רום הכט

בבוקר אביבי של יום רביעי, בשישה במאי 2003, נולד בגבעתיים רום, בנם הבכור של רחלי וסער הכט. הוא הגיע לעולם עם עיניים ירוקות, סקרניות וטובות, חיוך קטן שכבר אז רמז על הקסם שיפיץ סביבו, ולב שנראה רחב ומוכן לאהוב. הבית ברחוב השקט בעיר הקטנה והירוקה התמלא באור חדש, ועד מהרה הצטרפו למשפחה הקטנה גם אחיו הצעירים, נעה ואורי, שהפכו להיות עולמו כולו. רום גדל בבית חם, כזה שבו הדלת תמיד פתוחה, שבו ריח של בישולים מתערבב עם צחוק ילדים ושיחות ערב ארוכות סביב שולחן האוכל. הוריו, רחלי וסער, הניחו לו יסודות איתנים של אהבה, כבוד ואחריות, ערכים שחלחלו לתוכו מגיל צעיר והפכו להיות המצפן הפנימי שלו. כשהיה תינוק, ידיו הקטנות כבר חיפשו לתמוך, עיניו הירוקות כבר בחנו את הסביבה בחיפוש אחר מי שזקוק לעזרה, והחיוך הכובש שלו היה דרכו הראשונה לתקשר עם העולם, להשרות עליו רוגע ושלווה.

עוד בטרם מלאו לו חמש שנים, כשחיי הגן היוו את המסגרת הראשונה והמשמעותית מחוץ לבית, בלט רום בנתינה הטבעית שלו ובאמפתיה יוצאת הדופן לזולת. בגן חובה, כילד רך, הוא זיהה את הילד שהתקשה להשתלב, שנדמה היה כאילו הוא פועל בקצב משלו, זקוק ליותר סבלנות ולמגע עדין. רום לא נזקק להוראה מהגננת או לבקשה מהורים; הוא פשוט ניגש. הוא ישב ליד אורי, ששקע לעיתים קרובות בעולמו הפנימי, והציע לו קוביית לגו צבעונית, מראה לו איך לחבר אותה בעדינות לקובייה אחרת. לאט לאט, בסבלנות אין קץ, הוא בנה איתו מגדל עקום ומתנדנד, שקרס שוב ושוב, אך רום לא ויתר. הוא חייך, עודד במבט של הבנה, ובכל פעם שהמגדל נפל, הוא עזר לאורי לאסוף את הקוביות ולבנות מחדש, עד שאורי עצמו התחיל לחייך חיוך קטן, כמעט בלתי נראה. רום היה "החונך" שלו, מלווה אותו בפינות המשחק, מושיט יד קטנה כשאורי מעד, מגיש לו את הצבעים הנכונים בפינת היצירה. הוא לא דיבר הרבה, אבל נוכחותו השקטה והתומכת יצרה סביב אורי בועה של ביטחון, שאפשרה לו להיפתח מעט אל העולם. זה היה הרגע שבו הוריו ומוריו הבינו שהילד הזה נושא בתוכו עומק נדיר, יכולת לראות את האחר ולפעול למענו מבלי לצפות לתמורה.

שנות בית הספר היסודי ב"בורוכוב" בגבעתיים רק חיזקו את התכונות האלה. רום לא היה הילד הקולני בכיתה, זה שצועק כדי למשוך תשומת לב. הוא היה שקט, אך נוכחותו הורגשה בכל פינה. הוא היה זה שחבריו פנו אליו כשהיו זקוקים לעצה כנה, כשהיה ויכוח שצריך לפתור בהגינות, או כשהיה צריך להרים פרויקט כיתתי. המורים סיפרו על ילד עם "צניעות יוצאת דופן", שגם כשבלט בחוכמתו ובכישוריו, נשאר עם שתי רגליים על הקרקע, תמיד מוכן להקשיב ולהכיל. הוא היה חלק מקבוצת מנהיגות צעירה שהוקמה בבית הספר, ומיד בלט בה כדמות משפיעה, לא באמצעות פקודות או הצהרות, אלא דרך מעשיו. כשעלתה היוזמה לנסוע לבית ספר לחינוך מיוחד בבית שאן כדי להתנדב, רום היה בין הראשונים שהתייצבו. הוא לא רק הצטרף, אלא גם ראה את התמונה הגדולה: היה צורך בעזרה פיזית, בהרמת ציוד ובארגון. בלי לחשוב פעמיים, הוא פנה לאביו, סער, ושאל אם יוכל לבוא ולסייע. סער, שהכיר את רום היטב, לא הופתע. הוא ראה בעיני בנו את הניצוץ הזה, את הרצון לתרום, והתייצב בשמחה. יחד, אב ובן, ארגנו ציוד, סייעו בהקמת פינות פעילות, ובעיקר, העניקו לילדים בבית שאן תחושה של אכפתיות וחיבור. רום שיחק איתם בכדור, צייר איתם, הקשיב לסיפוריהם הקטנים, והביא איתו את החיוך המרגיע שלו, שהצליח לפתוח לבבות. זו הייתה חוויה מכוננת עבורו, שהטמיעה בו עמוק יותר את ההבנה שכוחה של נתינה טמונה במעשה עצמו, ובקשר האנושי שנוצר ממנו.

בבית, רום היה עמוד התווך של אחיו ואחותו. הוא היה האח הבכור, המגן, זה שתמיד נמצא שם. הקשר עם נעה ואורי היה חם וקרוב, ספוג באהבה ובתמיכה בלתי מסויגת. בערבים, כשהשמש כבר שקעה והאורות נדלקו בבתים הסמוכים, הם היו מתכנסים בסלון, משחקים משחקי קופסה או פשוט משוחחים. רום היה זה שמספר את בדיחות הקרש, שמוצא פתרונות יצירתיים לכל מריבה קטנה על צעצוע, ושמחבק את נעה כשפחדה מהחושך. הוא היה המצפן של אורי, מראה לו איך לרכוב על אופניים בפעם הראשונה, מעודד אותו כשהתאמן בכדורגל בחצר. כשהיו צריכים עזרה בשיעורים, רום היה שם, מסביר בסבלנות את חוקי המתמטיקה המורכבים או את כללי הדקדוק. הוא לא הרצה, אלא ישב איתם, אחד על אחד, עד שהבינו. היה לו קול שקט, אבל כשהוא דיבר, כולם הקשיבו. סער ורחלי צפו בו בגאווה, רואים איך הוא גדל להיות איש צעיר עם אחריות עצומה, עם לב גדול, ועם יכולת להכיל את עולמם של הקרובים לו ביותר. הבית שלהם בגבעתיים היה מבצרו, המקום שבו למד את הערכים, שבו הרגיש אהוב, וממנו יצא אל העולם מצויד באמונה עמוקה בטוב שבאדם.

כשהגיע לתיכון "קלעי", נכנס רום לכיתת מצוינות, שם פרח האינטלקט החד שלו והתחדדו כישורי המנהיגות הטבועים בו. הוא לא היה "ילד כוכב" במובן המתנשא של המילה, אלא כוכב שמפיץ אור סביבו, מושך אליו אנשים בטוב ליבו ובחיוכו הכובש. המורים תיארו אותו כנער חכם ואהוב, כזה ששאף לתרום ולהגיע רחוק, אך תמיד עשה זאת מתוך ענווה. הוא היה חלק בלתי נפרד מגרעין החברתי של השכבה, זה שמארגן את המפגשים, שדואג שאף אחד לא יישאר בחוץ, ושמוצא תמיד את המילה הנכונה כדי להרים את מצב הרוח. חוש ההומור שלו היה מפותח ושנון, והוא ידע להשתמש בו במינון הנכון, כדי להקל על רגעים מתוחים או פשוט כדי לגרום לכולם לחייך. חיוך קבוע היה נסוך על פניו, חיוך שהיה כמעט חתימתו האישית, שהותיר חותם בלב כל מי שפגש בו. הוא היה מוקף בחברים, "אחד שלא שוכחים", כפי שתיארו אותו יקיריו, כי באישיותו הכובשת, באכפתיות הכנה שלו, הוא נגע בלב כל מי שהיה בסביבתו.

אך את עיקר האנרגיה והזמן שלו הקדיש רום לתנועת "הנוער העובד והלומד". הוא החל כחניך נלהב, יושב סביב המדורה במחנות הקיץ, מקשיב בקשב רב למדריכים, סופג את ערכי החברות, העשייה והאהבת הארץ. מהר מאוד הפך בעצמו למדריך, ובקן בורוכוב בגבעתיים, הוא היה לדמות נערצת. הוא לא היה המדריך שנותן פקודות, אלא זה שמנחיל ערכים דרך דוגמה אישית. הוא לימד את חניכיו מהי משמעותה של כיבוד הזולת, איך נחישות יכולה להזיז הרים, וכיצד אהבת הארץ אינה סיסמה אלא דרך חיים של עשייה יומיומית. הוא ארגן פעילויות, הוביל דיונים, ובעיקר, יצר מרחב בטוח שבו כל חניך הרגיש שייך ומוערך. קן בורוכוב תחת הנהגתו הפך למרכז שוקק חיים, מקום שבו בני נוער יכלו לבטא את עצמם, ללמוד, ולצמוח. רום, שהיה רכז הקן, הקדיש שעות ארוכות, לעיתים על חשבון זמנו הפנוי, כדי לוודא שכל אירוע יתנהל למופת, שכל חניך יקבל את תשומת הלב הראויה, ושרוח התנועה תמשיך לפעם בעוצמה. הוא ראה ב"נוער העובד והלומד" לא רק מסגרת, אלא בית שני, מקום שעיצב את זהותו והעניק לו כלים להיות מנהיג אמיתי, כזה שפועל בשקט, בענווה, אך עם השפעה עמוקה ומתמשכת.

כשהתקרב מועד הגיוס לצה"ל, חלום אחד בער בו בעוצמה מיוחדת: לשרת ביחידה 669, היחידה הטקטית לחילוץ מיוחד של חיל האוויר. זו לא הייתה בחירה מקרית, אלא ביטוי טבעי לסולם הערכים שהנחה אותו כל חייו – נתינה, עזרה לזולת והצלת חיים. הוא ראה ביחידה הזו את פסגת השירות המשמעותי, את המקום שבו יוכל לממש את ייעודו באופן המלא ביותר. הוא התגייס ב-6 בדצמבר 2021, והחל את המסלול הארוך והמפרך. מסלול ההכשרה ביחידה דרש יכולות פיזיות וקוגניטיביות יוצאות דופן, כישורים חברתיים מפותחים ועבודת צוות מושלמת. רום נכנס אליו עם נחישות בלתי מתפשרת. הוא רץ למרחקים ארוכים עם משקל כבד על גבו, שחה בים סוער, טיפס על מצוקים תלולים, ופתר תרגילי ניווט מורכבים תחת לחץ זמן אדיר. היו רגעים של תשישות מוחלטת, של כאבי שרירים ושל בדידות, אבל רום מעולם לא ויתר. הוא דחף את עצמו לקצה גבול היכולת, וגם מעבר לו, כשהוא זוכר תמיד למה הוא עושה את כל זה: כדי להיות שם עבור מי שייקלע לצרה.

במהלך ההכשרה, ולאחר מכן כלוחם מן המניין, בלט רום במקצועיותו, בכושר מנהיגותו השקט ובמסירותו הבלתי מתפשרת. מפקדיו העריכו אותו עמוקות, וכינו אותו "איש של מעשים". הוא לא היה זה שמרבה לדבר בשיחות צוות, אבל כשנדרש לבצע משימה, הוא עשה זאת על הצד הטוב ביותר, בדייקנות ובאחריות. הוא תמיד הציב את טובת חבריו לפני טובתו האישית, ודאג לשלומם ולביטחונם. ביכולתו הייחודית, בשקט ובצניעות, הוא ליכד את חברי הצוות סביבו, והשרה עליהם תחושה של ביטחון. הלוחמים לצידו, חבריו לנשק, תיארו אותו כ"אח" – אדם שאפשר לסמוך עליו בעיניים עצומות, שאין מצב שיתייאש או יוותר, ושתמיד יהיה שם כדי לעזור, גם במצבים המסוכנים ביותר. הוא היה אכפתי, אחראי ואמיץ, כל התכונות האלה התגבשו בו לכדי לוחם עילית, מוכן לכל אתגר. היחידה 669, עם המוטו שלה, הפכה עבורו למשפחה שנייה, למקום שבו הערכים שספג בבית וב"נוער העובד והלומד" קיבלו ביטוי מוחשי ויומיומי. הוא חי את המוטו הזה בכל נימי נפשו, והיה מוכן לשלם כל מחיר כדי להציל חיים.

ואז הגיע בוקר שבת, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, השבעה באוקטובר 2023. השעה הייתה שש וחצי בבוקר, ושקט השבת התנפץ באזעקות צורמניות שקרעו את השמיים. רום, ששהה בביתו בגבעתיים, התעורר בבהלה. ההודעות הראשונות בטלפון הנייד החלו לזרום – דיווחים על ירי רקטות כבד, על חדירת מחבלים, על אירועים בלתי נתפסים בעוטף עזה. הלב שלו ידע מיד: זה לא עוד סבב לחימה רגיל, זו מלחמה. הוא מיהר לאסוף את ציודו, כשהוא מבין שעליו לצאת מיד ליחידה. אחיו אורי עמד בפתח, מודאג, כשרום אמר לו בקול שקט אך נחוש: "אני הולך להגן על המדינה שלי." לא היה צורך במילים נוספות. אורי הבין את גודל השעה, את חוסר הברירה, את תחושת השליחות הבוערת בעיניו של רום. רום יצא מהבית אל הכאוס שהתחיל בחוץ, אל הכבישים שהתמלאו במהרה במכוניות דוהרנות של חיילים ואנשי כוחות הביטחון, כולם ממהרים אל נקודות הכינוס, אל הקרב.

הימים והשבועות הראשונים של המלחמה היו סיוט מתמשך. רום ויחידתו, 669, היו בחזית העשייה, משתתפים בעשרות משימות חילוץ, חלקן תחת אש כבדה, כשהם מחלצים פצועים מתוך תופת, מפנים אזרחים שנקלעו ללחימה, ומושיטים עזרה ראשונה במקומות שבהם המוות ארב בכל פינה. הוא ראה מראות קשים מנשוא, פגש באנשים שאיבדו את עולמם, והיה עד לגבורה אנושית בלתי רגילה לצד זוועות בלתי נתפסות. בכל פעם שיצא למשימה, ידע שהוא שם כדי להביא תקווה, כדי להציל חיים, כדי להיות אור קטן בתוך החושך הגדול. הוא פעל במסירות אין קץ, כשהוא מפעיל את כל הכשרתו, את כל כישוריו, ואת כל ליבו. עייף, מותש, אך נחוש, הוא המשיך הלאה, משימה אחר משימה, כשהוא ממוקד במטרה אחת: להציל. הוא חזר עם סיפורים קצרים, רסיסי חוויות, שהעידו על גודל המשימה ועל המחירים שהיא גבתה. משפחתו עקבה אחריו בדאגה עמוקה, אך גם בגאווה עצומה, כשהם יודעים שרום, בנם, אחיהם, עושה את מה שהוא יודד לעשות טוב מכל: להגן על האחר.

ב-12 בדצמבר 2023, כחודשיים לאחר פרוץ המלחמה, רום ויחידתו פעלו באזור שג'אעייה שבצפון רצועת עזה, מוקד לחימה עז ואינטנסיבי. בשעות אחר הצהריים התקבלה הודעה דרמטית: כוח של ארבעה לוחמים נפגע, והם זקוקים לחילוץ מיידי. רום, ששימש כקשר, ומפקדו, רב-סרן בן שלי, לא היססו לרגע. הם ידעו שכל שנייה קריטית, ושחייהם של הלוחמים הפצועים תלויים במהירות תגובתם. הם מיהרו אל המקום, חותרים למגע תחת אש אויב כבדה, מודעים לסכנה אך מונעים מדחף עז להציל. הקרב היה קשה, המורכבות בשטח הייתה עצומה, והאש שהומטרה עליהם הייתה בלתי פוסקת. בתוך התופת, בתוך הרעש המחריש אוזניים של הירי והפיצוצים, רום ובן פעלו במקצועיות ובאומץ לב בלתי רגילים, מנסים להגיע אל הלוחמים הפצועים. אך הגורל התאכזר. באותה פעילות חילוץ, שניהם נהרגו מאש מחבלים. תשעה לוחמים נפלו באותה תקרית קשה. רום הכט, בן עשרים בנופלו, נפל בקרב, כשהוא עושה את מה שהאמין בו בכל ליבו: מנסה להציל חיים, מנסה להגן על חבריו, מגן על המדינה.

הידיעה על נפילתו של רום היכתה את משפחתו, את חבריו ואת כל מי שהכיר אותו בהלם עמוק. הבית בגבעתיים, שהיה תמיד מלא בצחוק ובחום, נדם. כאב עצום, בלתי נתפס, ירד על כולם. סער ורחלי, הוריו, נעה ואורי, אחיו, הרגישו כאילו נקרע מהם חלק בלתי נפרד מהנפש. רום הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בקריית שאול בתל אביב, כשהוא מלווה באלפים – בני משפחה, חברים מילדות, חניכים מהנוער העובד והלומד, מורים, מפקדים ולוחמים מ-669. ארונו, עטוף בדגל ישראל, נישא על כתפי חבריו לנשק, פניהם חרושי כאב ותדהמה. מעל קברו הטרי, נעה, אחותו, ספדה לו בקול חנוק מדמעות: "רומצ'י, הקרנת על כולנו שקט, ביטחון ושלווה. הארת לנו את הדרך. תמשיך להאיר על כולנו מלמעלה". היא הוסיפה, מתוך כאב עמוק ואמונה תמימה שאולי יכולה להסביר את הבלתי ניתן להסבר: "ידעתי שהעולם הזה לפעמים לוקח את הטובים ביותר, את אלה שמאירים כל כך חזק, מוקדם מדי".

מפקד הצוות שלו, קולו רועד, עמד גם הוא ליד הקבר הפתוח וספד לרום. הוא תיאר את התכונה הבולטת ביותר ברום: "החיוך שלו. חיוך מאיר פנים לכולם, שגרם לכולם להתאהב בו. רום היה אדם של מעשים. מעולם לא דיבר הרבה בשיחת צוות, אך תמיד היה מיישם הלכה למעשה את הערכים שדיברנו עליהם בפשטות ובאותנטיות. רום נפל בקרב בעזה תוך ניסיון לחתור למגע להצלת פצועים – משימה אשר האמין בה בכל מאודו." מילותיו של המפקד הדהדו את מה שכולם ידעו: רום היה לוחם בנפשו, איש של נתינה, שהיה מוכן להקריב הכל למען האחר. לאחר נפילתו, הועלה רום מדרגת סמל-ראשון לדרגת רב-סמל, אות הערכה והכרה בגבורתו ובתרומתו העצומה.

החלל שהותיר רום היה עצום, אך רוחו ממשיכה לפעם. משפחתו, למרות הכאב העמוק, בחרה להמשיך את דרכו של רום דרך נתינה ופעילות התנדבותית. הם הקימו דף באתר "סיפור חיי" לזכרו, שבו מתועדים חייו, תמונותיו וסרטונים מתחנות חייו השונות, כך שסיפורו של רום יישאר חי ונושם. אביו, סער, החליט לקחת חלק פעיל בפרויקט תמיכה בחיילים בודדים ובשורדי שואה, ממשיך את שרשרת הנתינה שהייתה כה אופיינית לבנו. גרעין שירות לאומי במחלקת השיקום במרכז הרפואי שיבא נקרא על שמו של רום, מנציח את ערכיו במקום שבו החיים חוזרים אט אט למסלולם. בתיכון "קלעי" שבו למד, נערך טורניר "כיתת הברזל" המשקף את הערכים שרום האמין בהם – מצוינות, מנהיגות, ראיית האחר, נחישות, אחוות לוחמים ואומץ לב. שמו של רום מונצח גם באנדרטה לזכר לוחמי חיל האוויר בהר הטייסים, ובאתר האינטרנט של בוגרי יחידת 669.

רום הכט ז"ל, הילד הירוק עיניים עם החיוך הכובש מגבעתיים, הותיר אחריו מורשת של אהבה, נתינה וגבורה. חייו הקצרים, אך המלאים כל כך, הם סיפור של אדם שבחר לחיות למען האחר, שהיה מצפן של ערכים, ושבחר ברגע האמת להגן על ביתו, על עמו, על עתידו. הוא נפל כגיבור, בקרב על הצלת חיים, והותיר אחריו תחושה עמוקה של השראה ותקווה. סיפורו של רום הוא חלק בלתי נפרד מסיפור התקומה הישראלית, סיפור על אומץ לב, על מחויבות, ועל אהבת אדם וארץ שאינה תלויה בדבר. הוא ממשיך להאיר, חיוכו נסוך על פני הנשמות שנגע בהן, וזכרו יהיה נצור בליבנו לעד, סמל לגבורה אנושית עמוקה, שצומחת מתוך החיים עצמם.