רומן ברונשטיין

בעיר פרטיזאנסק, רחוקה כל כך מחופי הים התיכון, נשם רומן ברונשטיין את נשימותיו הראשונות ביום קיץ חם, בשביעי באב תשל"ז, עשרים ושניים ביולי 1977. הוריו, גלינה ובוריס, סבבו אותו בחיבוק של אהבה ותקווה, אב שהיה קצין קרבי בצבא האדום וסב שצעד בדרכים דומות, הורישו לו כבר מלידתו גנים של נחישות ומסירות. בביתם הקטן, שריח קדרות אוקראינית התערבב בו לעיתים עם ניחוח ספרי נייר ישנים, גדל רומן לצד אחותו אינה, ילד בעל עיניים חכמות שבהן בערה כבר אז סקרנות עזה לדעת ולחקור. הם לא ידעו אז, בלב ברית המועצות המתפוררת, כמה רחוק יוליך אותו המסע הזה, וכמה עמוק ישתרשו בו שורשים חדשים, אדמה שונה, שפה אחרת, אך הרוח החלוצית שבהם, הרוח היהודית שלא כבתה, כבר ניחסה את עתידו.

את שנותיו הראשונות בבית הספר עשה רומן בעיר סטארוז'נץ שבאוקראינה. הוא היה ילד שבלט מעל כולם – לא רק בחוכמתו החדה וביכולתו לקלוט חומר במהירות מדהימה, אלא גם באישיותו הכובשת. המורים היו מספרים להוריו על הנער השקט אך בעל הנוכחות, שישב בשורה הראשונה ועיניו הכחולות היו קולטות כל מילה, כל רעיון. הוא לא היה ילד שמתאמץ, אלא ילד שפשוט אוהב ללמוד, לגלות, לפצח את חידות העולם. החומר הלימודי נדבק אליו בקלות בלתי נתפסת, והוא הצטיין בכל מקצוע, במתמטיקה כמו בספרות, בפיזיקה כמו בהיסטוריה. אבל מעבר לציונים, רומן היה ילד עם לב רחב, כזה שידע לראות את האחר, להציע עזרה, לחלוק את מעט הממתקים שהיו לו. הוא היה מרכז חבורת הילדים, לא בשל כוחניות או דומיננטיות, אלא בשל הקסם האישי שקרן ממנו, היכולת שלו להצחיק, לספר סיפורים, לגרום לכולם להרגיש רצויים. כבר אז, בשנים המעצבות הללו, התפתחה בו אותה תכונה שהפכה לסימן ההיכר שלו: שילוב נדיר של חריפות שכלית, נחישות בלתי מתפשרת ורגישות אנושית עמוקה.

בין כל ספרי הלימוד וההרפתקאות שקרא, היה ספר אחד שתפס מקום מיוחד בליבו של רומן הצעיר – "שני קפטנים" של וניאמין קאברין. הסיפור על סאניה גריגורייב, היתום הצעיר שיוצא למסע חיים למצוא את האמת על משלחת קוטב אבודה, נצרב בתודעתו. הדמויות של סאניה, שהבטיח לעצמו לגלות את האמת בכל מחיר, ושל אשתו קטיה, שציפתה לו בנאמנות, השאירו בו רושם עז. סאניה, שהיה מוכן להקריב הכל למען תגלית גאוגרפית, הפיח ברומן הצעיר את רוח ההרפתקה, את הרצון להציב לעצמו יעדים בלתי אפשריים ולעמוד בהם. המשפט האלמותי מהספר, "להילחם ולחפש, למצוא ולא לוותר", הפך לסלוגן אישי, למצפן מוסרי ורגשי שילווה אותו לאורך כל חייו. הוא לא ידע שאת העקרונות האלה בדיוק יצטרך ליישם יום אחד, לא בערבות סיביר המושלגות אלא על אדמה חמה הרבה יותר, בשם ערכים שאז עוד לא הכיר.

בתוך הבית, מעבר לשיעורים ולספרים, ריחפה תמיד נוכחותה של ארץ רחוקה אחת – ישראל. הוריו, בוריס וגלינה, דיברו על הציונות לא במונחים של אידיאולוגיה יבשה, אלא בכיסופים עמוקים לבית, לשורשים. רומן ספג את זה דרך שיחותיהם בערבים, דרך המבטים שלהם כששמעו חדשות על המזרח התיכון, דרך התקווה השקטה שהם טיפחו בליבם. כשהיה בן שש עשרה, בשנת 1993, כבר היה ברור שאין עתיד ממשי עבור יהודים צעירים כמוהו במדינות ברית המועצות לשעבר. האנטישמיות המובלעת, חוסר האופק, והרצון לחיים מלאים יותר תחת שמיים בהירים יותר, דחפו את משפחת ברונשטיין לקבל החלטה גורלית. רומן, שהיה תלמיד מצטיין וסיים בהצטיינות תשע שנות לימוד, קיבל את ההזדמנות לעלות לישראל במסגרת תוכנית "נעל"ה" – נוער עולה לפני הורים. זו הייתה החלטה אמיצה עבור נער צעיר כל כך, לנתק את עצמו מהמוכר, מהמשפחה, ולצאת לבדו למדינה זרה, ללא קרובי משפחה או מכרים שיחכו לו. ערב עלייתו, כשהוא יושב מול הוריו במטבח הקטן, הבטיח להם בעיניים נוצצות שיעשה הכל כדי להצליח, שישקיע בלימודים ויגיע לאוניברסיטה, הבטחה שנתן בכובד ראש של אדם בוגר, אף שהיה עדיין נער. הוא ידע שזו הדרך שלו להגשים את חלומם, ואת חלומו שלו.

הנחיתה בישראל הייתה כמו קפיצה למים קרים, אך רומן, בנחישות שאפיינה אותו, צלל לתוכם במלוא המרץ. הוא הגיע לכפר הנוער "הדסה נעורים" בעמק חפר, מוסד שנועד לקלוט בני נוער עולים ולשלבם בחברה הישראלית. כפר הנוער היה עבורו עולם חדש לגמרי: השפה העברית, צליליה המוזרים בהתחלה, המבטאים השונים של חבריו מכל קצוות תבל, האוכל, מנהגי המקום. הוא לא בזבז רגע. בעוד חבריו לחדר היו נרדמים מעייפות או יוצאים לבלות, רומן היה מתיישב ליד השולחן הקטן שבחדרם, תחת אור מנורה עמום, וממשיך ללמוד. שעות ארוכות אל תוך הלילה, כשהחושך כבר כיסה את שדות עמק חפר, והצפרדעים קרקרו בביצות הסמוכות, הוא היה שקוע בספרי הלימוד. הוא למד עברית במרץ, קרא כל ספר שהניחו לפניו, השלים פערים, והצטיין בכל מקצוע. חבריו תמיד זכרו אותו כ"תולעת ספרים", אך גם כחבר נאמן, שעם כל הרצינות שלו, ידע גם לצחוק ולשחרר. הוא היה חלק מהמחזור הראשון של תוכנית נעל"ה, מחזור של חלוצים צעירים, והרגיש את כובד האחריות להיות דוגמה, להיות זה שמצליח. בתקופה זו, בהיעדרו של אב ואם, הפך כפר הנוער למשפחתו החדשה, והחברים למעין אחים ואחיות. ביניהם, בלטה תמיד אהבתו לישראל, לא רק כמקום מקלט, אלא כמולדת אמיתית, אליה חש חיבור עמוק ובלתי מתפשר.

כשסיים את לימודיו התיכוניים בהצטיינות, המחשבה על השירות הצבאי מילאה את ליבו בהתרגשות ובתחושת שליחות. הוריו, שעדיין היו בברית המועצות, ציפו שיפנה ללימודים אקדמיים כפי שהבטיח, אך רומן ידע שדרכו חייבת לעבור דרך הצבא. הוא התקשר אליהם, קולו נשמע נחוש אך מלא כבוד: "אבא, אמא," אמר, "אני חייב לשרת בקרבי. אני מרגיש שזה המקום שלי, להגן על הבית החדש שלנו." בוריס, הקצין הקרבי לשעבר, הבין את בנו. הוא ידע שרומן לא יחזור בו, וכי התשוקה הזו להגן, המסירות הזו למולדת, ירשו אותה ממנו ומאביו. הוא נתן את ברכתו, גלינה מחתה דמעה שקטה, וידעה שזהו הצעד הבא בדרכו של בנה להיות אדם שלם בארץ החדשה.

בשנת 1995, עם תום לימודיו בתיכון, התגייס רומן לצה"ל. הוא לא התלבט לרגע, וידע בדיוק לאן הוא רוצה ללכת: לוחם בגדוד "צבר" של חטיבת "גבעתי". הרגליים שלו דרכו על אדמת הבסיס בפעם הראשונה, עם מדים חדשים שעדיין הריחו מבד והתרגשות של התחלה חדשה. האימונים היו קשים, פיזית ונפשית. שעות ארוכות של מסעות, זחילות, ירי, ושוב ושוב – הכול תחת השמש הקופחת של הנגב. אבל רומן מעולם לא התלונן. הוא היה הראשון לרוץ, האחרון לוותר, ותמיד עם חיוך קטן ושובב על השפתיים. הוא דגל במצוינות, לא רק לעצמו אלא גם לסובבים אותו. כשהיה רואה חבר נופל, היה מושיט יד ועוזר לו לקום, לא במילים גדולות אלא במעשה שקט. הוא זכר את מורשת אביו וסבו, הקצינים בצבא האדום, וידע שגם הוא נועד לפיקוד. הוא ראה את הדרך קדימה, את הצורך להוביל, לתת דוגמה אישית, ולשמש עמוד תווך עבור חבריו. לאחר זמן קצר, כשמפקדיו זיהו את הפוטנציאל הטמון בו, את קור הרוח שלו תחת לחץ ואת יכולות המנהיגות הטבעיות שלו, הם שלחו אותו לקורס קצינים.

קורס הקצינים היה אינטנסיבי ומאתגר, אך רומן צלח אותו בהצטיינות. הוא יצא ממנו עם דרגות סגן על כתפיו, תחושה של גאווה ואחריות כבדה. הוא חזר לגדוד "צבר" כמפקד מחלקה בהכשרה, תפקיד שדרש ממנו לא רק ידע פיקודי, אלא גם רגישות ואכפתיות כלפי החיילים הצעירים שהגיעו זה עתה מהבית. הוא זכר את עצמו כנער עולה, בודד לעיתים, וידע כמה חשובה תמיכה ומנהיגות אנושית. הוא היה מפקד קשוח, לא מתפשר על משמעת ועל רמת ביצוע, אך תמיד עם לב זהב. חייליו זכרו אותו כמפקד שידע לדחוף אותם לקצה גבול היכולת, אך גם כזה שישב איתם בשטח, הקשיב לבעיותיהם, ודאג להם כאילו היו בני משפחתו. הוא לא נתן להם הנחות, אך תמיד דאג שיקבלו את הטוב ביותר, שיהיו מוכנים לכל אתגר. הוא שימש בתפקידים פיקודיים נוספים, הטביע את חותמו על כל מי שפגש, והותיר רושם עמוק של אדם מקצועי, חדור מטרה, אך גם אנושי וחם. כששוחרר מצה"ל בדרגת סגן, הותיר אחריו שובל של הערכה וכבוד בקרב חייליו ומפקדיו כאחד.

לאחר השחרור מהשירות הסדיר, חזר רומן להבטחה שנתן להוריו עוד בפרטיזאנסק, הרחק משם. הוא נרשם ללימודי תואר ראשון במדעי המחשב באוניברסיטת בר-אילן, והשקיע את כל מרצו בלימודיו, כפי שעשה תמיד. המספרים, הקודים, וההיגיון המורכב של עולם המחשבים משכו אותו, והוא צלל לתוכם בלהט. הוא סיים את התואר בהצלחה, וכפי שניתן היה לצפות, מצא את דרכו במהרה לעולם ההייטק הישראלי המשגשג. הוא עבד כמתכנת בחברות שונות, היה מוערך על חריפות שכלו, יכולתו לפתור בעיות מורכבות, וכישרונו הטכני. הוא בנה לעצמו קריירה מצליחה, והרגיש סיפוק רב מהאתגרים האינטלקטואליים שהתחום הציב בפניו. הוא הרוויח בכבוד, עבד קשה, וראה את פירות עמלו.

כמה שנים לאחר מכן, הגיע הרגע המרגש שבו הוריו, גלינה ובוריס, עלו גם הם לארץ והתאחדו איתו. זו הייתה סגירת מעגל עבור רומן, לראות את הוריו סוף סוף על האדמה שעליה הגן ושלמענה עבד קשה. אביו, בוריס, שהיה עורך דין במקצועו בברית המועצות, החליט לפתוח משרד עורכי דין גם בישראל. רומן, שאהב אתגרים חדשים, התגייס מיד לעזור לאביו להתכונן למבחני הלשכה המפרכים. הוא ישב איתו שעות ארוכות, עבר על חומר משפטי, דן איתו בסוגיות חוקתיות ואזרחיות. במהלך העזרה הזו, גילה רומן עניין חדש, מפתיע, אך עמוק בתחום המשפטי. הוא הבין שהעולם המשפטי, עם ההיגיון שלו, הצורך בניתוח מעמיק, והיכולת להשפיע על חייהם של אנשים, קורץ לו הרבה יותר מתחום ההייטק. הוא החליט לעשות הסבת מקצוע, החלטה אמיצה עבור מי שכבר בנה קריירה מצליחה, ונרשם ללימודי תואר ראשון במשפטים במרכז האקדמי למשפט ועסקים ברמת גן.

במרכז האקדמי למשפט ועסקים, רומן שוב בלט. הוא היה סטודנט מצטיין ואהוב, דמות מוכרת במסדרונות המכללה. חברי הסגל סיפרו עליו בהערכה רבה: "הוא היה מהסטודנטים הראשונים שזכינו ללוות," אמרו, "ועל אף שעברו אלפי סטודנטים מאז, אנו זוכרים אותו בזכות האינטליגנציה הרבה שהפגין, טוב ליבו ורצונו להקדיש את עבודתו לסיוע לאחר." רומן לא למד משפטים רק כדי להצליח בקריירה; הוא למד אותם מתוך תחושת שליחות, רצון אמיתי להשפיע לטובה על חיי אנשים, במיוחד על עולים חדשים, כפי שהוא עצמו היה. הוא ראה את המורכבות שבבירוקרטיה הישראלית, את הקשיים שבהם נתקלים עולים בצעדיהם הראשונים בארץ, וידע שהוא יכול לסייע להם. הוא עבר את מבחני הלשכה בהצלחה, הצטרף למשרדו של אביו, והפך לעורך דין מצליח ומוערך, שפעל רבות למען קהילת העולים, מתוך הבנה עמוקה של צרכיהם.

בתוך כל העשייה הזו, בחייו הסטודנטיאליים והמקצועיים, מצא רומן את אהבת ליבו – נטליה. השניים בנו את ביתם בבת ים, עיר חוף תוססת, והקימו משפחה לתפארת. דניאל הבכור הגיע ראשון, ואחריו, כשנתיים לאחר מכן, נולדו התאומים, הלן ודויד, שהכניסו אור חדש ושובבות בלתי פוסקת לחייהם. רומן היה איש משפחה בכל רמ"ח איבריו. הוא אהב את נטליה אהבת נפש, והיה אב מסור ונוכח לילדיו. הוא ידע לאזן בין הקריירה התובענית לעיסוקיו הרבים, לבין הזמן היקר שהקדיש למשפחתו. הוא היה נוכח בחייהם של ילדיו, שיחק איתם, הקריא להם סיפורים, והיה שם בשבילם בכל רגע, קטן כגדול. הבית בבת ים היה מלא בצחוק, בשיחות, ובחום משפחתי. רומן היה עוגן יציב עבור כולם – חבר אמת, איש של מילה, שידע לתת מעצמו ללא גבולות. לא רק לחייליו או לחבריו, אלא גם לבני משפחתו, בין אם אלה שעלו בעקבותיו לארץ, ובין אם אלה שנותרו באוקראינה, להם דאג ותמך מרחוק.

אך מעל לכל עיסוקיו, מעל לקריירה ולמשפחה, ריחפה תמיד בנפשו אהבה עזה למדינת ישראל ומחויבות בלתי מתפשרת להגן עליה. רומן לא הסתפק בשירות סדיר משמעותי; הוא המשיך לשרת במסירות רבה במילואים, במשך שנים ארוכות, והתקדם בסולם הדרגות עד לדרגת רב-סרן. הוא ראה במילואים לא רק חובה אלא זכות, דרך לבטא את תחושת השייכות העמוקה שלו לארץ. בתפקידו האחרון במילואים שימש כקצין הדרכה בגדוד 8111 של חטיבה 5, תפקיד שדרש ממנו לחדד את כישוריו הפיקודיים והמקצועיים, ולהעביר אותם הלאה לדורות הבאים של הלוחמים. הוא נהג לומר תמיד שמולדת היא לאו דווקא המדינה שנולדת בה, אלא המקום שאליו אתה בוחר להשתייך, המקום שלמענו אתה מוכן להילחם. "המולדת שלי היא ישראל," היה אומר בעיניים כחולות בוהקות, וכל מי ששמע אותו ידע שזו אינה רק אמירה, אלא אמת צרופה שיצאה מליבו. חבריו למילואים, שצברו איתו עשרות שנים של שירות, ידעו שתמיד אפשר לסמוך עליו. "מלח הארץ היית," יספרו עליו, "תמיד צחקת והצחקת, לוחם מטורף, מפקד קשוח עם לב זהב, דאג לחייליו ולמשפחתו והגיע להישגים בחיים בעשר אצבעות ובנחישות."

בשבת כ"ב בתשרי תשפ"ד, שבעה באוקטובר 2023, היום שבו חגגו בישראל את שמחת תורה, התעוררה המדינה לבוקר של אימה שלא דמיינה מעולם. בשעה שש וחצי בבוקר, כשמרבית תושבי הדרום עוד ישנו, ובכל הארץ התכוננו לחג, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע רצחנית. אלפי טילים ורקטות שוגרו מרצועת עזה לעבר יישובים ואזורים נרחבים בארץ, ובחסות אש התופת הזו, חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית. הם זרמו לתוך יישובי עוטף עזה, לתוך שדרות, אופקים ונתיבות, טבחו במבלים תמימים במסיבות טבע ליד קיבוצים רעים ונירים, תקפו בסיסי צה"ל, ופגעו באזרחים תמימים בדרכים. המראות היו בלתי נתפסים: שריפה, הרס, אזרחים נרצחים באכזריות בבתיהם ובמכוניותיהם, מאות ישראלים נחטפים לרצועת עזה. מאות חיילים, שוטרים ואנשי כוחות הביטחון נפלו בקרב ההירואי להגן על הבית. הבוקר הנורא הזה סימן את תחילתה של מלחמה ששינתה את פני המדינה.

רומן ברונשטיין לא חשב פעמיים. אף שכבר היה פטור ממילואים, אף שיכול היה להישאר בביתו בבת ים, מוגן עם משפחתו, הוא לא היה מוכן לתת לחבריו להילחם בלעדיו. "איך אוכל להישאר בבית כשהחברים שלי שם?" בטח חשב לעצמו, כשצפה בחדשות המתגלגלות ובדיווחים המזעזעים. בטח נזכר בהבטחה לעצמו – "להילחם ולחפש, למצוא ולא לוותר". בשעה 10:00 באותו הבוקר, ארבע וחצי שעות בלבד לאחר תחילת המתקפה, הוא כבר היה ברכבו הפרטי, נוהג במהירות אל עבר נקודת הכינוס, מצטרף לגדוד שלו. הוא הגיע אל תוך הכאוס, אל תוך הבלבול, אל תוך חוסר הוודאות, אך בתוכו בערה תחושת בהירות ודאית: הוא חייב להיות שם. הוא חייב להגן.

בתחילה, התמקמו הכוחות בשטחי הכינוס שבעוטף עזה. שם, בין השדות והקיבוצים השקטים שטרם התאוששו מהתופת, הם החלו להתאמן, להתארגן, ולבצע פעילויות מבצעיות שונות, בהמתנה לפקודה להיכנס פנימה. ימים ולילות עברו בתוך אוהלים, בתוך דיונים טקטיים, בתוך הכנה אינטנסיבית למערכה הבלתי ידועה. רומן, כקצין הדרכה, היה עמוד תווך עבור חייליו. הוא העביר הדרכות, שימש דוגמה אישית, והשרה תחושה של רוגע וביטחון בתוך המצב המתוח. הוא הקפיד לומר להם בכל בוקר, בקולו המוכר, שילוב של סמכות וחום: "אנחנו פה, באדמה הזאת כרגע, כדי שמה שקרה בשביעי באוקטובר לעולם לא יקרה שוב." מילים פשוטות, אך טעונות משמעות, שחלחלו לליבם של החיילים, נתנו להם עוגן ומטרה.

בנובמבר, אחרי מספר שבועות של שירות מילואים אינטנסיבי, הגיע מועד בר המצווה של דניאל, בנו הבכור של רומן. המחשבה על דניאל חוגג בר מצווה בבית, בלעדיו, כשהוא משרת בשטח, הייתה קשה מנשוא. אבל רומן לא היה לבד. כל הגדוד, משפחתו השנייה, התגייס כדי לאפשר למשפחה לחגוג יחד, גם תחת ענני המלחמה. טקס העלייה לתורה נערך בקיבוץ רעים, ממש במקום שבו הגדוד הוצב למשימת הגנה. זה היה אירוע סוריאליסטי ומרגש עד דמעות. נטליה הגיעה עם הילדים, דניאל, הלן ודויד הקטנים, אל תוך המולה הצבאית, אל תוך הקיבוץ הפצוע. בין חיילים במדים, כלי רכב צבאיים, ורוחות מלחמה נושבות, נערכה העלייה לתורה. דניאל, נרגש ועטוף באהבת אביו וחבריו, עלה לתורה. רומן, קצין קשוח ולרוב מאופק, עמד שם, עיניו כחולות ונוצצות, קולו נשבר מעט מהתרגשות. הוא נאחז בבנו, מחבק אותו חזק, כשהחיילים עומדים מסביב, חלקם עם נשקים, חלקם עם דמעות בעיניים. "אני עשרים ושלוש שנים בגדוד," אמר רומן בקול חנוק, "והכי מרגש אותי שאת בר המצווה של הבן שלי עושים פה... אני מודה לכולכם ואני אוהב אתכם, זה אחלה גדוד, זה משפחה." הוא הביט בדניאל, ואז בקטן שבתאומים, דויד, ואמר בחיוך כואב: "אני בטוח שדויד, הוא קטן בשנתיים, עוד שנתיים הוא יגיד: 'איפה המלחמה שלי, אני גם רוצה בר מצווה'. אז שלא יהיו עוד מלחמות ונחגוג בר מצווה גם לדויד באירוע מרגש, אבל היום זה היום שלך, דניאל." מילותיו הדהדו בחלל, שילוב של תקווה לעתיד טוב יותר, של הכרת תודה עמוקה, ושל כאב על המציאות המורכבת. באותו רגע, בלב הכאוס, הצליחו רומן ומשפחתו, יחד עם משפחת הגדוד, לייצר רגע של חסד, של חיים, של נורמליות.

זמן קצר לאחר מכן, הגיעה הפקודה. הגדוד של רומן נכנס לרצועת עזה. רומן לא סיפר זאת לאיש מקרוביו. הוא ידע שדאגה מיותרת רק תכביד עליהם, והוא רצה להגן עליהם, גם מרחוק, מהפחדים שמלווים כניסה לשטח אויב. הוא נכנס פנימה עם חייליו, אל תוך המציאות המורכבת והמסוכנת של רצועת עזה. בתוך השטח, התכונות שעיצבו את רומן כל חייו – חריפות השכל, הנחישות, קור הרוח תחת לחץ, והלב הרחב – באו לידי ביטוי במלוא עוצמתן. "היו לו חושים בשטח של מפקד עילאי," סיפר אחד החיילים שלחמו איתו בעזה, קולו רועד כשהוא נזכר. "הוא היה בנאדם שכל כולו מופנה למי שאחריו. בגלל זה הוא גם היה קצין מטורף, חד בשטח, המון אנשים הולכים על שתיים היום רק בזכותו." רומן לא היה רק מפקד שנותן פקודות; הוא היה מגן, עמוד תווך, מישהו שאפשר לסמוך עליו בעיניים עצומות. הוא היה הולך בראש הכוח, בודק כל צעד, מחפש סימני איום, מתכנן את הדרך הבטוחה ביותר. "הוא נתן לנו תמיד איזה אמירה אחת, כל בוקר, שנזכור שאנחנו פה, באדמה הזאת כרגע, כדי שמה שקרה בשביעי באוקטובר לעולם לא יקרה שוב," זכר חייל אחר, כמעט מצטט את רומן. זו לא הייתה רק אמירה טקטית, אלא תזכורת למטרה העמוקה שלשמה הם נלחמים, למהות קבורה מתחת לכל הרעש והאבק. "הוא נתן לכולנו את העטיפה הזאת של 'אני פה, אני איתך, אני דואג לך, אני מחבק אותך'," הוסיף החייל, "הוא הציל אותנו, הוא ממש הציל אותנו." קצין נוסף שלחם לצידו תימצת זאת במילים פשוטות וחזקות: "הוא נתן לנו שפיות במקום לא שפוי." במציאות של חאן יונס, בתוך הריסות הבתים, בתוך הסמטאות הצרות, בתוך האיום הבלתי פוסק, רומן היה נקודת אור, עוגן של היגיון, של אנושיות, של מנהיגות אמיתית. הוא היה הקפטן, במובן העמוק ביותר של המילה, מנווט את ספינת חייליו בים סוער, זוכר תמיד את הסלוגן: "להילחם ולחפש, למצוא ולא לוותר".

ביום כ"ז בכסלו תשפ"ד, עשרה בדצמבר 2023, בתוך המורכבות המסוכנת של פעילות מבצעית באזור חאן יונס, התרחש הנורא מכל. הכוח של רומן עלה על מטען חבלה. הפיצוץ העז קרע את השקט המתוח, את הריכוז המוחלט, את השגרה המקולקלת של המלחמה. רומן, רב-סרן במילואים, קצין הדרכה בגדוד 8111, חטיבה 5, בן ארבעים ושש בלבד, נהרג במקום. העולם נחרב לרגע. החדשות הקשות הגיעו אל משפחתו בבת ים, אל נטליה, אל דניאל, הלן ודויד, אל הוריו גלינה ובוריס, ואל אחותו אינה. הלבבות נשברו. הגיבור, הקפטן, האב, הבעל, הבן, האח והחבר – נפל בקרב, מגן על מולדתו, נאמן להבטחתו עד נשימתו האחרונה.

רומן ברונשטיין הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בחולון. מסע ההלוויה היה כואב, שקט ורב עוצמה. אלפים באו לחלוק לו כבוד אחרון – משפחתו, חבריו מהצבא ומהלימודים, עמיתיו למקצוע, חיילים שהציל, חברים ותיקים מ"נעל"ה", ורבים אחרים שנגע בהם בחייו. כל אחד מהם נשא איתו זיכרון, רגע, מילה, שהגדירו את רומן.

ויטל, חברו הקרוב של רומן, עמד ליד הקבר הטרי, קולו נשנק מדמעות, אך דבריו יצאו בנחישות של לוחם. "רומן, אח, אני לא מצליח לעכל," אמר. "עשרים ושש שנים יחד, מה לא עברנו יחד? מהסדיר, מ"מ בגדוד 'צבר', דרך הקבע, ועד לעשרים ושתיים שנים ביחד במילואים. בלבנון, במוצב רותם, תמיד ידעתי שיש על מי לסמוך שיחלץ אותי ממארבים ופתיחות צירים. ניצלנו מירי ופצמ"רים יותר מפעם אחת, הייתי רגוע כשהיית איתי בכוח. לוחם-על, מורעל נצחי. במטווחים, כשפלוגה שלמה יורה, היית בא למאגיסט, מחליף אותו בירי, ורק מלשמוע את המאג מנגן ידעתי שזה אתה שלוחץ על ההדק." ויטל תיאר את רומן כלוחם אגדי, ששייך ל"דור הנפילים", דור של מפקדים שלא ויתרו לעצמם ולאחרים. "הצחוק שלך עדיין מהדהד לי בראש," המשיך ויטל בכאב. "מי ישב איתנו עכשיו ב'דיקסי' כל רבעון, בשולחן הקבוע, עם המנות הקבועות וכוס הבירה ביד? רומן, אח יקר ואהוב, אין לי ספק שלא קיים בעולם מישהו שהיה עוצר אותך מלהיכנס לרצועה ולהילחם. היית חייל-על בגיל עשרים בדיוק כמו שנפלת גיבור-על בגיל ארבעים ושש. גיבור, יהי זכרך ברוך."

בן, חברו לצוות, עמד גם הוא, נסער וכואב. "רק עכשיו חגגנו בר מצווה לבן הגדול שלו בצבא. זה היה מטורף, הכי ציוני שיש, כמו רומן," סיפר. "בשבילו הצבא היה פרה קדושה. שירתנו ביחד הרבה שנים וזו הייתה השנה הראשונה שבה התנדב למילואים. זו הייתה אמורה להיות המלחמה האחרונה שלנו. הוא תותח-על, בן אדם זהב שכולם אהבו אותו. כמו כוכב צפון שכולם מסתכלים עליו. חכם מאוד. דיברנו לפני שנכנס לעזה, הוא אמר לי להתקשר לאשתו ולילדים וביקש שאדאג להם." המילים הללו, בקשת הדאגה למשפחתו, שיקפו את רומן כולו – לוחם חסר פשרות בשדה הקרב, אך איש משפחה אוהב ומסור שדאג ליקיריו עד הרגע האחרון.

לריסה, שהיא קרובת משפחה, כתבה על "הקסם האישי שלך, העומק שיכולת לצלול תוך שניות בשיחה, האמינות שלך והנכונות לתת גב ככל שיידרש, העיניים הכחולות הכל כך חכמות, החפירות על הצבא, הדאגה למלחמה הגדולה שיום אחד תהיה כאן. צדקת בהכול!" היא הוסיפה בכאב: "ב-7 באוקטובר 2023 בשעות הראשונות של תחילת המלחמה רומן התגייס למילואים, עשה את כל מה נדרש בצבא ואפילו הצליח לצאת הביתה לימי הולדת של ילדים ושל נטשה, להיות עם אבא בבדיקות אצל רופאים. וכשהתבשרנו ב-10 בדצמבר שאתה עם הכוח שלך עליתם על מטען, נחרב לנו העולם והלב של כל כך הרבה אנשים נשבר. רומקה היקר, נזכור אותך תמיד." במילותיה של לריסה השתקפה דמותו של רומן כאיש שלם, שידע לשלב בין מחויבות עמוקה למדינה ולצבא, לבין מסירות אין קץ למשפחתו.

גם מכרים רחוקים יותר חשו את החלל שנפער. אחד מהם כתב: "רומה היקר והאהוב על כולם... תמיד היית עם חיוך על הפנים, תמיד צנוע ומוקף בחברים. דיברנו מלא על הילדים, טיולים, צבא, לימודים, ותמיד הרגשתי כאילו אנחנו חברים הכי קרובים כבר המון שנים. אתה תחסר לי ולכולם, תמיד אזכור אותך צעיר, מחייך ודואג לכולם – גיבור של המשפחה ושל כל עם ישראל!" ואלדר, חבר נוסף, סיכם את תמצית דמותו במילים נוגות: "הצעיר הנצחי, עם חיוך תמים ושובב כאחד. הכי מורעל, הכי קרבי, הכי חי"רניק. מתגעגע."

רומן ברונשטיין היה גיבור לא בגלל מילים גבוהות, אלא בגלל מעשיו, בגלל בחירותיו, בגלל האמת שבה חי. הוא היה ילד עולה שהפך ללוחם, מפקד, עורך דין, איש משפחה, מלח הארץ, וכל חייו היו סמל לנחישות, מסירות ואהבת אדם. הוא הגשים את הבטחותיו – להוריו, למולדתו, לעצמו. הוא חי את הסלוגן של סאניה גריגורייב, גיבור ילדותו, "להילחם ולחפש, למצוא ולא לוותר", ובמותו, נלחם עד הרגע האחרון, מצא את מקומו בהיסטוריה של עם ישראל, ולא ויתר על עתיד ילדיו, על ביטחון מולדתו.

החלל שהותיר אחריו רומן הוא עצום, אך מורשתו חיה ונושמת. בבית הספר "יצחק שדה" בבת ים, העיר שבה בנה את ביתו, נערך טורניר כדורסל לזכרו, דרך ספורט ואחדות, להנציח את דמותו. אתר הנצחה הוקם תחת שמו, "אתר הנצחה לזכר רומן ברונשטיין", ובו סיפור חייו, תמונותיו, וקישורים לכתבות שפורסמו אודותיו, מעידים על ההד הציבורי שמותו הותיר. עמוד לזכרו הוקם גם באתר "סיפור חיי", ובו סיפורים, סרטונים ותמונות מתחנות חייו השונות, תיעוד חי ונושם של אדם שהיה כל כך הרבה. רומן ברונשטיין לא נולד בישראל, אך הוא נשם, חי ונלחם למענה, והפך לחלק בלתי נפרד מסיפור התקומה שלה. הוא מותיר אחריו משפחה כואבת אך גאה, חברים שזוכרים את צחוקו ואת אומץ ליבו, ועם שלם שזוכר את קורבנו ואת גבורתו. סיפור חייו הוא לא רק סיפור אישי, אלא סיפור של דור שלם, של עולים שהפכו לחלוצים, של אזרחים שהפכו ללוחמים, של אנשים שבחרו להגן על ביתם בכל מחיר. יהי זכרו ברוך.