רונן שפירו

ביום חמישה בדצמבר, שנת אלפיים וחמש, כשכבר החורף הישראלי החל לרמז על נוכחותו עם גשמים ראשונים ורוחות קרירות, נולד רונן ברחובות, ילדם השלישי של מרינה ואיליה שפירו. הבית, שהיה כבר מלא בצחוקם של גריגורי הבכור ומריה האמצעית, התמלא באור חדש, רך ועדין, שהביא איתו התינוק הקטן. מרינה זכרה את הלידה כרגע של התגלות, כשעיניו של רונן נפתחו ומיד שידרו איזושהי שלווה פנימית, חיוך קטן שכמעט ציחקק בזווית שפתיו כבר ברגעיו הראשונים מחוץ לרחם. איליה, שהיה איש של מעשים יותר מאשר של מילים, חש התרגשות עמוקה שהתבטאה בלחיצה עדינה על ידה של מרינה ובנשיקה ארוכה על מצחו של התינוק, הבטחה שקטה להיות לו למשענת איתנה. גריגורי ומריה, שהיו כבר בני שש ושבע, בהתאמה, ניגשו בעדינות למיטת התינוק, סקרנים וקצת נבוכים מול הפלא הקטן שנוסף למשפחתם. הם מצאו את עצמם מלטפים את ראשו הקטן, מוקסמים מהאצבעות הזעירות שאחזו בחוזקה באצבעותיהם הגדולות, ומאותו רגע, הקשר ביניהם נרקם ברכות, עוטף את רונן ברשת של אהבה ותמיכה.

השנים הראשונות עברו עליו ברחובות, בין משחקים בחצר המשותפת של הבניין, ריחות עצי הפרי בגינה הציבורית הסמוכה וקולות הילדים הרבים שפקדו את הרחובות. הוא למד בבית הספר היסודי "ויצמן", שם כבר בכיתות הנמוכות בלטה סקרנותו הבלתי נלאית. הוא לא היה מסתפק בתשובות הסטנדרטיות, אלא תמיד שאל "למה?" ו"איך?", מפרק רעיונות לגורמים ומנסה להבין את העולם סביבו לעומק. המורים זכרו ילד עם עיניים בורקות, שגם כשהיה מתרוצץ בהפסקות עם חבריו, תמיד היה מוצא רגע לעצור ולהתבונן בנמלה שסחבה פירור לחם, או בענן שמשנה צורה בשמיים. בסוף כיתה ב', כשהיה בן שמונה, החליטה המשפחה לעבור למזכרת בתיה, עיירה קטנה ושקטה יותר, עם אווירה כפרית וקהילתית. המעבר היה שינוי משמעותי עבור רונן, אך הוא הסתגל במהרה. בית הספר היסודי "הרצוג" קיבל אותו בזרועות פתוחות, והחיוך השובה לב שלו, אותן עיניים טובות ולב הזהב שכבר ניכרו בו, הפכו אותו במהרה לחבר אהוב ומבוקש. הוא היה ילד ברוך כישרונות, כזה שנדמה היה שכל דבר שנגע בו הפך לזהב – בין אם זה ציור פשוט שהפך ליצירת אמנות בעיני חבריו, או בניית מגדל קוביות שהתנשא לגבהים בלתי צפויים.

ככל שגדל, התחדדו תכונותיו והתעצבו תחומי העניין שלו. בתיכון "רבין" במזכרת בתיה, הוא הצטיין במתמטיקה ובמדעים, לא רק בזכות יכולותיו האינטלקטואליות הגבוהות, אלא גם בזכות הלהט הבלתי מתפשר שלו להבין את העולם. הוא לא היה מסתפק בשינון נוסחאות או עובדות; הוא רצה לדעת את המנגנונים שמאחוריהן, את הסיבות וההשלכות. ספרי הלימוד היו עבורו רק נקודת פתיחה. הוא הפך לאוטודידקט אמיתי, מבלה שעות ארוכות בספרייה הביתית ובאינטרנט, חוקר ומעמיק בתחומים שריתקו אותו. האסטרונומיה והגאולוגיה היו שני עולמות ששבו את ליבו לחלוטין. הוא היה יכול לשבת שעות בחצר הבית בלילה בהיר, עם טלסקופ קטן שקיבל במתנה ליום הולדת, מצביע על כוכבים וקבוצות כוכבים לאחותו אביטל, שהייתה קדמה ומוקסמת מסיפוריו על גלקסיות רחוקות וערפיליות צבעוניות. "תראי, אביטל," היה לוחש לה בקול נרגש כשהצביע על נקודה זעירה בשמיים, "שם, רחוק-רחוק, יש כוכב שגדול פי אלף מהשמש שלנו. תחשבי כמה הוא עצום, וכמה אנחנו קטנים בתוך כל זה." הוא היה מסביר לה על היווצרות כוכבים, על חורים שחורים ועל מסעם של המטאוריטים דרך החלל האינסופי. פיסת מטאוריט קטנה, אבן שחורה בעלת מרקם מחוספס ומסתורי, הפכה לשרשרת קבועה על צווארו, סמל לקשר הבלתי נראה שלו עם היקום הרחב, תזכורת יומיומית לכך שיש מעבר ליומיום המוכר, עולמות שלמים של פלא וסוד.

בתוך כל העיסוקים האינטלקטואליים והחקרניים, רונן נשאר בן מסור להוריו ואח אוהב ותומך. הוא היה עוגן של אור ושמחה בבית, נוכחותו מילאה כל פינה בחום וצחוק. הוא כיבד את הוריו באופן עמוק, לא רק במילים אלא במעשים קטנים ויומיומיים – לעזור במטלות הבית בלי שיתבקש, להקשיב בסבלנות לסיפורי היום שלהם, להציע עזרה בכל עת. מרינה ואיליה חשו בו גאווה ונחת עצומים, רואים בו את השילוב המושלם בין חוכמה לטוב לב. עם אחיו ואחיותיו – גריגורי, מריה ואביטל – שמר רונן על קשר חם וייחודי. הוא היה הכתף שעליה יכלו להישען, האוזן הקשבת לבעיותיהם, והחבר הטוב ביותר למשחקים ושיחות נפש. כשאביטל הייתה חוזרת מבית הספר עם ציון נמוך במבחן, רונן היה יושב איתה בסבלנות אין קץ, מסביר לה את החומר מחדש, הופך את המתמטיקה המפחידה למשחק מרתק. "תראי, אביטל," היה אומר לה, "זה כמו פאזל. כל מספר הוא חלק קטן, וכשאת מבינה איך הם מתחברים, פתאום כל התמונה ברורה." הוא לא רק לימד אותה את החומר, אלא גם נטע בה ביטחון עצמי ואמונה ביכולותיה. כשגריגורי, אחיו הגדול, היה מתלבט לגבי בחירות בחיים, רונן היה שם להציע פרספקטיבה חדשה, לשאול שאלות שהאירו את הדרך, תמיד ברוגע ובלי שיפוט. מריה הייתה מוצאת בו שותף לשיחות עמוקות על משמעות החיים, על אמנות ועל רגשות, והוא היה מקשיב לה בסקרנות אמיתית, גם כשהנושאים היו רחוקים מתחומי העניין המדעיים שלו. הוא היה נוכח בחייהם באופן מלא, צוחק איתם בקולי קולות על בדיחות פנימיות, מנחם אותם בשקט כשהיו עצובים, ותמיד עומד לצידם.

מעבר לבית הספר ולחיי המשפחה, רונן מצא ערוץ נוסף לביטוי אישי ולנתינה בתנועת "אחריי". התנועה, שפעלה לחיזוק המסוגלות והמנהיגות בקרב צעירים, הייתה עבורו כר פורה לצמוח ולהתפתח. הוא נמשך לאתגרים הפיזיים והמנטליים, לטיולים בטבע, למסעות הרגליים הארוכים שתבעו כוח סיבולת ונחישות. אבל יותר מכל, הוא אהב את העשייה הקהילתית ואת ההדרכה. הוא הפך למדריך לבני נוער, שם שיתף את חניכיו לא רק בטיפים לכושר קרבי, אלא גם בערכים של עזרה הדדית, סולידריות ואמונה עצמית. הוא דיבר איתם על חשיבות הצבת מטרות ועל הדרך להתמודד עם קשיים, תמיד עם חיוך מעודד ועידוד כנה. הוא זכר היטב את הפעם הראשונה שהדריך קבוצה במסע ארוך בשטח, כשאחד הנערים הצעירים התקשה לעמוד בקצב, פניו אדומות מעייפות וייאוש. רונן לא נזף בו, אלא האטה את קצב ההליכה, הניח יד על כתפו ואמר בקול רך אך נחוש: "תסתכל עליי, נושם עמוק, צעד ועוד צעד. אנחנו לא משאירים אף אחד מאחור. ביחד נגיע לקצה." והוא נשאר לידו, מעודד, מספר בדיחות קטנות כדי להסיח את דעתו מהכאב, עד שהגיעו כולם יחד לנקודת הסיום.

חלק בלתי נפרד מפעילות ההתנדבות שלו הייתה דאגתו לאישה מבוגרת במושבה. מדי שבוע, בימים קבועים, היה רונן פוקד את ביתה, מביא איתו לא רק עזרה פיזית קלה – סידור קניות, סחיבת דברים כבדים, תיקונים קטנים בבית – אלא בעיקר חברה. הוא היה יושב איתה שעות, מקשיב לסיפוריה על ימים עברו, על המשפחה שהקימה ועל השינויים שעברה המושבה. הוא לא ראה בכך "מטלה", אלא קשר אנושי עמוק. חבריו סיפרו כי גם מעבר לשעות ההתנדבות הרשמיות של התנועה, היה רונן קופץ אליה סתם כך, עם ספל תה חם ביד או עוגיות שאמו אפתה, רק כדי לראות מה שלומה ולוודא שהיא לא לבד. היא הייתה מחכה לו בכיליון עיניים, והחיוך שלה כשהיה נכנס בדלת היה שווה לו יותר מכל תגמול אחר. הוא הבין, כבר בגיל צעיר, את הערך העצום של נוכחות, של הקשבה, של היכולת פשוט להיות שם עבור מישהו.

לאחר שסיים את לימודיו בתיכון, החליט רונן להמשיך לשנת שירות בכרמיאל. זו הייתה תקופה של התפתחות אישית עצומה עבורו, תקופה שבה פרח במלוא הדרו. חבריו לשנת השירות תיארו אותו כ"עלם חמודות, מאיר פנים ומלא נתינה". הוא היה הראשון להתנדב לכל משימה, קטנה כגדולה, תמיד עם חיוך רחב ועיניים טובות. אם היה צריך לסחוב ציוד כבד, הוא היה שם. אם מישהו היה זקוק לעזרה בלימודים, הוא היה שם. אם האווירה בחדר הייתה קצת עכורה, הוא היה שם עם בדיחה קטנה, הערה מצחיקה, או סתם חיוך מעודד שהיה מפיג את המתח. הוא היה חבר אכפתי ומצחיק, כזה שהשרה אנרגיות טובות על כל סובביו. הוא האמין בכוחה של חיוביות, ונהג לומר תמיד, בקולו הרך אך הנחוש: "תן חיוך, הכול לטובה". עבורו, זו לא הייתה רק קלישאה, אלא פילוסופיית חיים. הוא האמין שגם ברגעים הקשים ביותר, חיוך קטן יכול לשנות את נקודת המבט, לפתוח צוהר לאופטימיות ולתקווה. הוא יצר קשרים עמוקים עם חבריו, שהרגישו בו אדם שאפשר לסמוך עליו בעיניים עצומות, מישהו שתמיד יראה את הטוב וימצא את הדרך קדימה.

רונן היה אדם תחרותי והישגי, אך תמיד ברוח ספורטיבית והוגנת. הוא עסק רבות בספורט, ורכיבת אופניים הייתה אחת מאהבותיו הגדולות. הוא היה יוצא לרכיבות ארוכות בשבילים של מזכרת בתיה והסביבה, מרגיש את הרוח על פניו, את הדופק המהיר, את תחושת החופש שרק האופניים יכלו להעניק לו. הוא הציב לעצמו מטרות ברורות ופעל בנחישות להגשימן. דוגמה אחת לכך, שחבריו ומשפחתו זכרו היטב, הייתה תחרות עליות מתח מול אחיו הגדול, גריגורי. גריגורי, שהיה חזק ובעל ניסיון רב יותר, ניצח אותו בקלות בפעמים הראשונות. רונן לא קיבל את ההפסד כמובן מאליו. הוא לא התייאש, אלא להפך – הוא ראה בכך אתגר. הוא החל להתאמן בעקביות, בבוקר ובערב, בבית ובגינה, כשהוא תולה את עצמו על מתקני המשחקים או על משקוף הדלת. ידיו היו כואבות, שריריו שרפו, אבל הוא לא ויתר. יום אחרי יום, הוא עשה עוד עליה, ועוד אחת, עד שהרגיש את כוחו גדל. הוא לא הפסיק להתאמן עד שהשווה את התוצאה של גריגורי, ואף עבר אותה. הרגע שבו הצליח לעשות עליה אחת יותר מאחיו, פניו מיוזעות אך קורנות מאושר, היה רגע של ניצחון אישי טהור, שהעיד יותר מכל על נחישותו ועל רוח הלחימה שפעמה בו.

לקראת גיוסו לצה"ל, התמקדה כל מרצו וכוחו באימוני כושר קרבי. הוא ראה בשירות צבאי משמעותי לא רק חובה, אלא זכות גדולה, דרך אמיתית לתרום למדינה שכה אהב. הוא שאף להיות לוחם, לא רק לשרת, אלא להיות בחוד החנית, להגן על בני עמו. הוא רץ למרחקים ארוכים עם משקלים, ביצע אימוני כוח אינטנסיביים, התאמן על ניווטים ועל טכניקות לחימה, כשדמותו של הלוחם המושלם מנחה אותו. הוא לא חיפש קיצורי דרך; הוא האמין בעבודה קשה ובמסירות מלאה, בידיעה שכל טיפת זיעה שתשפוך עכשיו תהפוך לכוח וליכולת ברגע האמת.

בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, בבוקר ה-7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי, התהפכו חייו של רונן, כמו חייהם של מיליוני ישראלים, מקצה לקצה. השקט של בוקר החג נשבר בבת אחת על ידי שאון מחריש אוזניים של ירי רקטות מסיבי מרצועת עזה. רונן, שהיה בשנת השירות בכרמיאל, התעורר לקולות האזעקות הרחוקות, אך מהר מאוד הבין שמשהו חריג ורחב היקף מתרחש. הודעות וואטסאפ החלו לזרום במהירות בין חבריו לשנת השירות, בין בני משפחתו במזכרת בתיה, דיווחים ראשוניים על חדירת מחבלים, על טבח ביישובי העוטף, על מסיבת הטבע שהפכה לשדה קטל. הלב נחמץ, הנשימה נעתקה. התמונות והסרטונים שהחלו להתפשט ברשתות החברתיות, תיעדו זוועות בלתי נתפסות – רצח אזרחים בבתיהם, חטיפות, שריפת בתים ובזיזה. רונן ישב פעור פה, המום, כשכל תוכניותיו, כל עתידו, נראו פתאום כל כך חסרי משמעות מול גודל האסון. הוא הבין שזהו רגע מכונן, שאין עוד דרך חזרה. המדינה כולה נקראה למלחמה, והוא, עם כל הלהט והנחישות שאפיינו אותו, ידע בדיוק מה עליו לעשות. שנת השירות שלו, שתוכננה להימשך עוד חודשים ארוכים, קוצרה בפתאומיות. הוא לא היסס לרגע. תחושת הדחיפות והצורך לתרום גברו על כל שיקול אחר.

ביום 8 באפריל 2024, חודשים ספורים לאחר שהתחולל הטבח הנורא, רונן התגייס לצה"ל. הוא הגשים את חלומו להיות לוחם, והצטרף לחיל ההנדסה הקרבית, לגדוד 605, חלק מעוצבת "ברק" (188). ההכשרה הייתה אינטנסיבית ותובענית, אך רונן, עם כושרו הגופני המצוין ונחישותו הבלתי מתפשרת, עבר אותה בהצטיינות. הוא למד את רודות המקצוע – פריצת מכשולים, חבלה, לחימה בשטח בנוי ופתוח, הפעלת ציוד הנדסי כבד – כשכל פרט נקלט במוחו החקרני והמדויק. הוא לא היה מסתפק במינימום הנדרש, אלא תמיד שאף להבין לעומק, לשכלל את הטכניקות שלו, ולהיות הטוב ביותר שאפשר.

לאחר ההכשרה, נכנסה יחידתו של רונן ללחימה בצפון, בגזרת לבנון, שם שהו כשלושה שבועות. זו הייתה טבילת האש הראשונה שלו, המפגש האמיתי עם המציאות המורכבת והמסוכנת של שדה הקרב. הוא פעל בנחישות ובמקצועיות, למרות הלחץ והעייפות. הוא זכר את הלילה הראשון שבו שמע ירי חי קרוב כל כך, את הדופק המהיר, את תחושת האחריות העצומה. הוא למד להישאר רגוע תחת אש, לסמוך על האימונים ועל חבריו לנשק. משם, נשלחה היחידה לרצועת עזה, אל לב המלחמה. רונן התגלה עד מהרה כלוחם מקצועי, מסור ואחראי, וזכה להערכה רבה ממפקדיו. הם ראו בו דוגמה ומופת, חייל שאפשר לסמוך עליו בכל מצב, כזה שתמיד יבצע את משימתו על הצד הטוב ביותר, ואף מעבר לכך. חבריו ליחידה סיפרו על חייל חייכן ונעים הליכות, שגם בתוך התופת של הלחימה, ידע להפיץ אור ואופטימיות. הוא בלט בכושרו הגופני יוצא הדופן, שהתבטא לא רק בריצות ובמסעות, אלא גם ביכולתו לסחוב משקלים כבדים ללא מאמץ נראה לעין.

יותר מכל, בלט ליבו הרחב של רונן. הוא היה שם עבור חבריו לא רק בשדה הקרב, אלא גם ברגעים הקטנים של היום-יום המתיש. כשלחמים אחרים התקשו במסע, כשהתרמיל היה כבד מדי, כשהעייפות איימה להכריע אותם, רונן היה הראשון להתנדב לעזור. הוא זכר את אחד המסעות הארוכים במיוחד, כשחבר טוב שלו, יואב, התחיל להתנדנד מצד לצד, פניו חיוורות ועיניו אדומות מעייפות. רונן לא חשב פעמיים. הוא ניגש אליו, הניח יד על כתפו, ולקח ממנו את הווסט הכבד, את הקסדה, ולרגע גם את הנשק. "הכול טוב, יואבי," אמר לו בחיוך, בעודו מעמיס את הציוד הכבד על כתפו שלו, "יש לי עוד כתף, אתם תנוחו קצת, אני אמשיך איתכם". הוא המשיך ללכת, נושא על כתפיו הכפולות את העול של חברו, כאילו דבר לא קרה, והחיוך לא מש מפניו. הסיפור הזה, ועוד רבים כמותו, הפכו לסמל לאדם שהיה – נתינה ללא גבולות, דאגה אמיתית לזולת, ויכולת בלתי נלאית לשמור על רוח חיובית גם בתנאים הקשים ביותר. רונן היה גאה בתפקידו בצבא, אהב את היחידה וחבריו, ושאף להתקדם. הוא עמד לצאת בקרוב לקורס מפקדי כיתה, צעד טבעי עבור אדם בעל תכונות מנהיגות בולטות כל כך, ששאף תמיד לתרום ולהוביל. הוא כבר דמיין את עצמו מפקד על חיילים, מעביר להם את הידע והערכים שספג, וממשיך את דרכו כלוחם וכמנהיג.

ביום כ"ח בסיוון תשפ"ה, ה-24 ביוני 2025, כשהיה רק בן תשע-עשרה וחצי, עסק רונן בפעילות מבצעית עם יחידתו בחאן יונס שבדרום רצועת עזה. זה היה יום נוסף של לחימה אינטנסיבית, משימות מורכבות של איתור ונטרול תשתיות טרור, פריצת צירים וסריקת מבנים. רונן שהה בתוך נגמ"ש הפומ"ה (פורץ מכשולים הנדסי), כלי רכב משוריין, אימתני וחיוני, שנועד לפרוץ דרכים ולהגן על הלוחמים שבתוכו. הפומ"ה התקדמה בשטח, בתוך רחובותיה ההרוסים של חאן יונס, עיר שהפכה לשדה קרב מתמשך. פתאום, מתוך תנועה מהירה ובלתי צפויה, מחבל הגיח מפינה וזרק מטען אל תוך הנגמ"ש. הפיצוץ היה עז ומיידי, רעם מחריש אוזניים שקרע את השקט היחסי של הרגע. תוך שניות, הפכה הפומ"ה, שהייתה מבצרם של הלוחמים, למלכודת אש וברזל. רונן ושישה לוחמים נוספים שהיו עמו בנגמ"ש נהרגו במקום. המוות היה פתאומי, אכזרי, ושבר את לבבותיהם של רבים.

רב-טוראי רונן שפירו נפל בקרב, והותיר אחריו הורים שבורי לב, אח ושתי אחיות, וקהילה שלמה שנותרה אבלה והמומה. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין במזכרת בתיה, תחת שמיים אפורים ובליווי תחושה כבדה של אבל לאומי. לאחר נפילתו, הועלה לדרגת סמל, כהוקרה על מסירותו, על גבורתו ועל תרומתו העצומה לביטחון המדינה. הדרגה החדשה הייתה רק סמל קטן לגודל האדם שהיה, ולחלל העצום שהותיר אחריו.

האבל על רונן היה עמוק, אך יחד איתו צמחה גם תחושה עזה של גאווה על הדרך שבה חי ועל האופן שבו נפל. אחיו גריגורי, בלב שבור, ספד לו במילים שזעקו כאב ואהבה: "רונן, אח שלי גיבור. ככה קראתי לך כשהיית בא לבקר בבית, כי רוב הזמן היית בצבא. היית אדם עם הלב הכי גדול שהכרתי, והחיוך הכי רחב שראיתי. שבוע שעבר כשיצאת לאפטר עשינו ארוחה ביחד, זכינו לדבר איתך, לחבק אותך. לא ידענו שזו תהיה הפעם האחרונה... זה לא נתפס שלקחו אותך מאיתנו. דאגנו לך תמיד והסיוט הכי גדול של כולנו התממש. רונן, אחי שלי הגיבור. אני אוהב אותך לנצח." מילותיו של גריגורי שיקפו את ההלם, את הכאב הבלתי נתפס על האובדן הפתאומי של אח צעיר, מלא חיים ותוכניות.

אחותו אביטל, שחלקה איתו כל כך הרבה רגעים של ילדות ונערות, כתבה מילים נוגעות ללב, המתארות את ריקנות החיים בלעדיו: "עברו שבועיים וחצי של דממה בלב גדול. שבועיים וחצי של שתיקה בלי מילים, שבועיים וחצי ואני עדיין לא מבינה איך ממשיכים... קשה לחייך כשאני יודעת שאתה לא פה. קשה ליהנות כשמשהו בי נשאר שם, במקום שבו הפסקת להיות... אחי הגדול, אתה חסר לי בכל דרך אפשרית, אבל אני מבטיחה לא לעצור את החיים כי אתה היית רוצה שאמשיך, גם כשזה כואב, גם כשזה כמעט בלתי אפשרי." מילותיה של אביטל היו הבטחה שקטה להמשיך את דרכו, לחיות חיים מלאים ומשמעותיים, גם כשכל תא בגוף מתנגד לכך.

מריה, אחותו השנייה, בחרה להנציח את זכרו באמצעות השירה, והחליטה להוציא ספר שירים לזכרו. באחד השירים, "נהיה אחר", היא תיארה בדייקנות כואבת את השינויים הקטנים והגדולים שחלו בחיי המשפחה מאז נפילתו, את החלל העצום שהותיר אחריו. היא כתבה על איך "החיוך נהיה אחר / קודר, חודר", ועל "הצחוק נשמע שונה / מצלצל בתו אחר". היא תיארה איך "כוס יין הפכה לארבע", כשהמשפחה יושבת סביב השולחן המרכזי שבו רונן היה חסר, ואיך "סיגריה כבר קופסה", כשאחד מהם מנסה למצוא נחמה זמנית בעשן. הריקוד, שהיה פעם ביטוי של שמחה, "נהיה מלא ברגשות אשמה", והבכי "קיבל צליל שלא היה מוכר". היא נגעה בפרטים הקטנים והיומיומיים שעיצבו את נוכחותו בבית: "הפריזר כבר לא מפוצץ מלאווח שמחכה לך לעשייה", "כבר לא חסר חלב, כי אף אחד לא שותה אותו כמוך", ו"כמויות מסחריות של שוקולד שהיו נגמרות באחריותך". הפיג'מה שלו, שפעם הייתה רק בגד, "הפכה להיות חולצה שלך", פריט לבוש שנושא את ריחו ואת זכרו, ומוקיר את נוכחותו המוחשית. כל אלה היו ביטויים עמוקים לכך שעזה, שהפכה למילה שאסור לומר, חדרה לכל פינה בחייהם, שינתה את צבעם וצלילם של הדברים המוכרים ביותר.

בני משפחתו של רונן, יחד עם חבריו הרבים, הקימו לזכרו דף אינסטגרם בשם remember_ronen_shapiro, אליו הם מעלים תמונות שלו, הקדשות ופעולות הנצחה. הדף הפך למקום מפגש וזיכרון, מרחב וירטואלי שבו סיפורו של רונן ממשיך להדהד, ותכונותיו וערכיו משמשים השראה לרבים. הם הפיקו חולצות ומדבקות עם משפטים שהיו מזוהים עמו, מילים שהפכו למוטו בחייו וביטאו את תפיסת עולמו: "לבד תגיע מהר, ביחד תגיע רחוק" – משפט ששיקף את אמונתו בכוחה של קהילה ועזרה הדדית. "בחר את הדרך ותאיר כל צעד בחיוך" – שהזכיר את אופטימיותו הבלתי נלאית ואת יכולתו למצוא את הטוב בכל מצב. "תעבדו קשה בשקט, ההצלחה תעשה את הרעש" – שהעיד על צניעותו ועל אמונתו בעבודה קשה ללא צורך בזרקורים. ו"תמשיך לרוץ קדימה, תעשה את זה רק עם חיוך" – שסיכם את רוחו הבלתי מתפשרת, את נחישותו לשאוף למצוינות, ואת האופן שבו עשה זאת תמיד עם חיוך ועם לב פתוח.

רונן שפירו, סמל רונן שפירו, היה יותר מסתם חייל שנפל בקרב. הוא היה בן, אח, חבר, מדריך, מתנדב – איש עשייה, חוקר סקרן, ספורטאי נחוש, אופטימיסט בלתי מתפשר. חייו הקצרים, שנגדעו באכזריות בתשע-עשרה וחצי שנים בלבד, היו מלאים בתוכן, בנתינה ובאהבה. הוא השאיר אחריו חלל עצום, אך יחד עם זאת, גם מורשת עשירה של ערכים, של חיוך שלא נשכח, ושל רוח איתנה שהמשיכה לפעום גם כשנשקפה סכנה. זכרו הוא תזכורת מתמדת לכוחה של הרוח האנושית, ליכולת להאיר את העולם גם ברגעים הקשים ביותר, ולמחיר הכבד שאנו משלמים על חירותנו. סיפורו של רונן הוא סיפור של תקומה ישראלית, של גאווה עמוקה באדם שבחר להגן על ביתו, על עמו, ועל ערכיו, עד נשימתו האחרונה.