ראובן מרק מורדכי אסולין

בליון, עיר האורות והטעמים העשירים, ביום קיץ חמים של שנת 2004, נולד ראובן מרק מרדכי אסולין, ילדם השני של דבורה הנריאט ופבריס סלומון. הוא הגיע לעולם כאח קטן לשיראל, ולימים יצטרף למשפחה גם אחיו הצעיר, דן. כבר מינקותו ניבט ממנו יופי עדין, חיוך כובש שחשף גומות חן קטנות, שהפכו במהרה לסימן ההיכר שלו. הבית שבו גדל היה מלא בצלילי צרפתית רכה, בניחוחות של מאפים טריים ועוגות שאימא הייתה אופה, ובאווירה חמה של משפחה אוהבת. הוא ספג לתוכו את הקצב האירופאי, את התרבות העשירה, אך כבר אז ניכר בו משהו מעבר, רוגע פנימי עמוק ושלווה נדירה שייחדו אותו מילדים בני גילו. הוא לא היה ילד שרץ אחרי כל צעצוע או דורש תשומת לב בקולניות; הוא היה שם, נוכח, עם מבט עיניים טובות שתמיד חיפשו את הדרך לעזור, לתמוך, ולהיות עוגן שקט בתוך המהומה היומיומית.

שמו, ראובן מרק מרדכי, נשא עמו סיפור. מרק ומרדכי היו שמותיו של סבו האהוב מצד אביו, איתו חלק קשר עמוק, קשר שלא הצריך מילים. מספיק היה מבט חטוף בין השניים, חיוך קטן, כדי שהכול ייאמר. הסב, איש עם חלום ציוני בוער, ראה בנכדו את ההמשכיות, את התגשמות התקווה. במבטו של ראובן, כילד קטן שאך זה החל לחקור את העולם, כבר ניצנצה גאווה ואהבה אינסופית, השתקפות של הערכים שהוטמעו בו. ראובן היה ילד עם לב רחב, כזה שתמיד העדיף לדאוג לאחרים לפני שדאג לעצמו. כשהיה משחק עם שיראל אחותו או עם חברים בחצר, תמיד היה הראשון להציע עזרה, לחלוק את צעצועיו, או לוותר על תורו אם ראה שמישהו אחר חפץ בכך יותר. הוא מעולם לא ביקש דבר, לא בילדותו ולא כשבגר, אך תמיד היה שם, מוכן ומזומן, להושיט יד לכל מי שנדרש. כילד צעיר, הוא למד בבית ספר יסודי בעיר הולדתו, שם כבר בלט באופיו הנוח, ביכולתו לגשר על מחלוקות קטנות בין חברים, ובחיוכו המדבק ששיפר את האווירה בכל חדר שנכנס אליו.

בשנת 2014, כשהיה בן עשר בלבד, עלה ראובן ארצה עם משפחתו. ההחלטה לעלות לישראל לא הייתה קלה, אך היא נבעה מציונות עמוקה, אהבת הארץ, ומתוך הגשמת חלומו של סבו. משפחת אסולין קבעה את ביתה ברעננה, עיר ירוקה ושקטה במרכז הארץ, והחלה בבניית חייה מחדש. המעבר מליון התוססת לישראל, עם השפה החדשה, התרבות השונה והאקלים הים תיכוני, היה אתגר לא קטן עבור ילד בגילו, אך ראובן קיבל אותו ברוגע ובפתיחות שאפיינו אותו. הוא הסתגל במהרה, למד עברית בקלות יחסית, ועד מהרה השתלב בבית הספר היסודי החדש. הוא מצא את מקומו, רכש חברים חדשים, וספג לתוכו את הישראליות המתפתחת, אך המבטא הצרפתי המתוק שלו נשאר עמו, והפך לחלק בלתי נפרד מקסמו האישי. הבית ברעננה הפך למרכז חייו החדשים, מקום שבו נבנו זיכרונות חדשים, ובו התחזק הקשר עם הוריו, שיראל ודן, כשצחוקם של הילדים מילא את החללים.

לאחר שסיים את לימודיו בבית הספר היסודי, המשיך ראובן לחטיבת ביניים בעיר, ובהמשך, מכיתה י', למד בתיכון על שם ב' אוסטרובסקי. שנות הנעורים שלו היו עמוסות ופוריות. לצד הלימודים, הוא גילה עניין רב בפעילויות ספורטיביות ואתגריות. הוא השתתף בחוג קרב מגע, שם מצא פורקן לאנרגיה ופיתח משמעת עצמית. האימונים הקשים, האדרנלין שזרם בעורקיו בכל פעם שהתייצב מול יריב, והתחושה של שליטה בגוף ובנפש, העניקו לו סיפוק רב. הוא אהב את האתגר הפיזי והמנטלי, את הדרישה לדיוק ולריכוז, ואת היכולת להגן על עצמו ועל אחרים. כבר בנעוריו הפגין עצמאות יוצאת דופן. הוא לא רצה להישען על הוריו, למרות שידע שהם תמיד יתמכו בו בכל דרך. הוא רצה להתנהל בכוחות עצמו, לבנות את דרכו, ולכן עבד בעבודות מזדמנות שהתאימו לגילו. בין אם היה זה מלצרות בבית קפה שכונתי, עזרה בשיפוצים קלים, או עבודות גינון קטנות, ראובן חסך בקפדנות כל שקל, מתוך רצון לחוש אחריות ועצמאות כלכלית. הוא למד להעריך את ערך העבודה הקשה ואת הסיפוק שבהשתכרות עצמית, שיעורים שילוו אותו בהמשך חייו.

בגיל שש-עשרה, פגש ראובן את אווה. הפגישה הראשונית, אולי בקפיטריה של בית הספר, במסיבת יום הולדת של חבר משותף, או סתם כך ברחובות רעננה, הותירה עליו רושם עמוק. בין השניים ניצתה אהבה עזה, קשר עמוק של זוגיות, שותפות ונאמנות. "זו תהיה אשתי," אמר לדודתו בביטחון מלא, גם כשעוד היו צעירים כל כך. במשך ארבע שנים צעדו השניים יחד, יד ביד, משרטטים עתיד משותף. הקשר שלהם היה כנה ואמיתי, מבוסס על הבנה הדדית, תמיכה ללא תנאי, וחלומות משותפים על בית, משפחה, וחיים מלאים. הם בילו שעות ארוכות בשיחות עמוקות, צחקו בקול רם מכל שטות, ותכננו יחד את הצעדים הבאים בחייהם. אווה הייתה שותפתו לחיים, האוזן הקשבת, החברה הטובה ביותר, והאהובה שבלבה מצא ראובן נחמה וביטחון.

ראובן לא רק חווה אהבה עמוקה, אלא גם הספיק לטייל ולחקור את העולם, שכן משפחתו הרבתה לטייל. הם ביקרו במדינות רבות, ממזרח אירופה ועד נופי הים התיכון, נחשפו לתרבויות מגוונות, טעמו מאכלים חדשים, והתפעלו ממראות עוצרי נשימה. כל טיול היה עבורו שיעור בגיאוגרפיה ובאנושות, נדבך נוסף שהוסיף לזהותו המתגבשת. הוא למד להכיר את העולם הרחב, להבין את מורכבותו, ולקבל את השונה. חוויות אלו, יחד עם החיבור העמוק למשפחה, לעבודה ולזוגיות, עיצבו את אישיותו הייחודית. בבית, הקשר שלו עם הוריו היה קשר של כבוד ואהבה הדדית. עם אחותו שיראל ואחיו דן, הוא חלק עולם שלם של משחקים, סודות ורגעים משותפים. לעיתים קרובות, כמבוגר מבין השלושה, היה שומר על אחיו הצעיר, דן, מסייע לו בשיעורים, משחק איתו כדורגל בחצר, או סתם מקשיב לסיפוריו הקטנים. הקשר המיוחד עם סבו, מרק מרדכי, המשיך ללוות אותו גם לאחר העלייה ארצה. שיחות הטלפון הארוכות בצרפתית, גם אם היו מעטות, והמפגשים המשפחתיים המעטים, היו מלאים בהבנה שקטה, במבטים שאמרו הכול, ובתחושה עמוקה של שייכות ושורשים.

ראובן בורך בלב זהב ובאופי חם, ששילב בתוכו שלווה פנימית, אנושיות, צניעות, רוחב לב ונדיבות. הוא היה איש של אנשים, כזה שמרגיש את האווירה בחדר, ותמיד דאג שאף אחד לא יישאר לבד או ירגיש דחוי. חוש ההומור המפותח שלו, יחד עם המבטא הצרפתי המתוק, היו לחלק בלתי נפרד מהקסם האישי שלו. הוא ידע לומר את המילים הנכונות בזמן הנכון, להפיג מתחים בעזרת בדיחה קטנה, או להעלות חיוך על פניהם של אנשים. הוא מעולם לא נקלע לעימותים מיותרים, ותמיד חיפש את הדרך לגבש ולאחד את האנשים סביבו. כשנכנס לחדר, במאור פנים ובנוכחות שקטה אך חזקה, האווירה כולה השתפרה. הוא היה עמוד תווך של אחדות וחוזק, כפי שיתגלה במלוא עוצמתו בהמשך דרכו. מעולם לא ביקש דבר לעצמו, אך תמיד התייצב ראשון לעזור בכל מה שנדרש, אם זה לסחוב ציוד כבד, להקשיב ללב שבור, או פשוט להיות שם.

מיום שעלה לארץ, התגבש בו רצון עז להיות לוחם ביחידה קרבית ולשרת את המדינה מתוך אהבת הארץ ותחושת שליחות עמוקה. הוא ראה בשירות הצבאי לא רק חובה, אלא זכות. הוא דיבר על כך רבות עם חבריו ועם משפחתו, וכולם ידעו שזו דרכו, הבחירה הטבעית עבורו. ואכן, ביום 6 בדצמבר 2022, הגשים את חלומו והתגייס לצה"ל. הוא שובץ בגדוד "שקד" של חטיבת "גבעתי", חטיבת חי"ר עם מורשת קרב עשירה. מסלול ההכשרה של לוחם חי"ר הוא תובעני ומאתגר, פיזית ומנטלית. שבועות ארוכים של אימונים מפרכים, מסעות ארוכים עם ציוד כבד, שעות שינה מעטות, ודרישה בלתי פוסקת למצוינות. היו רגעים קשים, רגעים של ספק ועייפות, אך ראובן מעולם לא ויתר לעצמו. הוא שאף לקבל את הכומתה הסגולה של החטיבה, סמל לגאווה ולמחויבות. הוא דחף את עצמו מעבר לגבולות, תמך בחבריו, והיה עמוד תווך של חוסן נפשי. בקיץ 2023, לאחר חודשים ארוכים של הכשרה אינטנסיבית, סיים ראובן בהצלחה את המסלול והצטרף לגדוד כלוחם מן המניין.

ביחידה, בלט ראובן במהרה באומץ ליבו, במסירותו הבלתי מתפשרת, ובנכונותו לתת מעצמו למען הזולת. הוא לא היה מסוג האנשים שמדברים הרבה, אלא פעל בשקט, ביעילות, ובתחושה עמוקה של אחריות. מעבר לנדיבותו ולאופיו החם, חוש ההומור הייחודי שלו הפך לחלק בלתי נפרד מקסמו האישי. כשעייפות הקרב החלה להשתלט, או כשרוחות של מתח ריחפו באוויר, ראובן היה זה שידע לפרוק את המתיחות בעזרת בדיחה קטנה, חיוך רחב, או מבטא צרפתי מתנגן שהיה גורם לכולם לצחוק. הצחוק והשמחה שהביא איתו הפכו אותו במהרה לאהוב בקרב אחיו לנשק ומפקדיו. הוא היה עמוד תווך של האחדות והחוזק ביחידתו, ידע להרים את המורל גם ברגעים הקשים ביותר, ותמיד מצא דרך לקרב בין האנשים שסביבו, לגשר על פערים קטנים, ולדאוג שכולם ירגישו חלק בלתי נפרד מהקבוצה. "עמוד התווך של האחדות והחוזק ביחידתו", נכתב עליו, עדות לחשיבותו ולאופיו המיוחד. הוא היה החבר שאפשר לסמוך עליו בעיניים עצומות, זה שתמיד יהיה שם כדי לכסות, לעזור, ולדאוג.

בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, בוקר שבעה באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי, התעוררה מדינת ישראל לתוך סיוט. ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים. בחסות ירי מסיבי של אלפי טילים ורקטות מרצועת עזה לעבר אזורים נרחבים בארץ, חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית – והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה, על הערים שדרות, אופקים ונתיבות, על מבלי מסיבת טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, ביצעו בהם פשעים כבדים, חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים, והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב בניסיונם להגן על הארץ ואזרחיה. בוקר זה סימן את תחילתה של מלחמה קשה ועקובה מדם, ששינתה את פני המדינה.

ראובן, עם יחידתו, גדוד שקד של גבעתי, הצטרף ללחימה מהרגע הראשון של אותו בוקר שחור. הטלפון צלצל בשעה מוקדמת, הודעת ווטסאפ קצרה והחלטית הקפיצה את כולם. הוא ארז את הציוד במהירות, הלב דופק בחוזקה, אך הפנים נחושות. הוא ידע שזה הרגע שבו אהבת הארץ והשליחות העמוקה שחש, מקבלות משמעות ברורה. הוא נפרד ממשפחתו בחיבוק חזק, ניסה להרגיע את דאגותיהם במילים ספורות, אך עיניו שידרו את הרצינות של המצב. הוא הגיע לנקודת ההתכנסות, שם כבר המתינו חבריו. האוויר היה ספוג במתח ובאי-וודאות, אך גם בנחישות בלתי מתפשרת. הם עלו על הכלים, הנשקים טעונים, והחלו לנוע לעבר עוטף עזה, האזור הבוער ביותר. הימים הראשונים היו כאוטיים, מלאי אש ודם. ראובן לחם באומץ לב, כתף אל כתף עם אחיו לנשק, מגן על יישובים, מחלץ פצועים, ונלחם במחבלים פנים אל פנים. הוא לא הסס לרגע, כשכל תא בגופו פעל מתוך מטרה אחת – להגן על הבית, על המשפחה, על המדינה.

וכשהחל התמרון הקרקעי ברצועת עזה בשלהי אוקטובר 2023, ראובן היה בחוד החנית. הוא לחם באומץ לב עם הגדוד עמוק בתוך הרצועה, בסמטאות צרות, בתוך עיי חורבות, ובמנהרות חשוכות. הקרבות היו קשים ומורכבים, מול אויב אכזר ומסתתר. ימים ארוכים של לחימה אינטנסיבית, תחת אש בלתי פוסקת, בעייפות פיזית ונפשית שאין לתאר. אך ראובן, כהרגלו, הצליח להרים את מורל הלוחמים בצוות. הוא היה שם, עם חיוכו המדבק, עם בדיחה קטנה ששברה את המתח, עם מילה טובה שחיממה את הלב. הוא דאג שכולם יאכלו, שכולם ישתו, שהציוד יהיה תקין, ובעיקר, שכולם ירגישו מחוברים וחזקים. הוא נתן להם כוח להמשיך להילחם, להאמין במטרה, ולדעת שהם לא לבד. הוא חש גאווה עמוקה על השתתפותו בלחימה ובהגנה על הארץ, גאווה שעלתה מתוך תחושת השליחות הטהורה שלו. כדי להרגיע את משפחתו הדואגת, בשיחות טלפון קצרות ובמפגשים חטופים בין לחימה ללחימה, הוא לא התלונן על הקשיים, לא נכנס לפרטים מבהילים, אלא סיפר על רגעים קטנים של תקווה, על חברים טובים, ובעיקר, על אהבה אינסופית אליהם ועל ביטחון בניצחון. הוא לא רצה להכביד על ליבם, אלא לשדר להם חוסן ורוגע.

ביום כ"ז בניסן תשפ"ד, 5 במאי 2024, יום שמש חם של סוף האביב, ראובן ויחידתו היו במשימת אבטחה של ציוד וטנקים במרחב כרם שלום, שבגזרה הדרומית של אוגדת עזה, סמוך לרצועה. השקט היחסי שהיה באוויר נשבר בפתאומיות מחרישת אוזניים. מטח רקטות ופצצות מרגמה החל לנחות ללא אזהרה מוקדמת. האדמה רעדה, פיצוצים עזים הדהדו באוויר, ורסיסים שרקו לכל עבר. בתוך הכאוס והאבק, ראובן, ששהה במקום עם יחידתו, נפגע באופן אנוש. הוא מת במקום, מותיר אחריו חלל עצום וכאב בלתי נתפס. לצידו, באותו אירוע קשה, נהרגו גם סמל ראשון עידו טסטה, סמל מיכאל רוזל וסמל ראשון טל שביט. לוחמים נוספים נפצעו. ראובן מרק מרדכי אסולין היה בן תשע-עשרה בלבד בנופלו. צעיר כל כך, אך כבר הספיק לחוות חיים מלאים באהבה, שליחות וגבורה. הלווייתו נערכה למחרת, ביום שני, כ"ח בניסן תשפ"ד, בבית העלמין הצבאי ברעננה. הוא הובא למנוחות בטקס מלא בכבוד, כשהוא מותיר אחריו הורים שבורי לב, אחות ואח שאיבדו עולם ומלואו. לאחר נפילתו, הועלה ראובן מדרגת סמל לדרגת סמל ראשון, אות הוקרה על מסירותו, אומץ ליבו ותרומתו העצומה.

ראובן נפל בקרב בעוטף עזה בגיל תשע-עשרה בלבד, אך הותיר אחריו מורשת של גבורה, אהבה ואנושיות, שתלווה לעד את משפחתו ואת אחיו לנשק. החלל שהשאיר היה עצום, והכאב בלתי נתפס, אך רוחו המשיכה לרחף מעל כולם, מקור של כוח והשראה. ביום הולדתו העשרים, חודשים ספורים לאחר נפילתו, כתבה אחותו, שיראל, מילים מרגשות וכנות: "אני יודעת שאתה שומר עלינו – עליי, על אימא, אבא ודן, וגם על אווה. כל מה שקורה לנו לטוב ולרע – אני יודעת שהכול בזכותך, ויש לנו שמירה פרטית ממך. אני מרגישה אותך בכל צעד שלי בחיים, אני כל כך מתגעגעת אליך". מילים אלו ביטאו את ההשפעה העצומה שהייתה לראובן על סביבתו, את האמונה בכוחו, ואת הגעגועים העמוקים שנותרו.

הנצחתו של ראובן הפכה למפעל חיים עבור משפחתו ואוהביו, דרך לבטא את הכאב והאהבה, ולשמר את זכרו. לזכרם של שלושה נופלים, ובהם ראובן, התארגנה יוזמה מרגשת של ביקור לוחמים פצועים המאושפזים בבתי חולים. מתנדבים חילקו מתנות וסלי שי כאות הערכה ותודה על הקרבתם. זו הייתה דרך אחת להמשיך את דרכו של ראובן, שכל חייו דאג לאחרים לפני שדאג לעצמו. ביוזמה אחרת, "שישניצל בניר גלים", שבמסגרתה מתנדבים רבים מכינים ומחלקים שניצלים בחלה ללוחמים לקראת שבת, הוקדש יום התנדבות לזכרו של ראובן. עשרות ידיים עמלו יחד, מכינות אלפי מנות, כשריח השמן החם והשניצלים פושט באוויר, והכול מתוך מחשבה עליו, על חיוכו, ועל נתינתו האינסופית.

מעבר לפעולות המעשיות, נעשו גם מעשי הנצחה שנגעו ברוח. לעילוי נשמתו נכתב ספר תורה, שהוכנס בטקס מרגש לבית כנסת, אות וביטוי לקשר העמוק לשורשים ולמסורת. יצא לאור ספר תהילים קטן, שכל מי שרצה יכול היה לשאת עמו, כזיכרון חי לראובן. יוצרו חנוכיות מיוחדות עם תמונתו וברכה אישית, שהאירו את הבתים באורו המיוחד. ואף התקיים שיעור תורה בפריז, בירת צרפת, מקום הולדתו, כסגירת מעגל סמלית ומרגשת.

חברים ומוקירי זכרו יצרו דרכים נוספות להנציח את דמותו האהובה. מהדורת יינות מיוחדת הושקה לזכרו, כשעל התוויות הודפסו תמונתו של ראובן לצד הציטוט: "אם אין לך שום סיבה לחיות, חייך, וה' ייתן לך סיבה לחיות". ציטוט שביטא את אופיו המלא בתקווה ובאמונה בטוב. הם יצרו צמיד סגול, בצבע הכומתה של גבעתי, ועליו ציור דמותו, שמו והכיתוב: "גבעתי יחידת סגולה". חולקו חולצות עם הדפס דמותו ועם הכיתוב המוכר והאופטימי שלו: "תשמחו, כי שמחה זה מידבק", שהזכיר לכולם את חוש ההומור והשמחה שאפיינו אותו. הוציאו גם מדבקות קטנות עם תמונתו והכיתובים: "תן חיוך, הכול לטובה" ו"שום דבר לא מובן מאליו, תעריך כל דבר שניתן לך". כל אלה היו תזכורות קטנות ויומיומיות לאדם שהיה, לערכים שהנחיל, ולחיוך שסירב להימחק.

גם העולם הדיגיטלי והזיכרון הממוסד אימצו את זכרו של ראובן. אוהביו הכינו מצגות מרגשות עם תמונות מחייו, שתיעדו את מסעו מילדות בליון ועד לוחם בישראל. דפי אינטרנט לזכרו הועלו באתר "גלעד לזכרם" של עיריית רעננה ובאתר תיכון "אוסטרובסקי" שבו למד, מקומות שבהם השאיר את חותמו. ברשת החברתית "אינסטגרם" הוקדש דף לזכרו – remember_rubenassouline, ובו תמונות, סרטונים, הקדשות והנצחות, המאפשרים לכל מי שאהב אותו לזכור, להתגעגע, ולחלוק את סיפורו. ולבסוף, ראובן מונצח בבית חטיבת "גבעתי" במצודת יואב, מקום שבו שמו חרוט באבן, לצד אחיו לנשק, כחלק בלתי נפרד ממורשת החטיבה ומהסיפור הלאומי של מדינת ישראל.

ראובן מרק מרדכי אסולין, הילד מליון עם גומות החן והחיוך הכובש, שהפך ללוחם אמיץ ונחוש בחטיבת גבעתי, חי חיים קצרים אך משמעותיים. הוא היה בן אדם שנגע בלבבות רבים, דאג לזולת, והפיץ אהבה ושמחה בכל מקום שהגיע אליו. נפילתו הותירה כאב עמוק ובלתי נתפס, אך מורשתו – מורשת של גבורה שקטה, של אנושיות בלתי מתפשרת, של אהבת אדם ואהבת הארץ – ממשיכה לחיות בקרב כל מי שהכירו ואהבו. הוא ייזכר לעד כעמוד תווך של אחדות וחוזק, כמי שחרט על דגלו את ערך הנתינה והחיוך, וכמי שהגן על ביתו ומולדתו עד נשימתו האחרונה. סיפורו של ראובן הוא סיפורה של התקומה הישראלית, סיפור של העזה, הקרבה וגאווה, של נשמה טהורה שקמה מחדש מתוך האפר, וממשיכה להאיר את הדרך.