רונאל בן-משה

בבית ברחובות, ברחוב שקט שריח פריחת ההדרים היה נישא בו לעיתים קרובות עם משב הרוח, נולד ביום כ' באלול תשס"ד, השישי בספטמבר של שנת 2004, רונאל בן-משה. הוא היה הבכור, בנם של רויטל ומשה, והאוויר בחדרים הקטנים נמלא צחוק ותקווה עם בואו. רונאל לא נשאר יחיד לרגעים ארוכים; אחריו הגיעו אורי, עדי, אמיר, נועה ולביא, ועד מהרה היה הבית רוחש חיים, קולות ילדים, ריצות קלות במסדרון ושפע של אהבה. רונאל, עם כתפיו הקטנות, הפך באופן טבעי לעוגן הראשון של המשפחה המתפתחת, האח הגדול שכולם חיפשו את מבטו המאשר, את חיוכו המרגיע, את ידו המושטת לעזרה או למשחק משותף. הוא גדל בין קירות שהיו ספוגים בניחוחות בישול של שבת, בצלילי שיחות ערב על היום שהיה ועל התוכניות למחר, ובמגע הרך של דלתות נסגרות לאט כששעות השינה היו מגיעות והשקט היה משתלט על הבית, רק כדי להתפרץ מחדש עם אור ראשון.

כבר מילדותו המוקדמת, ניצתה ברונאל סקרנות עמוקה שלא ידעה שובע. הוא לא היה מסתפק בתשובות שטחיות, אלא חקר, שאל, בחן כל דבר שנקרה בדרכו. חיוכו הרחב, שהפך לסימן ההיכר המובהק שלו, הופיע על פניו עוד לפני שלמד ללכת, מאיר את פני הוריו ואת סביבתו הקרובה. הוא היה ילד חייכן באופן תמידי, חיוך שהיה מדבק, שהפיץ סביבו שמחת חיים טהורה וגרם לכל מי שהיה לידו להרגיש קל יותר, שמח יותר. את שנותיו הראשונות בילה רונאל בגני הילדים של רחובות, שם כבר בלט בחכמתו ובקלות בה רכש חברים. הוא לא היה סתם חכם, אלא חכם עם נשמה, כזה שידע לשתף, להקשיב, ולגרום גם לילדים הביישנים ביותר להרגיש בנוח. את בית הספר היסודי "נעם הצב"י" הוא עבר בהצטיינות, לא רק בציונים הגבוהים שהיו לו, אלא גם ביכולתו המופלאה לרתק את המורים בחוש ההומור המיוחד שלו, שגם אז, בגיל צעיר כל כך, כבר היה מפתיע ובלתי צפוי. הוא אהב את תחושת העט שרושמת על הדף, את ריח הספרים החדשים בתחילת כל שנה, ואת התהייה שבתגלית של פיסה חדשה של ידע.

ככל שגדל, כך התחזק מעמדו כמרכז החבורה, הן בקרב חבריו והן בתוך משפחתו. הוא היה אח בכור מיוחד במינו, כזה שכל אח ואחות ידעו שאפשר לסמוך עליו בעיניים עצומות. כשהיה לביא, הקטן שבחבורה, נופל ומקבל מכה בברך, רונאל היה הראשון לרוץ אליו, לאסוף אותו בזרועותיו, לנשוף על הפצע ולספר בדיחה מצחיקה שהייתה מסיטה את דעתו מהכאב. הוא ידע לא רק לחבק, אלא גם להציב גבולות, לתת עצה כנה, ולהיות שם עבורם בכל רגע, גדול כקטן. את שנות התיכון העביר רונאל בין כותלי הישיבה התיכונית "בני עקיבא הדרום" בעיר, שם המשיך להצטיין בלימודיו ולטפח את מעגל חבריו הרחב. הוא לא היה רק תלמיד מצטיין, אלא גם נוכחות משמעותית, כזו שהייתה ניכרת במסדרונות, בחדר האוכל ובמגרש הכדורסל. שם, בין שיעורי גמרא למתמטיקה, הוא מצא את דרכו גם לתנועת הנוער הדתית-לאומית "עזרא".

בתנועה, רונאל הפך למדריך, תפקיד שהתאים לו כמו כפפה ליד. הוא היה מנהיג טבעי, כזה שלא היה צריך להתאמץ כדי למשוך אחריו אנשים, אלא פשוט היה. הכריזמה שלו הייתה כובשת, והוא ידע לרתום אותה לטובת חניכיו. הוא לא היה מדריך מתנשא או מפקד נוקשה, אלא חבר, "אחד משלנו", כפי שתיאר זאת אחד מחניכיו. הוא ידע איך לדבר אליהם בגובה העיניים, איך להבין את עולמם, איך להעניק להם תחושה של שייכות וביטחון. בפעולות התנועה, בימי הטיול בטבע, במפגשים השבועיים בחדר הפעילות, הוא הפיץ את שמחת החיים המדבקת שלו, את חוש ההומור הייחודי שהיה גורם לכולם להתגלגל מצחוק על הרצפה. הדינמיקה בינו לבין חניכיו הייתה מיוחדת במינה; הם הרגישו שהוא מבין אותם, שהוא מקשיב להם באמת, ושהוא שם כדי להוביל אותם קדימה, לא רק בדרך התנועה, אלא גם בדרך החיים. הוא היה עבורם דמות משמעותית, מודל לחיקוי, כזה שזכה לאהבה והערכה רבה, והטביע בהם חותם שילווה אותם שנים ארוכות.

חייו של רונאל היו רצופים הפתעות, ריגושים, הרפתקאות וחוויות בלתי צפויות. הוא אהב את החיים בכל נימיהם, נהנה לטייל בשבילי הארץ, לצאת לבלות עם חברים עד השעות הקטנות של הלילה, לשחק סנוקר בשולחנות עץ כבדים שריח עשן סיגריות דבק בהם, או לנסות את מזלו במשחק פוקר ידידותי, עם חיוך שובב על שפתיו. הוא חי את הרגע במלואו, ללא חשש מהעתיד, בבטחון פנימי עמוק שיצליח להסתדר בכל מצב. "עם רונאל קודם כול נפגשים – אחר כך מגלים מה עושים", הייתה קלישאה רווחת בקרב חבריו. הם ידעו שאיתו, כל חוויה תהיה יותר שמחה, יותר מלאה, וברגע שהוא הגיע למקום כלשהו, האווירה הייתה משתנה מיידית, הופכת להרבה יותר חיובית, קלילה ומלאה בצחוק. הוא היה קסם מהלך, אדם שידע להפוך כל רגע משעמם להרפתקה, כל שיחה שגרתית לדיון עמוק או להתפרצות צחוק.

לצד כל הבילויים וההרפתקאות, רונאל היה אדם של ערכים. הוא לא היה שטחי לרגע, אלא נשא בקרבו עומק רוחני וחיבור אמיתי לתורה ולמסורת. לא הייתה זו דתיות מליצית או חיצונית, אלא רוח פנימית עמוקה, שהתבטאה ברגישותו הרבה כלפי האחר. הוא ידע לראות את האדם שמאחורי המילים, להקשיב בלב פתוח, ולהשיא עצות חכמות שנבעו מתבוננות פנימית עמוקה. הוא השרה סביבו תחושת נינוחות, רוגע וחוסר שיפוטיות, ובזכות היכולת הזו, גרם לכל מי שהיה לצידו להרגיש שהוא אדם טוב יותר, מובן יותר, מקובל יותר. הוא היה כתובת ללבטים, לסודות, ולידע שקיימת אוזן קשבת, אמפתית ונטולת ביקורת.

עם סיום לימודיו בישיבה התיכונית, החליט רונאל להקדיש שנה למכינה קדם-צבאית, תקופה שבה התעמק בזהותו, בערכיו ובתרומתו העתידית למדינה. בתקופה זו, הוא גילה עניין ראשוני בתחום התוכנה, שקל ברצינות להמשיך ללימודי הנדסאות תוכנה בכיתות י"ג-י"ד ולהתגייס לתפקיד טכנולוגי בצה"ל. הוא ראה את הפוטנציאל שבעולם המחשבים, את היכולת ליצור ולחדש. אך מהר מאוד, תוך כדי התנסות והתבוננות פנימית, הוא הבין שזה לא באמת בשבילו. משהו בתוכו קרא לו למסלול אחר, למקום שבו המגע עם האדמה, עם האנשים, עם האתגר הפיזי והמנטלי, יהיה ישיר ומוחשי יותר. הוא הצהיר בפני הוריו וחבריו שהוא מוכן לשרת בכל תפקיד שיתנו לו, כל עוד מדובר בתפקיד קרבי, תפקיד שיכלול אחריות אמיתית, סיכון, ותרומה משמעותית לביטחון המדינה. הוא חיפש את הקרבה למעשה, את ההשפעה הישירה, את המקום שבו גופו ונפשו יפעלו יחד למען מטרה גדולה יותר.

ב-20 במרץ 2023, ביום אביבי ובהיר, התגייס רונאל לצה"ל. הוא התקבל לחיל ההנדסה הקרבית, יחידה שמשלבת מיומנויות טכניות עם אומץ לב ונחישות. הוא שובץ לגדוד 605 של חטיבה 188, עוצבת "ברק", חטיבה בעלת מורשת קרב מפוארת. במסלול ההכשרה המפרך, רונאל הוכשר כנגביסט חוד – לוחם שתפקידו לירות במקלע ה"נגב" הכבד ולהסתער בראש הכוח, כחלק מחוליית החוד המובילה את הפלוגה. זהו תפקיד הדורש אומץ לב יוצא דופן, אחריות כבדה, וקבלת החלטות מהירה תחת אש. הוא אהב את התפקיד שקיבל, את הכוח שבידיו, את התחושה שהוא בחוד החנית. הוא התגאה בו בכל ליבו, והיה מאושר לשרת את המדינה בתפקיד כה משמעותי. הוא הרגיש שזהו המקום הנכון עבורו, שבו כל תכונותיו – האומץ, הנחישות, הכריזמה והאחריות – יבואו לידי ביטוי בצורה המלאה ביותר. המדים, שהיו תחילה מעט גדולים עליו, הפכו במהרה לעור שני, והוא נשא אותם בגאווה.

בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, השבעה באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, השקט המטעה של השבת הופר באחת. לא הייתה זו שבת רגילה, לא הייתה זו בוקר רגיל. ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים על ישראל. מתוך רצועת עזה, נורו אלפי טילים ורקטות שכיסו שטחים נרחבים בארץ, ובחסות הירי הכבד, חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית. הדיווחים הראשונים בטלפון היו מבולבלים, קטועים, בלתי נתפסים. רונאל, שהיה לקראת סוף מסלול ההכשרה שלו, חש את האדמה רועדת תחת רגליו, לא רק פיזית מההפצצות, אלא גם נפשית. המסכים נצבעו באדום, קבוצות הווטסאפ של החיילים התמלאו בהודעות קצרות ובהולות – "הקפצה!", "להגיע לבסיס מיד!", "כוננות עליונה!". בתוך שעות ספורות, הפכה המציאות כולה לתמונה של כאוס ואימה. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, ביצעו פשעים כבדים ואכזריים. הם חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים, והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש ביישובי עוטף עזה, בשדרות, אופקים ונתיבות. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב, בניסיון נואש להגן על אזרחי המדינה. בבוקר זה, ביום שחור של שמחת תורה, החלה מלחמה.

רונאל, שעדיין היה בתהליך הכשרה, הרגיש את קריאת הדגל באופן עמוק ובלתי מתפשר. הוא לא היסס לרגע. אביו, משה, סיפר לימים את הדברים שרונאל אמר לו באותם רגעים קריטיים: "אבא, גם אם צריך לנסוע בקורקינט – אסע לצבא." זו לא הייתה הצהרה ריקה מתוכן, אלא ביטוי לנחישות בלתי מעורערת, לתחושת שליחות עמוקה שהייתה טבועה בו. הוא היה מוכן לעשות הכל, להתגבר על כל מכשול, כדי להגיע אל חבריו, אל יחידתו, אל המקום שבו הוא נדרש. עם סיום הכשרתו, שהושלמה בבהילות תחת צילן של אזעקות ופיצוצים, נכנס רונאל ללחימה בשטח רצועת עזה. הוא לחם בגבורה, מתוך אותה תחושת שליחות עמוקה שדחפה אותו קדימה. השבועות הראשונים היו קשים, מלאים באי וודאות, בסכנות אורבות בכל פינה, אך רונאל לא נרתע.

האומץ שלו, אותו אומץ שבלט בו מילדות, באופן שבו לא התבייש מאף אחד ולא חשש משום דבר, בא לידי ביטוי באופן מובהק במהלך הלחימה. בתור נגביסט חוד, הוא היה תמיד הראשון לפתוח כל דלת, להיכנס לכל בית, לחתור למגע עם האויב. הוא לא חיכה שאחרים יובילו, אלא הוביל בעצמו, עם המקלע הכבד בידיו, עם עיניים פקוחות ודריכות בלתי מתפשרת. מפקדיו, שראו אותו בפעולה יום יום, סיפרו עליו בהערכה והתפעלות. "הוא תמיד חייך, גם ברגעים הכי קשים", סיפר אחד מהם, קולו נשבר מעט. "הוא חיזק את כולם, הרים את המורל כשהיה נדמה שהכל עומד לקרוס. הוא היה עמוד התווך של הפלוגה שלנו". הוא מילא את תפקידו במקצועיות ללא פשרות, באחריות אישית שגבלה במסירות נפש, ובצניעות אופיינית לו. מעולם לא התלונן, גם כשהתנאים היו בלתי אפשריים, כשעייפות ותשישות איימו להכריע. כולם סמכו עליו בעיניים עצומות, ידעו שאפשר לסמוך על רונאל שיעשה את המוטל עליו, ואף מעבר לכך. בשל כל זאת ועוד, בזכות הנחישות, האומץ והמקצועיות שלו, קיבל רונאל במהלך המלחמה את תואר "הנגביסט המצטיין בגדוד", תואר ששיקף את מעמדו ואת תרומתו הבלתי רגילה.

לאחר מספר חודשי לחימה אינטנסיביים ברצועת עזה, חווה רונאל שינוי זירה. המלחמה התפשטה מיומה הראשון גם לגבול הצפון, ורונאל ויחידתו הוצבו שם. הוא לקח חלק בתמרון הקרקעי בדרום לבנון, במאמץ מתמשך להגן על יישובי הצפון ולהרחיק את איום חיזבאללה. המעבר בין עזה ללבנון היה מעבר בין סוגי לחימה שונים, נופים אחרים, ואתגרים מבצעיים חדשים, אך רונאל התאים את עצמו במהירות לכל מצב, כפי שעשה תמיד בחייו. בכל מקום אליו הגיע, הוא הביא את איתנות רוחו, את חיוכו המאיר ואת יכולתו המופלאה להפיח תקווה גם ברגעים הקודרים ביותר. לאחר תקופה בצפון, שוב הוצב רונאל ברצועת עזה, הפעם באזור שחווה לחימה עצימה ומתמשכת.

בתוך כל הכאוס והמלחמה, משהו יפה וטהור החל לפרוח בחייו של רונאל. במהלך אחת ההפוגות, או אולי תוך כדי שירותו, הוא פגש את ענבל. המפגש ביניהם היה כמעט מיידי, ומיד נדלק ביניהם ניצוץ עז. שניהם התאהבו במהירות מסחררת, משהו שהיה נדיר ואפילו קסום בתוך המציאות הקשה והכואבת שסבבה אותם. על אף המרחק הפיזי, על אף המגבלות של השירות הצבאי והמלחמה המתנהלת, הקשר בין השניים התהדק במהירות. הם הקפידו לשוחח זה עם זו בכל הזדמנות אפשרית, שיחות שהיו עבור רונאל עוגן של נורמליות, רגע של שקט וחיבור בעולם משתנה ובלתי יציב. ענבל הייתה עבורו אור בקצה המנהרה, תזכורת לחיים שמחכים לו, לאהבה, לשגרה שכל כך הרבה קיוו לחזור אליה. הוא חלם על העתיד, על הרגע שבו ישתחרר מהצבא. תוכניותיו היו ברורות: לטייל בעולם, לראות מקומות רחוקים ומרתקים, לחוות תרבויות חדשות, ולאחר מכן, להקים משפחה – בית משלו, ילדים שירוצו במסדרונות, אהבה שתמלא את החלל, בדיוק כמו בבית שבו גדל. הוא תכנן ללמוד, להמשיך לפתח את עצמו, לשלב יעילות ושמחה, כפי שתיאר זאת אביו.

ביום שלישי, ה-24 ביוני 2025, כ"ח בסיוון תשפ"ה, יצא רונאל לפעילות מבצעית נוספת בעיר חאן יונס שבדרום הרצועה. השמש כבר החלה לטפס בשמיים, והאוויר היה חם ולח, כפי שקורה ברצועה בימים של תחילת הקיץ. הפעילות הייתה חלק ממאמץ מתמשך לטהר את האזור מתשתיות טרור, לאתר פירים ומנהרות, ולהשיב את הביטחון ליישובים הסמוכים. רונאל, כנגביסט חוד, הוביל את הכוח, דרוך, מקצועי ומלא נחישות. הוא ידע את הסיכונים, אך הדבר לא הרתיע אותו. במהלך הפעילות, אירע אירוע קשה. רונאל, יחד עם שישה לוחמים נוספים, נהרג בקרב. בן עשרים היה בנופלו.

הידיעה הגיעה כרעם ביום בהיר, הדהדה במסדרונות הבית ברחובות, וניפצה לרסיסים את התקוות, החלומות והתוכניות של משפחתו וחבריו. החיוך הרחב, שהאיר כל מקום, כבה באחת.

סמל ראשון רונאל בן-משה הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי ברחובות. אלפים ליוו אותו בדרכו האחרונה, דמויות רבות שהושפעו מחיוכו, מכריזמתו, מנוכחותו המיוחדת. הוא הותיר אחריו הורים כואבים, רויטל ומשה, וחמישה אחים ואחיות המומים, שאיבדו את עוגנם, את אחיהם הבכור, את האדם שאיחד סביבו את המשפחה כולה. החלל שהותיר היה עצום, בלתי נתפס.

אביו, משה, עמד על קברו הטרי, קולו נשבר אך עיניו הביעו גאווה כואבת. הוא ספד לבנו, "בני האהוב רונאל, עלם חמודות. היית בשיא הפריחה שלך, לקראת חיים שלמים, זוגיות, אהבה והקמת משפחה שכל כך רצית. לקראת לימודים שרצית ללמוד, לקראת טיול אחרי הצבא. הייתה לך תוכנית מסודרת המשלבת יעילות ושמחה... הגיעה המלחמה והלכת קדימה, אמרת לי: 'אבא, גם אם צריך לנסוע בקורקינט – אסע לצבא'. רונאל, הלכת בגבורה. השארת לנו מורשת ברורה – לחיות ולשמוח – ותמיד תהיה איתנו, חי ופועם." מילותיו של משה שיקפו את רוחו של רונאל, את האופטימיות הבלתי נלאית שלו, את היכולת לחיות את הרגע במלואו, אך גם לתכנן, לשאוף, ולעשות הכל למען המטרה.

שגיא, חברו הקרוב של רונאל, עמד גם הוא שם, על האדמה הטרייה. קולו רעד, אך במילותיו ניכר אותו חוש הומור מיוחד שרונאל כה אהב. "מה אתה הולך בלי להגיד?", הוא שאל, כאילו רונאל עדיין שם, מקשיב. "תמיד היינו נעלמים ביחד ויוצרים חוויות... אי אפשר לבכות עליך בלי לצחוק שנייה אחרי. אתה מלאך שבורא עולם שלח לפה כדי לשמח את כולם... הבן אדם היחידי שאומר: 'בוא ניפגש ואז נראה מה עושים'. בן אדם של חוויות... לכל מקום אתה תבוא איתי כי תמיד היינו ביחד. שיחקנו סנוקר ביחד, שמענו שירים, זייפנו ביחד, צחקנו ביחד אבל אף פעם לא בכינו ביחד כי איתך אי אפשר לבכות... אני אוהב אותך ומודה עליך, תודה על הזכות ועל כל שנייה איתך." מילותיו של שגיא ציירו תמונה חיה של רונאל, של החברות העמוקה, של שמחת החיים הבלתי נדלית שהייתה טבועה בו.

מורשתו של רונאל, אותו "לחיות ולשמוח" שאביו דיבר עליו, ממשיכה לפעום. הוא מונצח באתר ההנצחה האינטרנטי של עמותת "ברק", המלווה את חטיבה 188 ותומכת בה, כעוד חוליה בשרשרת הגיבורים של החטיבה. עמוד לזכרו נפתח גם באינסטגרם, תחת השם remember_ronel, שם חברים, משפחה ומכרים ממשיכים לשתף סיפורים, תמונות וזיכרונות, משמרים את דמותו החייכנית והמלאה חיים. עמודי הנצחה נוספים נפתחו באתר noflim ובאתר memoriz.plus, כולם עדות לכך שרונאל אולי נפל בקרב, אך רוחו לא נכנעת. הוא ממשיך להיות נוכח, לחייך דרך הזיכרונות, להפיץ שמחה דרך הסיפורים. החלל שהוא הותיר הוא גדול וכואב, אך לצידו קיימת גם תחושת גאווה עמוקה, גאווה על הדרך שבה חי, על האדם שהיה, ועל הבחירה האמיצה שלו להגן על הבית, על המדינה, על החיים שכל כך אהב. רונאל בן-משה, הלוחם החייכן מרחובות, הפך לסמל, למופת של אומץ, אנושיות ושמחת חיים, וסיפורו הוא חלק בלתי נפרד מסיפור התקומה של עם ישראל. הוא ימשיך לחיות בלבבות, בפעימות הזיכרון, ולהיות אור גדול, גם כשכואב.