רום שלומי

במושב גנות, פיסת אדמה ירוקה שנדמה כי הזמן מהסס בה לרגע, בין שדות פתוחים שנושקים לשכונות חדשות של חולון, נולד רום שלומי. היה זה יום קר ובהיר של כ' בכסלו תש"ס, העשרים ותשעה בנובמבר 1999, כשמיכל ושי שלומי קיבלו לעולם את בנם השלישי, אח לטל וגור שכבר מילאו את הבית בצחוק ובהמולה. הבית בגנות, עטוף בריחות אדמה ופריחה עונתית, היה המקום שבו נטעה בו לראשונה האהבה לחיים, לטבע הפתוח, ולחופש שמתגלם בכל משב רוח בין העצים. כבר מהרגע הראשון, עוד בטרם ידע ללכת, רום היה תינוק שעיניו בורקות בסקרנות בלתי נדלית, מבטו רודף אחר ציפורים חולפות בשמיים התכולים או אחר נמלים שצועדות בשיירה סדורה על שביל הגישה לבית. הוריו סיפרו לימים כי תמיד היה בו איזה ניצוץ פנימי של תנועה, של רצון לחקור, לגעת, להרגיש.

הילדות של רום בגנות הייתה כמו סיפור הרפתקאות בלתי נגמר. הוא היה ילד טבע במלוא מובן המילה, שובב ופראי, כזה שרגל אחת שלו תמיד הייתה יחפה, מחוברת ישירות לאדמה הלחה שנותרה לאחר טפטוף קל, או לאבק הזהוב שכיסה את השבילים בקיץ. הבית, על ריחות המטבח של אמו וצלילי שיחותיהם של הוריו, היה עוגן, אבל נשמתו של רום נמשכה אל החוץ. הוא טיפס על עצים בכישרון נדיר, כפות ידיו הקטנות נאחזות בגזעים המחוספסים, מטפס מעלה מעלה, ענף אחר ענף, עד שהיה מגיע לנקודה הגבוהה ביותר שממנה נשקף כל המושב כפסיפס ירוק. משם, עם הרוח שמלטפת את פניו, הוא היה מרגיש את החופש המוחלט, את השקט של המרחב הפתוח, את תחושת השליטה בעולם הקטן שלו. כבר בגיל צעיר, בין משחקים בחצר לבין טיולים ספונטניים בשדות, הבהיר רום לכל מי שסביבו שכאשר הוא רוצה משהו, דבר לא יעצור אותו. לא מבוגרים שניסו להציב גבולות, לא מכשולים פיזיים, ולא אתגרים שהיו נראים גדולים מדי לגילו. הייתה בו נחישות שקטה, כמעט עקשנית, שהתבטאה לא בצעקות או בהתקפי זעם, אלא במבט עמוק, בהתמדה שקטה, ובניסיון חוזר ונשנה עד שהשיג את מבוקשו. בבית הספר היסודי המקומי, רום בלט מיד בנוכחותו הדומיננטית. הוא לא היה הילד שיושב בצד, אלא זה שמוביל את המשחקים בהפסקות, ממציא חוקים חדשים, ומצליח לרתום את כולם להרפתקאותיו. המורים סיפרו על רוח שטות מרעננת שאפיינה אותו, על בדיחות פנימיות וקונדסות קטנות שהיו מפיגות את המתח בכיתה, אבל גם על חריצות ונחישות יוצאות דופן. כשהיה מגיע למשימה שהציתה בו עניין, הוא היה שוקע בה בכל מאודו, לא מותיר אבן לא הפוכה, ומוכיח יכולות למידה והתמדה שמעטות כמותן. הוא לא נח לרגע, תמיד היה בתנועה, נדמה היה כי אינו מכיר את המושג "שעמום". אם לא היה מטפס על עצים, היה בונה מחבואים בשיחים, או מתרוצץ עם חבריו בשדות, ממציא לו תמיד תעסוקה שתאתגר את גופו ואת רוחו.

ככל שהתבגר, התעצמו התחביבים והתכונות שאפיינו את רום בילדותו. בתיכון האזורי, הוא כבר היה נער גבה קומה, בעל נוכחות שקטה אך כריזמטית, שחיוך קל תמיד ריחף על שפתיו. הוא המשיך להיות מחובר לאדמה ולטבע, ובילה שעות רבות ברכיבה על סוסים בשבילי המושב והשדות הסמוכים. הדהירה על הסוס, רוח בפניו, הרגליים לוחצות את צידי הסוס בקצב אחיד, הרעש הקצבי של הפרסות על האדמה – כל אלה היו עבורו חוויה של חופש מוחלט, של חיבור עמוק לחי ולצומח, של תחושת אחדות עם העולם. במקביל, הוא גילה עולם חדש של אתגרים פיזיים ברכיבת אופני שטח. מסלולים תלולים, קפיצות מעל מכשולים טבעיים, תמרונים מדויקים בין סלעים ועצים – כל אלה דרבנו אותו לדחוף את גבולותיו, לשפר את הטכניקה שלו, ולחוות את האדרנלין שזורם בעורקיו עם כל ירידה מהירה או טיפוס מפרך. מעבר לכך, רום לא התבייש בעבודות כפיים. הוא לקח חלק פעיל בחיי המושב, עזר לחקלאים המקומיים, סייע בגינון ובתיקונים, והיה שותף לכל עבודה שדרשה מאמץ פיזי וידיים עובדות. המגע עם האדמה, הריח העמוק של העשב הקצוץ, תחושת הסיפוק שבסיום יום עבודה מפרך תחת השמש – כל אלה היו חלק בלתי נפרד ממי שהיה. הוא לא ראה בעבודה קשה עונש, אלא הזדמנות, דרך נוספת להתחבר לעולם ולבטא את כוחו ונחישותו.

ואז הגיע הים. רום גילה את גלישת הקיט, ספורט אקסטרים ששילב את כל מה שאהב – רוח, מים, מהירות ואתגר. הוא בילה שעות ארוכות בחופי הים, לומד לשלוט במצנח הענק ובגלשן, מתמודד עם גלים גבוהים וזרמים חזקים, ומפתח מיומנות מדהימה. הים הפתוח, האינסופי, על עוצמתו ויופיו, היה עבורו עוד זירת משחק, עוד מגרש אימונים שבו יכול היה לבדוק את גבולותיו. כל פעילות שהציבה בפניו אתגר, כל מכשול שנקרה בדרכו, לא רק שלא הרתיע אותו, אלא דרבן אותו יותר. הייתה לו יכולת מיוחדת להפוך כל קושי לתהליך של צמיחה והתפתחות. הוא לא חיפש את הדרך הקלה, אלא דווקא את זו המפותלת, המאתגרת, זו שתדרוש ממנו את המרב. הוא חתר למצוינות בכל דבר שעשה, לא רק בשביל התוצאה הסופית, אלא בשביל תהליך הלמידה, ההתמודדות וההתגברות על הקושי. הוא היה אדם שחיפש את הקצה, את הנקודה שבה נדרש ממנו הכל, ודווקא שם, במקום שרוב האנשים היו נשברים, רום פרח.

ב-5 בדצמבר 2018, כשהיה בן תשע עשרה, הגשים רום חלום נוסף וגדול: הוא התגייס לצה"ל, ליחידת שלדג, יחידת הקומנדו היוקרתית של חיל האוויר. כבר מתחילת המסלול, רום בלט בחוסנו הפיזי והמנטלי יוצאי הדופן. הוא היה הטיפוס שסוחב את הציוד הכי כבד, זה שתמיד מוצא כוחות נוספים כשנדמה שכולם סביבו כבר קורסים מעייפות. הוא מעולם לא נכנע לקושי, לא נתן לעייפות להשתלט עליו, ותמיד מצא את הכוחות לעודד את האחרים. קולו השקט, אך המלא בביטחון, היה נשמע לעיתים קרובות ברגעים קריטיים, מפיח תקווה ומדרבן את חבריו להמשיך. חבריו לשירות זוכרים במיוחד את אחד השבועות הקשים במסלול – שבוע הניווטים. שבוע שבו הקור חודר לעצמות, הגשם מצליף ללא רחם, והעייפות מצטברת לרמות בלתי נסבלות. בזמן שרוב הלוחמים סביבו התקשו, נאנקו, ופשוט רצו שהכל ייגמר, רום שמר על ניצוץ בעיניו. הוא התלהב מהנוף המשתנה, נהנה מהדרך, ואפילו מצא יופי בהתמודדות עם תנאי השטח הקשים. בכל לילה, לפני היציאה לניווט נוסף, כשהרוח שרקה בין העצים והאוויר היה קפוא, רום היה מכריז בקול ברור אך שקט, שחבריו כבר למדו להכיר: "הלילה אני מגיע ראשון, לא מעניין אותי כלום." ובכל פעם מחדש, הוא עמד במילתו. הוא צעד בקצב שאף אחד אחר לא הצליח לעמוד בו, עקף את כולם, והגיע לנקודת הסיום ראשון, כשהוא נראה רענן ומלא אנרגיה, כאילו רק יצא לטיול קצר. חבריו לא הצליחו להסביר מאין שאב את הכוחות האלה, את העוצמה הבלתי נתפסת שאפשרה לו לדחוף את עצמו ואת גופו לקצה גבול היכולת, ועדיין לשמור על חיוך ותשוקה.

באחד הלילות הקפואים ביותר בשבוע הניווטים, כשהלוחמים הגיעו לנקודת הסיום, תשושם ורטובים, הקור והגשם הכו בהם ללא רחם. איש מהם לא הצליח לאסוף מספיק אנרגיה כדי לעשות משהו בנוגע לכך. כולם רעדו, קפאו, ורק קיוו לסיים את הלילה. כולם, מלבד רום. בלי להתלבט לרגע, הוא החל להתרוצץ בין השיחים הסמוכים, אוסף בשיטתיות ענפים וזרדים שנשארו יבשים במקומות מחבוא. תוך מספר דקות, כשהוא פועל במהירות ובנחישות, הצליח להדליק מדורה קטנה, שתוך זמן קצר הפכה למדורה גדולה, שחיממה את כולם. הלהבות רקדו אל מול עיניהם העייפות של הלוחמים, והחום שהקרינה האש היה כמו חיבוק מנחם, שהפיג מעט מהקור ומהייאוש. חברו לשירות, נעם, תיאר אותו במילים בלתי נשכחות: "סופרמן בתחפושת של ילד." הוא הוסיף, "העוצמה שלו תמיד מתפרצת, אנרגטית, תמיד ידבר איתך ויעשה עוד מאה דברים במקביל... אני לא יודע איך הלב הענק שלו נכנס בגוף הזה... אני לא חושב שיש בן אדם שהכיר את רום ולא התאהב, העריץ ורצה אותו קרוב אליו, פשוט להסתכל וללמוד." רום היה אדם כזה – מלא סתירות לכאורה, שחיברו יחד אישיות יוצאת דופן. הוא היה יכול להוביל את כולם בריצת ניווט מטורפת, ואז להתיישב בשקט ליד המדורה שהדליק, לשתף בחוויות היום, להקשיב לחבריו, ולהיות שם עבורם. הוא היה לוחם עיקש ובלתי מתפשר, ובה בעת, איש של רוגע, של חום אנושי, ושל אינטליגנציה רגשית נדירה.

בהמשך שירותו הצבאי, רום יצא לקורס קצינים. זו הייתה עבורו התפתחות טבעית, שכן תכונות המנהיגות, האחריות והמסירות היו טבועות בו עמוק. לאחר סיום הקורס בהצטיינות, הוא שימש כקצין סיור בבית הספר לכוחות אוויר מיוחדים. בתפקידו זה, הוא היה מפקד נערץ, מסור ואמיץ. חייליו העריצו אותו לא רק על יכולותיו המקצועיות הגבוהות, אלא גם על הדרך שבה פיקד עליהם. הוא דאג לכל אחד ואחד מחייליו באופן אישי, הקשיב לבעיותיהם, תמך בהם ברגעים קשים, ועשה הכל למענם. הוא תמיד שם לב לפרטים הקטנים, לא רק ברמה המבצעית, אלא גם ברמה האישית – מבחין בחייל שנראה שקוע במחשבות, או בזה שמתקשה במשימה מסוימת, ותמיד ניגש להציע עזרה או אוזן קשבת. לרגע לא הפסיק להיות בעשייה למען הכלל, ותמיד חיפש דרכים לשפר, לייעל, ולתרום. בכישרונו המיוחד, ובמגע ידו המקצועי והמדויק, הצליח להפוך כל דבר בו נגע לזהב, אם זה בתרגיל מבצעי מורכב, אם זה בהכשרת לוחמים חדשים, או אם זה ביצירת אווירה חיובית ומגובשת בצוות. הוא היה קצין שידע לדרוש מעצמו ומפקודיו את המקסימום, אבל עשה זאת מתוך אמונה עמוקה ביכולותיהם, ומתוך אהבה ואכפתיות אמיתית.

לצד הנוכחות הפיקודית המרשימה, רום הביא עמו חוש הומור משובח ורוח שטות מרעננת, שהיו מפיגים את המתח ברגעים הנכונים. הוא ידע בדיוק מתי להפיל בדיחה קלילה, או לזרוק הערה שנונה, כדי לשחרר את האווירה וליצור תחושה של קלילות, גם בתוך העומס והרצינות של השירות הצבאי. הנוכחות השקטה והיציבה שלו השרתה סביבו רוגע וביטחון. כשהיה מדבר, קולו היה רך אך סמכותי, ודבריו היו שקולים ומלאי מחשבה. אנשים נמשכו אליו באופן טבעי, הרגישו בנוח לפתוח בפניו את סודותיהם, ולסמוך עליו בעיניים עצומות. הייתה בו אהבה עמוקה לכל אדם, ללא הבדל, ולצד זה, אינטליגנציה רגשית נדירה שאפשרה לו להבין את רגשותיהם של אחרים ולהתחבר אליהם ברמה עמוקה. הוא היה מסוגל להרגיש את מה שאחרים הרגישו, להבין את המניעים שלהם, ולתת להם את התמיכה וההכוונה שהיו זקוקים להן.

אבל מעבר להיותו קצין ולוחם, רום היה אדם עם עולם פנימי עשיר, מלא תשוקות וכישרונות. מהוריו, מיכל ושי, ירש אהבה אדירה לבישול. המטבח בביתם בגנות היה תמיד לב הפעילות, מלא בריחות תבשילים, עשבי תיבול טריים וצלילי צחוק משפחתי. רום, בדומה לאמו, מצא בבישול דרך לבטא אהבה ונתינה. בכל מפגש חברתי, בין אם עם חברים מהיחידה, מהילדות, או עם בני משפחה, רום היה זה שלוקח על עצמו את האחריות על הכיבוד. הוא היה נכנס למטבח, מציב לעצמו מטרה, ומתחיל לעבוד בשקט ובריכוז, לא מרשה לאיש להיכנס ולעזור לו. עבורו, הבישול היה סוג של מדיטציה, זמן שבו יכול היה לשקוע בעשייה, לערבב טעמים, להתנסות במתכונים חדשים, וליצור משהו טעים ומנחם. ריח הבצל המטוגן, צליל השמן המבעבע במחבת, המגע של הבצק בין אצבעותיו – כל אלה היו מעניקים לו הנאה צרופה. הוא נהנה מעצם הנתינה, מהידיעה שהוא מכין משהו שישמח את האחרים, ומעולם לא חיפש לקבל תודה או הכרה על מאמציו. הסיפוק שלו נבע מעצם המעשה, מהידיעה שהוא מעניק חלק מעצמו, ומהחיוכים שראה על פני הסועדים.

רום היה חבר אמת, כזה שאפשר לסמוך עליו בכל מצב. הוא היה בן ואח מסור, קשרים עמוקים של אהבה ותמיכה קשרו אותו להוריו ולאחיו, טל וגור. בנוסף לכל אלה, הוא היה בן זוג אוהב ומלא תשוקה לחברתו, נעם. יחד, הם בנו עולם קטן של אהבה, צחוק, ותכניות לעתיד. קרוביו תיארו אותו בחיוך כ"עוף מוזר", לא במובן שלילי, אלא במובן של אדם יוצא דופן, מיוחד במינו, כזה שמעורר השראה בכל מי שפגש. הוא לא היה אדם שהסתכל רק על מטרות גדולות וחלומות רחוקים, אלא ראה כל יום כהגשמת חלום בפני עצמו. הוא חי בקצב ובהתלהבות שהיו ייחודיים רק לו, מלא סקרנות, תשוקה לחיים, ורצון לחוות כל רגע במלואו. כל בוקר היה עבורו הזדמנות חדשה, כל פגישה הייתה מפגש מרגש, וכל אתגר היה סיבה למסיבה. הוא היה מודל חי לחיים מלאים, משמעותיים, ומלאי אהבה. עתידו נראה ורוד ומלא הבטחה. ב-8 באוקטובר 2023, למחרת יום שבת שמחת תורה, רום היה אמור להגשים חלום נוסף ולהתחיל תפקיד פיקודי חדש, אליו שאף לאורך כל שירותו הצבאי. הוא היה נרגש, מלא ציפייה, ומוכן לאתגר הבא.

אך גורלו, וגורל המדינה כולה, נכתבו בבוקר שבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023. השעה הייתה שש וחצי בבוקר, והשקט של החג התנפץ באחת. ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים על ישראל. ירי מסיבי של אלפי טילים ורקטות מרצועת עזה כיסה שטחים נרחבים בארץ, ובחסותו חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית. הם החלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, על מבלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו בדם קר כשמונה מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים מחרידים. הם חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר נורא זה, החלה מלחמה.

את סוף השבוע של שמחת תורה בילה רום בביתו שבגנות, רגע לפני כניסתו לתפקיד החדש. השקט המדומה של הבוקר הופר באחת על ידי צבעי האזעקה העולים ויורדים, קולות נפץ רחוקים שהלכו והתקרבו, ומיד לאחר מכן, הודעות הווטסאפ הראשונות שהחלו לזרום לקבוצות המבצעיות של היחידה. ההלם הראשוני פינה את מקומו במהירות לתחושת דחיפות ומקצועיות. רום ידע בדיוק מה עליו לעשות. הוא נפרד במהירות מהוריו ואחיו, במבט שקט אך מלא נחישות, הבטיח שיחזור, ויצא לדרך. הוא הוקפץ לדרום יחד עם חבריו ליחידת "שלדג", והצוות בו לחם יצא במהירות להגן על מפקדת אוגדת עזה, השוכנת במחנה רעים, סמוך לגבול רצועת עזה. הדרך לשם הייתה מלאה במראות קשים, בכאוס, בירי בלתי פוסק, אך רום וחבריו התמקדו במשימה. עם הגיעם למחנה רעים, התגלה בפניהם מחזה אימים: עשרות מחבלי חמאס הסתערו על הבסיס, מנסים להשתלט עליו. רום וחבריו נכנסו מיד לקרב, קרב אמיץ ועיקש מול אויב אכזר.

הלחימה הייתה קשה ואכזרית. קולות ירי, פיצוצים, צעקות – כל אלה התערבבו יחד לכדי רעש מחריש אוזניים. רום, כמפקד מחלקת סיור, הוביל את חייליו באומץ לב, מנווט אותם בין עמדות, משיב אש, ומגן על הבסיס. במהלך הלחימה העיקשת, נפצע רום בפניו מרסיס של רימון שהתפוצץ בקרבתו. כאב חד שטף את פניו, דם החל לזרום, אך הוא התעלם ממנו. הרגע לא היה זמן לכאב אישי. הוא המשיך להילחם, לא נותן לפציעה להסיט אותו ממטרתו. זמן קצר לאחר מכן, נורה רום בידו. הפעם, הפציעה הייתה קשה יותר, והוא הבין שצריך לפעול במהירות. בלי היסוס, בתוך הכאוס המוחלט של הקרב, הוא הניח לעצמו חסם עורקים, ביד אחת, במהירות ובמקצועיות, כפי שלמד באימונים אינספור. הפעולה המכאנית, המדויקת, נעשתה כאילו היה זה עוד תרגיל. וכשהחסם היה מהודק, הוא חזר במהירות ללחימה, אקדחו בידו, עיניו סורקות את השטח. אחד הלוחמים לצידו, שראה את הפציעה הקשה, הציע לחזק את חסם העורקים, מודאג מעוצמת הפגיעה. רום, במבט חדור מטרה, השיב לו בקצרה, קולו נחוש וברור: "הכול טוב, תמשיך." הוא לא נתן לעצמו רגע של חולשה, לא אפשר לכאב האישי להשתלט עליו. המשימה הייתה מעל הכל, ההגנה על חייליו ועל הבסיס הייתה המטרה היחידה. הוא לחם בגבורה עילאית, בחירוף נפש, ובמקצועיות יוצאת דופן, למרות פציעותיו הקשות. הוא המשיך להשיב אש, להכווין את חייליו, להגן על כל פיסת אדמה, עד שנורה שוב. הפגיעה השלישית שספג הייתה בראשו. זו הייתה פגיעה קטלנית, ואותה הוא לא הצליח לשרוד.

סגן רום שלומי נפל בקרב הגבורה במחנה רעים ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד, ה-7 באוקטובר 2023. הוא היה בן עשרים ושלוש בנופלו, צעיר כל כך, מלא חיים, חלומות ותשוקה. רום הובא למנוחות בבית העלמין של מושב אחיעזר, כשאלפים מלווים אותו בדרכו האחרונה. הוא הותיר אחריו הורים שבורי לב, מיכל ושי, ושני אחים, טל וגור, שלא יוכלו לשכוח לעולם את הילד, הנער והגבר שהיה. לאחר נפילתו, הועלה רום מדרגת סגן לדרגת סרן, כהוקרה על גבורתו, מנהיגותו, ומסירותו הבלתי מתפשרת.

הזמן ממשיך לחלוף, אך הכאב על לכתו של רום לא מרפה, והחלל שהותיר אחריו הוא ענק. קרובת משפחה כתבה במלאת שנה לנפילתו, במילים ששוברות את הלב ועם זאת מלאות גאווה: "רום שלנו, הזמן עובר והכאב לא מרפה. השארת חלל ענק. היית הילד הכי כובש בכל מקום אליו הגעת. מקור להערצה ולגאווה עבור כל המשפחה. כמה התגאינו בך, עטרת ראשנו, על הגיוס לתפקיד משמעותי, על הערכים שלך, על מי שהיית. לצערנו אלו גם הערכים עליהם נפלת, ילד פלא שכמוך. שכנגד כל הסיכויים הצלחת, התקדמת, פיקדת ועשית זאת בדרכך השקטה והמיוחדת." מילותיה מהדהדות את מה שכל מי שהכיר את רום ידע – גבורתו לא הייתה רק ברגעיו האחרונים, אלא בכל יום בחייו, באופן שבו בחר לחיות, לשרת, לאהוב, ולתת.

ליאור, חבר קרוב, הוסיף וכתב: "רום, ילד פלא. ילד שמח עם חיוך רחב ועיניים בורקות. נמצא בכל מקום, על השבילים, בין העצים (או עליהם), תמיד עם חיוך, תמיד בקסם. אזכור ואזכיר אותך תמיד. לך לשלום מוגלי אהוב." הכינוי "מוגלי אהוב" לוכד את רוחו של רום – הילד הפראי והשובב שגדל בטבע, המחובר לאדמה, לחיים, לחופש, ועם זאת, בעל לב ענק ואהבה ללא גבולות. חיוכו הרחב, עיניו הבורקות, הקסם האישי שלו – כל אלה נצרבו בזיכרונם של רבים, והם ימשיכו ללוות את הסיפור שלו.

מורשתו של רום שלומי, סרן בחיל האוויר, לוחם וקצין ביחידת שלדג, ממשיכה לחיות ולהאיר. הוא מונצח באנדרטה לזכר לוחמי חיל האוויר שנפלו בעת שירותם, השוכנת בהר הטייסים שבהרי ירושלים, מקום שקט ומלא הוד. שמו חרוט גם באתר ההנצחה האינטרנטי של עמותת יוצאי "שלדג", שם הוא ממשיך להיות חלק מקהילה של לוחמים אמיצים, ובפרויקט ההנצחה "קווים לדמותם", שמטרתו להנחיל את סיפורם של הנופלים לדורות הבאים. באפריל 2024, לקראת חג הפסח תשפ"ד, נערכה חלוקת חבילות מזון לעילוי נשמתו של רום, במסגרת פרויקט "קמחא דפסחא" של עיריית אור יהודה. מעשה זה, של נתינה ודאגה לזולת, מהווה המשך טבעי לרוח הנתינה והבישול שאפיינה את רום בחייו. אחיו, גור, שיתף את כאבו ואת זיכרונו של רום בשיר מרגש בשם "יותר מדי 7.10", שניתן להאזנה ביוטיוב, ומנציח את רום בדרך אמנותית ונוגעת ללב. עמודי הנצחה לרום נפתחו גם באתרים "למלא את החלל" ו-memoriz.plus, ומאפשרים לכל מי שהכיר אותו, או שרוצה להכיר את סיפורו, לשתף זיכרונות ותמונות, ולשמור את להבת זכרו בוערת.

סיפור חייו של רום שלומי, על אהבתו לטבע, על תשוקתו לאתגרים, על חוסנו הפיזי והמנטלי, על מנהיגותו המעוררת השראה, על חוש ההומור שלו, על אהבתו לבישול, ועל מסירותו לאנשים סביבו, הוא סיפור של גבורה אנושית ואמיתית. גבורה שאינה רק ברגע הקרב האחרון, אלא באה לידי ביטוי בכל צעד ושעל בחייו. רום היה אדם שחי במלואו, שנתן את כולו, ושבחר לעמוד בפרץ, להגן על ביתו ועל עמו, עד נשימתו האחרונה. זיכרונו, על חיוכו הרחב ועיניו הבורקות, על נחישותו השקטה וליבו הענק, ימשיך להאיר את הדרך, להיות מקור השראה לגאווה ישראלית, ולסמל את רוח התקומה של עם שלא נשבר. יהי זכרו ברוך.