רועי יוסף לוי

שחר של כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, החל כמו כל שבת בוקר אחרת בביתו של רועי יוסף לוי בשבי ציון, יישוב קהילתי שקט וציורי הנושק לחוף הים התיכון בגליל המערבי. קרני השמש הראשונות כבר החלו לטפס מעל הגגות, מפיצות אור רך על הים הכחול-טורקיז, מבטיחות יום של חום ורוגע. הילדים, יואב ויונתן, ככל הנראה עדיין ישנו שנת ישרים, עטופים בחלומות ילדותיים. יעל, אשתו, אולי כבר התעוררה והכינה קפה, או שגם היא נהנתה מהשקט הנדיר. אבל בוקר זה לא היה ככל הבקרים. הוא נפתח בצפירות עולות ויורדות, בקולות נפץ רחוקים שהחלו לקרב את המציאות האכזרית אל תוך הבועה השלווה, ובמהרה התפשטה ההבנה כי משהו נורא מתרחש. רועי, גם כשהיה בביתו, תמיד היה עם יד על הדופק. הוא לא היה אדם שיכול להרשות לעצמו להתנתק לחלוטין. בתוך שעה קלה, בשבע בבוקר, כשהדיווחים החלו לזרום ולהתבהר, הוא כבר שלח הודעה קצרה ובהירה לחייליו: "זוכרים את המעשים שצריך לעשות, את השינוי המנטלי? אז זה בדיוק הזמן. כולם מגיעים ליחידה, עולים על נשקים ועל אפודים וממתינים לפקודות." המילים האלה, שנכתבו באצבעותיו שלו, נשאו את המשקל של שנים ארוכות של פיקוד, של הבנה עמוקה של שדה הקרב ושל אמון מוחלט ביכולתם של אנשיו. הוא ידע בדיוק מה נדרש מהם, ובעיקר – מה נדרש ממנו.

הסיפור של רועי החל הרבה לפני כן, ביום ג' בסיוון תשל"ט, 29 במאי 1979, לא בישראל, אלא בארצות הברית, הרחק מהנופים שיהפכו להיות ביתו ומגרש פעולתו. הוא נולד ליהודית ושלמה, הבן השני מבין ארבעה אחים – עדו, ניר ואלי. הוריו, שהיו אז באמריקה, נשאו בלבם את הגעגועים לארץ וחלמו על שיבה הביתה. בשנת 1982, כשהיה רועי בן שלוש, החל המסע המשפחתי לארץ ישראל. הם עלו ארצה והתיישבו בירושלים, עיר שהפכה לביתו הראשון של רועי בישראל, עיר שרחובותיה וסמטאותיה העתיקות, קירות האבן המחוממים בשמש, וריחות התבלינים מהשוק, היוו את הרקע לילדותו המוקדמת. בירושלים למד רועי ללכת, לרוץ, לדבר עברית במבטא ירושלמי מתגלגל, ולספוג את האווירה הייחודית של עיר הבירה. הוא גדל בבית שבו ערכים של מסורת, חיבור לארץ ודאגה לזולת לא היו רק מילים, אלא דרך חיים יומיומית. אפשר לדמיין אותו כילד סקרן, מתרוצץ בין הסמטאות, מטפס על גבעות אבן חשופות, חוקר כל פינה ומתעניין בכל אדם. אולי כבר אז, במשחקי הילדות התמימים, ניכרו בו ניצני המנהיגות – היכולת לארגן את החברים, להכריע בוויכוחים קטנים, או להוביל את כולם למשחק חדש ומאתגר.

ככל שהתבגר, התעצבה אישיותו במוסדות חינוך שהשפיעו עליו עמוקות. הוא למד בישיבת בני עקיבא "בני בנימין" שבבית אל, יישוב תורני-קהילתי בהרי בנימין, שם נחשף לעולם של לימוד תורה, ציונות וערבות הדדית. ספסלי בית המדרש, שיעורי הגמרא והשיחות עם הרבנים והחברים, עיצבו את עולמו הרוחני והערכי. לא הייתה זו ישיבה מנותקת, אלא מקום ששילב לימודי קודש עם הכנה לחיים מעשיים ושירות צבאי משמעותי. רועי לא היה תלמיד שקט ומתכנס. הוא היה מעורב, שואל שאלות, מתווכח בלהט, ומגלה עניין אמיתי בעולם סביבו. לאחר מכן, המשיך את לימודיו בישיבת "עטרת ירושלים" שבירושלים, שם העמיק את ידיעותיו והרחיב את אופקיו. תקופה זו, של לימוד אינטנסיבי וחיבור עמוק למקורות, חיזקה בו את תחושת השייכות לעם ולמדינה, והטמיעה בו את התובנה כי ישנם דברים גדולים ממנו, וכי עליו לתרום את חלקו. השיחות עם חבריו, הטיולים הרגליים בנופי יהודה ושומרון, והמפגש עם אתגרי המציאות הישראלית, גיבשו בו את ההכרה כי עתידו קשור עמוקות בעתיד המדינה.

ב-14 במרץ 1999, הגיע הרגע שבו הפכו כל השיחות, הלימודים והחלומות למציאות – רועי התגייס לצה"ל. הוא לא חיפש שירות קל או בטוח. נחישותו הובילה אותו לגיבוש ליחידות החטיבתיות המובחרות, שם נדרשו כושר פיזי יוצא דופן, חוסן מנטלי ויכולת עבודה בצוות תחת לחץ. הוא עבר את תהליך המיון המפרך בהצלחה, והתקבל ליחידת "עורב" – הפלוגה נגד טנקים (פלנ"ט) של חטיבת "גולני". זו לא הייתה רק יחידה, זו הייתה משפחה, מסגרת שבה נבנים קשרים עמוקים של אמון ואחווה. מסלול ההכשרה היה קשה ומאתגר, שילוב של אימונים פיזיים מפרכים, לימוד מקצועות לחימה מורכבים, ותרגול טקטיקות קרב. רועי התבלט ביכולותיו, בהתמדתו ובנכונותו לדחוף את עצמו ואת חבריו קדימה. כלוחם צעיר, הוא מצא את עצמו במהרה בעיצומה של פעילות מבצעית. הוא השתתף בלחימה בדרום לבנון, באותם חודשים אחרונים וטעונים של שהות צה"ל ברצועת הביטחון. שם, מול פני האויב, תחת אש, תחת הלחץ המתמיד של אי-הוודאות, למד רועי את שיעוריו הראשונים על מלחמה, על חברות אמת ועל החשיבות של כל פרט ופרט בשדה הקרב. המפגש עם המציאות הקשוחה של הגזרה הצפונית, הלחימה מול חיזבאללה, והאחריות לחיי אדם, הטביעו בו חותם עמוק.

הפוטנציאל הפיקודי של רועי לא נעלם מעיני מפקדיו. לאחר שירותו כלוחם, יצא לקורס מפקדי כיתות (מ"כים), שם למד את יסודות הפיקוד על צוות קטן, את האחריות לאנשים תחתיו, ואת היכולת להוביל תחת אש. משם, הדרך לקורס קציני חי"ר הייתה טבעית. בבה"ד 1, בית הספר לקצינים, הוא חידד את יכולותיו הפיקודיות, למד אסטרטגיה וטקטיקה, ועיצב את זהותו כמנהיג צבאי. עם סיום קורס הקצינים, שב לפלנ"ט גולני, והפעם לא כלוחם מן השורה, אלא כמפקד צוות מסלול של מחזור אוגוסט 2001. זה היה תפקיד שדרש ממנו לא רק להוביל בקרב, אלא גם לחנך, להדריך ולעצב את דור הלוחמים הבא. את תפקידו זה מילא רועי בעיצומו של מבצע "חומת מגן" במרץ 2002. המבצע פרץ בתגובה לפיגועי הטרור הקשים של האינתיפאדה השנייה, והכניס את כלל יחידות צה"ל ללחימה אינטנסיבית בערים ובמחנות הפליטים הפלסטיניים ביהודה ושומרון. רועי הוביל את חייליו לקרבות קשים, פנים אל פנים, בסמטאות צרות ובין בתים צפופים. הוא לחם לצידם, כתף אל כתף, כשהוא מקרין ביטחון, מקצועיות וקור רוח תחת אש. הוא לא היה מפקד ששולח את חייליו קדימה ונשאר מאחור; הוא היה תמיד בראש הכוח, דוגמה אישית ומופת של אומץ לב.

לאחר "חומת מגן", המשיך רועי להתקדם בסולם הפיקוד של חטיבת גולני, תוך שהוא צובר ניסיון עשיר במגוון תפקידים. הוא מונה למפקד צוות לוחמים, ובהמשך למפקד פלוגת מסלול בסיירת גולני (גדס"ר) – יחידה שבה נדרשת רמה גבוהה במיוחד של מקצועיות ויכולות מבצעיות. תפקידים אלה דרשו ממנו לא רק לפקד, אלא גם להבין לעומק את נפש הלוחם, לזהות את הכישרונות הנסתרים, ולבנות צוותים מגובשים שיכולים לתפקד בכל מצב. הוא שימש כסגן מפקד הפלנ"ט, ובהמשך כמפקד פלוגה בגדוד 51, אחד הגדודים המיתולוגיים של החטיבה. בכל תפקיד, רועי הטביע את חותמו: הוא היה מפקד תובעני, אך גם אנושי, קשוב לצרכי חייליו, ודואג לרווחתם. הוא ידע לשלב בין דרישות מבצעיות קפדניות לבין הבנה עמוקה של האתגרים האישיים של כל חייל.

מלחמת לבנון השנייה פרצה בקיץ 2006, ורועי מצא את עצמו שוב בחזית, הפעם כקצין המבצעים של היחידה. בתפקיד זה, עליו הייתה מוטלת האחריות לתכנון וביצוע המבצעים, לתיאום בין הכוחות השונים ולניהול זרימת המידע בשדה הקרב. זו הייתה מלחמה קשה, מורכבת ומתסכלת לעיתים, אך רועי, עם קור רוחו וחדות מחשבתו, הצליח לנווט את יחידתו בהצלחה בין האתגרים. לאחר המלחמה, בשנים 2006–2007, שב לפקד על הפלנ"ט, הפעם כמפקד הפלוגה במלוא מובן המילה, כשהוא מיישם את לקחי המלחמה ובונה כוח חזק ומיומן. בשנתיים שלאחר מכן, שימש כמפקד פלוגת הסיור (פלס"ר) של החטיבה – יחידת עילית נוספת, הדורשת יכולות ניווט, תצפית ואיסוף מודיעין ברמה הגבוהה ביותר. תחת פיקודו, הפלס"ר הפכה לכוח משמעותי, המבצע פעילויות מורכבות בעומק שטח האויב ובגזרות רגישות.

לאחר שנים ארוכות ואינטנסיביות בשירות קרבי, יצא רועי לחופשה לצורך לימודים אקדמיים. הוא החל את לימודיו לתואר ראשון במשפטים בקריה האקדמית אונו, מהלך שאולי הפתיע כמה מחבריו, אך שיקף את רצונו להרחיב את אופקיו ולרכוש כלים נוספים. אפשר לדמיין אותו יושב באולמות ההרצאות, מנסה להתרגל לשקט של הקמפוס אחרי שאון הקרבות, מתווכח על סוגיות משפטיות בלהט שבו ניהל דיונים מבצעיים. אולם, השקט הזה לא נמשך זמן רב. בסוף דצמבר 2007, פרץ מבצע "עופרת יצוקה" ברצועת עזה, ורועי, ללא היסוס, עזב את ספסל הלימודים ושב להתייצב לשירות מבצעי. הוא לא יכול היה לשבת מנגד כשאנשיו נלחמים. במהלך המבצע, הוא נפצע ברגלו בעת היתקלות עם מחבלים. זו הייתה פציעתו הראשונה, תזכורת כואבת ופיזית לכך ששדה הקרב אינו סלחני. אך גם הפציעה הזו לא שברה את רוחו. בתום המבצע, שב לספסל הלימודים, ועם אותה נחישות שאפיינה אותו בקרב, סיים את התואר בהצלחה בשנת 2011. הוא הוכיח שוב ושוב את יכולתו לשלב בין עולמות שונים, ולצלוח כל אתגר שהוצב בפניו.

לאחר סיום לימודיו האקדמיים, חזר רועי למסלול הפיקודי בצה"ל, הפעם כשהוא מצויד בידע משפטי ויכולת חשיבה רחבה יותר. הוא מונה לתפקיד סגן מפקד גדוד 12, תפקיד שהכשירו לפיקוד על יחידה גדולה יותר. בתקופה זו, הוא המשיך להטביע את חותמו, כשהוא מביא איתו את הניסיון המבצעי העשיר שלו ואת היכולת האנושית שלו לחבר בין אנשים. בתום תפקידו זה בשנת 2012, יצא רועי ללימודים במכללה הבין-זרועית לפיקוד ומטה (פו"ם), מכללה המיועדת לקצינים בכירים ומכשירה אותם לתפקידי מפתח בצה"ל. שם, למד רועי אסטרטגיה ברמה גבוהה, תכנון מבצעי רחב היקף, וניהול משאבי אנוש וטכנולוגיה. הוא יצא מהמכללה עם ארגז כלים פיקודי וניהולי עשיר, ומונה למפקד גדס"ר גולני – יחידת הסיור המובחרת של החטיבה, עליה פיקד בעבר בפלוגת מסלול. עתה, הוא שב אליה כמפקד היחידה כולה, עם אחריות מלאה על הלוחמים, על המבצעים ועל המורשת.

הקיץ של שנת 2014 הביא עמו את מבצע "צוק איתן" בעזה, ורועי, כמפקד הגדס"ר, הוביל את חייליו ללחימה עזה ומורכבת. המבצע התאפיין בקרבות פנים אל פנים בתוך השטח הבנוי של רצועת עזה, מול אויב מתוחכם ונחוש. רועי, כדרכו, היה בראש הכוח, מוביל את אנשיו בסג'עייה, אחד ממעוזי חמאס. במהלך הקרבות, כששהה בבניין יחד עם כוחו, נפגע הבניין מטיל נ"ט. הפגיעה הייתה ישירה, קשה והרסנית. הבניין קרס, ורועי נפצע בראשו באורח אנוש. זו הייתה פציעה חמורה בהרבה מזו של "עופרת יצוקה", פציעה שסיכנה את חייו והותירה אותו במצב קשה. הוא נאלץ לסיים את תפקידו כמפקד הגדס"ר והחל בתקופת שיקום רפואי מורכבת וארוכה.

הפציעה האנושה בראשו יכלה לשבור כל אדם אחר, אך היא לא ריפתה את ידיו של רועי ולא שברה את רוחו. להיפך, היא רק חיזקה את נחישותו ואת תחושת השליחות העמוקה שפעמה בו. מבחינתו, לא הייתה כלל שאלה: הוא יחזור לשירות קרבי. אף שהרופאים לא היו אופטימיים בנוגע ליכולתו לחזור לתפקוד מלא, ואף על פי שבשל מצבו הרפואי סורב פעמים רבות לחזור לשרת בתפקידי לחימה, רועי לא ויתר. הוא פנה שוב ושוב למפקדים הבכירים, בבקשה עיקשת לאפשר לו לשוב לשירות. הוא לא הסתפק במילים. כדי להפגין חזרה לשגרה ולמוכנות, הוא המשיך לראיין קצינים לגדוד, סיכם תפקידים עם מפקדי הפלוגות, והיה מעורב בכל פרט. במקביל לתהליך השיקום הפיזי המפרך, שהיה כרוך בכאב ובמאמץ יומיומי, הוא גם למד לתואר שני במשפטים באוניברסיטת בר-אילן. הוא לא נתן לפציעה להגדיר אותו, אלא התעקש להגדיר מחדש את גבולות היכולת האנושית.

לאחר תקופת שיקום של יותר משנה, שבה נלחם על כל תנועה, על כל מילה, על כל מחשבה צלולה, נשאו מאמציו פרי. הוא קיבל את אישור הרופאים כי החלים והתאושש, אישור שהיה בבחינת נס עבור רבים. בעקבות זאת, שב לשרת בצבא, והפעם כשהוא חזק ונחוש מאי פעם. הוא מונה למפקד גדוד "הדס" בבית הספר לקצינים (בה"ד 1), תפקיד שהיה בעל משמעות סמלית עמוקה. הוא, הלוחם שנפצע אנושות וחזר מהתופת, הפך כעת למחנך ומעצב דורות של קצינים בצה"ל. פחות משנה לאחר מכן, בחודש מאי 2016, מונה רועי למפקד "אגוז" – יחידת הקומנדו של זרוע היבשה. זו הייתה סגירת מעגל מדהימה: הוא, שבתחיל דרכו לחם ביחידה נגד טנקים, שב כעת לפקד על אחת מיחידות העילית המובחרות ביותר של צה"ל, יחידה שדורשת יכולות מבצעיות ופיקודיות ברמות הגבוהות ביותר. רועי מילא תפקיד זה בהצלחה רבה עד חודש מאי 2018, כשהוא מוביל את היחידה למבצעים נועזים ופורצי דרך, וזוכה להערכה רבה מצד פקודיו ומפקדיו.

חודש לאחר סיום תפקידו כמפקד אגוז, הועלה רועי לדרגת אלוף-משנה – דרגה בכירה מאוד בצה"ל, המעידה על מסלול פיקודי יוצא דופן ועל אמון רב ביכולותיו. הוא מונה למפקד עוצבת "ברעם" – החטיבה המרחבית בעוצבת הגליל, האחראית על הביטחון השוטף בגזרה המערבית של הגבול בין ישראל ללבנון. זו הייתה גזרה מורכבת ורגישה, שדרשה יכולת פיקודית, אסטרטגית ודיפלומטית כאחד. במסגרת תפקידו, הוביל רועי את היחידה בחודש דצמבר 2018 במבצע "מגן צפוני" – מבצע לאיתור ולהשמדה של מנהרות התקפיות חודרות גדר מלבנון, שנבנו על ידי חיזבאללה. המבצע היה מורכב טכנולוגית ומבצעית, ודרש קור רוח, תכנון מדוקדק וביצוע מדויק. תחת פיקודו, נוטרלו מנהרות הדגל של חיזבאללה, הישג מבצעי אסטרטגי ששינה את פני המציאות הביטחונית בגזרה. הוא הפך לסמל של נחישות ודבקות במטרה, לא רק בתוך צה"ל, אלא גם בעיני הציבור הישראלי.

בחודש אוגוסט 2020, סיים רועי את תפקידו כמפקד עוצבת ברעם ויצא ללימודים במכללה לביטחון לאומי, מחזור מ"ח. זו הייתה עוד מדרגה במסלול הפיקודי הבכיר שלו, הכשרה לתפקידי מפתח ברמה הלאומית. שנה לאחר מכן, מונה למפקד המרכז לאימונים באש (מא"ש) במל"י – המרכז הלאומי לאימונים ביבשה. בתפקיד זה, היה אחראי על הכשרת כלל יחידות היבשה של צה"ל, על בניית תורות לחימה חדשניות ועל הבטחת מוכנות הצבא למלחמה הבאה. הוא סיים את תפקידו בחודש יולי 2023, ולפני כחודשיים וחצי בלבד, מונה להיות מפקד היחידה הרב-ממדית – יחידת קומנדו מיוחדת של זרוע היבשה, יחידה חדשנית המשלבת יכולות שונות ופורצת דרך בתפיסות לחימה עתידיות. הוא היה בשיא כוחו, בשיא הקריירה, מפקד מוערך, מנוסה ובעל חזון.

לצד המסלול הצבאי המזהיר, בנה רועי גם חיי משפחה עשירים ומלאים. במהלך שירותו הצבאי, נישא לנעמי, ויחד הקימו בית חם ובו נולדו להם שלוש בנות: צוריה, זוהר ואביגיל. אפשר לדמיין את הרגעים המעטים של שקט בבית, שבהם היה רועי מניח את הדרגות ואת הדאגות הצבאיות בצד, ומתמסר לחלוטין לבנותיו. השאלה ששאלו הבנות בהספד – "לא קשה לראות את אבא פעם בשבועיים?" – ממחישה את האתגרים של חייו כאיש צבא בכיר, את הפער בין הנוכחות הפיזית לבין הנוכחות הרגשית הקבועה. אך הן גם ענו: "לא, אנחנו רגילות," משפט הנושא בתוכו גם קבלה וגם כאב. גם לאחר גירושיהם מנעמי, המשיך רועי להיות אב מסור לבנותיו. בהמשך, נישא ליעל, ולשניים נולדו שני בנים נוספים: יואב ויונתן. יעל, כפי שכתבה בהספד שלה, הרגישה שרועי העניק לה את המשפחה שכל כך ייחלה לה. הוא היה עוגן, מי שאזן אותה והקליל אותה. בביתם בשבי ציון, על רקע נוף הים, הוא ניסה למצוא את האיזון העדין בין דרישות הצבא לבין החום של הבית, בין השליחות הלאומית לבין האהבה למשפחה. הוא היה אדם של עקרונות, אך גם איש משפחה חם ואוהב, שדאג לילדיו והיה נכח בחייהם ככל שיכל.

לאורך כל שנות שירותו, רועי היה מפקד יוצא דופן ודמות להערצה. הוא הוביל מבצעים רבים בשקט, בבטחה ובמקצועיות, הן בשטח ישראל והן מחוצה לה. הוא היה מודל לחיקוי עבור חבריו ופקודיו, לא רק בזכות אומץ ליבו בשדה הקרב, אלא גם בזכות יושרתו, צניעותו ומסירותו הבלתי מתפשרת. על עמידתו במשימותיו בשדה הקרב ועל רוח הלחימה שאפיינה אותו, הוא נבחר באפריל 2018 להדליק את משואת צה"ל ביום העצמאות השבעים למדינת ישראל – כבוד עצום, שהוקרה לא רק לו באופן אישי, אלא גם לכלל הלוחמים ומפקדי צה"ל. רועי, בצניעותו האופיינית, הגיב על כך: "הפיקוד והאנשים עומדים לנגד עיניי תמיד. אני מודה על הזכות שניתנה להדליק משואה ביום העצמאות השבעים למדינת ישראל. שירות המדינה והשירות הצבאי הם דרך חיים עבורי". הוא הוסיף כי זהו כבוד גדול "לייצג את הצבא ואת היחידה. את האנשים שעושים ימים כלילות לסחוב על גבם את המשא הכבד של השערים בהגנה על המדינה הזו". במילותיו אלו, סיכם רועי את מהות שירותו: דבקות במטרה, מסירות לאנשים ואהבה עמוקה למדינה. נוסף על כך, היחידה בפיקודו קיבלה את פרס הרמטכ"ל ליחידות מצטיינות, עדות נוספת למצוינותו הפיקודית.

ואז הגיע בוקר שמחת תורה תשפ"ד. השעה שש וחצי בבוקר, 7 באוקטובר 2023. הדי פיצוצים התערבבו עם צפירות האזעקה, והשקט נקרע באחת. ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים על ישראל. ירי מסיבי של טילים ורקטות כיסה אזורים נרחבים בארץ, ובחסותו חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית. הם פשטו על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, טבחו במבלים במסיבת טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, תקפו בסיסי צה"ל וירו לכל עבר על העוברים בדרכים. המחבלים רצחו בדם קר כשמונה מאות אזרחים בבתיהם ובמכוניותיהם, ביצעו בהם פשעים מחרידים, חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים, והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר זה, בבת אחת, פרצה מלחמה.

רועי, מפקד היחידה הרב-ממדית, היה בביתו בשבי ציון. כשהחלו להגיע הדיווחים המקוטעים, ובמהרה התבהרה התמונה המחרידה, הוא לא היסס. בשעה שבע בבוקר, כשהארץ כולה עדיין הייתה בהלם, הוא כבר שלח את ההודעה לחייליו, קריאה ברורה וחדה להתייצבות. לא היה צורך במילים רבות; הם הכירו את רועי, ידעו את נחישותו ואת מחויבותו הבלתי מתפשרת. שעתיים מאוחר יותר, בשעה תשע בבוקר, הוא כבר הגיע לבסיס היחידה. הקפצה מהירה, התארגנות בחיפזון, ומיד יצא יחד עם חייליו לדרום, אל אזור התופת, אל מסיבת הטבע ברעים שהפכה למרחץ דמים. ככל שהתקרבו לדרום, התבהרה התמונה המזעזעת: כבישים חסומים, רכבים שרופים, גופות פזורות, וקולות ירי וזעקות.

בשעה אחת עשרה בבוקר, הגיע הכוח של רועי לקיבוץ רעים. המקום היה תחת מתקפה. דיווחים ראשוניים הצביעו על נוכחות של מחבלים בתוך הקיבוץ, ועל תושבים נצורים בבתיהם, חסרי אונים, ממתינים לישועה. רועי, ללא רגע של היסוס, קיבל החלטה נועזת: הוא יוביל את הכוח לתוך הקיבוץ. לא הייתה לו כל כוונה לחכות לתגבורת או לתכנן לפרטי פרטים. המטרה הייתה אחת: להילחם במחבלים ולחלץ את התושבים. הוא ידע שכל דקה קובעת, שכל שנייה של היסוס עלולה לעלות בחיי אדם. תחת אש כבדה, מול מחבלים חמושים היטב, הסתערו רועי וחייליו אל תוך הקיבוץ. הקרב היה קשה, מטווח קצר, פנים אל פנים. רועי, כמפקד, הוביל מהחוד, כשהוא מקרין קור רוח ואומץ לב תחת מטר של כדורים ורימונים. הם הצליחו לפגוע במחבלים, לנטרל איומים, ולחלץ תושבים מבתיהם הבוערים. בתוך הכאוס וההרס, הם הצילו חיים רבים, והיוו קרן אור של תקווה באפלה מוחלטת. כעשרה מחבלים חוסלו באותה היתקלות, עדות לגבורה ולאפקטיביות של הכוח בפיקודו של רועי.

במהלך הלחימה, בעיצומו של הקרב, בשעה שרועי התמקם מחוץ למבנה ונערך להסתערות נוספת, הוא נפגע בחזהו. הפגיעה הייתה קטלנית. הוא נהרג במקום, בן ארבעים וארבע בנופלו. נפילתו הייתה מהירה, רגעית, בעיצומו של מעשה גבורה, בהגנה על אזרחים חפים מפשע. הוא נפל כפי שתמיד אמר לבנותיו: "אני מוכן למות רק במלחמה." במותו, הגשים את ייעודו, את תחושת השליחות שפעמה בו כל חייו. הוא, גיבור ישראל, אלוף-משנה רועי יוסף לוי, הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים, העיר שבה גדל, העיר שכה אהב.

הוא הותיר אחריו אישה, יעל, וחמישה ילדים – צוריה, זוהר, אביגיל, יואב ויונתן. הוא הותיר אחריו הורים, יהודית ושלמה, ושלושה אחים, עדו, ניר ואלי. הוא הותיר אחריו חלל עצום, כאב בלתי נתפס, ומורשת מפוארת. אלמנתו יעל ספדה לו במילים קורעות לב, ששיקפו את גודל האובדן: "יממה וחצי שאני מנסה להתעורר מחלום הבלהות שתקף אותי, מחכה שתיכנס בדלת. אני מסרבת להאמין שגיבור העל שלי לא יחזור. אתה מותג, אתה בלתי מנוצח. תסדר את העניינים כמו שאתה תמיד עושה. לימדת אותי שאהבה מנצחת הכול ושאי אפשר עלינו, אבל עכשיו אין ׳אנחנו׳. מי יאזן אותי? מי יקליל? לא רוצה לחיות את החיים האלה בלעדיך. אי אפשר לתמצת אותך, את מי שאתה. אני מבטיחה שאמשיך לגדל את ילדינו על דמותך וערכיך. תודה שהענקת לי את המשפחה שכל כך ייחלתי לה. אני מבטיחה לך שאשמור על המשפחה שהקמנו. אני אוהבת אותך כל כך". מילותיה העידו על אהבה עמוקה, על שותפות לחיים שנגדעה באחת, ועל הבטחה לשמר את זכרו וערכיו.

גם בנותיו, צוריה, זוהר ואביגיל, ספדו לאביהן במילים שנגעו ללב: "שאלו אותנו כל הזמן ׳לא קשה לראות את אבא פעם בשבועיים?׳, וענינו שלא, אנחנו רגילות. אבל מה עכשיו אבא? נתגעגע לנצח? היית אמור לראות אותנו מתחתנות וללוות אותנו מתחת לחופות. אנחנו לא מבקשות הרבה, רק עוד שיחה אחת וחיבוק אחד. תמיד אמרת: 'אני מוכן למות רק במלחמה'. היית גיבור בשבילנו, נמשיך לחיות את הערכים שלך. אנחנו אוהבות, כואבות ומתגעגעות אליך". דבריהן חשפו את הקושי שבחיים בצילו של מפקד בכיר, אך גם את ההערצה העצומה לאב שהיה גיבור בחייהן ובמותו. אימו, יהודית, תיארה אותו כ"יהלום הכי גדול שאפשר היה לקבל. נשמה מופלאה, גיבור ישראל." היא הזכירה את פציעותיו הקשות ואת מלחמתו העיקשת לחזור לצבא, ואת המשפט שאמר לה תמיד: "בשביל זה נולדתי". אחיו אלי, אמר עליו בהספדו כי הוא "ארון הקודש של עם ישראל", וכי הוא "אח של כל עם ישראל", מילים שביטאו את ההכרה כי רועי הקדיש את חייו למען הכלל, למען המדינה.

מורשתו של רועי יוסף לוי ז"ל אינה רק סיפור של גבורה אישית, אלא סיפור של מסירות, נחישות ואהבת הארץ, סיפור המהווה השראה לכולנו. הוא היה מפקד שהשפיע על אלפי חיילים וקצינים, אדם שעיצב את פני צה"ל ותרם תרומה עצומה לביטחון המדינה. זכרו ופועלו מונצחים בדרכים רבות, המבטיחות שסיפור חייו לא יישכח. בחודש מאי 2024, הוקם בסמוך לדרך בורמה, בהרי ירושלים, אתר הנצחה לזכרו, "גבעת רועי". זהו מצפה יפהפה, המשקיף על נופי יהודה, מקום שבו "נוכל כולנו להכיר, לשמוע, להתייחד, להעלות זיכרונות מגיבור ישראל וגם סתם לשבת על כוס קפה". זהו מקום שקט ומלא הוד, המאפשר להתחבר לזכרו של רועי, לאיש שהיה, לערכים שהנחיל.

חבריו של רועי, שאהבו אותו והעריכו אותו עמוקות, הקימו אתר אינטרנט לזכרו, "מנציחים את רועי", roylevy.co.il, המרכז תמונות, סיפורים מחייו ופרטים על אירועי הנצחה נוספים. ספר תורה הוכנס לעילוי נשמתו באירוע חגיגי בבית הכנסת "היכל אבנר", עדות לחיבורו העמוק למסורת ולערכים היהודיים. במושב שבי ציון בגליל, היישוב שבו התגורר עם משפחתו, הוקמה על קו החוף "פינת השקיעה של רועי", ובה נדנדת עץ שלידה אבן זיכרון. זוהי פינה שקטה וציורית, מקום שבו הרוח נושבת מהים, ובו אפשר לשבת, להתבונן בשקיעה המרהיבה, ולדמיין את רועי יושב שם, חושב על המשפחה, על המדינה, על מורשת חיים שלמה. כל אלה הם לא רק אבנים וירטואליות או פינות זיכרון; הם ביטוי חי ונושם לגבורתו, לאהבתו העצומה למשפחתו ולעמו, ולמחויבותו הבלתי מתפשרת להגן על מדינת ישראל. רועי יוסף לוי ז"ל, במותו, הפך לסמל של התקומה הישראלית, של הרוח הבלתי נכנעת, של הגאווה הלאומית, ושל המחיר הבלתי נתפס שעם ישראל נאלץ לשלם כדי להבטיח את קיומו ועתידו. סיפור חייו הוא נר תמיד, המאיר את דרכנו ומזכיר לנו את עוצמת הרוח האנושית והישראלית.