רותם סהר הדר

בבית החם, בלב מושב כפר אביב, תחת שמיים בהירים של תחילת סתיו, נולד ביום ט"ו בתשרי תשס"ד, אחד עשר באוקטובר 2003, בבית החולים "כרמל" שבחיפה, תינוק זעיר שקיבל את השם רותם סהר הדר. הוא היה בנם הבכור של ליאת ואיל, והיווה את החוויה הראשונית שלהם בהורות, מסע של גילוי ופליאה שאתגר והעשיר אותם מיום ליום. השם "רותם" לא נבחר במקרה; הוא נשא עמו משמעות עמוקה – צמח מדברי חסון, שמצמיח שורשים עמוקים ופרחים יפים ופורחים גם בתנאי הגידול הקשים ביותר, סמל של עמידות, יופי פנימי וכוח חיים שמתפרץ גם מול אתגרים. וכבר מלידתו, רותם הקטן היה בדיוק כזה: מתוק, שובב וסקרן להפליא, עיניו הגדולות בוחנות את העולם סביבו בתשוקה בלתי נדלית, והוא מילא את ביתם של ליאת ואיל בצחוק מתגלגל ובשאלות אינסופיות, שאלות של ילד שרוצה לדעת הכל, לחוות הכל, לגעת בכל פינה של הקיום.

כפר אביב, המושב שבו גדל, היה עבורו עולם ומלואו. בית המשפחה לא היה רק מבנה של לבנים וגג, אלא מוקד שוקק חיים, תמיד הומה אדם. חצר הבית הגדולה והפורחת הייתה ממלכה פרטית, עם גינת ירק שהוריו טיפחו באהבה ועצי פרי נדיבים שהניבו שפע של טעמים וצבעים. רותם זכר את מגע האדמה הלחה בין אצבעותיו הקטנות עוד לפני שידע לדבר, את ריח העשב הטרי אחרי גשם, את טעם התאנים המתוקות שקטף ישירות מהעץ. הבית לא היה שלם בלי הכלבות והחתולים הרבים שהתרוצצו בין הרגליים, חלק בלתי נפרד מהפסיפס המשפחתי, והוא למד מהם שיעורים ראשונים על אהבה ללא תנאי, על נאמנות ועל חמלה. ככל שגדל, כך גם גדלה המשפחה, ושקד, סיני, כרמל ושחף הצטרפו למעגל החיים, והפכו אותו לאח בכור, תפקיד שלקח על עצמו ברצינות ובאהבה אינסופית. הוא הביט בכל אחד מהם בעין טובה, הדגיש את החוזקות הייחודיות שלהם, ובהתמדה הבהיר להם שהוא מאמין בהם, גם כשהם עצמם פקפקו. הבית היה תמיד מלא בצחוק, בשיחות, בריחות של בישולים ביתיים ובהבטחה מתמדת לארוחה משותפת, ודלתותיו היו פתוחות לרווחה בפני חברים מכל הגילאים, בכל שעות היום. רותם, עם אישיותו הממגנטת והקסם האישי שהילך על כל מי שנקרה בדרכו, היה לב הבית הזה, מוקד אנרגיה שמילא כל פינה בשמחת חיים מדבקת.

את שנותיו הראשונות בילה רותם על ספסל הלימודים של בית הספר היסודי "גדרות" ביישוב עשרת, שם הטמיעו בו את יסודות הידע ואת ערכי החברות. כבר אז ניכר בו אינטלקט חד, סקרנות בלתי נגמרת ורצון עז להצטיין. אבל מעבר לספרים ולשיעורים, רותם גילה עולם קסום נוסף – עולם המוזיקה. בגיל שמונה, כשהיה רק בכיתה ג', הוא כבר היה נגן פסנתר מחונן. זכור במיוחד היה אותו רגע בלתי נשכח בסיום שנת הלימודים הראשונה שלו בשיעורי הפסנתר, כשהאצבעות הקטנות והזריזות שלו רקדו על הקלידים, מפיקות את הצלילים המורכבים והעמוקים של פרלוד מס' 1 של באך. המנגינה מילאה את החלל, והקהל המצומצם – הוריו, סבו וסבתו, כמה חברים קרובים – ישבו פעורי פה, מוקסמים מהילד הקטן שהצליח להפיק רגש כה עמוק מכלי הנגינה. זו לא הייתה רק נגינה, זו הייתה שיחה אינטימית עם הצלילים, הוכחה לכוחו של הכישרון הטבעי וההתמסרות המוחלטת. ככל שגדל, רותם לא איבד את שמחת החיים ואת חוש ההומור המפותח שלו. אמו נהגה לכנותו "שטותניק ממדרגה ראשונה", כי הוא ידע להפוך כל רגע רציני למשחק שובב. באחד באפריל, יום המתיחות הלאומי, הוא היה הופך למוח מאחורי תעלולים מבריקים, מצליח להפתיע בכל פעם מחדש את בני משפחתו במתיחה מקורית. קשה היה לכעוס עליו, גם כשהיה עושה קונדס, כי קסמו האישי הרב היה ממיס כל כעס או נזיפה. חיוכו הרחב ועיניו המבריקות היו מספיקים כדי להפוך כל תלונה לצחוק מתגלגל.

מעבר ללימודים ולמוזיקה, רותם היה נער של אנשים. הוא אהב לבלות במחיצת חבריו הרבים, שדלתות ביתו היו תמיד פתוחות בפניהם. הוא הקדיש להם זמן ותשומת לב, היה שם להקשיב, לייעץ, לצחוק ולחגוג איתם את החיים. חבר נאמן ומסור, שידע להעריך את כוחה של חברות אמת. במסגרת תנועת "הצופים", בשבט "אריות" המקומי, הוא מצא בית נוסף לנפשו. הוא היה פעיל נלהב, השתתף בכל פעולה וטיול, ועד מהרה הפך למדריך בעצמו. אהבתו לאדם ולארץ, שכה אפיינו אותו, באו לידי ביטוי במלוא עוצמתן בפעילותו בצופים. הוא הוביל חניכים צעירים לטיולים בטבע, לימד אותם על צמחייה, על בעלי חיים ועל אהבת הארץ דרך הרגליים והחושים. הוא היה מדריך מצטיין, נערץ על חניכיו, שידע להלהיב, ללמד ולחנך בדרכי נועם, אך גם בנחישות. הוא למד מהוריו, שהיו דוגמה אישית עבורו, את ערך הנתינה לזולת. כילד, התלווה אליהם לפעולות התנדבותיות שונות – חלוקת ממתקים בפורים לילדים מאושפזים בבית החולים "שניידר", שם ראה את הניצוץ בעיני הילדים למרות מחלתם, וארגון "קבלות שבת" שכונתיות שחיברו בין שכנים, ויצרו קהילה חמה ותומכת. הוא ספג את הערכים הללו עמוק בתוכו, והם הפכו לחלק בלתי נפרד ממי שהיה.

רותם היה גם ספורטאי בכל רמ"ח איבריו, "אתלט על-חלל" כפי שאמו כינתה אותו בהערצה. הוא שיחק כדורסל בקבוצת "מכבי גדרות", והיה שחקן נחוש, בעל יכולות פיזיות וטכניות מרשימות, ובעיקר – רוח לחימה בלתי מתפשרת. שנת 2018 הייתה שנת שיא עבורו כספורטאי צעיר. הוא נבחר לייצג את ישראל בנבחרת הנוער בכדורסל, שהשתתפה במשחקי "מכבי JCC" לבני נוער יהודים, שהתקיימו במחוז אורנג' בקליפורניה, ארצות הברית. זו הייתה חוויה מכוננת עבורו, שילוב של ספורט, תרבות וחיבור לקהילה יהודית עולמית. במשחק הקובע, שבו הכל היה על הכף, הוא עלה על המגרש. למרות שהיה נמוך יחסית לשאר השחקנים, הוא לא נרתע. עם נחישות בעיניים וביטחון בידיים, הוא קלע ארבע שלשות רצופות, והימם את הקבוצה היריבה, שהביטה בו בהשתאות ובהערכה. הרעש מהיציעים, ההתלהבות של חבריו לקבוצה, ותחושת הסיפוק האדירה של ניצחון קבוצתי – כל אלה חרתו בו את תחושת הכוח והאחדות שנובעת מעבודה קשה ומרוח צוות.

לקראת סיום לימודיו בתיכון האזורי המקיף על-שם י"ח ברנר, בקיבוץ גבעת ברנר, ניכר היה שרותם התבגר. הוא נעשה רציני יותר, והעמיקה בו תחושת האחריות. הוא היה כבר לא רק ילד שובב וספורטאי מצטיין, אלא נער שמבין את כובד המשקל של העולם סביבו. אהבתו לארץ, לנופיה ולאנשיה, התגבשה אצלו לכדי תחושה עמוקה של שייכות ורצון להגן עליה מפני אויביה. זה היה השלב שבו נרקם בו החלום לשירות קרבי משמעותי, שירות שיאפשר לו לתרום את חלקו באופן המהותי ביותר להגנת המדינה שכה אהב. הוא סיים בהצלחה גיבוש לסיירת מטכ"ל, יחידה מובחרת שמעטים זוכים להגיע אליה, אך משלא עבר את השלב הסופי, הוא לא נשבר. נחוש בדעתו לשרת ביחידה קרבית עילית, החליט להתנדב לסיירת בחטיבת הצנחנים, יחידה ששמה הולך לפניה ומציבה רף גבוה של מצוינות וגבורה.

ביום שבעה באפריל 2022, רותם התגייס לצה"ל, בצעד שסימן את תחילתו של פרק חדש ומשמעותי בחייו. ההכשרה בסיירת הצנחנים הייתה מפרכת, פיזית ונפשית כאחד, כפי שמצופה מיחידה כזו. ימים ולילות של אימונים אינטנסיביים, מסעות ארוכים תחת משאות כבדים, תרגילי לחימה מורכבים – כל אלה נועדו לדחוף את הלוחמים אל קצה גבול היכולת שלהם, ולבנות בהם את החוסן הנדרש. רותם, עם נחישותו הבלתי מתפשרת ורצונו העז להצליח, צלח את כל המכשולים. הוא בלט לא רק בכושרו הפיזי המרשים, אלא גם בחוכמתו, בחדות מחשבתו וביכולתו להבין מצבים מורכבים במהירות. הוא שירת כסמל של הצוות, תפקיד שמצריך אחריות רבה, יכולת פיקודית ויכולת להוות דוגמה אישית לחייליו. אך מעבר לכך, הוא נבחר לתפקיד ייחודי וקריטי – מפקד חוליה רפואית (מח"ר) של כל הגדוד, תפקיד שכלל את החה"ן, העורב והסיירת. תפקיד המח"ר שילב בתוכו מקצועיות רפואית גבוהה עם פיקוד ואחריות עצומה. החוליה הייתה אמונה על הגעה מהירה לכל חייל שנפגע, טיפול בו ופינויו במהירות המרבית, גם בתנאים הקשים ביותר ותחת אש. רותם ראה בתפקיד זה שליחות קדושה.

הוא שאף למצוינות בכל תחום שירותו. לא הסתפק בידע שקיבל במסגרת הכשרתו, אלא הצטרף מיוזמתו לתדריכים של הקצינים ומפקדי הצוותים, אף על פי שלא נדרש לכך. הוא רצה להבין טוב יותר את השטח, את תוכניות הפעולה, את האתגרים הצפויים, כדי שיוכל לחלץ פצועים ביעילות המרבית, ובזמן הקצר ביותר. הוא תחקר את ביצועיו כל הזמן, בחן כל פעולה וכל החלטה, כדי ללמוד מהם ולהשתפר. הוא דרש קודם כל מעצמו, ורק אחר כך מחיילי החוליה שלו, להיות הכי טובים שרק אפשר. הוא לא היסס למתוח ביקורת נוקבת על עצמו, ועל חבריו לצוות, אך תמיד עשה זאת מתוך רשון עז לשיפור ולמצוינות. מפקדו, סגן-אלוף עמית, מפקד סיירת הצנחנים, תיאר זאת במילים מדויקות: "הוא הבין שלא מספיק להיות טוב. צריך להיות הכי טוב. ולהיות הכי טוב אפשר רק כשעובדים קשה". רותם פיתח מנהיגות שקטה, כזו שלא מתבטאת בצעקות או בהתלהמות, אלא בצניעות, בענווה ובעיקר – במתן דוגמה אישית. כולם סמכו עליו בעיניים עצומות, הלכו בעקבותיו בלב שלם, וידעו שבכל מצב, רותם יהיה שם, יקבל את ההחלטה הנכונה, ויעשה כל שביכולתו כדי להגן על חבריו ולהציל חיים.

השבת ההיא, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, שבעה באוקטובר 2023, נצרבה בתודעה הלאומית כיום שבו השתנה הכל. בשעה שש וחצי בבוקר, כאשר השמש החלה לעלות מעל האופק, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע רצחנית על ישראל. בחסות ירי מסיבי של אלפי טילים ורקטות מרצועת עזה, חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית – והחלו במסע הרג ופגיעה חסר תקדים ביישובי עוטף עזה ובכל הנמצאים באזור. בבוקר זה החלה מלחמה. רותם, שהיה בביתו בכפר אביב, התעורר לרעש האזעקות ולחדשות המזעזעות שהחלו לזרום. זמן מה לפני כן, הוא נבחר לייצג את הסיירת באליפות צה"ל בכושר קרבי, ולקראתה התאמן בנבחרת סיירת הצנחנים, ולכן ציוד הלחימה שלו היה בבא"ח (בסיס אימונים חטיבתי). אך דבר מזה לא עיכב אותו. בלי לחשוב פעמיים, הוא קפץ על רגליו. הטלפון בידו, הודעות וואטסאפ של חבריו מתרוצצות על המסך, קולות של פחד ודאגה באוויר, אך מעל לכל – קריאה ברורה למעשה, לתגובה. הוא היה בין הראשונים שהגיעו ליחידה, מיהר לארגן ציוד מחבריו, ועם נחישות בלתי רגילה, היה בין הראשונים שהיו מוכנים לעלות על המסוקים שלקחו את היחידה להילחם על הבית, כך העיד סגן-אלוף עמית, מפקד סיירת הצנחנים. הוא לא המתין לפקודות, לא חיכה שאחרים יפעלו. הוא פשוט ידע מה עליו לעשות.

מאז אותו בוקר מר ונמהר, לחם רותם ללא הפסקה. תחילה ביישובי העוטף, שם ראה את מראות הזוועה במו עיניו, סייע בחילוץ, טיפל בפצועים, והיה חלק בלתי נפרד מהכוחות שהדפו את המחבלים. לאחר מכן, עם כניסת כוחות צה"ל לרצועת עזה, הוא נכנס פנימה, בתפקידו כמפקד חולייה רפואית בסיירת. למשך ארבעה חודשים רצופים, פרט לחופשה קצרה אחת בבית, שקוע כולו בלחימה, בתנועה מתמדת, בעירנות בלתי פוסקת, במאמץ פיזי ונפשי עצום. הוא עבר מאירוע לאירוע, מקרב לקרב, תמיד עם אותה נחישות, אותה מקצועיות ואותה דאגה עמוקה לחבריו. באותה חופשה קצרה ויחידה, כשיחידתו יצאה מעזה, הוריו באו לאסוף אותו. הוא הביט על יתרונות רוחמה הירוקים, על הנוף המוכר והאהוב של הנגב המערבי, ואמר להם משפט שחקוק בליבם לעד, משפט שהפך למכונן ומגדיר את מהותו: "אני כל כך אוהב את הארץ הזו, את הנופים האלה. אני נלחם כדי שאתם תוכלו לחיות כאן." במילים פשוטות וכנות, הוא ביטא את כל עולמו הפנימי, את המחיר שהוא מוכן לשלם למען הבית, למען המשפחה, למען העם.

מפקד הגדוד ציין שתי היתקלויות מורכבות במיוחד שהפלוגה נקלעה אליהן בעזה, היתקלויות שבהן השתתף רותם באופן מכריע, והן מלמדות יותר מכל על אופיו החזק, המקצועיות חסרת הפשרות והתושייה שאפיינו אותו גם תחת אש. באחת מהן, נתקלה הפלוגה בחמישה מחבלים במתחם מבנים צפוף. הצוות פוצל בין כמה כוחות, ובקומה התחתונה נלכד כוח תחת אש כבדה של המחבלים. המצב היה כאוטי, האדרנלין בשיאו, קולות ירי מכל עבר. "בתוך האדרנלין וחילופי האש אני פוגש דמות שמסבירה לי בקור רוח שהוא לקח את הפיקוד על הכוח בקומה, איפה שאר הכוח שהתפצל, ושגם על הדרך הוא מפקד החולייה הרפואית ואין אף פצוע לכוחותינו. היה זה רותם", סיפר המג"ד. רותם, בתוך תופת של קרב, שמר על קור רוח מדהים, ארגן את הכוחות הלכודים, והצליח להבטיח את שלומם, כל זאת תוך שמירה על כשירותו כמפקד חוליה רפואית. הוא לא רק לחם, הוא פיקד, הוא דאג, הוא הציל.

באירוע נוסף, קשה לא פחות, צוות מקביל עלה על מטען חבלה רב עוצמה. הפיצוץ הרעיד את האדמה, ומיד לאחר מכן החלו דיווחים על פצועים. רותם, ללא היסוס, התקדם עם הפלוגה לעבר זירת האירוע, נחוש בדעתו לטפל בחבריו ולהציל חיים. הזירה שם הייתה רחוקה מלהיות סטרילית: לילה חשוך, בית בוער באש, עשן סמיך, ומחבלים שיורים מצידו השני של הציר, מנסים לפגוע בכוחות החילוץ. כל אלה לא מנעו ממנו להגיע במהירות, לטפל בפצועים תחת אש, ולחלצם מהתופת. הוא פעל במקצועיות, ביעילות ובאומץ לב בלתי רגיל, תוך שהוא מסכן את חייו כדי להציל את חייהם של אחרים. הוא היה שם עבור חבריו, גם כשהסכנה הייתה מוחשית ומידית.

ביום חמישה עשר בפברואר 2024, ו' באדר תשפ"ד, יום שישי אחר הצהריים, נקלעה יחידתו של רותם להיתקלות קשה עם מחבלים בחאן יונס שבדרום רצועת עזה. מכת האש הראשונה הייתה עזה ופתאומית. רותם, שהיה בחוד הכוח, לא היסס לרגע. הוא ספג רימון שנזרק לעברם, תוך שהוא מגן בגופו על חייל אחר שעמד לצידו, ובכך מנע פגיעה חמורה בהרבה בכוחותינו. מיד לאחר מכן, למרות הפציעה הקשה, הוא הגיב ראשון בירי ממוקד ומדויק לעבר המחבלים, וחיסל את האיום הראשוני. זו הייתה פעולה הירואית, רגע של גבורה עילאית, שבו אדם מקריב את עצמו למען חבריו. למרות הפציעה האנושה, רותם לא איבד את צלילות דעתו. הוא עזר בפינוי שאר הלוחמים בצוות, דאג לביטחונם ולטיפול הראשוני בהם. רק לאחר שווידא שחבריו מטופלים, הוא פינה את עצמו בהליכה אל ה"אכזרית" – נגמ"ש כבד – נתמך על ידי שני חבריו. הוא התעקש, גם כשהיה פצוע אנוש, שפצועים נוספים יתפנו לפניו, בהדגשה כי מצבם מחייב פינוי דחוף יותר. גם ברגעיו האחרונים, רותם הציל חיים. באירוע נפצעו תשעה חיילים, בהם קצין ושני חיילים שנפצעו באורח קשה.

בדרך לבית החולים "סורוקה" בבאר שבע, ברגעי ההכרה האחרונים שלו, כשכבר היה ברור שמצבו קשה מנשוא, רותם הספיק לעשות מעשה אחד אחרון, מעשה שביטא את כל מה שהיה: הוא התקשר לאימו. "אימא, הכול בסדר", אמר לה בקול חלש אך יציב, "מפנה פצוע לר"ם 2". הוא רצה שאימו לא תדאג. היא ענתה לו מיד, בקול מלא אהבה ודאגה: "אני בדרך ממי!". ויצאה לכיוונו, ללא ידיעה מה קורה באמת. רותם, גם כשהוא עצמו במצב קשה מאוד, דאג למשפחתו, חשב עליהם, רצה לחסוך מהם את הדאגה והכאב. מישהו לידו לקח את הטלפון מידו, ובקול רועד אמר לליאת את האמת המרה: "הבן שלך הוא הפצוע. תגיעי דחוף לסורוקה". ליאת ואיל מיהרו לבית החולים, אך לבה של אמו ידע כבר אז, עמוק בפנים, שהדברים אינם כשורה. סמל רותם סהר-הדר נפל בקרב ביום ו' באדר תשפ"ד, חמישה עשר בפברואר 2024. הוא היה בן עשרים בנופלו. הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין גדרות, מותיר אחריו הורים שבורים, שלושה אחים ואחות שאהבו והעריצו אותו ללא סייג. לאחר נפילתו, הועלה לדרגת סמל ראשון, אות הוקרה על גבורתו ומסירותו.

האבל היה כבד מנשוא, אך מורשתו של רותם החלה לפרוח עוד באותם ימים קשים. אמו, ליאת, ספדה לו במילים שדיברו אל הלב של כל מי שהכיר אותו: "אני כל כך גאה בך ילד אהוב שלי. בחרת בשירות משמעותי עם אנשים מדהימים, חבריך לסיירת צנחנים. היית מדריך מצטיין בצופים. שטותניק ממדרגה ראשונה. ספורטאי על, יפיוף, אח גדול מעולה. ילד מהמם. ובעיקר, שבר נורא. הפסד נוראי לכולנו. רק התחלת. רותמון ג'יי ג'יי אהוב שלנו, אני אוהבת אותך. כל כך אוהבת אותך..." והיא חשפה את ההבטחה המצמררת שביקש ממנה רגע לפני שנכנס לעזה: "השבעת אותי לפני שנכנסת לעזה, שאם יקרה לך משהו, אני אשמור על המשפחה שלנו שמחה ומלוכדת, משפחה שכיף לגדול בה. אמרת לי, 'אימא, כמו שלי היה כיף, תבטיחי לי שגם לאחים שלי יהיה ככה'. בכיתי והבטחתי. אף ילד בן עשרים לא צריך לעשות שיחה כזאת לאימו..." היא סיכמה: "על רותם נכתבו ערכי הרעות, ההתמדה, הנחישות והמנהיגות. ובעיקר, רותם היה אור. נתגעגע תמיד ונחיה לאורו."

אביו, איל, נפרד מבנו במילים חמות וכואבות: "אהוב שלנו, היית הקסם הבכור מתוך חמישה קסמים שקרו לנו, שיצרנו מתוך אהבה טהורה, ואיזו חוויה נתת לנו. עם כל לידה של אחיך ואחותך, פינית להם מקום בשמחה, וחיבקת אותם באהבה מעוררת השראה. איזה אח למופת. מכווין, מעודד, מעיר כשצריך. עשרים שנים מדהימות, רצופות הנאה, אתגרים וחוויות בלתי נשכחות. אנחנו מוקירים כל רגע ורגע שהענקת לנו איתך..." גם הוא נשבע לשמור על מורשתו: "אנחנו מבטיחים ומתחייבים שנקיים את הצוואה שלך ושנמשיך להיות משפחה מלוכדת, ספורטיבית, פעילה ושמחה. זה לא יהיה קל. זה ייקח זמן. אבל נעשה זאת תוך הישענות על הנחישות הבלתי מתפשרת שלך, כי זה מה שרצית עבורנו. נמשיך להפיץ את האור הקסום שהשארת בתוכנו." איל נפרד מרותם בשיר שכתב והלחין לבר המצווה שלו, "רותם – צמח המדבר". הפעם, "העצות לדרך" שנתן לו בשיר היו עצות לדרכו האחרונה. "מאז השבעה באוקטובר לא העזתי לנגן את השיר שלך, משום שחששתי מהרגע הזה בדיוק", אמר האב. "אז הרגע הנורא מכול הגיע, ואני כבר לא חושש, ומשמיע לך אותו בפעם האחרונה. אני אוהב אותך, גיבור שלנו, כואב ומתגעגע מאוד."

האחים הצעירים, שקד וסיני, שדיברו אחריו, ביטאו את ההערצה והאהבה העצומה שחשו כלפיו. שקד אמר: "כל מה שעשית, עשינו אחריך. היית נותן לנו עצות וסמכנו עליך בעיניים עצומות. כולנו הערצנו אותך." סיני כתב: "אני לא זוכר אם איי פעם כעסת עלי או על מישהו אחר. תמיד סלחת לכולם וגרמת להם לחייך. אני זוכר איך דחפת אותי ואת האחים לעשות ספורט או לשחק ביחד משחקי קופסה. אהבת מאוד לשחק כדורגל וכדורסל וכל ספורט שניסית היית הכי טוב בו." דבריהם ציירו תמונה ברורה של אח בכור, מנהיג טבעי, רגיש ואוהב, שהיה עוגן לכל המשפחה.

גם בצבא, חבריו ומפקדיו ספדו לו בהערכה עמוקה. סגן-אלוף עמית, מפקד סיירת הצנחנים, אמר באזכרה לציון שלושים יום לנופלו: "יש לכולנו כלוחמים הרבה ללמוד ממך, רותם. במשימה שקיבלנו על עצמנו בהגנה על העם והמדינה תמיד צריך להשתפר, תמיד לתחקר, להיות נוקב ולהבין את גודל האחריות. מורשת של יחידה מורכבת מההישגים המבצעיים, הניצחונות והסיפורים, אבל בראש ובראשונה המורשת מורכבת מהאנשים שצעדו בשבילי היחידה. הלוואי ונלמד כולנו מדמותו של רותם, שנסגל לעצמנו את התכונות המיוחדות שבו – מקצועיות עם חתירה תמידית לשיפור, לצד שמחת חיים ייחודית. רותם הוא אחת מדמויות המופת שלאורן נחנך את דור הלוחמים הבא וכל הדורות שלאחריו." מפקד הצוות, עמית, הוסיף בכאב: "רותם הוא חלומו של כל מפקד. לא הייתה משימה שלא היית מבצע על הצד הטוב ביותר. גם אם היא מבאסת וקצת שחורה, היית מתבאס לרגע, אבל מייד מרים את הראש שלך ואת של שאר חברי הצוות ודוחף קדימה על מנת לבצע את המשימה על הצד הטוב ביותר... אני מבטיח לך שהצוות ימשיך לעמוד בציפיות שלך מהלוחמים, וימשיך להנציח אותך ואת הבן אדם והמפקד הגדול שהיית. משפחת סהר-הדר, הצוות כאן בשבילכם לתמיד לכל דבר. רותם, הייתה לי הזכות להיות המפקד שלך. אני אוהב אותך ומתגעגע אליך." מפקדו אף טבע את הביטוי שעוזר לרבים להתגבר על אתגרים וקשיים משמעותיים בשדה הקרב ומחוצה לו: "קשה, תחשבו רותם!" – מילים שהפכו למוטו של נחישות וחוזק.

בסוף הלווייתו, בתוך הכאב והצער העצומים, חיכתה להוריו הפתעה מרגשת ומצמררת כאחד. חבריו של רותם מהבית, אותם חברים נאמנים שאיתם חלק כל כך הרבה רגעים של שמחה ושובבות, חילקו לכולם "שוטים" של וודקה. התברר שרותם, בחוש ההומור הייחודי שלו ובידיעה עמוקה של הסיכונים, השביע אותם שאם הוא לא חוזר משדה הקרב, הם ירימו כוסית וודקה – זולה כזו, בדיוק כמו שאהב – לזכרו. "לרותם היה טעם גרוע באלכוהול, אבל טעם משובח בחברים", כתבו הוריו, במילים שביטאו את השילוב הייחודי של רצינות ושובבות שאפיין אותו. לאור זאת, וכהנצחה חיה ונושמת לרוחו של בנם, החליטו הוריו להקים פאב חברתי אצלם בבית, פאב שימשיך להיות מוקד של מפגש, שמחה ורעות, בדיוק כפי שרותם היה רוצה.

ואכן, במהלך כל השנה הראשונה מאז לכתו של רותם, הפך בית משפחת סהר-הדר למרכז תוסס של זיכרון חי. פעם בשבוע, התקבצו ובאו חבריו מהבית ומהצבא, חבריהם של כל שאר בני המשפחה, ואנשים נוספים שרותם נגע לליבם. המפגשים הללו לא היו מפגשי אבל ותוגה, אלא חגיגה של החיים, של אהבה, של משפחתיות ורעות – בדיוק הערכים הבולטים והקסומים שאפיינו את רותם. בתוך המרחב המאפשר והמצמיח הזה, הלוחמים שהגיעו שיתפו חוויות מורכבות מהמלחמה, מצאו אוזן קשבת ותמיכה, פצועים ובני משפחותיהם מצאו נחמה, הורים מודאגים ללוחמים שאבו כוח, וחברים מבית, מהצופים, מהקהילה ומכל קצוות הארץ, קרובים ורחוקים, חוו קהילת לב אמיתית. קהילה שנובעת מאכפתיות וערבות הדדית, רעות ואחווה, ומוכיחה שגם מתוך השבר הגדול ביותר, אפשר לצמוח, להתחבר ולהפיץ אור. מתחילת השנה השנייה, תדירות המפגשים השתנתה לפעם בחודש, כדי לאפשר לדברים נוספים לצמוח, אך הליבה והרוח נשארו זהות.

לזכרו של רותם, וכהמשך טבעי לאור שהפיץ בחייו, קמו יוזמות הנצחה רבות ומגוונות, שכל אחת מהן משקפת היבט אחר באישיותו המיוחדת. פאב חברתי קהילתי הוקם ונקרא "הכיסא של רותם", מקום מפגש שבו אפשר להרים כוסית, לצחוק ולזכור. חברת סטרטסיס, בהתנדבות מלאה, הדפיסה כיסא בתלת מימד, "הכיסא של רותם", סמל מוחשי למורשת שהותיר. אימון גיבורים של קרוספיט התקיים והוקדש לחיילים גיבורים שנהרגו בקרבות הירואיים, טורניר כדורסל לזכרו נערך ביישובי גדרות, באולם שבו התאמן בילדותו, וטיולים לזכרו של רותם מתקיימים בנתיבי שביל ישראל בסתיו ובאביב, מחברים את אהבתו לטבע ולארץ. כנס יוגה ופילאטיס הוקדש לזכרו, וכל ההכנסות הועברו ליתומים מהמלחמה. כמה קורסי מח"ר (מפקדי חוליות רפואיות) נקבעו לאורו של רותם, מנחילים את מקצועיותו ומנהיגותו לדורות הבאים של לוחמים. חברות כמו 'קרלסברג' ומבשלת 'רונן' הקדישו לרותם קו ייצור של בירות, ו'טפרברג' הקדישו קו ייצור של יין, מחווה מרגשת לחבריו ולמשפחתו. פרסים לזכר רותם חולקו לזוכים באולימפיאדת המדע שהתקיימה באוניברסיטת בר אילן, משלבים את אהבתו לידע ולמצוינות. מצפור על שם רותם הוקם ביישובי גדרות, ובוסתן על שמו במתקן ההתפלה שורק, המנציחים את קשרו לנוף. הוריו וחבריו מקיימים הרצאות לזכר רותם בצבא ובמסגרות אזרחיות, כדי להפיץ את סיפורו ואת ערכיו. גדוד בצופים, בשבט אריות גדרות, נקרא על שמו, וטקסי אור לזכרו מתקיימים בקביעות. תושבי העיר בת ים יזמו פרויקט איסוף כסף למען לוחמי סיירת הצנחנים, בה שירת רותם, וביתן הוקם במרתון תל אביב לזכרו, כולל השתתפות בריצת 5 ק"מ.

המועצה האזורית גדרות, באמצעות אלונה דניאל, יזמה חלוקה של זרעי רותם המדבר ל-1,600 משפחות. "בכל בית במועצה הקטנה שלנו יפרח בחורף הקרוב רותם המדבר", כתבה, "ובכל פעם שנביט בשיח הפרחוני הזה, ניזכר באורו של רותם, בגבורה שלו, בכל הטוב שמשפחתו המדהימה עיצבה בו, בחיים שהוא הציל תחת אש כשפיקד על הכוחות הרפואיים, ובהקרבה ההירואית שלו." זוהי הנצחה סימבולית ועמוקה, שמחברת את שמו של רותם אל הטבע ואל המחזוריות של החיים. מספר רב של חברים לצוות, חברי ילדות ובני משפחה, בחרו להטביע את סמל הרותם (ציור של הצמח) ככתובת קעקע על גופם, נושאים אותו קרוב לליבם לכל החיים. פעילות נוער משותפת של מושב ניר גלים ושבט "חיים" של בני עקיבא בשילוב עם שבט צופים אריות מכפר אביב נערכה לכבוד חג הפורים, ברוח של שמחה, אחדות וקירוב לבבות חילוניים ודתיים, בדיוק כפי שרותם היה מאחד סביבו. חלוקת משלוחי מנות בבית חולים שניידר לזכר רותם על ידי המשפחה ומשתתפים נוספים, ממשיכה את דרכו בנתינה והפצת שמחה. נקודת תצפית בבית רונות רוחמה הוקדשה לרותם, ובה אפשר להביט על הנוף שכה אהב. אתר הכולל עשרה שולחנות פיקניק מוקם בגבעה שמעל לשבט הצופים אריות גדרות שבעשרת, מקום נוסף למפגש, לזיכרון ולחיבור.

רותם סהר הדר, הילד השובב והמוכשר, הספורטאי המצטיין, המדריך הנערץ, האח הבכור האוהב, הלוחם האמיץ ומפקד החוליה הרפואית המסור, היה ונשאר אור גדול. אור שהאיר את חייהם של כל מי שפגש, אור של נתינה, של אהבת אדם ואהבת הארץ, של נחישות ומצוינות. סיפור חייו, על אף שנקטע בטרם עת, הוא סיפור של גבורה אנושית, של בחירה בטוב, ושל הקרבה עילאית למען הבית. זכרו חי ונושם, פורח כמו צמח הרותם במדבר, עמוק בשורשיו, יפה בפרחיו, וממשיך להאיר את הדרך לכולנו, מתוך תקווה ואמונה בעתיד של מדינת ישראל, שלמענה מסר את חייו.