רועי וייזר

רועי חיים וייזר נולד אל תוך ירושלים שטופת שמש של תחילת יוני, ביום כ"ב בסיוון תשס"ב, כשהאוויר כבר התחיל להתחמם לקראת קיץ ארוך. הוא היה הבן האמצעי של נעמי וישראל, אחיה הגדול של שני ואחיה הצעיר של נדב, ומהרגע הראשון היה ברור שהאנרגיה שלו אינה נגמרת. את שנותיו הראשונות בילה בבית שמש, בין הסמטאות הישנות והשכונות החדשות המתפתחות, אך כשמלאו לו שלוש שנים, ארזה המשפחה את חייה ועברה אל נוף גבעות ירוק יותר, אל היישוב אפרת שבגוש עציון. הבית באפרת היה תמיד מלא חיים, שילוב של שיחות עמוקות, צחוק מתגלגל ודלת פתוחה לחברים ומשפחה. רועי גדל שם עם תחושה עמוקה של שייכות, כשהריחות של ארוחות שישי מתערבבים עם קולות המשחקים בחוץ וציוץ הציפורים בבוקר. סבא וסבתא מצד אביו, אנדי ורותי וייזר מקרני שומרון, וסבא וסבתא מצד אימו, אבי ושרון פייפר מאפרת, היו חלק בלתי נפרד מהתמונה המשפחתית, מעניקים עוד שכבות של חום וסיפורים לילדותו המתעצבת.

כבר כילד קטן, רועי לא היה מסוג הילדים שיושבים בשקט בפינה וממלאים דלי חול; הוא היה רוח סערה, אינטליגנטי בטבעו, דעתן ומלא במחשבות מקוריות. תמיד רץ, מטפס על כל עץ או סלע שנקרה בדרכו, קופץ ללא חשש, בודק גבולות ומיד ממשיך הלאה להרפתקה הבאה. בבוקר היה אפשר למצוא אותו עם ברכיים שרוטות קלות, עדות למסע הכיבוש האחרון של הגבעה הסמוכה, או עם כתמי בוץ על חולצתו מניסיון התגנבות מוצלח אל מעמקי החורשה. חוש ההומור שלו בלט כבר אז, חיוך רחב תמיד היה נסוך על פניו, בין אם ניצח במשחק קופסה או קיבל נזיפה קלה מההורים. "החיים הרבה יותר קלים כשפשוט מחייכים," נהג לומר, ואימץ את הפילוסופיה הזו בכל נימי נפשו. אביו זכר את גידולו כחוויה מרתקת: "היה כיף גדול לגדל את רועי," ציין, "ילד לא צפוי, עם הברקות, שכל פעם הפתיע מחדש." וההפתעות אכן הגיעו. לקראת חגי תשרי, כשהאוויר התקרר מעט והריח של הסתיו כבר היה באוויר, החליט רועי הקטן, בן שבע או שמונה, שהוא מוכר את ארבעת המינים. הוא לא רק חשב על הרעיון, אלא מיד נכנס לעובי הקורה. הוא הכין רשימת קונים פוטנציאליים – שכנים, חברים של ההורים, בני משפחה – שיווק את הסחורה שלו במרץ, ניהל את העסק הקטן שלו עם רצינות של איש עסקים ותיק, וחזר הביתה עם חיוך מנצח וכיס מלא במטבעות, מראה את כוח היזמות והתעוזה שאפיינו אותו כבר אז.

הילד והנער רועי היה אהוב מאוד על כולם, וטוב ליבו בלט בכל אינטראקציה. הוא תמיד רצה לעזור לאחרים, לדאוג להם, והיה בעל מצפן מוסרי חד וברור. עקרונות הצדק והמוסר שלו לא היו רק מילים, אלא דרך חיים. הוא חמל על מי שנמצא בשולי החברה, קירב אותו למרכז, והגן עליו בחירוף נפש. אמו סיפרה על מקרה אחד שחקוק בזכרונה: "פעם התקשרו אליי מבית הספר ואמרו שרועי היכה את אחד הילדים ושהוא ייענש על כך. אמרתי לו, 'לא ככה חינכתי אותך...' והוא ענה, בלי היסוס, בטון מלא ביטחון עצמי: 'ילד מכיתה ה' הרביץ לילד מכיתה ב', אז באתי להגן עליו.'" רועי היה שלם לחלוטין עם תגובתו, שידעה היטב בקנה אחד עם ערכיו הפנימיים, גם אם שילם על כך מחיר ונענש. עבורו, הגנה על החלש לא הייתה אופציה, אלא חובה. סביבו התקבצה חבורת חברים גדולה ונאמנה, כולם סיפרו עליו שהיה חבר אמת – כזה שמייעץ בכל נושא, מקשיב בסבלנות, תומך בכל ליבו ותמיד מצליח להצחיק את כולם, גם ברגעים קשים. הייתה להם קבוצת חברים מיוחדת, שבמשך שנים נפגשו בכל יום שישי בצוהריים לאכול חומוס, כשהשולחן במסעדה הקבועה כבר ידע את העדפותיהם בעל פה, ובערב נפגשו שנית, לעיתים כדי לבלות ביחד ולעיתים סתם כדי לשבת ולדבר. זו הייתה חברות שהתבססה על נאמנות ללא סייג, קבלה ללא תנאים, וללא שיפוטיות, חברות שעיצבה את עולמו החברתי והרגשי. במקביל, היה גם חניך פעיל בתנועת הנוער "בני עקיבא", שם ספג עוד ערכים של קהילה, אחריות וקשר עמוק לאדמה ולעם.

אהבתו של רועי לפעילות ספורטיבית הייתה ניכרת בכל גיל. בגיל צעיר, כשהכדורגל היה משחק המלכים של כל חצר וגינה, הוא הביע רצון עז להשתתף בחוג כדורגל. הוא התמיד בכך שנים רבות, כשהוא רץ על המגרש הירוק, רגליו בועטות בכדור בכישרון שהתפתח עם כל אימון, והצטיין כשחקן. אולי היה זה הריח של הדשא הרטוב בבוקר, או תחושת הסיפוק של בעיטה מוצלחת לשער, אך הכדורגל היה חלק בלתי נפרד ממנו. כשהגיע לאפרת חוג פוטבול אמריקאי, משחק שונה לחלוטין, עם כללים אחרים ודרישות פיזיות שונות, הוא נרשם אליו מיד. הוא השקיע באימונים באותה מסירות ואותה תשוקה, עד ששיחק ברמה גבוהה, כשהוא לובש את ציוד המגן הכבד ומתמודד עם אתגרי המשחק הקשוח. אהבתו לספורט לא נגמרה על המגרש; הוא אהב לא פחות לצפות במשחקים, מושך את הכיסא קרוב למסך ומדביק את עיניו לכל מהלך. היה אוהד מושבע של קבוצת "בית"ר ירושלים" בכדורגל, מכיר כל שחקן וכל מהלך, וכמו כן אהד את קבוצת הפוטבול האמריקאית "וושינגטון קומנדרס", ונהג לחבוש כובע מצחייה עם סמל הקבוצה, סמל של נאמנות ותשוקה. ההישגיות שלו, אותה תכונה שאפשרה לו לנהל עסק קטן למכירת ארבעת המינים, באה לידי ביטוי גם בלימודיו בתיכון התורני "דרך אבות" באפרת. הוא למד שלושה מקצועות מורחבים – חוק ומשפט, מתמטיקה וערבית – ונבחן בהם בבחינות הבגרות ברמה של חמש יחידות. הוא היה תלמיד מצוין, עם יכולת קליטה יוצאת דופן, אך כזה שהיה ידוע בכך שלומד בהפסקות, ממש חמש דקות לפני המבחן, סיפרה אמו בחיוך, מראה שגם בגיל ההתבגרות שמר על קלילות דעת וחוש הומור שלא נפגמו.

עם סיום לימודיו התיכוניים, כשחבריו התלבטו בין מסלולים שונים, רועי ידע בדיוק מה הוא רוצה. הוא החליט לשרת שירות משמעותי ביחידה קרבית, עם יעד ברור וממוקד: להגיע לחטיבת "גולני", שבה שירת אביו בגדוד 51. זה לא היה סתם רצון, אלא שאיפה עמוקה, כזו שדרשה הכנה פיזית ומנטלית. כדי להכין את עצמו לשירות האינטנסיבי שציפה לו, נרשם למכינה הקדם-צבאית "עצם", הידועה גם בשם "עצמונה", השוכנת במושב נווה שבנגב. המכינה, בעלת צביון דתי-לאומי, הייתה עבורו כור היתוך. שם, בין שיעורי הלכה וגמרא שהעמיקו את הקשר שלו לשורשיו ולעם, ובין אימוני כושר גופני מפרכים שדחקו אותו לקצה גבול היכולת, הוא העמיק את אהבת הארץ והעם. הוא רץ בשבילי הנגב המאובקים, ניווט תחת שמיים זרועי כוכבים, וחיזק את גופו ונפשו. הוא הכיר חברים חדשים, איתם חלק את הקשיים וההצלחות, והכשיר את עצמו כלוחם מן המניין, הן בהיבט הפיזי – שיפור הכושר הגופני, ריצות ארוכות וניווטים מורכבים – והן בהיבט המנטלי. ניכר כי האימונים, השיחות העמוקות והלימודים במכינה חישלו אותו, והוא הגיע לצבא מוכן לחלוטין, מנטלית ופיזית, לכל מה שיבוא.

ביום 18.8.2021, בשיא הקיץ הלוהט, התגייס רועי לצה"ל, כשהוא מחושל ומלא מוטיבציה, והחל את שירותו בגדוד 13 של חטיבת "גולני", חטיבת החלומות שלו. הטירונות, שנמשכה ארבעה חודשים ארוכים ומפרכים, הייתה עבורו אתגר לא פשוט. המעבר מהחיים האזרחיים השקטים והמוכרים אל הסביבה הצבאית החדשה, עם הדרישות הקפדניות והמשמעת הנוקשה, הייתה שינוי דרמטי. אך רועי, עם יכולת ההסתגלות המהירה שלו והכריזמה הטבעית, לא התקשה למצוא את מקומו. אחרי זמן קצר, הוא כבר בלט כדמות מובילה, והפך למפקד חוליה. ניר, אחד מחבריו לטירונות, כתב עליו: "הוא היה הכי חכם, הכי מצחיק וחסר בושה, ובן אדם אמיתי." תמיד ידע להפיג את המתח עם בדיחה טובה או הערה שנונה, אך ידע גם להיות רציני וממוקד כשצריך. בסיום הטירונות, כשרוב חבריו רק החלו את דרכם כלוחמים, רועי המשיך לקורס מ"כים, קורס מפקדי כיתה, שם למד את רזי הפיקוד והמנהיגות. בסיומו, עם דרגות הסמל על כתפיו, הפך למדריך בקורס, מעביר את הידע והניסיון שצבר לדור הבא של המפקדים, כשהוא משלב בשיעורים שלו ידע מקצועי עם חוש הומור ייחודי ששבר את הקרח.

אחרי תקופה כמדריך, בשנה השנייה לשירותו, קיבל רועי החלטה ששינתה את מסלולו הצבאי. הוא בחר לחזור לגדוד 13, הפעם בתפקיד סמל מחלקה בפחת"ק – פלוגת חשיפה-תקיפה. זו לא הייתה סתם יחידה; הפחת"ק היא פלוגה ייחודית, המצוידת באמצעי לחימה מתקדמים, ותפקידה לסייע לכוחות הלוחמים בשטח, לגלות איומים ולהגיב עליהם במהירות וביעילות. "סמל מחלקה היה ג'וב החלומות שלו," סיפר אביו, והסביר את מהות התפקיד בעיני רועי: "זה כמו להיות אבא ואימא של החיילים." רועי התייחס לתפקיד הזה ברצינות תהומית, ונתן את כל כולו לחייליו. הוא לא רק פיקד עליהם, אלא גם חינך אותם. הוא לימד אותם כל מה שידע, מהפרטים הטכניים הקטנים ביותר של כלי הנשק ועד לטקטיקות הקרב המורכבות ביותר. מעבר לכך, הוא ניהל איתם שיחות נפש ארוכות ועמוקות, הקשיב לבעיותיהם האישיות, פתר קונפליקטים, ואפילו עשה ביקורי בית כדי לוודא שכל חייל מרגיש טוב ושיש לו את כל מה שהוא צריך. הוא דאג לכל מחסורם, פיזי ונפשי כאחד. חבריו לפלוגה סיפרו עליו בהערצה: "הוא היה הלב של המחלקה, אבל גם ידע להיות מפקד קשוח כשצריך. הוא היה ערבוב של הכול: רצינות, צחוק, כריזמה. בקיצור, הוא היה וייזר." החיילים הכירו לו תודה על יחסו החם, על ההשקעה והמסירות הבלתי מתפשרת, ואהבו אותו ללא סייג. עבורם, הוא היה יותר ממפקד – הוא היה דמות אבהית, חבר, ומוביל לדרך.

ביולי 2023, כשהקיץ הישראלי הגיע לשיאו והחום הכבד השתלט על הארץ, עבר רועי עם הפלוגה שלו לקו עזה. הם הוצבו במוצב "ארז" הממוקם על גבול הרצועה, נקודה רגישה וקריטית, שבה השקט הוא תמיד שקט מתוח. הימים במוצב היו מורכבים, שילוב של שגרה ביטחונית תובענית, כוננות מתמדת ורגעים של הפוגה. רועי, כסמל מחלקה, המשיך לתפקד במלוא הרצינות והמסירות, דואג לחייליו ומבטיח שהם מוכנים לכל תרחיש. במקביל, הוא כבר החל לתכנן את צעדיו הבאים. ינואר 2024 אמור היה להיות חודש השחרור שלו מצה"ל, והוא כבר דמיין את החופש שאחרי השירות, את הטיול הגדול לחו"ל שתכנן עם חבריו. הוא דיבר על היעדים, על החוויות שיצברו, על הפרידה מהמדים והמעבר אל חיים אזרחיים חדשים. הרגעים האלה של תכנון העתיד, של דימיון העולם שאחרי הצבא, היוו קרן אור של תקווה וציפייה בתוך השגרה הצבאית המאתגרת.

אך כל התוכניות הללו נקטעו באחת, בבוקר שבת שחור, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023. בשעה שש וחצי בבוקר, כשרוב תושבי ישראל עדיין ישנו או התכוננו לתפילת החג, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים על ישראל. בחסות ירי מסיבי של אלפי טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ, חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית, והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, על מבלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו בדם קר כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים, חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים, והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. באותו בוקר, השתנתה המציאות הישראלית לעד, ובבוקר זה החלה מלחמה.

באותה שבת ארורה, שהה רועי במוצב "ארז", אחד משני מפקדים שהיו במוצב באותה עת. כשהחלה המתקפה, עם מטח הרקטות הראשון שקרע את השקט של הבוקר, והתקבלו דיווחים ראשוניים על חדירת מחבלים, הוא פעל בקור רוח ובנחישות שאפיינו אותו. הוא חילק את הלוחמים שהיו איתו לעמדות הגנה, והורה לאנשי המפקדה להגיע מיד לחדר הביטחון הממוגן. מתוך העמדה שתפס, עם עיניים חדות שסרקו את השטח, הוא הבחין במהירות שהדרך אל חדר הביטחון נמצאת תחת אש בלתי פוסקת של המחבלים, ולא מתאפשר מעבר בטוח לשם. חיילי המפקדה, שהיו בדרכם, היו בסכנת חיים ממשית. רועי, שלא היסס לרגע, פנה אל הקצין שהיה איתו והסביר לו על כוונתו לצאת לאיגוף מסוכן. התוכנית הייתה פשוטה אך נועזת: לנוע תחת אש, להגיע לעמדה אחרת, ולמשוך את אש המחבלים לכיוונו, ובכך לאפשר לחיילים אחרים להגיע למרחב מוגן. הוא ביקש מתנדבים שיתלוו אליו למשימה המסוכנת הזו. שלושה חיילים נוספים, חדורי אומץ, יצאו איתו, וארבעתם חברו ללוחמים נוספים שהיו בסביבה.

הקרב שהתפתח היה עקוב מדם וחסר פשרות. במשך למעלה משעה, ניהלו רועי וחבריו קרב עיקש מול עשרות מחבלים, כשהם יורים, מתמרנים, ומסרבים להיכנע. הם הרגו רבים מהמחבלים, והכריעו אותם בכוח אש והתמדה. פעולתם ההרואית אפשרה לחיילים אחרים, שאותם ניסו המחבלים לכלוא באש, להגיע בבטחה אל המרחב המוגן. עם כל כדור שנורה וכל מהלך טקטי, הם קנו זמן יקר והצילו חיים. ככל שהקרב נמשך, התחמושת שלהם הלכה ואזלה. החיילים, תחת פיקודו של רועי, החליטו להתקדם אל חדר הביטחון. רועי, שוב, הוביל את הכוח, כשהוא מקדים את כולם, סורק את הדרך ומחפש סכנות. אך הגורל האכזר ארב להם. הוא נתקל במארב מחבלים נוסף ונפגע. סמל ראשון רועי חיים וייזר נהרג במקום, כשהוא בן עשרים ואחת בלבד. בזכות התושייה והחשיבה הטקטית המבריקה שלו, ניצלו חייהם של שנים-עשר לוחמים שתפסו מחסה באותה עת. מעבר לכך, התברר לאחר מכן שבזכות העמידה העיקשת של רועי וחבריו לפלוגה, נבלמה תנועת המחבלים צפונה, לכיוון אשקלון ואשדוד. כך, פעולתם ההרואית לא רק הצילה חיילים במוצב עצמו, אלא גם מנעה אסון גדול בהרבה, והצילה המון אזרחים וחיילים במעגל הרחוק יותר. רועי נפל בקרב ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, כגיבור של ממש, שהגן על ביתו, על עמו ועל חייליו עד נשימתו האחרונה. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין בכפר עציון, והותיר אחריו הורים כואבים, אחות ואח שבורי לב וקהילה שלמה של חברים ואהובים שנותרו להתמודד עם האובדן הבלתי נתפס.

הריק שנותר אחרי רועי היה עצום, והדהד בלבבות רבים. אביו, ישראל, ספד לו במילים קורעות לב, ששיקפו את הקשר העמוק והבלתי ניתן לניתוק ביניהם: "רועי, היית חלק מהגוף שלי, איבר מגופי. הכול עשיתי בשבילך, רק שלא יחסר לך דבר, שלא תהיה עצוב. היית כל כך חכם. הייתה לך ראייה הגיונית, מערכתית, והראייה הזאת הצילה שנים-עשר חיילים. נפלת כגיבור בהגנה על המדינה ועל החיילים שלך. גם בסוף ידעת לשים את הצרכים של אחרים לפני הצרכים שלך, והצלת חיילים בקור רוח ובתושייה. תנוח, רועי. מגיע לך. אתה הגיבור של כולנו, וכולנו אוהבים אותך." יאיר, אחד מחבריו הקרובים, ניסה למצוא נחמה בידיעה שרועי פעל על פי צו ליבו וערכיו העמוקים: "שמעתי מהרב אבינר שיום מיתתו של אדם נקבע לו מראש, אבל דרך מיתתו היא לפי מדרגתו, ואכן נפלת לפי המדרגה הגדולה שלך. נפלת בגבורה בזמן לחימה במחבלים ארורים, נפלת בזמן שהגנת על חייליך, בזמן שהגנת על המדינה, בזמן שהגנת עליי, עלינו. אני ממשיך להתעמק ומוצא את הנחמה האמיתית בידיעה שאם היית חוזר לאותו מקרה, היית עושה אותו הדבר, והיית מחרף את נפשך ולוחם למען המדינה ולמען מה שאתה מאמין בו, למרות שידעת שזה יכול לעלות לך בחייך. כי כזה היית. מאחורי החיוך השובב, מאחורי כל הצחוק, היית בעל סל ערכים עמוק, שכלל את הרצון להיות שייך לעם ישראל, לנצח ישראל. והיית מוכן לשלם על הרצון הזה בחייך."

ליאב, חבר נוסף, הביע את הכאב העמוק והבלתי ניתן לריפוי: "בכל פעם ששואלים אותי מה היית בשבילי, קשה לי להסביר עד כמה היינו חברים טובים. לך תסביר לכל אלה ששואלים, שבכל פעם שהיית יוצא הביתה, כל הסופ״ש שלנו היה ביחד, חמישי, שישי ושבת. לך תסביר על כל השיחות המוזרות שיש לנו בהתכתבויות, לך תסביר על כל הדברים שסיפרנו אחד לשני ויישארו ביני לבינך, ולך תסביר להם על החור הענק שנפער בלב, והוא לעולם לא ייסגר. אני אוהב אותך, רועי. אני מודה על כל השנים שבהן היינו חברים. לימדת אותי המון, והייתה לי הזכות להיות חבר של אדם כמוך. מבטיח לך שלאורך אני אחיה, ואשתדל לעשות זאת בחיוך וצחוק כמו שהיו לך. אוהב ומתגעגע." סהר, עוד חבר קרוב, סיכם את מהותו של רועי במילים מרגשות: "לכל אחד יש את החבר הזה שהוא תמיד שם כשצריך אותו, בין אם זה להחליף נעליים, להשיג סדרה בטלגרם או סתם לשבת לשיחה טובה. לכל אחד יש את החבר הזה שתקנא בו עד כמה הוא מוצלח גם בכדורגל וגם בלימודים, או עד כמה הוא סמל אהוב ומוערך. לכל אחד יש את החבר הזה שתמיד אומר את הדבר הכי מפגר שיש, וגורם לכולם להתפוצץ מצחוק ומשמחה. לכל אחד יש את החבר הזה שכל פעם שאתה רואה את החיוך שלו, עולה גם לך חיוך, וישר משתנה מצב הרוח. לכל אחד יש את החבר הזה שהוא גיבור ישראל ששמר על חבריו. ואתה, רועי, חברי הטוב, היית החבר הזה, ותמיד תהיה החבר הזה. אוהב אותך ואזכור אותך תמיד."

גם הרב אסף ויצמן, מחנכו האהוב מהתיכון, ספד לו בהלוויה, כשהוא נאבק לעכל את הבשורה המרה: "רועי היקר, וייזוש, תלמיד יקר ואהוב שלי, אני חוזר עכשיו מהלוויה שלך. איזה הזיה, אתה קולט? ההלוויה שלך, רועי! איך? אתה וייזר, וייזוש, מלך הצחוקים, בחור שכולו חיוך, תמיד בכיף, בשמחה, מה הקשר שלך לאירוע הזה? אתה רועי 'המורה, קצת בלגן זה בריא' וייזר! רועי, חבר של כולם, שקטים, רועשים, ישרים ומפותלים, חבר של כולם! הסתכלתי בהתכתבויות האחרונות שלנו, וכל אחת מהן הסתיימה בשני סמיילים צוחקים שלי. נשבע שהיית גומר אותי מצחוק. לפעמים הייתי מחמם אותך סתם רק כדי שתצחיק אותי. אתה יודע, רועי, ביום ראשון, עם ההודעה על נפילתך, לא היו לי כבר כוחות. אבל אז דמיינתי אותך עם הכובע הזה שלך, החיוך השובבי, המכנס הקצר והגדול עליך בשלוש מידות, אומר לי, 'המורה (הוא היה קורא לי המורה במלעיל), מה נסגר, המורה? מה זה הדיכאון הזה? יאללה! יאללה!' רועי, בי נשבעתי שהרמתי מבט לשמיים וראיתי קרן שמש ועננים שחייכו אליי. חברים, רועי מחזק אותנו מלמעלה. הוא דורש מאיתנו לא להישבר. אנחנו במלחמה על הבית, ואנחנו ננצח. אנחנו לא נישבר. אנחנו נהיה חזקים." דבריו של הרב שיקפו את רוחו של רועי – רוח של אופטימיות, של נחישות ושל אמונה ביכולת לנצח, גם מול הקשיים הגדולים ביותר.

רועי אולי איננו עוד בגופו, אך מורשתו ממשיכה לחיות בדרכים רבות. במסגרת מיזם ההנצחה "מתכון עם זיכרון", הוזמנו הגולשים באינסטגרם להכין מנת מק אנד צ'יז לזכרו. קרוביו סיפרו שהיה בררן באוכל, אך על המנה הזאת, עם הרוטב הגבינתי העשיר והפסטה המנחמת, הוא מעולם לא ויתר. זו הייתה פיסת ילדות, זיכרון של טעם שהיה אהוב עליו במיוחד, וכעת הפך לסמל של חיבור וזיכרון. בפודקאסט "קול זכרון" סיפרו הוריו של רועי על ילדותו המיוחדת, על חייו הסוערים והמלאים, ועל גבורתו ברגעיו האחרונים, מנציחים את סיפורו בקולם. וכדי להנציח את מורשת החמלה והחסד שאפיינו את רועי כל חייו, מקימים הוריו קרן מיוחדת למען חיילים מרקע כלכלי-חברתי מאתגר. הם מגייסים לשם כך תרומות בקמפיין "זוכרים את רועי" ברשת fundme, ממשיכים את דרכו של רועי לדאוג לחלשים ולדחוק את השוליים אל המרכז. לזכרו הוקם גם האתר https://www.rememberroey.com/, דף זיכרון וירטואלי שבו ניתן ללמוד על חייו, ודף ההנצחה remember.roey.weiser הוקם ברשת אינסטגרם, שבו משפחתו וחבריו משתפים רגעים, תמונות וזיכרונות. רועי וייזר חיים אומנם נקטעו בטרם עת, אך סיפורו, סיפור של אומץ לב, מסירות, חיוך בלתי נשכח וערכים עמוקים, ממשיך להדהד, להעניק השראה ולזכור לנו את המחיר היקר של חופש והגנה, ואת הגבורה היומיומית של אלו שהקריבו את היקר מכל למען הבית. הוא מותיר אחריו לא רק חלל עצום, אלא גם מורשת של תקומה, של רוח ישראלית עזה וגאווה, המזכירה לנו שגם ברגעים הקשים ביותר, האור והטוב לעולם לא כבים.