בפייסבוק, תחת השם "זוכרים את סער אליעד נורסקי", ועמוד נוסף נפתח באינסטגרם, תחת השם remember_saareliadnavarsky, שם ממשיכים חברים ומשפחה לשתף תמונות, סרטונים וזיכרונות, משמרים את דמותו החיה והנושמת. עמודי הנצחה נוספים נפתחו באתר storyofmylife ובאתר memoriz.plus, כך שסיפורו של סער ימשיך להדהד, להעניק השראה וללמד על כוחה של רוח אנושית טובה. סער אליעד נורסקי, איש של חופש, נתינה ואהבה, שגם ברגעיו האחרונים בחר להגן על חבריו ועל ביתו, השאיר אחריו לא רק כאב וגעגוע, אלא גם צוואה של אופטימיות, של חיבור עמוק לטבע ולאדם, ושל אמונה בלתי מתפשרת בטוב שבאדם. הוא נפל כגיבור, אך רוחו החופשית והאוהבת ממשיכה לחיות בכל מי שהכיר אותו, ובסיפורו, שילווה אותנו תמיד, כתזכורת לכך שגם מתוך השבר, תמיד תצמח תקומה.