רועי ביבר

בבקר קיץ של שנת תשנ"ה, עת יולי צבע את השמים בכחול עמוק והאוויר התמלא בניחוח פרדסים רחוק, הגיח לעולם רועי ביבר, בנם הבכור של קרן ורן, בבית חולים הומה ברמת גן. הייתה זו עת של ציפייה ותקווה, והוא נולד אל תוך משפחה חמה, אח בכור שיקבל לימים את שירי וזוהר הקטנות, ויגדל להיות עמוד תווך בחייהן. ארבע שנים חלפו, ורמת גן, על רחובותיה הסואנים וגניה העירוניים, פינתה את מקומה למרחבים הירוקים של בת חפר שבעמק חפר. כאן, בין שדות פתוחים שנגעו באופק, התפתחו צעדיו הראשונים של רועי בעולם, כאן למד לרוץ ולצחוק, כאן התגלו ניצני סקרנותו שאפיינה אותו כל חייו, כשהוא חוקר כל עלה וכל אבן, שואל שאלות אינסופיות על כל דבר שסביבו, מבקש להבין את ההיגיון החבוי בכל פינה של הקיום.

כשהיה בן שבע, נשם רועי אוויר אחר לגמרי, אוויר אירופאי קריר ורווי גשם, כשמשפחתו יצאה לשליחות מקצועית בת שנה באירלנד הירוקה. עבור ילד סקרן כמוהו, הייתה זו הרפתקה של ממש, עולם חדש של צלילים, מראות וטעמים. הוא ספג את התרבות המקומית, שיחק עם ילדים שדיברו בשפה אחרת, והתרחב עולמו מעבר למה שהכיר בארץ. כששבו ארצה, נשאו עיניהם אל השרון הפסטורלי, וקבעו את משכנם במושב צור משה, מקום שבו הרגיש רועי שייכות עמוקה, עד שכינה אותו, בחיוך ובאהבה, "המושב הגדול בעולם". כאן, בין בתי המושב הנמוכים ושביליו העטורים בפרחים, החלה דרכו בבית הספר היסודי "בכר רוסו", שם כבר בלט לא רק בשמחת חייו ובחיוכו הכובש, אלא גם ביכולותיו הלימודיות המרשימות ובהיותו יו"ר מועצת התלמידים. חבריו למחזור זוכרים אותו כילד שאי אפשר היה שלא לאהוב, כפי שנכתב בספר המחזור ההוא: "רועי את משחקי ה-NBA לעולם לא מחמיץ ואת קבוצתו דטרויט מעריץ. בנוסף רועי מצטיין בלימודים. הוא גם יו"ר מועצת התלמידים. ואת רועי שלנו כולם אוהבים." זה היה רועי – שילוב נדיר של מצוינות, מנהיגות טבעית, וחום אנושי שקרן ממנו.

הוא היה ילד מתוק, עם חיוך גדול שחשף שיניים ישרות ועיניים כחולות, בהירות ומאירות, ששיקפו את נשמתו הפתוחה והאוהבת. היה בו כישרון טבעי, רגישות עמוקה שהרגישה את הזולת, אכפתיות אינסופית שגרמה לו להיות תמיד הראשון להושיט יד, לאהוב ללא תנאי ולהיות אהוב על כולם. הכריזמה שלו לא הייתה מאולצת, היא נבעה מתוכו, משמחת חיים מדבקת ומהחיוך הרחב שמעולם לא ירד מפניו. אחת התכונות שבלטו בו מילדות הייתה אותה סקרנות בלתי נדלית, הדחף ללמוד, להבין, לפרק כל דבר למרכיביו ולחפש את ההיגיון שמאחוריו. הוא אהב במיוחד לשבת עם בני משפחתו, להקשיב לסיפוריהם, לחטט בעבר, ושאל שאלות נוקבות על שורשיהם. סיפור חייו של סבו נטע, אבי אביו, ריתק אותו במיוחד, והוא ידע לשבת שעות ארוכות, לספוג כל פרט וכל אנקדוטה, לחוש את ההיסטוריה זורמת בעורקיו.

עולם הספורט היה לו תמיד מקלט וזירת התמודדות, ובעיקר אהב את הכדורסל – כשחקן, שרץ על המגרש עם נעלי ספורט חורקות וזיעה נוטפת, וכאוהד, צמוד למסך הטלוויזיה. עוד מילדותו, בילה שעות ארוכות עם אביו, רן, צופה במשחקי ה-NBA, קולט את קולות הפרשנים ואת חריקת הסלים. הוא אסף בקנאות קלפים של שחקני הליגה, כל קלף היה לו אוצר, מסודר באלבומים עבי כרס, ומעל כולם אהד את קבוצת "דטרויט פיסטונס", חווה איתם כל ניצחון והפסד כאילו היה על המגרש בעצמו. בתיכון, התרחבה אהבתו גם לכדורסל הישראלי, והוא אימץ לליבו את "הפועל תל אביב", קבוצה שהפכה ללהבה בוערת בנשמתו. מאז, הוא לא החמיץ אף משחק, עמד ביציע, שאג וקפץ עם שאר האוהדים, חלק מההמון האדום, ידוע כאחד האוהדים המושבעים והנאמנים ביותר. מלבד כדורסל, נמשך רועי גם לספורט מוטורי, וגם כאן חלק את התשוקה עם אביו. יחד צפו במרוצי "פורמולה 1", כשהמכוניות חולפות במהירות מסחררת, ובאליפויות אופנועים, כשהרוכבים מתמזגים עם הכלים שלהם לכדי תנועה אחת מושלמת ומסוכנת.

אבל רועי לא היה רק איש ספורט. הוא היה אדם רחב אופקים, שאהב לצלול לעולמות תוכן שונים. הוא הרבה בקריאה, ספרי היסטוריה, פילוסופיה, ופרוזה, כשהוא מקיף את עצמו במילים וברעיונות. טיולים היו חלק בלתי נפרד מחייו, רגליים יחפות בחול המדבר, או נעלים מטפסות על שבילי הגליל, נושם את נופי הארץ ומחובר לאדמה. הוא צפה בסרטים רבים, פתוח לכל ז'אנר, ומעל לכל אהב להאזין למוזיקה. אוזניו קלטו צלילים מכל קצוות הקשת המוזיקלית – ממוזיקה ישראלית ישנה, שירי ארץ ישראל הטובה שהזכירו לו בית ושורשים, ועד לשירי ראפ והיפ-הופ, במיוחד אלה שנשאו מסרים חברתיים חזקים, שדיברו על צדק ושוויון, ונגעו במיתרי נשמתו הרגישה.

מכיתה ד', מצא רועי בית נוסף בתנועת הנוער "בני המושבים". כאן, בין חברים, בפעילויות חברתיות וטיולים רגליים, ספג את ערכי התנועה – נתינה, אהבת הארץ, דאגה לזולת. הוא התקדם בתנועה במהירות, הפך למדריך, ולאחר מכן לרכז, כשהוא מנהיג ילדים צעירים ממנו, מוביל אותם בטיולים ברחבי הארץ, ומעביר להם את אותם ערכים יקרים שספג בעצמו. הוא בלט כמנהיג טבעי, כזה שאנשים הולכים אחריו לא בגלל סמכות, אלא בגלל אישיותו הכובשת, חיוכו המרגיע, והביטחון שהשרה סביבו. הקשר שלו לתנועה היה עמוק ואמיתי, והוא ראה בה דרך חיים, לא רק מסגרת פעילות.

עם סיום התיכון, בשיא תקופת המעבר שבין נעורים לבגרות, קיבל רועי החלטה שעיצבה את המשך דרכו: לדחות את גיוסו לצה"ל בשנה, ולהתנדב לשנת שירות במסגרת גרעין "עודד" של תנועת בני המושבים. הוא עזב את נוחות המושב בשרון, ונסע דרומה, אל לב המדבר, אל היישוב הקהילתי ספיר שבערבה. שנה שלמה חי שם, הרחק מהמוכר, בסביבה שונה לחלוטין, ועשה את שנת השירות במושבים פארן ועין יהב. שם, תחת השמש הקופחת של הערבה, הדריך בני נוער, ליווה מדריכים צעירים ממנו, ועסק בפעילויות קהילתיות שונות, שהיוו את עמוד השדרה של חיי המושבים המבודדים. הייתה זו שנה מעצבת, שבה התחזקו בו תכונות האחריות, הנתינה והמנהיגות, שנה שבה למד להכיר את עצמו ואת גבולותיו, והבין לעומק את חשיבות הקהילה והערבות ההדדית.

רועי היה אדם של חברים. הוא היה מוקף תמיד בחברים, וכל אחד ואחת מהם הרגישו שהוא החבר הכי טוב שלהם. לא הייתה זו הגזמה, זו הייתה האמת. הוא ידע לגרום לכל אדם להרגיש מיוחד, נראה, אהוב. הוא אהב לספר סיפורים, כאלה עם פואנטה וכאלה שפשוט נועדו להעלות חיוך. הוא היה הראשון להכין לכולם קפה או תה, מגיש בספל מהביל עם חיוך רחב, או פשוט לשבת, להקשיב, ולדבר שעות ארוכות על כל נושא שבעולם. הוא הקפיד לשמור על קשר עם חבריו גם לאחר שסיימו את לימודי התיכון, פזורים ברחבי הארץ, כל אחד בדרכו. מפגשים אלה התקיימו בעיקר בסופי שבוע, רגעים של הפוגה מהשגרה, של צחוק ושל זיכרונות משותפים. לפני כל מפגש כזה, היה רועי שולח הודעה בקבוצת הווטסאפ המשותפת, הודעה שהפכה לסימן היכר, למין קריאת תיגר משועשעת: "באים לנצח?". זו לא הייתה שאלה על ניצחון במשחק, אלא על ניצחון על השגרה, על לבוא לשיר, לשתות, ליהנות, לשכוח מדאגות היום-יום, ולחגוג את החברות והחיים עצמם.

בנובמבר 2014, עם סיום שנת השירות ועם הבגרות שצבר, התגייס רועי לצה"ל, בצעד טבעי שהיה המשך ישיר לערכיו. הוא בחר ביחידה הנדסית למשימות מיוחדות – יהל"ם, יחידת הקומנדו של חיל ההנדסה הקרבית. המסלול ביחידה היה ארוך ומאתגר, פיזית ומנטלית, דורש נחישות, כוח רצון ורוח לחימה בלתי מתפשרת. רועי צלח את המסלול בהצלחה רבה, כשהוא מוכיח את עצמו בכל שלב, מעורר הערכה בקרב מפקדיו וחבריו כאחד. לאחר מכן, יצא לקורס קצינים, מסלול יוקרתי שמכשיר את דור המפקדים הבא. גם את הקורס הזה סיים בהצטיינות, כשכישורי המנהיגות הטבעיים שלו באים לידי ביטוי במלוא עוצמתם. עם סיום הקורס, הוצב כמפקד מחלקה בגדוד 603, גדוד "להב", שם הוביל חיילים צעירים, העניק להם ביטחון, ידע, ודוגמה אישית.

תקופת שירותו הצבאי כללה גם התמודדויות מבצעיות משמעותיות. במהלך מבצע "מגן צפוני", שנערך בחודשים דצמבר 2018 עד ינואר 2019, מבצע שנועד לנטרל מנהרות טרור חודרות גדר של ארגון חיזבאללה מלבנון, שימש רועי כסגן מפקד פלוגה. הוא היה שם, בחזית, תחת אדמת הגליל, מפקד על הכוחות, מתמודד עם האתגרים הטכניים והמבצעיים המורכבים של איתור ונטרול איום המנהרות. בהמשך, מונה למפקד צוות לוחמים ביהל"ם, תפקיד הדורש את מיטב הלוחמים, אלה שיכולים להוביל במצבי קיצון. בכל תפקידיו, בלט רועי כדמות להערצה, כמודל לחיקוי עבור פקודיו וחבריו. הוא לא היה רק מפקד מקצועי ויעיל, אלא גם אדם, שידע להכיל, להקשיב, ולגרום לכל אחד להרגיש חלק בלתי נפרד מהמשימה. נובמבר 2019 סימן את סיום חמש שנות שירותו הצבאי, שירות ארוך ומשמעותי, שבו הטביע את חותמו העמוק ביחידה ובצה"ל כולו.

המעבר מהחיים הצבאיים האינטנסיביים אל האזרחות היה לו טבעי, כשהוא נושא עמו את הערכים והכישורים שרכש. בשנת 2021, פתח פרק חדש בחייו, והחל בלימודי תואר ראשון בהנדסת מכונות באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. הוא עבר להתגורר בבאר שבע, שם בנה את ביתו עם בת זוגו, מאיה, אותה הכיר במהלך שירותו הצבאי. יחד, הם יצרו לעצמם פינה חמה, בית של אהבה ותמיכה, כשהוא מתמודד עם אתגרי הלימודים האקדמיים, מביא אליהם את אותה סקרנות בלתי נדלית ואותו רצון עז להבין לעומק כל דבר. החיים בבאר שבע, הרחק מהמושב המוכר, היוו עבורו המשך לדרך של התפתחות אישית, של התמודדות עם אתגרים חדשים, ושל בניית עתיד משותף עם מאיה, אהבת חייו.

ואז הגיעה השבת הארורה, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023. השעה הייתה שש וחצי בבוקר, השמש עוד לא טיפסה במלוא עוצמתה, והשקט של השבת נשבר באחת. ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע חסרת תקדים על ישראל. ירי מסיבי של אלפי טילים ורקטות מרצועת עזה כיסה אזורים נרחבים בארץ, ובחסותו חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית. הם החלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, על מבלי מסיבות טבע תמימים סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו בדם קר כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים, אכזריים מכל דמיון. הם חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים – נשים, ילדים, קשישים, גברים – והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב ההירואי להגן על בתיהם ועל עמם. בבוקר זה, בבת אחת, החלה מלחמה – מלחמה ששינתה את פני המדינה.

כשפרצה המלחמה, רועי היה בביתו בבאר שבע, יחד עם מאיה. קולות האזעקות והדיווחים הראשונים בחדשות, עוד בטרם הובהר במלואו היקף הזוועה, הבהירו לו עד מהרה את גודל השעה, את חומרת המצב. לא היה לו ספק. בלי להמתין לצו גיוס רשמי, בלי לחשוב פעמיים, הוא קפץ לרכב. תחילה נסע לבית הוריו בצור משה, שם אסף את הציוד הצבאי שלו, את המדים, את הנשק, את כל מה שהיה חלק בלתי נפרד מזהותו הלוחמת. מבט חטוף, חיבוק חזק, מילים מעטות, והוא כבר היה בדרך, לבדו, לעבר היחידה. משם, עם שאר חבריו לנשק, פנה דרומה, אל התופת, אל הקרבות, אל המקום שבו ידע שהוא צריך להיות. הוא היה בין ראשוני הלוחמים שנכנסו לתמרון הקרקעי ברצועת עזה, ב-27 באוקטובר 2023, כשהוא מוביל את כוחותיו אל עומק השטח העוין.

רועי שימש כמפקד צוות קרב פלוגתי ביהל"ם, שפעל לצד גדוד מחטיבת ביסל"ח, כשהוא מביא איתו את ניסיונו העשיר, את כישורי המנהיגות שפיתח במשך שנים, ואת הקור רוח המאפיין רק את הטובים ביותר. הוא הוביל את חייליו במשימות רבות, משימות שדרשו תעוזה בלתי רגילה, כושר מנהיגות מעורר השראה, ומסירות נפש שהייתה חרוטה בכל צעד ושעל. רועי חש זכות עמוקה להילחם, תחושת שליחות שבעבעה מתוכו, ידיעה ברורה כי הוא שם כדי להגן על עמו ועל ביתו. למרות הקשיים הבלתי נתפסים של הלחימה בעזה – הסכנה המתמדת, העייפות הפיזית והנפשית, מראות הזוועה – הוא שמר על אופטימיות וביטחון. בשיחה מרגשת מתוך רצועת עזה, כשקולות הקרב ברקע, הוא אמר לאימו, קרן, מילים שהדהדו את עוצמת רוחו: "המורל גבוה, יודעים למה אנחנו כאן. אני מרגיש בטוח, אנחנו בטוחים". קולו היה חזק, נחוש, ומלא אמונה, והוא שיקף את עוצמת האדם שהיה.

ביום 18 בנובמבר 2023, עמוק בתוך הלחימה הקשה, השתתף רועי בפעילות מבצעית מורכבת ורבת סיכונים. המשימה הייתה לפוצץ מחרטה תת-קרקעית של חומרי תחמושת ואמצעי לחימה, ששימשה את ארגוני הטרור לייצור קטלני, בפרוזדור נצרים שבצפון הרצועה. זו הייתה משימה קריטית, שנועדה לפגוע ביכולותיו של האויב ולצמצם את האיום על כוחותינו ואזרחי ישראל. רועי, כמפקד, הוביל את צוותו אל עבר היעד, כשהוא דרוך, ממוקד, מודע לכל סכנה. במהלך הפעילות, בלב הקרב, תחת אש אויב, הוא נהרג. סרן רועי ביבר, בן עשרים ושמונה בנופלו, נפל בקרב ביום ה' בכסלו תשפ"ד, והותיר אחריו הורים כואבים, שתי אחיות שבורות לב, ובת זוג שאהבתה אליו הייתה חזקה מהמוות. הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין בצור משה, המושב שכל כך אהב, והשקט של השרון ספג לתוכו את קול בכיו של עם שלם.

על מצבתו, אבן בזלת כהה ושותקת, נחרט משפט משירו של אהוד בנאי, "בלוז כנעני", מילים שמבטאות את החלל שנפער ואת האור שנותר: "מאז שהלכת, הרבה השתנה כאן, הנר שלך מאיר עדיין בוער". ואכן, הנר של רועי ממשיך לבעור, באלפי לבבות, בסיפורים, ובמעשים. חבר ילדותו, איתי, כתב דברים שקשה לקרוא בלי שיתכווץ הלב: "ביבר, לא יודע מה כותבים, כבר אין אוויר. חבר הילדות המופלא והמיוחד שלי, כמה קרובים היינו. חלמנו יחד שנשחק ב-NBA, נקרע את המגרשים לצד הגדולים... בבית הוריי שוכבים שני אלבומים מעוטרים בטקסטורה של כדור כדורסל, עמוסים בקלפי NBA שאספנו בדם ויזע, ועל הכריכה כתוב בגאווה גדולה ׳איתי א., רועי ב.׳. כמה קשה עבדנו על האלבומים האלו... באחת הפעמים שפתחנו את חבילות הקלפים, צץ לו קלף מוזהב של מייקל ג'ורדן, לא משהו שרואים כל יום. תמונה מהשיא שלו וחתימה, כמובן שאת ההתרגשות שלנו קשה להסביר. החלטנו שנשמור עליו בתורות, פעם אצלי פעם אצלך. הקלף של ג׳ורדן שוכב באלבום בבית של ההורים שלי כבר שנים ארוכות, אז אני מניח שהגיע תורי לשמור עליו. מבטיח שאשמור עליו ביבר, רק תעשה לי טובה ותשמור אתה עלינו כי כבר אין לנו אוויר פה למטה. אוהב תמיד". מילותיו של איתי הן צוואה של חברות, הבטחה לשמור על הזיכרון, ובקשה נואשת מאחד שאולי עדיין שומע.

מורשתו של רועי חיה ונושמת, פורחת ומונצחת באין ספור דרכים, משקפת את האדם המיוחד שהיה ואת הערכים שהניעו אותו. במושב צור משה, המושב שכל כך אהב וכינה "המושב הגדול בעולם", הוקמה פינת הנצחה מיוחדת, המכונה "המעגל של ביבר". זוהי לא סתם פינה, אלא מעגל ישיבה עשוי עץ טבעי, מזמין ונוח, מוצל בפרגולה ירוקה שטיפסה עליה צמחייה מטפסת, ומסביבו אדניות מלאות בפרחים צבעוניים ותבלינים ריחניים, שניחוחם מתפשט באוויר ומעורר את החושים. הפינה ממוקמת בלב החורשה השקטה של המושב, ממנה נשקף נוף פתוח וירוק של המטעים החקלאיים, שרועי כל כך אהב. במקום הוצבה אבן בזלת כבדה, יציבה ועתיקה למראה, ועליה חרוט שלט המספר את סיפור חייו של רועי, מזמין את העוברים והשבים לשבת, לנוח, ולהתחבר לזיכרון של גיבור המקום.

חבריו של רועי, שהיו לו כמשפחה, לא הסתפקו בפינת הנצחה מרגשת. בשיתוף עם חברת "טובי 60", חברת המשקאות שרועי כל כך אהב לשתות במפגשי ה"באים לנצח?" שלהם, הם השיקו מהדורה מיוחדת של המשקה, שהפכה למעין בקבוק זיכרון נייד. סמל הבקבוק הוחלף באיור ייחודי של רועי עצמו, חיוכו הרחב ועיניו הכחולות נשקפות מכל בקבוק, והסלוגן המוכר של המשקה שונה ל"באנו לנצח" – אותה קריאת קרב משועשעת שהפכה לצוואה. על גב הבקבוק הודבקה תווית מרגשת, שסיפרה על המיזם ועל רועי: "רועי ביבר ז"ל הוא החבר הכי טוב שלכם. אתם לא יודעים את זה, אבל אם הייתם פוגשים אותו הוא היה הופך ברגע לאחד כזה. יפה, מוכשר, צנוע, אסרטיבי, מלח הארץ עם עיניים כחולות וחיוך שאי אפשר לשכוח". מילים אלה, שנכתבו מתוך כאב עמוק ואהבה גדולה, לוכדות את מהותו של רועי, את היכולת הנדירה שלו לגעת בלבבות של כולם, להפוך זרים לחברים.

מעבר להנצחה פיזית ומוצרית, חבריו של רועי יצרו גם מנוע חי ובועט להפצת מורשתו – עמותת "מנצחים בשביל ביבר". העמותה פועלת במרץ להנצחתו של רועי ולסיפור מורשתו דרך מגוון רחב של פעולות. היא מקדמת פעולות חינוך, ספורט, ושיתופי פעולה עם גופים שונים, כמו תנועות נוער והנהגת מושב צור משה, כשהיא שואפת להעביר את רוחו של רועי לדורות הבאים. דרך העמותה, הערכים של נתינה, מנהיגות, אהבת הארץ, וחיבור לקהילה, ממשיכים לפעום, כפי שרועי עצמו חי אותם.

גם מפקדו של רועי במבצע "מגן צפוני", איש צבא ואדמה, בחר דרך מיוחדת להנציח אותו. הוא נטע לזכרו את "כרם רועי" – כרם זיתים ירוק ורחב ידיים, בכניסה לקיבוץ מירב שבגלבוע. כל עץ זית בכרם מסמל חיים, שורשים עמוקים, וחיבור לאדמה. זהו מקום של שלווה וזיכרון, שבו רוחו של רועי ממשיכה להדהד בין הענפים, מזכירה לכולם את האדם שבחר להקדיש את חייו להגנה על הארץ הזו, על עתידה.

לזכרו של רועי, הופק גם סרטון מרגש בשם "רועי ביבר ז"ל – סרטון הנצחה", הנגיש לצפייה ביוטיוב. הסרטון, המשלב תמונות וקטעי וידאו מחייו, מציג את חיוכו הכובש, את עיניו המאירות, ואת רגעי השמחה והאחווה שאפיינו אותו. הוא משמש כחלון הצצה לעולמו, מאפשר לכל מי שצופה בו לחוש לרגע את האנרגיה המיוחדת שקרנה ממנו. בנוסף, הוקם עמוד אינסטגרם, "remember_roey_biber", המשמש כפלטפורמה לשיתוף זיכרונות, תמונות וסיפורים על רועי, ומאפשר לקהילה רחבה יותר להתחבר למורשתו. ולבסוף, רועי מונצח באנדרטת "דרך הגבורה" של חיל ההנדסה בצומת חולדה, בין שמות הגיבורים שנפלו על הגנת המולדת, עדות אילמת ומרגשת לגבורתו ולמסירותו.

רועי ביבר, עם חיוכו הגדול ועיניו הכחולות, עם סקרנותו האינסופית ורצונו לתת, היה ונשאר סמל לדור שלם. הוא היה מלח הארץ, מנהיג טבעי, חבר אמת, בן, אח, ובן זוג אוהב. חייו, שנקטעו בטרם עת, הם סיפור של אהבת אדם ואהבת מולדת, סיפור של גבורה שאינה זקוקה למילים גבוהות, אלא נובעת מתוך המעשים עצמם, מתוך הבחירה להגן על הבית. הוא השאיר אחריו חלל עצום, אך גם מורשת מפוארת של ערכים, של אנושיות ושל אופטימיות. מורשתו חרוטה בלבבות, חיה במעגלי חברים, פורחת בכרמי זיתים, מהדהדת בקריאה "באנו לנצח?", ומאירה את דרכנו באורו הבלתי נשכח, נר בוער של תקומה וגאווה ישראלית.