רועי סרגוסטי

בליבו של הנגב, במקום שבו המדבר נושק לשמיים תחת שמש קופחת ורוחות עתיקות לוחשות סודות בין העצים המעטים המעזים לצמוח, נולדה חוות "נחל הרועה". לא הייתה זו חווה שגרתית, אלא מפעל חיים של אהבה ותשוקה לאדמה, לחיים פשוטים ועמוקים, שהקימו יערה ואברהם, אבי, הוריו של רועי. אל המרחבים האינסופיים האלה, אל השקט העמוק שנשבר רק בקולות הרוח או רעיית הצאן, הגיח רועי לעולם ביום כ"ה בניסן תשס"ג, עשרים ושבעה באפריל 2003. הוא היה בן המדבר עוד בטרם פקח עיניים, ילד שנועד לנשום את אוויר הבוקר הצלול, להרגיש את החול הדק בין אצבעותיו, ולצמוח תחת כיפת השמיים הפרושה מעל רמת הנגב כעטרת יהלומים בכל לילה.

הבית שבו גדל רועי לא היה עשוי לבנים סטנדרטיות; הוא נבנה מאהבה, מחלומות, ומהתמדה בלתי מתפשרת מול אתגרי המדבר. קירותיו ספגו את השמש, את אבק הסערות, ואת סיפורי הערבים הארוכים של הוריו, שחלמו להפריח שממה ולהקים משק חיים במקום שנראה לרבים כאכזרי ובלתי אפשרי. רועי הקטן, אחיה הגדול של נעם ושל עומר, ספג את הערכים הללו בנשימתו הראשונה. הוא היה ילד שקט ברובו, צופה, סופג, מבין דברים שלא נאמרו במילים. עיניו תמיד סרקו את האופק, את תנועת העדר, את התפתלות הנחשים בשבילים, את צבעי השקיעה המשתנים מרגע לרגע. לא הייתה פינה נסתרת במדבר הקרוב שלא ידע את צעדיו הקטנים, את סקרנותו הבלתי נלאית. הוא גילה מערות קטנות, זיהה עקבות של בעלי חיים, למד את שפת הציפורים עוד לפני שלמד את שפת בני האדם.

את שנותיו הראשונות בילה רועי בין פינות החווה, בין כבשים ועיזים, כלבים וחתולים, חמור ואולי גם סוס, שכולם היו חלק בלתי נפרד מהמרקם המשפחתי. הוא למד את אחריות הטיפול בבעלי חיים, את השקט הדרוש כדי להרגיע גדי מבוהל, את המאמץ הפיזי הנדרש כדי להאכיל, לטפל, לנקות. ידיו הקטנות, כבר אז, ידעו את המגע עם הפרווה הרכה, את החום של גוף חי, את ריח הצמר והאדמה. זו הייתה הכשרה שקטה, יסודית, שהפכה אותו לילד עם שורשים עמוקים באדמה, עם הבנה פנימית של מחזוריות החיים והטבע. במקביל, כדי לחוות גם את חיי הקהילה, הוא התחנך במערכת הגיל הרך של קיבוץ שדה בוקר הסמוך. המעבר מהשקט המופתי של החווה, מהמרחבים הפתוחים, אל גן הילדים הרועש והצבעוני, היה עבורו חוויה שעיצבה את יכולתו לנוע בין עולמות. הוא למד להשתלב, לצחוק, לשחק עם ילדים אחרים, אך תמיד נשא עמו את השקט הפנימי, את היכולת להתבונן מהצד ולמצוא את מקומו הייחודי.

כשהגיע רועי לגיל בית הספר, הוא החל ללמוד בבית הספר היסודי "צין" שבמדרשת בן-גוריון. כאן, בין ספסלי הכיתה, בין ספרי הלימוד והמפות, הוא המשיך לבנות את עולמו. המדבר, שהיה חצר משחקיו הטבעית, הפך גם לחומר לימוד. הוא למד על הגיאולוגיה המקומית, על הצמחים המדבריים, על ההיסטוריה העתיקה של האזור. השיעורים בטבע, הטיולים הרגליים בין הגבעות, היו עבורו לא פחות חשובים מהלימודים הפורמליים. הוא היה ילד עם אור בעיניים כשדיברו על טיולי שטח, על זיהוי כוכבים, על עקבות בעלי חיים. הוא אהב את החופש שבא עם הלמידה הזו, את התחושה שהידע אינו כלוא בין דפי ספר, אלא פרוש סביבו, חי ונושם. בבית, הוא היה האח הגדול, האוהב, הדואג והמסור לנעם ולעומר. הוא ליווה אותן בצעדיהן הראשונים, הגן עליהן מפני סכנות קטנות של המדבר, ולימד אותן את סודות החווה. תמיד היה שם בשבילן, אוזן קשבת, כתף תומכת, חיוך מרגיע. הוא היה עמוד התווך של האחיות הצעירות, מעניק להן ביטחון ושייכות בעולם המורכב.

המעבר לתיכון לחינוך סביבתי, מחזור מ"ב, גם הוא במדרשת בן-גוריון, היה טבעי עבור רועי. המקום, על הדגש ששם על קיימות, על חיבור לטבע ועל אחריות סביבתית, שיקף את עולמו הפנימי. כאן, בין בני נוער שחלקו את תחומי העניין שלו, מצא רועי את מקומו באופן מלא יותר. הוא כבר לא היה רק הילד השקט מהחווה, אלא בחור צעיר עם עומק מחשבה, עם רגישות יוצאת דופן לזולת, ועם שמחת חיים שהחלה לפרוץ החוצה. הוא צחק בקול, השתתף בשיחות, יצר קשרים עמוקים. חבריו למדו לראות בו לא רק את חובב הטבע, אלא גם את האדם האמיתי שתמיד רואה ללב של האחר, את זה שתמיד יהיה שם כדי להקשיב בלי לשפוט. הוא היה איש של מעשים, של נוכחות שקטה אך עוצמתית.

אבל מעל לכל, רועי היה בחור של חופש, והחופש הזה מצא את ביטויו הברור ביותר על גבי האופנוע שלו. רעש המנוע היה הפסקול של נעוריו, הרוח שסרקה את פניו הייתה תחושת החירות המוחלטת. כשהיה עולה על האופנוע, קסדה לראשו, אבק מדבר מתחת לגלגלים, הוא היה משיל מעצמו כל מעצור. הוא אהב לטייל בשבילי המדבר, להכיר כל עמק וכל גבעה, כל וואדי וכל הר. הוא נסע עם רוחב לב, עם מצלמה בכיס, עוצר לצלם פרח נדיר, סלע מיוחד, או סתם את האופק האינסופי. המסעות האלה היו יותר מסתם טיולים; הם היו מסעות אל תוך עצמו, רגעים של התמזגות עם הטבע, עם הבריאה, עם השקט הפנימי שלו. הוא היה מחובר לטבע בנפשו, למוזיקה שהתנגנה באוזניותיו תוך כדי רכיבה, למשפחה שהייתה עוגן חייו, ולחברים שהיו עולמו.

בספר המחזור בסיום כיתה י"ב, תמצת רועי את כל מה שהרגיש וכל מה שהיה. המילים שלו היו כנות, פשוטות, ונוגעות ללב, משקפות את אישיותו האמיתית: "אני לא מאמין שזה נגמר כל כך מהר. אני עוד זוכר את היום הראשון שלי פה, מלא אנשים שאני לא מכיר שהפכו להיות האנשים הכי חשובים וקרובים לי. כל החוויות, כל ההרפתקאות, כל הרגשות שהיו לי במקום הזה, קשה להיפרד. חוויתי דברים שלא הייתי חווה בשום מקום אחר. תודה רבה על הכול, אוהב כל אחד ואחת מכם. תודה לכל החברים האהובים והיפהפיים שלי. תודה שלא נכנסתם לי בכוח לחיים ה'סודיים'. תודה על כל רגע ורגע שהענקתם לי, תודה על הרגעים שהייתם שם בשבילי בכל מחיר. אוהב אתכם יותר מדי. ואסור לשכוח את כל השטויות שעשינו יחד שלא חשבתי שאני אעשה בחיים, והכול בזכות המקום הזה. אני לא מתחרט על שום דבר שעשיתי בכל השנים האלה והרבה מזה זה בזכותכם. תודה רבה על הכול. אוהב אתכם מלא מלא רועי סרגוסטי!!" המילים הללו, שנכתבו בדם ליבו של נער בוגר, חשפו את עולמו הפנימי העשיר – את הערכתו העמוקה לחברות אמת, את הצורך שלו במרחב אישי ("חיים סודיים") ואת יכולתו לצחוק, להשתטות, ובעיקר לאהוב ללא גבול. הוא היה אדם שזכר את הטוב, שחגג את הרגעים, ושלא חשש להודות בקשרים שעיצבו אותו.

היה זה רק טבעי שרועי, בן המדבר, שאהב את אדמתו בכל נימי נפשו, יבחר בשירות קרבי משמעותי. ביום 16 באוגוסט 2021, התגייס רועי לצה"ל, ובחר לשרת כלוחם בחטיבת "גבעתי", גדוד "צבר". המעבר מהחופש הבלתי מוגבל של המדבר ורכיבת האופנוע למסגרת הצבאית הנוקשה היה אתגר, אך רועי, עם עדינותו ורגישותו, מצא את דרכו. הוא לא היה הטיפוס הצעקני או המתבלט, אך שקט נפשו, חיוכו הכובש, ובעיקר אמינותו ומסירותו, הפכו אותו ללוחם מוערך. הוא עבר את הטירונות הקשה, צעד במסעות מפרכים תחת שמש קופחת וקור מקפיא, נשא משקלים כבדים, ולמד את מלאכת הלחימה. הוא התחבר במהרה לחבריו, איתם חלק את הקשיים והצחוקים, את הרגעים של פחד ושל גאווה. "סרגוסטי שלנו," היו קוראים לו, והכינוי נשא בתוכו תחושה של שייכות ואהבה.

עם הזמן, לא רק עמיתיו אלא גם מפקדיו זיהו את הפוטנציאל הגלום בו. רועי לא רק היה לוחם מצוין, אלא גם אדם עם יכולת הכלה ואמפתיה יוצאות דופן, תכונות שהיו חיוניות למפקד. הוא הפך למפקד כיתה, תפקיד שהטיל עליו אחריות כבדה על חיי אדם. הוא לקח את התפקיד ברצינות תהומית, דאג לחייליו כאילו היו אחיו הצעירים. הוא היה מפקד שהקשיב, שהבין, שדרש אך גם תמך. פקודיו העידו עליו: "היית לנו חבר, מפקד ואח. הייתה לנו הזכות לשרת תחת פיקודך. מהרגע הראשון שהגעת למחלקה הוקסמנו בחיוך הכובש ובצחוק הבלתי פוסק. עברנו איתך שנה של חוויות בלתי פוסקות, שנה שתישאר לנצח חרוטה בליבנו." הוא שילב את עדינותו הטבעית עם הנחישות הנדרשת מלוחם, את רגישותו עם קשיחות המשימה. הוא הצליח להפיץ אור, אהבת חינם וצחוק גם בסביבה תובענית ומתוחה.

בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, בוקר ה-7 באוקטובר 2023, נדם לפתע השקט המוכר של הנגב. רועי היה בביתו שבחוות נחל הרועה, אולי נהנה מהשקט של הבוקר, אולי תכנן טיול אופנוע קצר. השעה הייתה שש וחצי בבוקר כשצליל הצופרים חתך את האוויר, ואחריו הגיעו דיווחי הזוועה. הטלפון רטט, הודעות וואטסאפ זרמו בשיטף, והמציאות הפכה בין רגע לסיוט. תוך שעות ספורות, הפך הבוקר השקט למערבולת של כאוס ואימה. רועי, כמו אלפי חיילים ומילואימניקים אחרים, הוקפץ. הוא נפרד ממשפחתו בחיפזון, כשהוא יודע שהוא הולך אל הלא נודע, אך מונע מתחושת שליחות עמוקה. התחושה הברורה הייתה – הולכים להגן על הבית, על המשפחה, על הארץ.

הוא הוקפץ לבסיס ברמת הגולן, ומשם, בלילה, הגיע עם גדודו לדרום הארץ, אל תוך התופת. הם היו חלק מהכוח הראשון שפעל לטיהור הבתים בקיבוץ כפר עזה, אחד ממוקדי הזוועה הגדולים ביותר. המראות שנגלו לעיניו היו בלתי נתפסים: בתים שרופים, גופות, עקבות הרס ורשע. רועי וחבריו פעלו באומץ לב ובנחישות, מבית לבית, חדר אחר חדר, מטהרים את הקיבוץ מהמחבלים שזרעו בו הרס וחורבן. הוא, הילד השקט של המדבר, שהיה עדין ורגיש, נאלץ להתמודד עם מראות של רוע שאין להם קץ. הוא לחם למען החיים, למען התקווה, למען האפשרות שיהיה כאן עתיד.

בשבועיים שלאחר מכן, כשהארץ כולה הייתה עדיין בהלם, וההכנות לתמרון הקרקעי בעזה היו בעיצומן, רועי והגדוד התאמנו ללא הפסקה. ימים ולילות של אימונים אינטנסיביים, של תדריכים, של ציוד והכנה. בתוך כל הטירוף הזה, רועי מצא דרכים להיפגש עם בני משפחתו מספר פעמים. המפגשים הללו, קצרים וטעונים, היו עוגנים של נורמליות בים של כאוס. חיבוקים ארוכים, מילים מהירות, מבטים שאמרו הכול. הוא ניסה להרגיע, לחייך, להקרין ביטחון, אך העיניים אמרו גם הן את שלהן – דאגה עמוקה, נחישות בלתי מתפשרת. אלה היו רגעים יקרים מפז, שלא ידעו שהם יהיו הפעמים האחרונות.

ב-31 באוקטובר, לאחר מספר ימי לחימה עצימים בצפון רצועת עזה, השתתף רועי בפעילות מבצעית בעיירה ג'באליה. גדודו פעל לתקוף בניין רב קומות שהתבצרו בו מחבלים רבים. המשימה הייתה מורכבת ומסוכנת, והכוחות התקדמו בזהירות תחת אש. רועי היה בנגמ"ש הנמ"ר, כלי לחימה משוכלל ומוגן, יחד עם עשרה מחבריו. לפתע, באמצע התמרון, פגע טיל נ"ט קטלני בנגמ"ש. הפיצוץ היה אדיר, והלהבות עלו במהירות, ניזונות מהתחמושת שהייתה בתוך הכלי. רועי ועשרה מחבריו, יחד, בתוך רגע אחד של אימה, נהרגו במקום. הקרב נמשך, אבל עבורם, הזמן עצר. רועי סרגוסטי, בן עשרים בנופלו, מפקד כיתה בגדוד צבר של חטיבת גבעתי, מילא את משימתו האחרונה באומץ לב עילאי.

הידיעה על נפילתו של רועי הכתה כרעם ביום בהיר בחוות נחל הרועה, בקיבוץ שדה בוקר, בבית הספר ובכל קהילת רמת הנגב. רועי, הילד השקט שהפך לבחור עדין, רגיש ומלא שמחת חיים, נפל בהגנה על הבית שכה אהב. הובא למנוחות בבית העלמין בקיבוץ שדה בוקר, בחלקה הצבאית שרק נפתחה, כשהוא החלל הראשון שנקבר בה. זה היה סמל כואב לתחילתה של מלחמה ארוכה וקשה. בהלווייתו, תחת שמי הנגב הכחולים והטהורים שכה אהב, נוגן בחליל צד "שירת העשבים". הצלילים העדינים והנוגים של השיר, שליווה אותו בחלק מתחנות חייו, התפזרו ברוח, נושאים עמם את זיכרונו של רועי, חיבורו העמוק לטבע, לאדמה, לחיים.

לאחר נפילתו, הועלה רועי לדרגת סמל ראשון, אות כבוד והערכה על שירותו ומנהיגותו. אך הכבוד הזה לא יכול היה למלא את החלל העצום שהותיר אחריו. הוריו, אבי ויערה, ואחיותיו, נעם ועומר, נותרו עם לב שבור, עם זיכרונות מתוקים וכואבים. בטקס גילוי המצבה, שוב התכנסו כולם תחת השמיים הגדולים. הזמר שולי רנד שר את "שירת העשבים" ואת השיר "בראשית", וחבריו של רועי ניגנו את "הנסיך הקטן" – דמות שכה סימלה את רועי, את תמימותו, את עומק נפשו, את חיבורו למהות הפנימית של הדברים. ה"נסיך הקטן" האוחז בקסדת אופנוע, שעיצבו חבריו לזכרו בשרשרת, היה סמל מושלם לאדם שאהב את החופש והמרחבים, אך גם נשא עמו עולם פנימי עשיר וטהור.

אחותו, נעם, כתבה ביום השלושים לנפילתו מילים שקרעו את הלב, מילים שתיארו את הכאב הבלתי נתפס ואת המאבק להשלים עם המציאות: "אני עומדת כאן אחרי שלושים ימים ועדיין מתקשה להפנים את המציאות. לפעמים נדמה לי שעוד תחזור. אני עומדת כאן מול נוף הילדות שלנו. אפשר לשבת כאן, להסתכל על הר קטום ולראות את השמש זורחת. אפשר לשבת כאן, להסתכל על רכס חלוקים ולראות את השמש שוקעת. לראות איך יום בא ויום הולך, למרות שעולמנו עצר מלכת באותו יום שלישי." היא המשיכה לתאר את הגעגועים העמוקים, את הזיכרונות שצפים, את התחושה שהוא עוד שם, ואת הרגעים היומיומיים שבהם היא נזכרת בו – כשמישהו מדבר על טיול אופנועים, או על גבעתי. "על זה שמישהו מדבר על גבעתי ואני באה להגיד שאח שלי בצבר, אבל קולטת שאתה יותר לא בגבעתי ולא רוכב על אופנועים ועל איך החזירו לנו אותך בשלושה ארגזי ציוד כחולים מפלסטיק." המילים הללו, על ארגזי הציוד, היו מכה כואבת, תזכורת אכזרית למציאות.

נעם גם ציטטה את אבשלום קור, שסיפר בתוכניתו בגלי צה"ל על הקשר והחיבור העמוק של רועי לבית שבו גדל, חוות נחל הרועה, ועל הקשר לברברה פרופר רועת הצאן, ולחזונו של דוד בן-גוריון. "הסיפור של כולכם הוא הסיפור על אהבת הארץ," אמר קור, ובמילותיו שלו: "רועי אוהב אדמתו, הוא ארץ ישראל." נעם אימצה את המילים הללו אל ליבה: "רועי שלנו, אתה ארץ ישראל. בזכותך יכולים החטופים לשוב לביתם, בזכותך יכולים אנשים לישון בשקט בביתם. בזכותך נוכל להמשיך ולחיות פה. תודה על מה שהשארת לנו. אשתדל לחיות לאורך בענווה, שמחה וחברות אמת. תודה אח שלי על הכול. אוהבת כל כך, חושבת עליך תמיד." במילים אלו, נעם לא רק ביטאה את אבלה, אלא גם את תחושת התקומה והגאווה, את ההבנה העמוקה שרועי, במעשיו ובחייו, הפך לסמל חי של הארץ הזו, של נכונות להגן עליה בכל מחיר.

המשפחה, יחד עם חבריו הרבים של רועי, יצרה אלבום זיכרון וגעגוע, שבו נאספו תמונות מתחנות חייו לצד מילים חמות ואוהבות. אלבום זה הפך לעדות חיה לאדם שהיה, לחיוכו, לצחוקו, לטוב ליבו. חבריו ליחידה, שאהבו אותו אהבת נפש, עיצבו את דגל החטיבה עם מילות פרידה אישיות, מילים שביטאו את הקשר העמוק שנוצר בינם לבין מפקדם וחברם. פקודיו, שברועי ראו מנהיג ואח, כתבו: "סרגוסטי שלנו, לקחו לנו חתיכה מהלב. היית לנו חבר, מפקד ואח. הייתה לנו הזכות לשרת תחת פיקודך. מהרגע הראשון שהגעת למחלקה הוקסמנו בחיוך הכובש ובצחוק הבלתי פוסק. עברנו איתך שנה של חוויות בלתי פוסקות, שנה שתישאר לנצח חרוטה בליבנו. אוהבים ומתגעגעים בלי סוף, לא נשכח ולא נסלח." והוסיפו את הפסוק העוצמתי: "מים רבים לא יכבו את האהבה ונהרות לא ישטפוה," שהפך למעין נדר של זיכרון ואהבה נצחית.

גם חבריו לסגל המחלקה, איתם חלק את הנטל והאחריות, ביטאו את כאבם ואת אהבתם: "סרגוסטי אח שלנו, נכנסת לסגל מסייעת לשנה והפצת רק אור, אהבת חינם וצחוק. יתר הלחימה מוקדש לכל החללים ולך במיוחד, איש קטן ולב ענק. אוהבים, זוכרים, לעולם לא שוכחים, מפל"ג וסגל מסייעת איתך לעד." המילים הללו, כמו רבות אחרות, שיקפו את רועי כדמות של אור, של אהבה טהורה, של אדם שגם במצבים הקשים ביותר ידע לשמר את שמחת החיים ואת היכולת להאיר את סביבתו. הסטיקר שהופץ לזכרו, שצויר על ידי בת דודתו, הציג את דמותו לצד עץ שיטה מדברי ואופנוע, בצירוף מילות השיר של יהונתן גפן: "והיה אם יופיע שם ילד אחד, שפניו שוחקות ושיער לו זהב, תדעו שזה הוא והושיטו לו יד, ולטפו את אבק המדבר מעיניו." מילים אלה, כמו רועי עצמו, היו חיבור פואטי ונוגע ללב בין אדם לאדמתו, בין חלום למציאות.

הזיכרון של רועי לא נשאר רק במילים ובסמלים. הוא הפך למעשים חיים. תלמידי התיכון לחינוך סביבתי, בו למד, יצאו בחודש ינואר של השנים 2024 ו-2025 למרוץ "בשביל רועי", מרוץ שהסתיים בחווה בה גדל, ושם נערך טקס לציון סיום שבוע הספורט בתיכון. המרוץ הזה, שיתקיים בחווה מדי שנה, הפך למסורת, לדרך להנציח את רועי בתנועה, בחיבור לאדמה, באותה שמחת חיים שאפיינה אותו. והשיא, אולי, הוא הבוסתן שנטעו בני המשפחה, בסיוע חברים, תלמידי התיכון, בני מכינות וחיילים, בחווה שכה אהב – "בשביל רועי" שמו. הבוסתן, תחום באבן בצורת מפת ארץ ישראל, ובו אחת-עשרה חלקות, ובכל אחת מהן אחד-עשר עצי פרי, הפך למצבת זיכרון ירוקה ונושמת. הוא הוקם לזכר רועי ועשרה מחבריו למחלקה שנפלו יחד איתו, באותו רגע טרגי, בהגנה על הארץ. עצי הפרי, עם שורשיהם העמוקים באדמת המדבר, עם פירותיהם המתוקים שיבואו ביום מן הימים, מסמלים את התקומה, את המשכיות החיים, את הזיכרון שלא יבול, את התקווה שצומחת מתוך הכאב.

רועי סרגוסטי ז"ל, ילד המדבר, הבחור עם חיוך כובש וצחוק מתגלגל, המפקד שראה ללב של פקודיו, לוחם גבעתי שנפל בהגנת מולדתו, נשאר חרוט בלבבותיהם של רבים. הוא השאיר אחריו לא רק כאב וגעגוע, אלא גם מורשת של אהבת הארץ, של אנושיות עמוקה, של חיבור בלתי מתפשר לטבע ולבני אדם. סיפורו הוא סיפורה של ארץ ישראל, של אהבה עזה לאדמה, של נכונות להגן עליה, ושל תקווה שממשיכה לצמוח גם מתוך השכול. שמו של רועי, כמו עצי הבוסתן שנטעו לזכרו, ימשיך להדהד ברוחות המדבר, עדות חיה ונושמת לאדם שהיה, ולכל מה שהותיר אחריו.