רוני אשל

בבית ההוא, בלב תל אביב התוססת של ימיה הראשונים של שנת 2004, נשמע צליל של תקווה חדשה. שרון ואייל, הורים טריים ומאושרים, זכרו היטב את הרגע שבו הבשורה על ההיריון הראשון שלהם ריחפה באוויר, מלווה בצלילי השיר "הללויה" של להקת חלב ודבש, שיר שמאותו יום ואילך הפך לנעימת הרקע של חייהם המשותפים, השיר של רוני. וכך, ביום י"א באדר תשס"ד, הרביעי במרץ, הגיחה לעולם רוני הקטנה – בכורה, ראשונה, אור חדש שהאיר את חייהם באור יקרות. היא הייתה תינוקת יפהפייה, עורה צח כשלג, שערה כהה כפחם בוהק ועיניה כחולות ועמוקות, עד שכל מי שראה אותה לא יכול היה שלא להשוות אותה לשלגיה מן האגדות. היא מילאה את הבית בצחוק מתגלגל, בבכי מתוק ובשלווה עדינה שנגעה בלבבות כולם, ומאז ועד בכלל, היא הייתה "רונקי פונקי" – הכינוי החם, המצחיק והאוהב שהדביקו לה הוריה, כינוי שילווה אותה לאורך כל חייה, וישקף את שמחת החיים ואת הקסם האישי שבה.

השנים הראשונות עברו בחיקה החם של המשפחה שהתרחבה במהרה עם הולדתם של יעל ואלון, אחות ואח קטנים שרוני אימצה אל ליבה מיד. היא הייתה להם לא רק אחות בכורה, אלא מעין מנהיגה קטנה, מודל לחיקוי, ואף אמא שנייה לעיתים. היא פינקה אותם ללא גבול, דאגה לכל מחסורם כאילו היו חלק בלתי נפרד ממנה, והגנה עליהם בחירוף נפש מכל צרה. אך יחד עם זאת, ידעה גם להציב גבולות, לחנך בדרכה השנונה והחכמה, ולהבהיר להם את דרכה בעולם. הקשר המיוחד הזה, שנרקם בין שלושתם, היה אבן יסוד בחייה, כשהיא שואבת כוח ועוצמה עצומה מהידיעה הברורה שהוריה תמיד, אבל תמיד, יעמדו לצידה ויעשו בשבילה הכול. היא גדלה בביטחון מוחלט, עם עוגן יציב של אהבה ותמיכה, שהעניק לה את החופש לפרוח ולצמוח כפי רצונה.

כשהייתה בת שמונה, ארזה המשפחה את חייה ונדדה מלב העיר הגדולה אל נופיה הירוקים והשקטים של צור יצחק, יישוב קהילתי קסום במועצה האזורית דרום השרון. המעבר היה שינוי מרענן עבור רוני, שהשתלבה במהרה בחיי הקהילה. היא מצאה חברים חדשים, גילתה את יופיו של המרחב הפתוח, ונטעה שורשים עמוקים באדמה החדשה. היא למדה בבית הספר היסודי המקומי, ובהמשך עברה לבית הספר התיכון האזורי, שם הפכה לדמות מוכרת ואהובה. חיוכה הרחב היה סמל ההיכר שלה – חיוך כובש שהיה נסוך על פניה דרך קבע, וצחוקה המתגלגל, שהיה נשמע למרחקים, מילא כל חלל בשמחה. "תעשו הכול עם חיוך והכול יהיה קל יותר" – זה היה המוטו שלה, דרך חיים שלמה שהיא יישמה בכל צעד ושעל, והפיצה סביבה אופטימיות מדבקת. היא הייתה מלאת שמחת חיים, שנונה עד כאב, צינית במידה מדויקת, ומצחיקה באופן טבעי ששבה את לבבות כולם.

אבל מתחת למעטה העליזות והצחוק, הסתתרה ילדה פקחית במיוחד, חכמה ובוגרת להפליא לגילה. כבר מגיל צעיר, התגלתה רוני כלוחמת צדק אמיתית, כזו שלא היססה להיאבק למען מה שנכון, לטובת החלש, ותמיד חמלה על אנשים ובעלי חיים כאחד. היא לא יכלה לסבול עוול, ותמיד מצאה את הדרך להגן על מי שזקוק לה. היא הייתה מעורבת בכל דבר שקרה בבית, ניהלה את העניינים ביד רמה, והייתה למעשה המנכ"לית הקטנה של המשפחה, כפי שאהב אביה לומר. האהבה שלה לחיים באה לידי ביטוי במגוון רחב של תחביבים ועיסוקים. היא אהבה לרקוד, ותמיד מצאה את הקצב שסחף אותה. היא אהבה לבלות עם בני משפחתה וחבריה, לטייל, ולחוות חוויות חדשות. הים היה בשבילה מקום של מפלט ושלווה, פינה שבה יכלה לנשום עמוק ולהתמלא אנרגיות. אך מכל אהבותיה, אהבה רוני במיוחד לבשל. המטבח היה הממלכה שלה, מקום שבו יכלה לבטא את יצירתיותה ואת אהבתה לטעמים. היא הייתה בשלנית מוכשרת, חובבת מנות "מושחתות" ועשירות, ותמיד הפתיעה במתכונים מקוריים. אחת המנות האהובות עליה, שהפכה לסימן היכר שלה, היה "כריך רוני" – יצירה קולינרית פשוטה אך גאונית, שהורכבה מפרוסת חלה מטוגנת זהובה, עליה נחו גבינה עשירה, עגבנייה טרייה, פרוסות אבוקדו ירוק ורך, וביצת עין אחת שהסתתרה מעל לכל הטוב הזה. הכריך הזה, שהיה מנת הדגל שלה, סימל את הפינוק, את היצירתיות ואת האהבה שלה לחיים הטובים.

המוזיקה הייתה חלק בלתי נפרד מחייה של רוני. היא אהבה להתמסר לצלילים, והייתה לה רשימת השמעה מגוונת שכללה את מיטב אמני ישראל וגם כוכבת בינלאומית אחת. רן דנקר, טונה, עידן עמדי ורביד פלוטניק – אלה היו רק חלק קטן מהאמנים הישראלים שאת שיריהם אהבה לשמוע. אבל מעל כולם, עמדה לה טיילור סוויפט, שאותה העריצה רוני, והייתה "סוויפטית" אמיתית. אחד מתחביביה האהובים ביותר היה לנסוע במכונית יחד עם אחותה יעל, כשהחלונות פתוחים לרווחה והמוזיקה מתנגנת בעוצמה, והן שרות יחד בקולי קולות את המילים, בלי חשבון, בלי בושה, רק עם שמחה טהורה וחיבור עמוק. הנסיעות האלה היו רגעים קסומים של חופש, של אחיות שמתחברות דרך צלילים ומילים, חורטות זיכרונות מתוקים שילוו את יעל לעד.

רוני הייתה אהובה על כולם, מבוגרים וילדים כאחד, וזה לא היה קשה להבין מדוע. כשהייתה נכנסת לחדר שבו היו ילדים, הם מיד קלטו אותה, וכמו מגנט נמשכו אליה. היא הייתה להם למשחק, לחברה, למקור ביטחון ואהבה. היא הייתה מצחיקה אותם בבדיחות שנונות, מרגיעה אותם בחיבוק חם, ומשחקת איתם שעות ארוכות, כשהיא יורדת לגובה העיניים שלהם ומבינה את עולמם הקטן. בשל הכישרון הטבעי שלה עם ילדים, ובשל החום שהקרינה, הפכה רוני להיות השמרטפית המועדפת על הילדים וההורים כאחד בצור יצחק. כולם ידעו שכשרוני נמצאת, הילדים נמצאים בידיים טובות, אוהבות ומצחיקות. היא הייתה בוגרת דיה כדי להבין את האחריות, וילדה מספיק בנפשה כדי ליהנות מכל רגע של משחק והשתובבות.

עם סיום לימודיה בתיכון, יצאה רוני עם חברותיה לטיול בלתי נשכח בקפריסין, טיול "לפני הגיוס" קלאסי, מלא בצחוק, שמש, ים, וחלומות לעתיד. זה היה מסע של פרידה מהילדות ותחילתו של פרק חדש ומרגש בחייה. זמן קצר לאחר ששבה מהטיול, ביום השמיני באוגוסט 2022, התגייסה לצה"ל. היא יכלה לבחור במסלול נוח יותר, כמו שירות קרוב לבית או לימודי י"ג וי"ד בחיל האוויר, אופציה שהוריה תמכו בה מאוד, אך רוני, בנחישותה ובאופייה העצמאי, בחרה בדרך אחרת. היא רצתה לחוות שירות משמעותי באמת, רצתה בסיס סגור, רצתה לחוות את הצבא על כל רבדיו, להרגיש חלק ממשהו גדול וחשוב. היא התגייסה לתפקיד תצפיתנית בחיל הגנת הגבולות, תפקיד שהיה נראה לה חיוני ובעל משמעות עצומה. ההתחלה בקורס לא הייתה קלה כלל וכלל. המעבר מהחיים האזרחיים התוססים למסגרת הצבאית הנוקשה דרש הסתגלות, אך רוני, כפי שהייתה תמיד, התמודדה עם הקשיים בהצלחה רבה, בנחישות ובחיוך. היא למדה במהירות, התמקצעה, וסיימה את הקורס בגאווה עצומה, כשהיא מוכנה לפרק הבא.

לאחר סיום הקורס, שובצה רוני לגדוד 414, גדוד האיסוף של אוגדת עזה, בבסיס נחל עוז. היא אמנם ביקשה לשרת בצפון או באיו"ש, ואף קיוותה להגיע לחמ"ל זיקים או יפתח, אך כשקיבלה את גזרת עזה ואת נחל עוז, הוריה הרגיעו אותה ואמרו לה שזה המקום אליו שולחים את התצפיתניות הטובות ביותר, האחראיות ביותר והמקצועיות ביותר. רוני קיבלה את הדברים, והפנימה את המסר. היא אהבה מאוד את התפקיד שלה, והבינה לעומק את החשיבות הרבה שלו בהגנה על תושבי העוטף ותושבי מדינת ישראל כולה. היא מילאה את תפקידה במסירות אין קץ, במקצועיות חסרת פשרות, כשהיא סופגת כל פיסת מידע, מנתחת כל תנועה, ומדווחת על כל חשד. היא פרחה בצבא, והפכה לחיילת מצוינת, מקצועית ואהובה.

החמ"ל בנחל עוז הפך לביתה השני, והתצפיתניות האחרות הפכו למשפחה. רוני וחברותיה היו חבורה מגובשת במיוחד, חברות נפש, אחיות לכל דבר ועניין. הן כינו אותה "רוני אש" על שם הלהט והאנרגיה שאפיינו אותה, וגם "הלב של החמ"ל" – כינוי ששיקף את החום, האהבה והדאגה שהעניקה לכולן. רוני אהבה לבשל גם לחברותיה בבסיס, בדיוק כפי שאהבה לבשל בבית. המנה האהובה עליהן במיוחד הייתה פסטה נקניקיות, מנה פשוטה אך מנחמת, שהייתה מכינה באהבה. בכל שישי בערב, נהגו הבנות לערוך "Tea Time" – ארוחת שישי חגיגית שעליה עמלו משעות הצהריים, כשהמטבח הקטן של החמ"ל מתמלא בריחות בישולים ובצחוק. בארוחות אלה, הן היו שרות יחד שירים שמילותיהם המחישו את אהבתן לתפקיד, את מחויבותן למקצוע, ואת הקשר העמוק שנרקם ביניהן. הן היו שרות בקולי קולות, משחררות את המתח של השבוע, ומתמלאות בכוחות לקראת השבוע הבא. רוני אהבה את השירות שלה, את החברות, את האווירה, ואת הידיעה שהיא עושה משהו משמעותי. היא הייתה בת תשע עשרה, וכל החיים היו לפניה, מלאים בתוכניות – טיולים מסביב לעולם, לימודים, פסיכומטרי, לטרוף את החיים, לחוות כל רגע.

אך כל התוכניות, כל החלומות, כל הצחוק והשמחה, נקטעו בבוקר אחד שחור, ביום כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, השביעי באוקטובר 2023. השעה הייתה שש וחצי בבוקר, והשקט של השבת הופר באחת. ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים על ישראל. רוני הייתה במשמרת בחמ"ל כבר משעה ארבע לפנות בוקר, כשהיא ערה ודרוכה מול המסכים. בשעה 06:29, רגעים ספורים לאחר שהחלה מתקפת הטילים והרקטות המסיבית מרצועת עזה, הבחינה רוני במתרחש על המסכים. היא ראתה כניסה של מחבלים דרך כמה נקודות בגדר המערכת – מחבלים שחדרו יבשתית, ימית ואווירית, והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, על מבלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור.

רוני לא היססה לרגע. בקור רוח מופתי, במקצועיות חסרת פשרות, היא זעקה בקשר, הזעיקה כוחות, והחלה להעביר דיווחים שוטפים ומדויקים על כל תנועת מחבלים, על כל פריצה, על כל סכנה. במשך שעות ארוכות, כשהיא מוקפת ברעש התופת, בירי הבלתי פוסק ובאימה שהלכה וגברה, המשיכה רוני לתפקד. היא ישבה מול המסכים, עיניה הכחולות דרוכות, מחפשת כל פרט מידע, מנסה להציל חיים, להגן על מי שיכלה. היא העבירה דיווחים קריטיים, ניתחה תמונות, והזעיקה כוחות ללא הרף, עד אשר המצלמות כבו אחת אחרי השנייה, והיא לא יכלה עוד לראות את המתרחש בחוץ. העולם שלה הצטמצם למסכים שחורים, ולשקט המאיים שהשתרר אחריהם.

בתוך הכאוס והאימה, בשעה 09:27, הספיקה רוני להתכתב עם אימה, שרון. שרון, בחרדה עצומה, ניסתה שוב ושוב ליצור קשר עם בתה, לשמוע קולה, לדעת שהיא בטוחה. רוני, בטוב ליבה ובדאגה האינסופית שלה, ניסתה להרגיע אותה. "אני בסדר לא לדאוג לי. אני אוהבת אותך", כתבה לה רוני, מלווה בארבעה לבבות אדומים שדיברו יותר מאלף מילים. אלה היו המילים האחרונות שאימא שמעה מבתה. המילים האלה, שנכתבו בתוך תופת, הפכו לסמל לגבורה, לתושייה ולקור רוח – שלה ושל חברותיה התצפיתניות, שכולן תפקדו באותו אופן מופתי, מול פני הסכנה.

בכל אותו הזמן, לוחמים שהיו בחמ"ל נלחמו בעוז ובחירוף נפש במחבלים שניסו לפרוץ אליו. המחבלים הסתערו שוב ושוב, מנסים לפרוץ את הדלתות והחלונות, אך הלוחמים הדפו אותם פעם אחר פעם, מגנים על רוני וחברותיה, ועל המידע הקריטי שהן המשיכו להעביר. הקרב על החמ"ל נמשך כמעט שש שעות ארוכות, שעות של אימה, של תקווה, ושל לחימה עיקשת. אך בסופו של דבר, הכוחות לא עמדו להם. לאחר שעות של לחימה בלתי פוסקת, השליכו המחבלים רימונים לתוך החמ"ל, והעלו אותו באש על יושביו. האש אחזה בכולם, ורב-טוראי רוני אשל נפלה בקרב, ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד, השביעי באוקטובר 2023. היא הייתה בת תשע-עשרה בלבד בנופלה, נשמה טהורה שנקטפה בשיא פריחתה, בלב העשייה, מגינה על ביתה, על עמה, ועל חברותיה.

הבשורות על רוני היו קשות מנשוא. במשך 34 ימים ארוכים, כמעט חודש וחצי, נחשבה רוני כנעדרת – הרוגה או חטופה. אייל, אביה, הפך לאחד הדוברים הבולטים במאבק משפחות הנעדרים, כשהוא מופיע בתקשורת שוב ושוב, קולו נשבר, עיניו מלאות תקווה, נאחז בציפורניים באפשרות שרוני נחטפה, וכי תחזור הביתה בריאה ושלמה. איכון הטלפון הנייד שלה הראה שוב ושוב שהנייד לא עזב את הבסיס, סימן מעודד אך גם מטריד. אך בצער רב, ביום התשיעי בנובמבר 2023, זוהתה גופתה. התקווה האחרונה נגוזה, והאמת המרה היכתה בכולם בעוצמה בלתי נתפסת. רוני הובאה למנוחות בבית העלמין הצבאי בכפר סבא, כשהיא מותירה אחריה הורים שבורי לב, אחות ואח המומים, וחלל עצום שלא יוכל להתמלא לעולם. לאחר נפילתה, הועלתה רוני מדרגת רב-טוראי לדרגת סמל, כאות הערכה על תפקודה, גבורתה ומסירותה.

בהלווייתה, שהתקיימה באווירה קשה מנשוא, שר הזמר רן דנקר את השיר "הללויה". אותו שיר ששימש כפסקול להולדתה, הפך עתה לשיר פרידה, למעין מעגל חיים כואב וסגור. אביה, אייל, ספד לה במילים קורעות לב, כשקולו נשבר מדמעות וצער עמוק: "היא הייתה בת תשע-עשרה והיא הייתה בצבא. התגייסה בלב שלם ומאהבה. כמו כולם תכננה מלא תוכניות מה תעשה אחרי, הפסיכומטרי, הלימודים, הטיול הגדול. תכננה כמו כולם לטרוף את הכול. ובבוקר אחד הכול נעצר ואין יותר עתיד, יש רק עבר... הדמעות זולגות ללא הפסקה... רונקי שלנו, אנחנו כואבים והמומים, מן חלום בלהות שממנו לא מתעוררים... אני יושב ומנסה לכתוב את המילים האלה על הדף, ואני מתחיל לשייט בזמן אחורה כדי לצייר לכולכם את הציור של רוני, את הציור הכל כך יפה שקיבלנו במתנה לפני תשע-עשרה שנה ושבעה חודשים... התחלנו את המסע הזה עם תינוקת יפהפייה מלאת הוד והדר שעיצבה את הדרך והובילה אותנו למחוזות שרק יכולנו לחלום עליהם, ואחר כך בדרכה שלה עיצבה את הרוח והדרך גם ליעל ואלון... רוני הייתה חכמה, שנונה וטובת לב. אני איש של אנשים, ככה חונכתי, כך העבירו לי את המסר וכך גם העברתי לילדיי את המסר הזה. רוני בדרכה שלה לקחה את המסר הזה, שדרגה אותו ועיצבה אותו כפי שרק היא ידעה ושזרה אותו כשהיא תמיד מחייכת ונוטפת אהבה ונתינה... רונקי, סליחה, סליחה, נכשלתי בביטחון, בלהחזיר אותך הביתה. רונקי יפה שלי, כשכולם ילכו נישאר אנחנו לבד, כשבחוץ כבר הרוח הקרירה שמזכירה את החורף שכמעט הגיע, ואז ניכנס כולנו לחדרך שכולו מריח אהובת ליבנו. סליחה יפה שלנו שלא שאלתי את רשותך, אבל התכרבלתי בשמיכה שלך כי הייתי חייב לנשום אותך, כי פחדתי שייגמר הריח הזה שלך... רונקי שלי, עשינו והבאנו לכאן את כל האנשים הנפלאים האלה שעומדים כאן איתנו היום כדי להשמיע צעקה גדולה שעשיתי את כל מה שיכולתי לעשות כדי להשיב אותך הביתה בחיים, ולצער כולנו הרב זה לא קרה... נפלת בקרב במלחמה על הגנת המולדת כגיבורה אמיתית עד נשמת אפך אחרונה והיית עם החברות האהובות עלייך. הייתן כולכן אמיצות וחזקות ותפקדתן תחת לחץ כשהזנקתן כוחות במלחמה על הבית... הבנות הגיבורות מנחל עוז שהגנו על מדינת ישראל בצורה הכי הרואית... כמה לימדתי אותך לא לפחד מהפחד, ואני כשלתי בתפקיד כאבא לשמור עלייך. סליחה רוני אני מצטער, אני אוהב אותך."

גם אימה, שרון, ספדה לה, קולה נחנק מבכי: "רונקי שלי אהובה. הילדה שלי הבכורה, האהובה שלי, התינוקת שלי. כשנולדת היית התינוקת הכי יפה בעולם. העור שלך היה בהיר כמו השלג, שיער שחור כפחם ועיניים כחולות. קראנו לך שלגייה. הפכת אותי לאימא גאה וככל שגדלת והתבגרת הייתי גאה בך יותר ויותר. הפכת לאישה עצמאית, נחושה, חזקה, דעתנית, כזו שלא מפחדת ללכת עם האמת שלה, כזו שתגן על חלשים ממנה, לוחמת הצדק שלי. אבא סיפר שהיית המנכ"ל של הבית, ובאמת היית זו שניהלה את העניינים... כשעמד על הפרק הגיוס שלך לצבא הציעו לך לעשות י"ג וי"ד בחיל האוויר. אנחנו מאוד רצינו שתלכי למסלול הזה, אבל את רצית לחוות שירות משמעותי, רצית בסיס סגור, רצית לחוות צבא... סיימת את הטירונות והקורס והיית כל כך גאה בטקס הסיום, וכבר רכשת לך חברות והווי צבאי שהיה רק שלכן. ביקשת לשרת בצפון ובאיו"ש וקיבלת את גזרת עזה. ביקשת את חמ"ל זיקים או יפתח וקיבלת את נחל עוז... אבא ואני אז אמרנו לך שקיבלת את נחל עוז כי לשם שולחים את התצפיתניות הכי טובות, הכי אחראיות והכי מקצועיות... רוני שלי, הנחמה היחידה שלי זה שהספקתי להגיד לך באותו בוקר שאני אוהבת אותך. לקחת את המילים שלי ואת האהבה שלי איתך. ידעת שאת אהובה כל כך כי תמיד אמרנו את זה בבית ותמיד התחבקנו ותמיד נישקנו ותמיד הייתה לנו אהבה גדולה כל כך... עכשיו אני צריכה להיפרד ממך ואני לא יודעת איך עושים את זה. אני לא מצליחה להבין איך זה יכול להיות שלא אראה אותך יותר לעולם. איך זה יכול להיות שאני לא אוכל לחבק אותך, לנשק אותך ולהתפנק איתך במיטה. ילדה אהובה שלי, רוני שלי, אני כל כך אוהבת אותך, כל כך אוהבת אותך. אני נפרדת ממך תינוקת שלי אהובה ואני נאלצת להיפרד ממך. אני לא יודעת איך לעשות את זה. סליחה שלא שמרנו עלייך רוני שלי. אני אוהבת אותך כל כך ואני אשא אותך תמיד בליבי, בגופי ובנשמתי. אני אוהבת אותך רוני שלי. לכי לדרכך ילדה אהובה שלי ויום אחד שוב ניפגש."

יעל, אחותה הצעירה של רוני, עמדה על רגליה הרגשניות, קולה רועד, ולא הצליחה לעכל את המציאות האכזרית: "רוני שלי, אחותי הבכורה, אני עדיין לא מבינה איך אני עומדת כאן בבית העלמין ומספידה אותך. כל החודש הזה קיווינו לשמוע בשורה אחת טובה ויצא ההיפך. אף פעם לא דמיינתי שזו תהיה הפעם האחרונה שאראה אותך. זוכרת שהיינו קטנות קראו לנו בובות, לי סינדרלה ולך שלגייה? היית לבנה עם שיער שחור הכי יפה בעולם. כל פעם שהיית חוזרת מהבסיס היית רושמת לי באמצע הלילה, 'רוצה לבוא איתי לקנות ארטיק?' תמיד היית אומרת לי 'יאללה עליי', רק כדי שאבוא. הדבר שהכי אהבנו לעשות ביחד היה הנסיעות באוטו עם השירים. לצעוק אותם שכולם ישמעו. אולי תחזרי ונעשה עוד סיבוב אחד. אני אשלם עלייך... כל סופ"ש שהיית יוצאת מהבסיס בארוחת שישי הקבועה אצל סבתא היית מספרת לנו על האירועים שקרו לך. כמה היית גאה בתפקיד שלך ובמה שאת עושה. תמיד כשהייתי מספרת עלייך הייתי אומרת בגאווה 'אחותי תצפיתנית בנחל עוז, עזה'... איך ממשיכים לחיות בלעדייך? מי יהיה לצידי כשאחגוג שמונה-עשרה או כשאתגייס וכל מה שאעשה בעתיד?... לא אתן לאף אחד לשכוח מי היית, אחותי הבכורה, הגאווה הכי גדולה שלי... אסיים ואגיד לך תודה על שבע-עשרה שנה שהיית לצידי בכל דבר, בטוב וברע. אני יודעת שעכשיו טוב לך יחד עם סבא איציק וסבא ג'קי. שמרי עלינו שם למעלה בגן עדן. אני אוהבת אותך מאוד ואמשיך לאהוב אותך לנצח."

אלון, אחיה הצעיר של רוני, התקשה לדבר, וכל מילה יצאה ממנו בכאב עמוק: "רוני שלי, אני לא מאמין שאיבדתי אותך. הלב שלי לא מסכים לעכל את זה שאני איבדתי אותך. אני מקריא את זה עם דמעות בידיעה שלא נתראה יותר. לא בא לי. אני רוצה חיבוק אחרון ממך. אני כל כך מתגעגע אלייך. בבקשה תחזרי אלינו. אני, אבא, אימא ויעל בוכים ומתגעגעים אלייך. אני לא מאמין שאני קורא עלייך קדיש. לא מאמין שנפרדנו. נוחי על משכבך בשלום, יהי זכרך ברוך. רוני שלי אני אוהב אותך, תמיד תהיי אצלי בלב."

מותה הטראגי של רוני, לצד חברותיה התצפיתניות, הפך לסמל של גבורה, של מסירות ושל רוח לחימה. היא לא הספיקה להגשים את כל חלומותיה, לטייל בעולם, ללמוד באוניברסיטה, להקים משפחה, לטרוף את החיים כפי שתכננה. אך סיפורה, והאופן שבו נפלה, הותיר חותם עמוק על מדינת ישראל כולה. כדי להנציח את זכרה ואת גבורתה, נרקמו יוזמות רבות, הממשיכות את דרכה ומפיצות את אור נשמתה.

לזכרה יצא השיר המרגש "מבט של אהבה". יעל נאור בן אשר, שלא הכירה את רוני באופן אישי, התרגשה עמוקות מסיפורה וכתבה את המילים, ואת הלחן יצרה היוצרת נעה פיינמן. השיר, בביצועה של פיינמן, זמין להאזנה באתר "יוטיוב", ומילותיו נוגעות בנימי הנפש העמוקים ביותר: "רוני קטנה, עיניים מדברות / ואומרות את הכול, בשפת מבטים / וכמו לוחשות למי שמביט בך, את הסודות הכי כמוסים / ואומרות אם כעסת / או כשאת עצובה / וגם כש'עבר לך' לגמרי, ואת כבר מזמן נינוחה ושלווה // רוני, את העולם כולו, עיניים שדיברו / שרצו להתריע וביקשו להזהיר / שרצו לאותת, ששיוועו להעיר / 'רוני אל תלכי' אומר השיר / אבל הלכת והאור בי כבה / מזל שהצלחת להשאיר לי לתמיד / מבט אחד של אהבה". מילות השיר משקפות את אישיותה של רוני, את עיניה הכחולות והמדברות, ואת התפקיד החשוב שמילאה, שבו עיניה היו הכלי המרכזי בהגנה על הבית.

רוני אהבה לשתות יין לבן, ובמיוחד יין שרדונה, המשקף את טעמה המעודן ואת אהבתה לחיים הטובים. לזכרה, הוציא יקב "רמת נגב" בשיתוף פעולה עם משפחתה את יין "שרדונה רוני". בתווית הבקבוק המעוצבת, מצוירים כוכב הצפון ומעגל החיים – אותן שרשרות שרוני ענדה על צווארה, סמלים לאור, לדרך, ולנצחיות. רשת "קפה גרג", כהוקרה לזכרה ולכישרונה הקולינרי, השיקה לזכרה מנה מיוחדת בתפריט – "הכריך של רוני", על פי מתכונה האישי המפורסם, כך שכל אחד יוכל לטעום ולו במעט מן הטעמים שאותם אהבה.

הוקרה נוספת לגבורתן של רוני וחברותיה התצפיתניות, נחנך ביולי 2024 מצפה לזכרן. המצפה ממוקם בנקודה אסטרטגית בין נחל עוז לבין יישובי העוטף, שדרות ונתיבות, ומשקיף על המוצב ועל כלל יישובי האזור. זהו מקום שקט ורב עוצמה, המאפשר למבקרים להבין את חשיבות תפקידן של התצפיתניות ואת הקרבתן. שנה לאחר נפילתה, נחנך בצור יצחק, היישוב שבו גדלה ופרחה, "פארק רוני". רוני, שאהבה מאוד ילדים וילדים אהבו אותה, תמיד שמחה בחברתם. הפארק הוקם עבור ילדים, נשתלו בו עצי פרי רבים שמהם כל ילד יכול לקטוף ולאכול, נבנתה כיתת לימוד חוץ פתוחה, וכן הוצבו בו עמדות תצפיתניות, כדי שהמבקרים בפארק יוכלו ללמוד על תפקידן החשוב של התצפיתניות ועל הסיפורים שמאחוריו. זהו מקום של חיים, של צחוק ילדים, של למידה ושל זיכרון.

בסוף אוקטובר 2024, נערך פסטיבל מרגש לזכרן של רוני וחברותיה התצפיתניות, פסטיבל שזכה לשם "Tea Time", כשם ארוחות השישי שלהן. בפסטיבל השתתפו אמנים מובילים כמו שלמה ארצי, עילי בוטנר ורועי בר נתן, שהגיעו להופיע ולכבד את זכרן, ולהמשיך את המנגינה של חייהן. עמוד אינסטגרם מיוחד, remember.ronieshel@, הוקם לזכרה, ובו משפחתה וחבריה חולקים זיכרונות, תמונות וסיפורים, שומרים על להבת זכרה בוערת וממשיכים להפיץ את סיפורה המרגש.

רוני אשל, "רונקי פונקי", "הלב של החמ"ל", אחות, בת, חברה, תצפיתנית גיבורה – היא כבר לא איתנו בגוף, אך רוחה, חיוכה, צחוקה המתגלגל, אהבתה לחיים, למשפחה, לחברים, ולמדינה, ממשיכה לחיות בקרבנו. היא סמל לגבורה אנושית, לגבורה של מי שבחרה להגן על ביתה, על עמה, ועל חבריה, עד נשימתה האחרונה. מורשתה חרוטה בלבבות, בפארקים, בשירים, ביינות ובכריכים. סיפורה הוא סיפור של תקומה, של רוח ישראלית שאינה נכנעת, ושל גאווה אין קץ באלה שהקריבו את היקר מכל למעננו. זכרה ברוך, ויהי סיפורה לנצח נצחים.