רועי אברהם מימון

בעפולה, בין עצי פקאן מבוגרים שצלם כיסה את מדרכות האספלט הרותחות בימי קיץ ארוכים, ובין בתי אבן ישנים שהתערבבו עם בנייה חדשה וקצת חסרת אופי, נולד וגדל רועי אברהם מימון. בנם הבכור של אריאלה ויאיר, שנולד בחיפה ביום כ"א באלול תשנ"ט, השני בספטמבר 1999, אך את שורשיו נטע עמוק באדמה העפולאית, לצד אחיו הצעירים נטע, תמר, אורה ויואל, שהצטרפו אליו בזה אחר זה והפכו את הבית לרחש מתמיד של חיים. הבית שלהם לא היה רק ארבעה קירות, אלא כור היתוך של סיפורים עתיקים, שורשים משפחתיים שהגיעו מצרפת הרחוקה ונטעו עמוק בארץ, וזיכרונות של סבא רבא שכיהן כרב בשכונת גאולים בימיה הראשונים של העיר. את ההיסטוריה הזו, את הלחישה הזו של דורות קודמים, ספג רועי כבר מילדותו כבסיס איתן, ערכים של ציונות ואהבת הארץ והעם לא היו סיסמאות ריקות מתוכן, אלא אבני יסוד חיות, נושמות, שעיצבו את הילד שהיה.

הוא היה ילד רגיש באופן יוצא דופן, עם לב גדול שהרגיש כל רטט סביבו, וחיוך שהיה מסוגל להמיס גם את הקרח העקשן ביותר. קשה היה להישאר אדישים מולו, מול האופטימיות הטבעית שקרנה ממנו בכל מצב. גם כשהדברים לא הלכו בדיוק כפי שתכנן, כשמשהו שרצה מאוד לא יצא לפועל, הוא לא שקע במרה שחורה. במקום זאת, היה מרים את כתפיו בחיוך קל ואומר, בקולו השקט אך מלא הביטחון: "הכול לטובה". המילים הללו לא היו סתם ביטוי שגור, אלא פילוסופיית חיים שלמה, דרך להתמודד עם מכשולים ותסכולים, למצוא את נקודת האור גם בתוך האפור. חבריו, אלה שליוו אותו שנים ארוכות, ידעו היטב עד כמה עמוק היה העיקרון הזה בנפשו. שנים אחר כך, כשהתבקשו לסכם את מי שהיה, הם בחרו להוציא לזכרו סטיקר פשוט ועוצמתי, שבו כתבו: "תן לי מאה סיבות לשנוא ואני עדיין אבחר לאהוב". המשפט הזה, יותר מכל דבר אחר, תפס את מהותו – את היכולת שלו לראות את הטוב באדם, את הרצון שלו לעזור, לדאוג, לתמוך, ולהיות תמיד שם עבור מי שזקוק לו, גם כשהעולם סביבו ניסה להוכיח לו אחרת.

האהבה הזו, אהבת האדם, לא פסחה גם על בעלי החיים. למעשה, במקרה של רועי, היא הייתה כמעט זהה בעוצמתה. כבר בגיל צעיר מאוד, הרבה לפני שזה הפך לטרנד או לאמירה חברתית, הוא בחר בדרך הצמחונות. הוא זכר את הרגע שבו הבין את הקשר בין הצלחת שעל שולחנו לבין היצור החי שפעם היה, וההבנה הזו הכתה בו בעוצמה שלא הותירה מקום לספק. מאוחר יותר, כשהעמיק את הבנתו, עבר לטבעונות מתוך חמלה עמוקה לכל יצור חי, גדול כקטן. הוא לא רצה לפגוע באיש, ובטח לא בבעלי חיים חסרי ישע. הוא נשאר נאמן לערכים אלה כל חייו, והם היו חלק בלתי נפרד מזהותו. הוא לא היה מסיונר תוקפני; דרכי נועם היו תמיד דרכו. הוא ניסה להשפיע על אחרים, לספר להם על הבחירות שלו, להסביר את ההיגיון והרגש מאחוריהן, תמיד בחיוך, תמיד בהקשבה, מתוך אמונה כנה שכולם יכולים ללכת בדרכו, אם רק יפתחו את לבם ואת דעתם. בביתם בעפולה, הדיאטה הטבעונית שלו הפכה לחלק מהשגרה, כשאימו אריאלה למדה להתאים את המתכונים המשפחתיים לטעמו ולערכיו, וכולם כיבדו את בחירתו, גם אם לא תמיד הבינו אותה לעומק.

שנות לימודיו בתיכון "ניר העמק" שבעפולה היו עבורו לא רק תקופה של רכישת ידע, אלא בעיקר של גיבוש אישיות ועיצוב תפיסת עולם. הוא לא הסתפק בישיבה על ספסל הלימודים, אלא לקח חלק פעיל בעשייה חינוכית וחברתית ענפה, כשהוא מבין כבר אז שחיים משמעותיים נבנים דרך נתינה ועשייה למען הכלל. הוא הצטרף לעמותת "אחריי! נוער מוביל שינוי", מתוך רצון עמוק להגיע מוכן ככל האפשר לשירות הצבאי. שם, בין מסעות מאתגרים בשטח לשיחות עומק על מנהיגות ואחריות, הוא חיזק את תחושת המסוגלות האישית והחברתית. הוא למד לדחוף את עצמו לקצה, לגלות כוחות שלא ידע שקיימים בו, ולראות איך קבוצת נערים הופכת לכוח מניע של שינוי. הוא זכר את הבוקרים הקרים בהרי הגליל, את האבק שנדבק לנעליים ואת הצחוק המתגלגל של חבריו כשכולם התמודדו יחד עם קושי פיזי או מנטלי. כל אימון, כל מסע, היה עוד נדבך בבניית האדם שרצה להיות – חזק, ערכי, ומוכן לכל אתגר.

הסקרנות הבלתי נלאית שלו, והרצון התמידי ללמוד דברים חדשים, הובילו אותו להצטרף גם לעמותת "יוניסטרים" בסניף עפולה. שם, בחדרי הישיבות המוארים, בין לוחות מחיקים מלאים ברעיונות ודיונים סוערים, הוא נחשף לעולם היזמות העסקית והחברתית. הוא גילה עולם שלם של חדשנות, של יצירת פתרונות לבעיות אמיתיות, ושל בניית פרויקטים עם השפעה קהילתית. רועי היה מעורב מאוד בכל העשייה, הוא לא היה מהסוג שמסתפק בלהיות צופה מהצד. הוא נטל חלק פעיל בכל המשימות שהוטלו עליו, החל מתכנון אסטרטגי ועד לביצוע פרטני, תמיד עם אותה נחישות וחיוך. הוא אהב את הדינמיקה הקבוצתית, את הסערת מוחות, את ההרגשה שבה רעיון מופשט הופך למציאות מוחשית, עם פוטנציאל אמיתי לשנות. חבריו ל"יוניסטרים" זכרו את השאלות החכמות שלו, את היכולת שלו לראות מעבר למובן מאליו, ואת המסירות שלו לכל פרויקט, קטן כגדול.

לאחר שסיים את לימודיו בתיכון, רועי לא פנה מיד לצבא. הוא בחר להמשיך את דרכו במכינה הקדם-צבאית למנהיגות חברתית "אחד משלנו" שבמצפה אילן, והיה חלק ממחזור ז'. שנה זו הייתה עבורו תקופה מכוננת, שבה אישיותו התעצבה עוד יותר, התחדדו הערכים שהביא מביתו, והתגבשה תפיסתו לגבי אחריות חברתית ומנהיגות. הוא צלל לתוך דיונים פילוסופיים על זהות יהודית וישראלית, יצא למסעות מרתקים ברחבי הארץ, ולקח חלק בפעילויות התנדבותיות שחיברו אותו עמוק יותר לחברה הישראלית על כל גווניה. הוא אהב את האווירה במכינה, את החברים שהגיעו מכל קצוות הארץ, את המדריכים שהיו מודלים לחיקוי, ואת ההזדמנות להתבגר, לחשוב, ולצמוח בסביבה תומכת ומאתגרת. בסיום השנה, כשהגיע הרגע להיפרד, רועי הרגיש שהמסע שלו במכינה טרם הסתיים. הוא החליט להמשיך לשנה נוספת, הפעם בתור מלווה בוגר במחזור ח', כשהוא מניח בצד את תוכניותיו הראשוניות ובוחר להקדיש עוד שנה למען הדור הבא. בתפקיד זה הפגין מחויבות עמוקה, אחריות בלתי מתפשרת ואכפתיות אינסופית. הוא השקיע מאוד בכל חניך וחניך, לא ויתר גם ברגעים קשים ומאתגרים, ותמיד היה מוכן להסביר בסבלנות, להקשיב ללבטים, ולתמוך בכל מי שזקוק לעידוד או לכתף. חניכיו זכרו את המבט המבין בעיניו, את החיוך המעודד, ואת היכולת שלו לראות את הפוטנציאל בכל אחד, גם כשהם עצמם התקשו לראות אותו.

באותה שנה עמוסה ומשמעותית, רועי מצא דרך נוספת לתרגם את ערכיו למעשים. הוא לקח חלק בפעילות של הארגון "180°: ספורט ללא גבולות", מיזם חברתי מרגש ששילב וקידם אנשים עם מוגבלויות בחברה באמצעות פעילות ספורטיבית משותפת. חזונו של הארגון היה לשפר את יכולותיו של האדם ולממש את הפוטנציאל שלו, ורועי התחבר לכך מיידית. במסגרת המיזם, הוא שימש כמלווה בריצות עבור צעיר עם מוגבלות, והשתתף יחד איתו באימונים ובתחרויות. הוא זכר את המאמץ המשותף, את הנשימות הכבדות, את דפיקות הלב המהירות, ואת רגעי האושר הטהור כששניהם חצו את קו הסיום, מותשים אך מלאי סיפוק. זו לא הייתה רק ריצה פיזית, אלא מסע משותף שחיזק את שניהם, בנה אמון, והוכיח שגבולות נועדו להיפרץ. הוא למד ממנו לא פחות משהוא למד מרועי, וראה איך רוח האדם והנחישות יכולות לגבור על כל מכשול.

עם סיום שתי השנים במכינה, רועי היה כבר אדם שלם יותר, מגובש יותר, ומוכן לאתגר הגדול הבא: השירות הצבאי. הוא עבר בהצלחה מיונים ליחידות מובחרות בצה"ל, כשהוא משאיר רושם עמוק על מפקדיו הפוטנציאליים עם כושרו הגופני, חשיבתו החדה והאישיות המיוחדת שלו. לבסוף, מתוך בחירה מושכלת ומודעת לערכיו, הוא בחר לשרת ביחידת יהל"ם, חיל ההנדסה הקרבית. הוא ידע שזו יחידה מבצעית, שמבצעת משימות מורכבות ורגישות, והוא ראה בה את המקום שבו יוכל לתרום באופן המשמעותי ביותר. הוא שובץ כלוחם בסיירת "יעל", יחידת הקומנדו של יהל"ם, יחידה שדורשת יכולות פיזיות ומנטליות יוצאות דופן. הטירונות והאימונים היו אינטנסיביים, מתישים, ודרשו ממנו לדחוף את גבולותיו שוב ושוב. הוא למד לפרק ולהרכיב כלי נשק בעיניים עצומות, לזחול בשטח קשה תחת אש, ולפעול בצוות תחת לחץ קיצוני. הוא הפך ללוחם מיומן ומקצועי, כזה שאפשר לסמוך עליו בעיניים עצומות בכל מצב.

אך גם בתוך העולם הקשוח והתובעני של יחידה קרבית מובחרת, רועי לא ויתר אף פעם על ערכיו הבסיסיים. הוא נשאר נאמן לאהבתו העמוקה לבעלי חיים, והפך לסמל ודוגמה בבסיס כולו. כשפרצה מכת עכברים בבסיס, בניגוד לרוב החיילים שהיו ממהרים להציב מלכודות קטלניות, רועי התעקש על פתרון אחר. הוא לכד את העכברים בעדינות, אחד אחד, במלכודות שאינן פוגעות, ולאחר מכן שחרר אותם לחופשי במקום מרוחק מהבסיס, הרחק מהישג ידם של חתולי הבסיס ומוכני ההדברה. חבריו ליחידה, שבתחילה הרימו גבה בחיוך, למדו להכיר את הרגישות הזו ולהעריך אותה. במקרה אחר, כשהיחידה פעלה באזור לחימה שבו היו תרנגולות וכלבים משוטטים, רועי דאג להרחיק אותם בבטחה מאזורי הסכנה, לעיתים תוך סיכון עצמי קל, כשהוא מבין שחיי כל יצור חי חשובים. המפקדים שלו, שראו בו לוחם אמיץ ונחוש, הבינו שדווקא הרגישות הזו היא זו שהפכה אותו ללוחם טוב יותר, לאדם שלם יותר.

המסע של רועי ביהל"ם לא הסתיים בתפקיד לוחם. הוא נשא בליבו רצון עמוק וברור: "להציל חיים ולא לקחת חיים". המשפט הזה, שהפך למעין מנטרה עבורו, הניע אותו לצאת לקורס חובשים. הוא ראה בכך הזדמנות לשלב את יכולותיו הקרביות עם תשוקתו לעולם הרפואה וההצלה. קורס החובשים היה אינטנסיבי ותובעני, שילוב של לימודים עיוניים מעמיקים ותרגולים מעשיים מפרכים. רועי צלל לתוכו בכל מאודו, ספג כל פיסת ידע, תרגל שוב ושוב את הפרוצדורות הרפואיות, ודמיין את עצמו בשטח, מסייע לפצועים. הוא סיים את הקורס בהצטיינות, וחזר ליחידתו כחובש קרבי. גם בתפקיד זה הפגין מקצועיות רבה, תשוקה בלתי נדלית למקצוע ורצון עז ללמוד ולתרגל כמה שיותר. הוא היה תמיד הראשון להתנדב לתרגילים נוספים, לשנן שוב את סדר הפעולות, ולבדוק את ציוד החובש שלו בדקדקנות.

אבל רועי לא הסתפק בכך. כמה חודשים לאחר מכן, התפנה ביחידה תקן נחשק של פרמדיק לוחם. עבור רועי, זו לא הייתה רק הזדמנות, אלא ייעוד. הוא הציב לעצמו מטרה ברורה וחדה: להתקבל לקורס פרמדיקים ולחזור ולשרת בסיירת "יעל" כפרמדיק לוחם, בדרגה הגבוהה ביותר של רפואת שטח. הוא ידע שהדרך לשם תהיה קשה ומאתגרת, אך הוא היה נחוש. הוא עבר תהליך מיון קפדני שכלל ראיון אישי מעמיק, מבחנים פסיכוטכניים ומבחני ידע רפואי, והתחרה מול מועמדים רבים ומוכשרים. לבסוף, בזכות כישוריו, נחישותו ואישיותו המיוחדת, הוא נבחר לצאת לקורס. הקורס, שנמשך כשנה, היה אחד הקורסים התובעניים ביותר בצה"ל, שילוב של לימודי רפואה אקדמיים עם התמחות צבאית. רועי צלח אותו בהצלחה רבה, כשהוא מפגין יכולות לימוד גבוהות, קור רוח תחת לחץ, ויכולת קבלת החלטות מהירה. הוא שב, כפי שרצה, לסיירת "יעל", הפעם כפרמדיק לוחם מן השורה.

כפרמדיק לוחם, רועי מימש את תשוקתו העמוקה לעולם הרפואה וההצלה, והתפקיד הזה היה עבורו הרבה יותר מעיסוק – זו הייתה שליחות. בעבודתו זו באו לידי ביטוי שני מרכיבים באישיותו שהשתלבו לכדי שלמות: הרצון הבלתי מתפשר להציל חיים, והיכולת לפעול בקור רוח מדהים, בנחישות ועם מקצועיות יוצאת דופן, גם בסיטואציות המורכבות והמסוכנות ביותר. הוא היה תמיד ממוקד במטרה, עיניו חדות, ידיו זריזות, ומוחו פעל במהירות שיא. כבר בפעילות המבצעית הראשונה שלו לאחר סיום הקורס, הוא הציל חיים של לוחם. הוא זכר את הלילה ההוא, את הדממה המתוחה שהופרה לפתע בקריאת מצוקה, את האדרנלין ששטף את גופו, ואת הצורך לפעול במהירות ובדיוק. הוא ניגש לפצוע, העריך את מצבו בשניות, וביצע פעולות מצילות חיים תחת לחץ כבד. כשהושלמה המשימה והלוחם פונה לבית החולים, רועי חש סיפוק עמוק. כעבור זמן מה, כשזכה להוקרה על מעשיו, הוא הגיב בטבעיות ובצניעות שאפיינה אותו: "אני לא מבין על מה כל המהומה, על מה כל הפרסים וההוקרות, סך הכול עשיתי את התפקיד שלי". הוא לא חיפש תהילה, אלא פשוט רצה לעשות את מה שנכון, את מה שנדרש ממנו, את מה שהאמין בו.

בזכות מקצועיותו הבלתי מתפשרת, צניעותו הכובשת, עוז רוחו שהתבטא ביכולתו לפעול באומץ לב ובשקט נפשי גם במצבי קיצון, והאחריות העצומה שהפגין בכל מצב, נבחר רועי לצאת לפעילויות מבצעיות רבות. הוא לקח חלק בעשרות פעולות מבצעיות מורכבות, הרחק מאור הזרקורים, בשקט ובמסירות. חלק מהפעולות הללו היו כה משמעותיות, עד שזיכו את היחידה כולה, ואת רועי בתוכה, בצל"ש אלוף פיקוד דרום – הוקרה נדירה על גבורה ומצוינות בשדה הקרב. הוא לא דיבר הרבה על הפעילויות הללו, שכן צניעות הייתה נר לרגליו, אך חבריו ידעו לספר על אומץ ליבו, על חשיבתו המהירה, ועל היכולת שלו להישאר רגוע וממוקד כשכולם מסביב היו בלחץ שיא. במהלך שירותו, בין המבצעים המתוחים והאימונים המפרכים, רועי מצא גם אהבה. הוא הכיר את נויה, והשניים נכנסו לזוגיות מאושרת, שהייתה עבורו עוגן של שקט ושמחה בתוך החיים האינטנסיביים של לוחם ביחידה מובחרת. הקשר עם נויה מילא אותו באור, בתכניות לעתיד, ובהבנה עמוקה יותר של משמעות החיים.

בקיץ האחרון, לאחר שירות ממושך ומשמעותי ביחידת יהל"ם, רועי השתחרר מצה"ל. הוא יצא לחיים האזרחיים עם תחושת סיפוק והישג, אך גם עם אותה תחושת שליחות שמעולם לא עזבה אותו. מיד עם יציאתו לאזרחות, היה חשוב לו להמשיך ולתרום לחברה, להמשיך ולהציל חיים. הוא לא בזבז זמן. הוא התנדב כפרמדיק בתחנת מגן דוד אדום בעפולה, עיר הולדתו, וכן בארגון "איחוד הצלה". הוא זכר את הריחות של תחנת האמבולנס, את קולות הקשר, את המתח שלפני יציאה לקריאה, ואת הסיפוק העצום שבסיומה. במסגרת התנדבותו, השתתף רועי בפעילויות רבות של הצלת חיים, מסייע לתושבי העיר בשמירה על שלומם ובריאותם, בין אם מדובר בתאונת דרכים, התקף לב, או כל מקרה חירום רפואי אחר. אף שהתנדב תקופה קצרה יחסית, הוא התחבב מהר מאוד על כולם – על צוותי מד"א ואיחוד הצלה, על המטופלים, ועל כל מי שפגש. הוא הגיע עם אנרגיה בלתי נדלית, ידע עצום, ויכולת אמפתית שפתחה כל לב. היותו פרמדיק שהתנדב שנים להצלת חיים, אהבתו העמוקה לבעלי חיים והיותו טבעוני, כל אלה יחד ציירו תמונה של אדם ערכי, מיוחד ונדיר, כזה שפועל מתוך אמת פנימית עמוקה, שמוכן להקדיש את חייו למען האחר.

ואז הגיע בוקר שבת, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, השביעי באוקטובר 2023. השעה הייתה שש וחצי בבוקר, ושקט של חג נשבר באחת. ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים על ישראל. רועי, ששוחרר משירות סדיר רק כחצי שנה קודם לכן, נהנה מהחיים האזרחיים, מבנה לעצמו עתיד עם נויה, אך כל זה התנפץ ברגע אחד. מטח רקטות וטילים מסיבי מרצועת עזה כיסה אזורים נרחבים בארץ, ובחסותו חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית. הם פשטו באכזריות על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, על מבלים תמימים במסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים ביצעו פשעים מזעזעים, רצחו כשמונה מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, חטפו מאות ישראלים לרצועת עזה, והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר הנורא הזה, החלה מלחמה.

רועי לא היה חייב להתגייס לשירות מילואים. הוא סיים את שירותו הסדיר, ועל פי הנהלים לא היה חלק מהכוחות הנדרשים להתייצב. אך עבורו, זו לא הייתה שאלה של חובה, אלא של אחריות עמוקה ובלתי מתפשרת. הוא לא היסס לרגע. כבר למחרת היום, כשעוד היה הלם ואנדרלמוסיה באוויר, הוא התייצב ביחידה, מוכן לכל משימה. תחושת האחריות שלו, והרצון העז לתרום ולהגן על עמו וארצו, היו חזקים מכל שיקול אישי. "אני נלחם כדי שאזרחי המדינה יוכלו לחיות בביטחון", אמר, והמשפט הזה סיכם את כל מה שהיה. הוא היה פרמדיק לוחם, והוא ידע שאת כישוריו והניסיון שלו הוא חייב להביא לשדה הקרב. הוא הצטרף לכוחות הלוחמים ברצועת עזה, ושוב, מילא את תפקידו במסירות אין קץ. הוא השתתף בלחימה, ובעיקר – הציל חיים רבים. הוא היה שם, בתוך התופת, בתוך האש, מחלץ פצועים, מעניק טיפול רפואי מציל חיים תחת אש, תחת לחץ, תחת אנרכיה. הוא היה האור בקצה המנהרה עבור חיילים רבים, הקול המרגיע, הידיים המיומנות שנתנו תקווה בתוך הכאוס.

שלושה חודשים לאחר פרוץ המלחמה, ביום שני, השמיני בינואר 2024, כ"ז בטבת תשפ"ד, רועי אברהם מימון, בן עשרים וארבע במותו, השתתף בפעילות מבצעית במחנה הפליטים אל-בורייג' שבמרכז רצועת עזה. זו הייתה עוד משימה שגרתית לכאורה, עוד חלק ממאמץ המלחמתי הבלתי פוסק. היחידה שלו פעלה בעומק השטח, בתוך סבך הסמטאות והבניינים ההרוסים, במטרה לאתר ולנטרל תשתיות טרור. האוויר היה ספוג בריח אבק ושריפה, המתח היה תמידי, וכל צעד יכול היה להיות האחרון. במהלך הפעילות, התרחש אירוע קשה, פיצוץ עז שזעזע את האדמה. במקום, במהלך הקרב, נהרגו רועי וחמישה לוחמים נוספים. באותו רגע, נדם קולו של הפרמדיק הלוחם, הלב הגדול שרצה רק להציל חיים, נפסק. הלב שאהב כל כך בני אדם ובעלי חיים, שחיפש תמיד את הטוב, שהאמין ב"הכול לטובה", סיים את מסעו הארצי.

הבשורה המרה הכתה במשפחה בעפולה כרעם ביום בהיר. הבית שהיה רוחש חיים, שקט לפתע. רועי הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בעפולה, שם נטמן לצד גיבורי ישראל אחרים. הוא הותיר אחריו הורים כואבים – אריאלה ויאיר, וארבעה אחים ואחיות המומים – נטע, תמר, אורה ויואל, שאיבדו את אחיהם הבכור, את עמוד התווך, את החיוך הממיס. את נויה, בת זוגו, שהייתה אמורה לטוס איתו לטיול הגדול במזרח, לבנות איתו עתיד משותף. לאחר נפילתו, הועלה רועי מדרגת רב-סמל (במיל') לדרגת רב-סמל ראשון (במיל'), הוקרה צנועה על מסירותו, גבורתו ותרומתו העצומה.

אביו, יאיר, ספד לו בהלוויה, ודבריו היו מגדלור של אמונה ותקווה בתוך החושך העצום: "הבן היקר שלנו, מבין הדברים החזקים ביותר שאנחנו זוכרים ממך הוא המוסר הגבוה שלך וכוח הרצון החזק שלך. הם עזרו לך לזהות מה הדברים החשובים ביותר בחיים שלך וליישם אותם עם כוח רצון חזק... האמת, השלום והאהבה היו חשובים לך, ולכן פעלת הרבה כדי להפיץ אותם סביבך... היה לך קשה לצאת להילחם, היות שלא רצית לפגוע באף אחד, אך היה לך גם כל כך חשוב להגן על המולדת שלך... החלטתי לא לצעוד בדרך של השכול, של הדרמות, של הכאב ושל הצער, אלא להתחבר לאור האלוקי הזה שהוא כל כך נעים וכל כך מרפא. מהמקום הזה אני מצליח להתחבר אליך רועי ולדעת שאתה עדיין קיים ושאפשר עדיין להרגיש אותך. שם אני מוצא נחמה. שם אני מרגיש אותך ויודע היטב שכרגע טוב לך". דבריו של האב לא היו רק הספד, אלא צוואה, דרך להתמודד עם אובדן עצום, להמשיך לחיות מתוך אור, מתוך חיבור עמוק לרוחו של רועי.

נויה, בת זוגו, שקולה נשבר מצער, ניסתה למצוא מילים לפרידה בלתי נתפסת: "נוני שלי, איך אפשר בכלל לכתוב מכתב פרידה ממך, הרי היינו אמורים לטוס עכשיו לטיול הגדול במזרח. כל השיחות האחרונות שלנו עם הטלפון שהיית בעזה ואפטרים קצרצרים זה איך שנינו מחכים לשכב בטן גב עם איזה קוקוס ביד... הצלצול ששמור אצלי בטלפון כשהיית מתקשר הוא 'you are my sunshine'. אתה השמש שלי, השמש היחידה שלי. אתה עושה אותי מאושרת כשהשמיים אפורים. בבקשה אל תיקח את אור השמש שלי... היית אדם עם הלב הכי טהור שאני מכירה. איך דאגת לכל החיות. אפילו את הג'וקים בבית היית מוציא עם קופסה כדי שחלילה לא ייפגעו... דיברנו על עתיד משותף, הייתי האהבה הראשונה והאחרונה שלך. אני מקווה שמילאתי את משימתי להסב לך הכי הרבה אושר שאפשר. אוהבת אותך ואוהב לעד". מילותיה חשפו את הלב הטהור של רועי, את אהבתו הבלתי מסויגת לכל יצור חי, את החלומות שנגדעו באחת, ואת האהבה העצומה שהותיר אחריו.

רוחו של רועי, שהייתה מלאה בנתינה ובחמלה, ממשיכה לחיות ולהאיר דרך מעשי הנצחה רבים, שהפכו למקור השראה ותקווה. בחודש פברואר 2024, במלאת שלושים לנפילתו, נחנך בסניף איחוד הצלה בעפולה רכב חירום חדש, שנקרא על שמו של רועי. הרכב, שצוייד במיטב הציוד הרפואי, ימשיך את דרכו של רועי, יציל חיים ברחובות עפולה ובסביבתה, ויזכיר לכולם את הפרמדיק הצעיר שכל כך אהב להציל. בחודש מאי 2024, התקיים בתחנת מד"א בעפולה טקס מרגש של חנוכת אמבולנס לזכרו. האמבולנס החדש, שישמש את תושבי העיר, נושא עליו את שמו של רועי, והוא סמל מתגלגל למורשתו. בסיום הטקס, חנכו הוריו פינת הנצחה מרגשת בתוך מבנה התחנה, פינה שקטה ועוצמתית שבה יוכלו המתנדבים והצוותים לנוח לרגע, להיזכר ברועי, ולקחת ממנו השראה להמשך עבודתם הקדושה.

בחודש יוני 2024, יצאו תלמידי שכבת ה' מבית הספר "נעם מוריה" בעפולה ליום פעילות מיוחד בעקבות רועי. זה לא היה עוד יום טיול שגרתי, אלא מסע חינוכי ומרגש. הם התחילו בתפילה בבית הכנסת התוניסאי שבו כיהן סבא רבא של רועי כרב, כשהם סופגים את ההיסטוריה המשפחתית והקהילתית העמוקה. לאחר מכן, פגשו את הוריו של רועי, אריאלה ויאיר, ושמעו מהם על כוח הרצון הבלתי נלאה שלו, על האהבה הגדולה שהייתה בליבו, ועל הדרך שהובילה אותו לשירות ביחידת יהל"ם ולהתנדבות באיחוד הצלה. התלמידים הקטנים ישבו מרותקים, עיניהם פקוחות לרווחה, קולטים כל מילה. בסיכום המפגש, סיפרו התלמידים בהתרגשות כיצד הלמידה על רועי ודמותו המיוחדת הפכה אותם לאנשים טובים יותר, מודעים יותר, ורגישים יותר. רוחו של רועי נגעה בהם, והם נשבעו לקחת ממנו השראה לחייהם.

בחודש ספטמבר 2024, במכינה הקדם-צבאית "אחד משלנו", המקום שבו התעצב רועי כמנהיג חברתי, נחנכה תוכנית שנתית חדשה לבוגרי שנה שנייה, שנקראת בפשטות ובעוצמה "רועי". התוכנית נבנתה לאורו ועל פי ערכיו של רועי – אהבת הארץ והאדם, והיא כוללת פעילויות התנדבותיות רבות בקהילה, סדנאות מנהיגות, ודיונים מעמיקים על משמעות הנתינה והאחריות החברתית. זוהי דרך להבטיח שרוחו וערכיו ימשיכו להנחות דורות שלמים של מנהיגים צעירים בישראל. גם בסניף "בני עקיבא" עפולה מרכז, הוכנה פעילות מיוחדת לעילוי נשמתו. נושא הפעילות ביטא את הערכים שלאורם פעל רועי בחייו – אהבת חינם, נתינה ומעשים טובים, כשהוא מהווה מודל לחיקוי עבור חניכים ומדריכים כאחד. עמוד הנצחה פעיל הוקם באינסטגרם, "Remember roi meimoun", וקבוצה בפייסבוק, "זוכרים את רועי אברהם מימון ז"ל", מאפשרת למאות חברים, מכרים ובני משפחה לשמר את זיכרונותיהם ממנו, לשתף סיפורים, ולהמשיך להרגיש קרוב אליו.

רועי אברהם מימון, רב-סמל ראשון במילואים, פרמדיק לוחם ביחידת יהל"ם, חיל ההנדסה הקרבית, היה גיבור שלא חיפש גיבורים. הוא היה אדם שפעל מתוך אהבה עמוקה, מתוך חמלה אינסופית, ומתוך תחושת אחריות שחרגה מעבר למקובל. הוא בחר להציל חיים, והקדיש את חייו למטרה זו, הן במדים והן באזרחות. נפילתו בקרב במרכז רצועת עזה היא אובדן עצום למשפחתו, לחבריו, לקהילתו ולמדינת ישראל כולה. אך רוחו, ערכיו, חיוכו הממיס והאופטימיות הבלתי נדלית שלו, ממשיכים להדהד. הוא השאיר אחריו חלל עצום, אך גם מורשת מפוארת של נתינה, אהבה וגבורה אנושית, שנובעת לא מסיסמאות, אלא ממעשים, מבחירות יומיומיות קטנות וגדולות. הוא סמל לתקומה הישראלית, לרוח הבלתי מתפשרת של עם שמגן על ביתו, ובונה את עתידו באורם של בניו ובנותיו הגיבורים. זיכרונו של רועי אברהם מימון יהיה נצור בלב האומה לעד.