רועי צ'אפל

בפרדס חנה, ביום ח' באלול תשנ"ח, שהיה לשלושים באוגוסט 1998, נולד רועי צ'אפל, בן לאורית צוק ומשה, אח בכור לשחר ואוהד שיוולדו אחריו. הוא היה תינוק שקט, שעיניו הכחולות כבר נשאו מבט סקרן אל העולם, כאילו ביקש לפענח את סודותיו עוד בטרם למד לזחול. את שנות ילדותו המוקדמות בילה רועי בזכרון יעקב, בין הגבעות הירוקות של הכרמל וריחות האדמה הלחה שטרם נגעה בה יד אדם. בית הוריו היה מקום חם ותוסס, מלא בצחוק ילדים ובשיחות עמוקות סביב שולחן האוכל, שם הונחו היסודות לערכים שהנחו אותו כל חייו – אהבת אדם, יושרה, ונתינה ללא גבול. כבר בגיל צעיר ניכרה בו אהבה עזה לטבע, לא רק כילד המשחק בחצר, אלא כחוקר קטן ורציני. הוא לא הסתפק במבט חטוף על פרח או אבן, אלא התכופף, נגע, הרים, הריח, וניסה להבין את מהותם.

טיוליו בחורש הטבעי, על רכס הכרמל המשתפל קרוב לביתו, לא היו סתם שיטוטים תמימים. הם היו מסעות גילוי. רועי היה יוצא בבוקר עם תרמיל קטן ובו בקבוק מים וכריך, חוזר רק כשהשמש החלה לשקוע, ידיו מגואלות באדמה וכיסיו גדושים באוצרות שמצא. הוא אסף מאובנים בצורות מוזרות, שברי חרס עתיקים שסיפרו סיפורים בני אלפי שנים, וכל אבן קטנה שמשכה את תשומת ליבו נבחנה בקפידה. הוא העביר את קצות אצבעותיו על מרקם הסלע המחוספס, התפעל מהוורידים הדקים של הקוורץ ששיזרו אותו, וראה יופי בכל פרט, גם הקטן והשולי ביותר. עבור רועי, הטבע לא היה רק נוף יפה, אלא ספר פתוח ואינסופי, שממנו למד על מחזוריות החיים, על כוחה של ההתמדה, ועל הענווה מול עוצמת הבריאה. הוא היה ילד ששאל שאלות נוקבות, לא הסתפק בתשובות שטחיות, ודחף את גבולות הידע שלו בכל תחום שעניין אותו. סקרנותו לא ידעה גבול, והיא הייתה הכוח המניע מאחורי כל מעשיו.

בבית הספר היסודי בזכרון יעקב, רועי בלט לא רק כתלמיד מצטיין ששקד על לימודיו בהתמדה ראויה לציון, אלא גם כחבר אמת. הוא היה נער נחוש, בעל דעות מוצקות שאותן ידע להביע בבהירות ובנימוס, אך גם עם ענווה שאפשרה לו להקשיב לזולת. אחריות הייתה טבועה בו מילדות, והוא תמיד היה הראשון להציע עזרה, בין אם לחבר המתקשה בלימודים או למישהו שנזקק לתמיכה רגשית. חיוכו הרחב ושמחת החיים שלו היו מדבקים, והוא ידע להפיח רוח חיובית בכל סביבה בה שהה. היושרה שלו הייתה בלתי מתפשרת, והוא מעולם לא התפשר על ערכיו, גם כשזה דרש ממנו לעמוד לבד מול הזרם. מעבר לספסל הלימודים, רועי מצא פורקן נוסף לאהבתו לטבע ולאתגר בחוג סיירות. שם, בין מסלולי הניווט המפרכים בשדות ובנחלים, הוא גילה את כישרון הניווט הטבעי שלו. הוא ידע לקרוא מפה כמו מעטים אחרים, לזהות סימני דרך נסתרים, ולמצוא את דרכו גם בשטח הקשה ביותר. הטיולים האלה, שבהם נשם את אוויר הארץ הצלול וראה את נופיה המגוונים, העמיקו בו את אהבתו למדינה ולתושביה, ונטעו בו את הרצון לתרום ולשרת שירות משמעותי שיבטיח את עתידה של הארץ הזו שכה אהב.

הבחירה להמשיך את לימודיו בפנימייה הצבאית בחיפה, בבית הספר "הריאלי", לא הייתה מקרית. רועי, שהיה אז נער בגיל ההתבגרות, כבר ידע שאינו רוצה להסתפק במסלול הסטנדרטי. הוא חיפש מסגרת שתאתגר אותו, שתדרוש ממנו למצות את יכולותיו עד תום, ושבה יוכל לרכוש כלים אמיתיים להשפעה ולהנהגה. "רציתי למצוא מקום שבו אוכל לקבל כלים בשביל להשפיע ולהנהיג," נהג לומר, וקולו נשמע בוגר ונחוש הרבה מעבר לשנותיו הצעירות. הפנימייה הצבאית סיפקה לו בדיוק את זה. הוא מצא שם לא רק סביבה לימודית תובענית, אלא גם מסגרת צבאית הדורשת משמעת, עמידה בסטנדרטים גבוהים, ופיתוח יכולות פיקודיות. הוא נהנה מכל רגע באימונים הצבאיים שעבר שם – בין אם זה היה אימון לוחמה בשטח בנוי, כשהוא מתרגל תנועה בין קירות וחדרים צפופים, או לוחמה בסבך הצמחייה העבותה, שבה נדרשה יכולת הסוואה ותנועה חרישית. גם לוחמה תת-קרקעית, במנהרות וחללים צרים, לא הרתיעה אותו, אלא רק חידדה את חושיו ואת יכולתו לפעול בתנאי לחץ ואי-ודאות. כל אימון כזה היה עבורו שיעור, הזדמנות ללמוד, לשפר, ולדחוף את עצמו קדימה.

בחודשים שקדמו לגיוסו לצה"ל, רועי החליט לממש חלום ישן – לצעוד ב"שביל ישראל". זו לא הייתה עוד הרפתקה חולפת, אלא מסע משמעותי של חיבור עמוק לארץ. הוא האמין בכל ליבו ש"אין טעם לצאת ל'טיול הגדול' מחוץ לגבולות הארץ אם לא צעדת בשביל ישראל, לכל אורכו, קודם לכן." זו הייתה פילוסופיית חיים עבורו – להכיר את הבית לפני שיוצאים לחקור את העולם הרחב. הוא יצא למסע הזה לבד או עם חברים קרובים, פגש בדרך אנשים מכל קצוות החברה הישראלית, למד על ההיסטוריה והגיאוגרפיה של הארץ ברגליו, וצבר חוויות בלתי נשכחות. הוא חווה את הנופים המשתנים – מהמדבר הצחיח בדרום ועד ההרים הירוקים של הצפון, את המפגשים האנושיים המרגשים, ואת הרגעים השקטים של התבוננות פנימה. כל צעד בשביל חיזק בו את תחושת השייכות ואת הרצון להמשיך ולתרום למדינה שאת יופייה כה אהב. זה היה שיאו של מסע ההתבגרות שלו, שהכין אותו למסע הבא, המשמעותי לא פחות – השירות הצבאי.

ביום 22 בנובמבר 2016, רועי התגייס לצה"ל. הרגע הזה, שבו לבש לראשונה את מדי הזית, היה עבורו סמל להתגשמות שאיפה עמוקה. הוא שובץ לחטיבת הנח"ל, ומיד לאחר מכן נשלח לסיירת "עורב" נח"ל, יחידה מובחרת שדרשה יכולות פיזיות ומנטליות יוצאות דופן. מסלול ההכשרה היה קשה ומאתגר, גבול היכולת נבחן בכל אימון ובכל תרגיל, אך רועי, עם נחישותו הבלתי מתפשרת, צלח אותו בהצלחה מרשימה. אפילו פציעה קשה בכתף, שעלולה הייתה לשבור את רוחו של כל לוחם אחר, לא עצרה אותו. הוא עבר את הטיפולים, שיקם את עצמו, וחזר למסלול במלוא הכוח והמוטיבציה, מוכיח שוב ושוב את עקשנותו ואת רצונו להצליח. בתום המסלול המפרך, נשלח רועי לקורס מפקדי כיתות. גם שם, בין עשרות לוחמים מובחרים, הוא בלט בהישגיו, ביכולותיו המקצועיות, וביכולתו להוביל ולהשפיע. מפקדיו זיהו בו את הפוטנציאל הפיקודי הגלום בו, ומיד בסיום הקורס שירת בתפקיד מפקד כיתה בשלב האימון המתקדם, כשהוא מוביל את לוחמיו הצעירים במסלול ההכשרה התובעני.

פברואר 2019 סימן נקודת ציון נוספת בדרכו הצבאית של רועי, כאשר סיים בהצלחה קורס קציני חי"ר בבה"ד 1, "בית הספר למנהיגות". החוויה של עמידה על רחבת המסדרים, כשדרגות הקצונה מנצנצות על כתפיו, הייתה רגע של גאווה עצומה, אך גם של הבנה עמוקה של גודל האחריות המוטלת עליו. הוא שובץ כמפקד צוות לוחמים ב"עורב" נח"ל, אך לא בצוות טירונים, אלא בצוות של לוחמים ותיקים, שהיו בסוף שירותם הסדיר. שיבוץ כזה של קצין צעיר לצוות מנוסה, שראה כבר הכל, העיד יותר מכל על המקצועיות וכישורי הפיקוד יוצאי הדופן שניחן בהם רועי. הוא ידע לרכוש את אמונם של הלוחמים הוותיקים, לא רק בזכות הידע המקצועי שלו, אלא בזכות האנושיות, ההקשבה, והכבוד שרכש להם. הוא פיקד עליהם לא רק כקצין, אלא כמנהיג אמיתי, שמבין את נפשם של פקודיו ויודע להוציא מהם את המיטב.

במרץ 2020, רועי התקדם לתפקיד סגן מפקד פלוגה, שלב נוסף בסולם הפיקוד. הוא למד את רזי הפיקוד על יחידה גדולה יותר, תחת פיקודו של מפקד פלוגה מנוסה, וספג כל ידע וכל ניסיון שהוצעו לו. הוא לא הסתפק בביצוע המשימות, אלא תמיד חיפש דרכים לייעל, לשפר, ולדחוף את הפלוגה קדימה. ביולי 2021, לאחר שהוכיח את יכולותיו בתפקיד הסמ"פ, סיים רועי בהצלחה קורס מפקדי פלוגה, והיה מוכן לקבל על עצמו את המשימה המאתגרת ביותר עד כה. תפקידו הראשון כמפקד פלוגה היה פיקוד על פלוגת טירונים בגדוד 931 של חטיבת הנח"ל. כאן, באו לידי ביטוי לא רק כושר ההנהגה שלו והחתירה הבלתי מתפשרת למצוינות, אלא גם יכולתו המיוחדת לחנך לוחמים צעירים. הוא לא רק אימן אותם בטכניקות לחימה, אלא עיצב את דמותם כבני אדם, החדיר בהם ערכים של מסירות, אחריות, ואהבת המדינה. הוא היה להם דמות אב ומורה דרך, שהאמין בהם ודחף אותם להגשים את הפוטנציאל הגלום בהם.

בתפקידו השני כמפקד פלוגה, רועי פיקד על פלוגת לוחמים בגדוד 931 במבצע "עלות השחר", שהתקיים ברצועת עזה באוגוסט 2022. זה היה מבחן אמת ליכולותיו הפיקודיות והמבצעיות. הוא ניהל את פלוגתו בשקט ובקור רוח תחת אש, קיבל החלטות מהירות ומדויקות, ודאג לביטחונם ולרווחתם של חייליו. הוא ידע להשרות עליהם תחושת ביטחון, גם ברגעים המתוחים ביותר, והם סמכו עליו בעיניים עצומות. באוקטובר 2022, חזר רועי לפלוגת "עורב", הפעם בתפקיד מפקד הפלוגה. זו הייתה סגירת מעגל עבורו – לחזור ליחידה שבה החל את דרכו כלוחם, וכעת להוביל אותה כמפקד. הוא המשיך להוביל מבצעים מורכבים, ובהם מבצע "בית וגן" בעיר ג'נין שבשומרון. בכל מבצע כזה, גילה רועי תעוזה, מקצועיות וקור רוח, תוך שמירה על ערכי צה"ל ועל חיי פקודיו.

רועי היה לוחם ומפקד מסור, מקצועי ואמיץ לב, אך מעבר לכל, הוא היה אדם. כמפקד, הוא ידע לשלב בין הומור לבין רצינות, בין הקפדה על משמעת וחתירה בלתי מתפשרת לעמידה ביעדים המבצעיים, לבין רגעי שמחה, קלילות וגיבוש. הוא היה נגיש לפקודיו, דלת משרדו הייתה תמיד פתוחה בפניהם, והוא פעל ברגישות יוצאת דופן כשנזקקו לעזרה, לעידוד או לכתף תומכת. הוא לא היה מפקד מרוחק, אלא דמות אנושית וחמה, שהשרה תחושת ביטחון על כל מי שהיה בסביבתו. "צ'אפל היה מפקד שהוא גם חבר," סיפר אחד מפקודיו בעיניים נוצצות. "הוא נותן לך פקודות, אבל אתה יכול גם לצחוק איתו, לדבר איתו על הכל. הוא ראה אותנו לא רק כחיילים, אלא כבני אדם עם רצונות, פחדים וחלומות." את המילים האלה שמעו ממפקדו פעמים רבות, והן שיקפו את האמת הפשוטה שרועי יצר – קשר אמיתי ואנושי עם כל אחד ואחד מלוחמיו.

לצד השירות הצבאי התובעני, רועי טיפח מגוון רחב של תחביבים ששיקפו את רוחו ההרפתקנית ואת אהבתו לחיים. הוא היה רץ נלהב, יצא לריצות ארוכות בשבילי הכרמל המוכרים לו מילדות, מטהר את ראשו ומחזק את גופו. צלילה הייתה עבורו דרך לגלות עולם חדש, שקט ומהפנט מתחת לפני המים, שם הרגיש חופשי ומשוחרר. הוא אהב לרכוב על אופניים, לחוש את הרוח על פניו כשהוא דוהר בשבילי עפר, וגם נסיעה ברכב שטח הייתה עבורו דרך לגלות פינות נסתרות בארץ, להגיע למקומות שאינם נגישים, ולחבר בין האדרנלין לטבע. כל אחד מהתחביבים הללו היה עבורו לא רק פעילות פנאי, אלא דרך לחוות את החיים במלואם, לדחוף את הגבולות הפיזיים והמנטליים, ולמצוא שלווה בתוך השגרה האינטנסיבית.

במהלך השירות הצבאי, כשהיה בן עשרים, חייו של רועי קיבלו תפנית נוספת כשפגש את יובל. המפגש היה מקרי, אך החיבור היה מיידי ועמוק. היא ראתה בו לא רק את הקצין הנחוש והמקצועי, אלא גם את האדם הרגיש, החם והאוהב שמאחורי המדים. הם הפכו לזוג, והקשר ביניהם פרח והתחזק מיום ליום. כעבור שנתיים של זוגיות הדוקה, הם עשו צעד משמעותי ועברו לגור יחד בדירה ששכרו ביפו. החיים המשותפים, בין הסמטאות העתיקות של יפו לבין רחובותיה התוססים, היו עבורם פרק חדש ומרגש. הם בנו יחד קן חם, שבו שיתפו את חלומותיהם, את פחדיהם, ואת תוכניותיהם לעתיד. יובל הפכה להיות עוגן בחייו של רועי, שותפה לדרך, ותומכת בלתי נלאית. היא הייתה שם בשבילו ברגעי השמחה וברגעי הקושי, והוא ידע למצוא אצלה מנוח ורוגע מהשירות התובעני.

ביום 30 באוגוסט 2023, יום הולדתו העשרים וחמישה, קיבל רועי משימה חדשה: הוא הועבר לתעסוקה מבצעית בגבול דרום רצועת עזה, ושירת במוצב סופה. זו הייתה סגירת מעגל נוספת, אך הפעם עם תחושה של סוף והתחלה חדשה. כמפקד פלוגה, הוא היה אחראי על גזרת היישובים סופה, ניר יצחק וחולית, ופיקד על סיירת "עורב" נח"ל שתוגברה בטנק ובצוות מרגמה. ימיו במוצב היו עמוסים, רצופים בפעילות מבצעית, שמירות, סיורים ותדריכים. הוא היה אמור להשתחרר משירות קבע בסוף אוקטובר 2023, אחרי שבע שנות שירות תובעני ומלא משמעות. תאריך השחרור הממשמש ובא היה נושא לשיחות רבות בינו לבין יובל. הם תכננו לפרטי פרטים את ה"טיול הגדול" שאחרי השחרור: לטוס יחד לניו זילנד ואוסטרליה, לטייל שם תקופה ממושכת, לחוות תרבויות חדשות, ולעבוד בחוות חקלאיות – לחזור אל האדמה, אל הפשטות, אל העבודה הפיזית שכה אהב. חלומותיהם היו קונקרטיים, צבעוניים ומלאי תקווה, ורועי כבר ראה בעיני רוחו את הנופים הפראיים של ניו זילנד ואת השדות הפתוחים של אוסטרליה.

אך כל התוכניות הללו נקטעו באחת. בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, שבעה באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, התנפצו השקט והשלווה של הבוקר החג. ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים על ישראל. בחסות ירי מסיבי של אלפי טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ, חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית – והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, על מבלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו בדם קר כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים ואכזריים. הם חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים, והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב, כשהם מגנים בגופם על אזרחי המדינה. בבוקר זה, שייזכר לדראון עולם, החלה מלחמה. זו הייתה אמורה להיות השבת האחרונה של רועי במדים, שמועד שחרורו התקרב בצעדי ענק. הוא כבר דמיין את הרגע שבו יפשוט את המדים ויחליף אותם בבגדי אזרח, ויצא אל דרך חדשה, אל חיים של חופש והגשמה אישית.

בחמש בבוקר של אותה שבת, רועי יצא ממוצב סופה ברכב ממוגן לסיור "כוננות עם שחר" שגרתי, יחד עם חפ"ק שלו – קשר ונהג. האוויר היה עדיין קריר, ריח הטל באוויר, והשמש החלה להציץ מעל האופק, מבטיחה יום שקט ורגיל. בשש וחצי, לאחר שנפגש עם מפקדי הפלוגות האחרים לתדריך קצר, פרצה המתקפה. צרורות הירי נשמעו מכל עבר, פיצוצים הרעידו את האדמה, ושמי הבוקר התמלאו בשריקות של רקטות. רועי, בקור רוח מדהים, הורה מיד לנהג לחזור למוצב סופה. תוך כדי נסיעה מהירה ודרמטית, הוא התעדכן במצב המתרחש, שמע את הדיווחים הראשוניים על חדירת מחבלים, וקולו נשמע בבירור ברשת הקשר, מדווח על חדירת מחבלים לשטח ישראל. הוא הזניק את הכוחות שבמוצב לצאת לעמדות ההגנה, נתן פקודות מדויקות ללוחמים שמחוץ למוצב, לטנק שמסופח לגזרתו, לתצפיתניות בחמ"ל שלו, ולרכזי הביטחון של היישובים בגזרתו. כל מילה הייתה חדה וברורה, כל פקודה ניתנה בסמכותיות ובמקצועיות, גם כשהתופת השתוללה סביב.

הנסיעה על ציר היישובים הייתה מסע הישרדות. הרכב הממוגן התפתל בשבילים צדדיים, מנסה להתחמק מרקטות ששקקו באוויר ופגעו ללא הרף. בתוך הכאוס והטירוף, קולו של רועי נשמע איתן וצלול ברשת הקשר, מפיח תחושת ביטחון ומכוון את הכוחות: "משימתנו הגנה על מרחב היישובים. אני חוזר, הגנה על מרחב היישובים." זו לא הייתה רק פקודה, אלא הצהרת כוונות, מנטרה שנועדה לחזק את רוח הלוחמים ולהזכיר להם את מטרתם העליונה. תוך כדי הנסיעה המטורפת, רועי ניהל קרבות ירי עם מחבלים שצצו מכל עבר, ביצע סריקות ציר כדי לזהות נקודות חדירה נוספות, ודיווח ללא הרף לגורמים צבאיים ואזרחיים, מנסה לבנות תמונת מצב ברורה בתוך הכאוס המוחלט. כשנדרש לכך, הוא לא היסס לרגע: יצא מהרכב, זרק רימונים לעבר מחבלים, ואף ירה שני טילי "לאו" על טנדרים עמוסים במחבלים ובמרגמות, ועצר אותם מלהמשיך במסע ההרג שלהם. הוא פעל כאיש אחד, מפקד ולוחם, מנהיג ומגן, כשחיי אדם תלויים בכל החלטה ובכל פעולה שלו.

לקראת השעה שבע בבוקר, הגיעה קריאה נואשת ברשת הקשר: כוח קטן של לוחמים, שהתבצר במיגונית בתוך אנדרטת נירים ("דנגור") ליד מוצב סופה, הותקף בידי מחבלים וזקוק לסיוע מיידי. רועי לא היסס. הוא הבין שכל דקה קריטית, וחיי לוחמים בסכנה. הוא הורה לנהג לאגף את האנדרטה כדי להגיע לחלקה האחורי, לתפוס את המחבלים בהפתעה. אך כשהתקרבו לאנדרטה, הם נתקלו במארב מחבלים מתוכנן היטב. רכבם נפגע ישירות מרקטת אר-פי-ג'י אדירה, והחל לעלות באש בלהבות גבוהות, מותיר עשן סמיך ועשן חרוך באוויר. הקשר, רב-סמל תומר יעקב מזרחי, נפצע קשה. רועי, למרות הפיצוץ והאש שאחזה ברכב, שמר על קור רוח מדהים. הוא הצליח לחלץ את עצמו ואת הנהג, והם התמקמו במהירות בין שיחי הסבך הסמוכים, מנסים למצוא מחסה. משם, תחת אש תופת, עם הקשר הפצוע לצידם, הם המשיכו לנהל קרב יריות עיקש מול המחבלים. רועי ירה ללא הפסקה, מנסה להגן על חבריו ועל הכוח הלכוד במיגונית. הוא חתר למגע, הסתער על המחבלים, לא נרתע ממספרם העצום ומעוצמת האש. הוא היה נחוש להילחם עד טיפת דמו האחרונה. לאחר לחימה עיקשת וחסרת פשרות, נפגע רועי מירי צלף מדויק, ונהרג במקום. לצד רועי, נהרג גם הקשר שלו, רב-סמל תומר יעקב מזרחי ז"ל, והנהג נפצע קשה. סרן רועי צ'אפל, בן עשרים וחמש בנופלו, נפל בקרב ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023. מעשיו באותם רגעים קריטיים, חתירתו למגע והקרב העיקש שניהל, היו מעשה גבורה עילאי. מפקד גדוד סיירת נח"ל ספד לו ואמר כי פעולותיו והחלטותיו המקצועיות הצילו חיי לוחמים ותושבים רבים, ומנעו חדירת מחבלים לעומק המדינה. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין בזכרון יעקב, מותיר אחריו הורים כואבים, אחות, אח, ובת זוג שבורת לב. לאחר נפילתו, הועלה רועי לדרגת רב-סרן, אות הערכה על מנהיגותו וגבורתו.

הריק שהותיר רועי היה עצום, פעור וכואב. מפקדו, בקול רועד, ספד לו במילים ששיקפו את עומק האובדן: "אומץ ליבו של רועי והקרבתו להצלת חיי לוחמים ותושבים ימשיכו להאיר את דרכנו לעד." חברו לסיירת, שגדל לצידו והכיר כל ניואנס באישיותו, ביטא את תחושת האובדן במילים פשוטות וכנות: "איבדנו איש גדול. במשנה כתוב, 'במקום שאין אנשים, השתדל להיות איש'. צ'אפל היה איש: מחנך, מפקד, חבר." המילים הללו מהדהדות את מה שהיה רועי – מנהיג שראה את האדם שמאחורי המדים, חבר שהיה תמיד שם, ומחנך שהאמין בכוחה של הנתינה.

משפחתו של רועי, שבורה אך נחושה להנציח את זכרו ואת דרכו, הקימה אתר אינטרנט הנושא את שמו, roeychapell.com, הכולל מידע רב על חייו, פועלו וערכיו. בזכרון יעקב, במיקום המחבר שבילים שרועי נהג לטייל בהם בקרבת ביתו, הוקם לזכרו "מצפור רועי". זוהי נקודת מפגש ומנוחה שקטה, ובה פק"ל קפה, מקום שבו אפשר לשבת, לנשום את האוויר, ולהרגיש את רוחו של רועי בטבע שכה אהב. אמו, אורית, כתבה על המצפור במילים נוגעות ללב, כאילו הטבע עצמו ספג את מהותו של בנה: "הדרכים הן אתה, הסלעים גם כן, הפריחה בעונות השנה היא אתה, החצב, הנרקיס הראשון שפורח וגם רקפת, כלנית ופריחת האביב. כל סביון, כל חרצית, כל כרכום, כל חוטמית וקידה שעירה כמובן היא אתה, זה הריח שלך. כל כולך הוא הטבע ויפי הבריאה."

כדי להנחיל את ערכיו של רועי לדורות הבאים, הוקמה עמותה על שמו, "עמותת רס"ן רועי צ'אפל ז"ל". העמותה פועלת להנצחתו דרך פעילויות חינוכיות וספורטיביות המיועדות לכל המשפחה, ומקדמת אירועי ספורט כמו ריצות ניווט, המשלבות את אהבתו לטבע ולניווט, ושמירה על הטבע. העמותה מתכננת להעניק מלגות לתלמידים מאוכלוסיות מיוחדות ולפתוח מכינה לנוער בסיכון, שתשלב בין עבודת אדמה, חינוך לערכים ואהבת המולדת – כל אלה היו עקרונות יסוד בחייו של רועי. בנוסף, בחייו היה רועי סמל למנהיגות, חברות ו"ראיית הטוב" באדם. להנצחתו ולהנחלת ערכיו נוצרו שתי סדנאות "עין טובה", שנועדו לחזק את הקשרים החברתיים בין המשתתפים בהן, לשפר את ההערכה העצמית שלהם ולקדם חשיבה חיובית. הסדנאות הללו מועברות בבתי ספר, תנועות נוער, מכינות, צוותים, ואפילו במסגרת המשפחה, וממשיכות להפיץ את אורו של רועי.

אפילו במקומות מפתיעים, זכרו של רועי מונצח. רשת הבשר "רובן" הכניסה לתפריט המסעדה מנת המבורגר חדשה, "קודקוד שמן", לזכרו של רועי. המנה נקראת בעקבות חילופי דברים הומוריסטיים ברשת הקשר בין רועי, שביקש המבורגר, לבין מפקד הגדוד שענה, "נשנה לך את השם לקודקוד שמן" – רגע קטן של קלילות ואנושיות בתוך שגרת הצבא. במהלך המלחמה, צוות "עורב" נח"ל ממחזור הגיוס של רועי התארח במושב אבן שמואל בחבל לכיש. כאות תודה על העזרה שקיבלו מהתושבים, תרמו חיילי המילואים למושב פינת חמד לזכרו של רועי, פינה שקטה וירוקה ברחוב הרימון, המהווה תזכורת מתמדת לאיש ששירת לצידם. בפנימייה הצבאית בחיפה, המקום שעיצב את רועי כמנהיג צעיר, נפתחה באוגוסט 2024 פלוגה חדשה של צוערים ושמה – פלוגת רועי, מורשתו ממשיכה לחיות בקרב דור חדש של מפקדים. נוסדה גם תוכנית הנצחה לימודית ייחודית, המבוססת על סיפורי ילדותו של רועי, בשילוב כלים טיפוליים ל"שפת רועי", המאפשרת לילדים ובני נוער ללמוד ולתרגל גמישות מחשבתית ומחשבות מקדמות לצורך שיפור איכות החיים. ולבסוף, לזכרו של רועי, כתבו ושרים ליעם חכמון וליאל נחתום את השיר "השכונה שלי", ובסופו נשמעים דבריו האותנטיים והמרגשים ברשת הקשר מהקרב האחרון, קולו הממשיך להדהד, קורא להגן על מרחב היישובים.

רועי צ'אפל, רס"ן מפקד, בן אדם, חבר, בן זוג, אח ובן, נפל בהגנת מולדתו. הוא הותיר אחריו לא רק כאב וגעגוע עז, אלא גם מורשת של אומץ לב, מנהיגות, אנושיות ואהבת הארץ. סיפורו, סיפור של חיים מלאים ומשמעותיים שנקטעו בטרם עת, יהיה לנר תמיד, יאיר את דרכנו וילווה אותנו בבניין הארץ ובהגנה עליה, בתחושת תקומה וגאווה ישראלית.