רועי פרי

ביישוב שהם, פינה ירוקה ושלווה שנשתלה בנוף המרכז, החל סיפורו של רועי פרי. הוא נולד ביום י"ג בתשרי תשס"ה, עשרים ושמונה בספטמבר 2004, כשריח הסתיו כבר נישא באוויר וצינן מעט את חום הקיץ האחרון. רונית ועופר, הוריו, קיבלו אותו בזרועות פתוחות, עולם שלם של ציפייה ואהבה שהתממש ברגע אחד של לידה. הוא היה תינוק יפה תואר, עם עיניים בורקות וחיוך שכבר אז, בימיו הראשונים, הבטיח עתיד של אור ושמחה. בבית שברחוב השקט, בין הקירות שספגו את צחוקם של עידו, האח הבכור, ושל איתי, אחיו התאום, רועי החל לפרוש את כנפיו. עידו, הגדול ממנו בשנים ספורות, שימש לו מגדלור, דוגמה ומופת, מישהו להישען עליו וללמוד ממנו את רזי העולם. ואילו עם איתי, אחיו התאום, שררה ביניהם הבנה עמוקה, כמעט טלפתית, קשר בלתי נראה שחזק מכל מילה, כזה שרק אחים תאומים יכולים לחלוק. הם היו שני חצאי תפוח, דומים ושונים, משלימים זה את זה בדרך שרק הם ידעו.

הילדות של רועי בשהם הייתה רצופה בצחוק, במשחקים ובחקירה בלתי פוסקת של העולם. הוא היה ילד שכולם רצו להיות בקרבתו, לא רק בגלל יופיו החיצוני, שבלט מיד, אלא בעיקר בגלל אישיותו הקורנת. הוא ידע להפוך כל קושי לאתגר, לראות בו הזדמנות לשחק, ללמוד, לצמוח. זיכרון מוקדם מהילדות מספר על פעם אחת שבה נפל מאופניו ושרט את ברכו. במקום לבכות, הוא קם, אבק את עצמו, ועם חיוך שובב בעיניו הצהיר: "עכשיו אני יודע איך לא ליפול בפעם הבאה!" הומור היה כלי הנשק שלו מול כל מכשול, דרך להתמודד עם מטלות שגרתיות או אתגרים גדולים יותר. אבל מתחת למעטה הקליל והשובב, פעם רועי אדם אחראי ורציני, כזה שמציב לעצמו מטרות ברורות ופועל בנחישות להשיג אותן, גם אם הדרך הייתה רצופת מהמורות. הוא האמין באמרה "לחייך אל הקושי", והיא לא הייתה עבורו רק סיסמה אלא דרך חיים שלמה. הוא שמר על אופטימיות עיקשת, ראה תמיד את הצדדים החיוביים בכל סיטואציה, גם כשנדמה היה שהכל אבוד. זה היה טבעו, זו הייתה מהותו.

הערכים של כבוד, צניעות, אהבה ונתינה אינסופית לא היו רק מילים עבור רועי; הם היו הלב הפועם של מי שהיה. הוא היה חבר מסוגם של אלה שנחרטים בזיכרון, חבר טוב ונאמן שאפשר לסמוך עליו שיסייע בכל עת צרה, בלי לשאול שאלות ובלי לצפות לתמורה. חבריו הרבים ידעו לספר שתמיד תמך בהם, היה שם כדי להקשיב, לייעץ, ולשפר את מצב רוחם גם בימים הקודרים ביותר. כשהיה נכנס לחדר, אווירה של קלילות ורוגע הייתה מתפשטת סביבו, כאילו נשא עמו פיסה קטנה של שמש. הוא היה מפיץ אור, אישיות כריזמטית וקלילה שמשכה אליה אנשים מכל קצוות הקשת. בין אם זה היה במגרש המשחקים, בכיתה או אחר כך בשירות הצבאי, רועי היה המרכז השקט, העוגן האנושי שסביבו התגבשו חברויות אמת.

מילדותו המוקדמת, רועי נמשך לעולם הספורט. הוא לא היה מסוג הילדים שיושבים בבית ומעבירים את זמנם מול מסכים; הוא חיפש תמיד את התנועה, את האתגר הפיזי, את תחושת הסיפוק שבמאמץ. הוא השתתף בחוגי טניס, כשמחבט בידו הקטנה הוא ניסה לחבוט בכדור הצהוב מעל הרשת, לומד את יסודות המשחק, את הקואורדינציה, את הדרישה לדיוק. הוא למד קראטה, כשהוא מתרגל תנועות מהירות ומדויקות, מתרכז בנשימה ובשליטה בגוף, בונה משמעת פנימית לצד כוח פיזי. מגרש הכדורגל היה עבורו זירת משחק אהובה, שם רץ עם חבריו, כדורגלן נלהב שאהב את אדרנלין המרדף אחר הכדור, את התנופה של הבעיטה, את שמחת הניצחון המשותף. ובבריכה, הוא היה שוחה בנחישות, פורש את זרועותיו ורגליו במים, מרגיש את תחושת החופש וההתמזגות עם היסוד הכחול. בתיכון, אהבתו לטניס הובילה אותו צעד אחד קדימה, והוא אף שימש זמן מה כמאמן טניס, חולק את תשוקתו וידעו עם צעירים ממנו, בהם ראה את ההתלהבות שהייתה בו עצמו. זו הייתה דרכו להמשיך ולתרום, להעניק מכישרונו.

אבל רועי לא היה רק ספורטאי; הוא היה גם נשמה מוזיקלית עמוקה. בביתם בשהם, לעיתים קרובות נשמעו צלילי תופים שהידהדו מהחדר שלו, מקצבים סוחפים ומרתקים שביטאו את רוחו החופשית. הוא ניגן גם בחליל, ממנו בקעו צלילים עדינים ומרגשים, ועל סקסופון, שבעזרתו יצר מנגינות ג'אז סוערות או בלוז מלנכולי. הוא אהב לשיר, קולו העשיר והמיוחד היה מתפתל בסלסולים מזרחיים, ממלא את החלל בהרמוניה. הוא אהב לרקוד, לשחרר את גופו לקצב, בין אם זה היה במסיבה עם חברים ובין אם סתם בביתו, כשהמוזיקה סחפה אותו. המוזיקה הייתה עבורו מפלט, ביטוי, שפה נוספת שבה יכול היה לבטא את עולמו הפנימי העשיר, את השמחה והעצב, את התשוקה ואת הרוגע. היא הייתה חלק בלתי נפרד מזהותו, נדבך נוסף לאישיותו הרבגונית.

מעבר לספורט ולמוזיקה, היה לרועי עולם שלם של טעמים. הוא היה גורמה אמיתי, אוהב לאכול במסעדות טובות, לטעום מנות חדשות, לחוות את חושניות הקולינריה. אבל יותר מלהתארח, הוא אהב לבשל בעצמו. מטבחו היה מעבדת ניסויים, זירה של יצירה וחדשנות. הוא היה משקיע שעות בבישול, קוצץ ירקות בדקדקנות, מערבב תבלינים במדויק, מאלתר וטועם, עד שהגיע לטעמו המושלם. הריחות של תבשילים עשירים היו ממלאים את הבית, מושכים את בני המשפחה והחברים אל שולחן האוכל. הוא נהנה במיוחד לפנק אחרים במנות שהכין, לראות את שביעות הרצון על פניהם. אהבתו לבשר הייתה ידועה, והוא ידע לבחור את הנתח המושלם, זה שיאפשר לו להכין את "הביס המושלם" – מונח שהפך למטבע לשון בקרב מכריו. הוא היה מכין את הנתח במומחיות, צולה אותו לדרגת העשייה המדויקת, מתבל אותו בתערובת סודית של תבלינים, ומגיש אותו באהבה. כמו בכל דבר שעשה, גם בבישול שאף לתוצאה הטובה ביותר, לשלמות, לא פחות. זה היה חלק מהצורך שלו להעניק, לשמח, ליצור רגעים בלתי נשכחים.

את שנות התיכון העביר רועי בתיכון שוהם, שם בחר במגמות מדעי הסביבה וחינוך גופני. הוא אהב את השילוב הזה – מצד אחד את ההבנה המדעית של העולם סביבו, ומצד שני את התנועה, את האתגר הפיזי. אבל כבר אז, כשהעתיד הצבאי החל להתקרב, הוא ידע לאן פניו מועדות. הוא השתתף בתוכנית כושר גופני ייעודית כהכנה לשירות קרבי, והתמיד בכך במשך שלוש שנים רצופות. שלוש פעמים בשבוע, עם שחר, היה מתייצב לאימונים מפרכים, דוחק את גופו לקצה גבול היכולת, רץ, סוחב משקלים, מתאמן בכוח ובסבולת. הוא לא ויתר לעצמו, גם כשכל שריר בגופו צעק מכאב. הוא ראה לנגד עיניו את המטרה: להיות לוחם, לשרת את המדינה, להגן על הבית. זו הייתה מחויבות עמוקה, שהתבטאה בכל זיעה שניגרה ממצחו.

באותן שנים בתיכון, כשהוא כבר צעיר מלא ביטחון עצמי, שובב ועם חיוך כובש, רועי הכיר את נויאל. זו הייתה אהבה ראשונה, טהורה ומרגשת, כזו שמשנה את כל עולמו של נער. הם התאהבו ממבט ראשון, ומרגע זה והלאה, העולם נצבע בצבעים עזים יותר, קולות הצחוק התגברו, והחיים קיבלו משמעות חדשה. הם בילו יחד כל רגע פנוי, צחקו, חלמו, תכננו. זו הייתה אהבה עם מחשבות על עתיד משותף, על בית שייבנה, על ילדים שייוולדו. הם כבר דיברו על שמות לילדים, על המקום שבו יגורו, ואפילו על שיר הכניסה בחתונה שלהם. משפחתו של רועי קיבלה את נויאל בחום רב, ואימו, רונית, הפכה לה לאימא שנייה, עוטפת אותה באהבה ובדאגה. נויאל סיפרה לימים בכאב: "עם רועי היו לי תוכניות לעתיד. כבר חשבנו על שמות לילדים ואיפה נגור, ואיזה שיר כניסה יהיה בחתונה." חייהם היו שזורים זה בזה, עתיד שלם נפרש לפניהם, מלא הבטחות.

ביום 12.12.2022, רועי התגייס לצה"ל, צעד משמעותי בחייו, שיא של שנים של ציפייה והכנה. הוא שובץ לגדוד 13 של חטיבת "גולני", פלוגה ג', הידועה בכינויה "טורפי הלילה", והיה לוחם במחלקה הפיקודית. הוא הגיע לצבא עם מוטיבציה בשמיים, עם תשוקה לשרת ולהגן, והפך ל"לוחם בנשמה". הוא אהב את הצבא, אהב את המסגרת, אהב את המדינה שאותה שירת. קורס קלעים וקורס חבלה היו רק חלק מההכשרות שעבר, וכישרונו ומסירותו כבר סימנו אותו כמיועד לצאת לקורס מ"כים, מסלול פיקודי שיאפשר לו להנהיג ולהוביל. גם במסגרת הצבאית הנוקשה והמאתגרת, רועי לא ויתר על אמונתו ב"לחייך אל הקושי". למעשה, ככל שהיה קשה ומאתגר יותר, החיוך שלו היה רחב יותר, כאילו שאב כוח מתוך הקושי עצמו, והפך אותו לאנרגיה חיובית שהדביקה את כל סובביו. הוא היה מודל לחיקוי, חבר נאמן ומפקד עתידי שהיה מחובר עמוק לשליחותו.

לאחר כמה חודשי אימון אינטנסיביים, שהיו מלאים במסעות, תרגילים וימי שטח מפרכים, הוצבה יחידתו של רועי במוצב פגה, הידוע גם כמוצב מגן בארי. המוצב שכן מדרום לקיבוץ נחל עוז, מרחק נגיעה של כשלוש-מאות מטרים בלבד מהגבול עם רצועת עזה. זה היה מעבר חד מהשטח הפתוח של האימונים אל המציאות המורכבת של קו הגבול, אל השגרה המתוחה של שמירה והגנה. רועי וחבריו מצאו את עצמם בעולם שונה בתכלית, עולם שבו כל צל חשוד, כל רעש בלילה מורט עצבים, וכל משמרת היא אחריות כבדה. הם למדו את השטח, הכירו את הגדר, את התצפיות, את האיומים. המוצב הפך לביתם, וחבריו לפלוגה למשפחתם הקרובה ביותר, שותפים לגורל ולשליחות.

בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, בבוקר השבעה באוקטובר 2023, נשבר השקט המתוח. בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים על ישראל. השמיים התמלאו ברעש אימתני של ירי מסיבי של טילים ורקטות שנורו מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ, וסיפקו חיפוי למתקפה הקרקעית והאווירית. אלפי מחבלים חדרו את הגבול – יבשתית, ימית ואווירית – והחלו במסע רצחני על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, על מבלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. תוך שעות ספורות, המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, ביצעו בהם פשעים כבדים ואכזריים. הם חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים – גברים, נשים, ילדים וקשישים – והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב ההגנה על האזרחים ועל המולדת. בבוקר נורא זה, החלה מלחמה, מלחמה שתשנה את פניה של המדינה לעד.

באותו בוקר, במוצב פגה, נשמעו אזעקות צורמות וירי רקטות בלתי פוסק. רועי, שרק סיים סיור שמירה מפרך, מצא את עצמו עם עשרים וחמישה חיילים נוספים במוצב. עם הישמע האזעקות, הם מיהרו להיכנס למרחב המוגן שבחדר האוכל, שם קיוו למצוא מחסה מהאש הבלתי פוסקת. המתח היה ניכר, אבל איש עדיין לא תפס את מלוא היקף האירועים שהתרחשו מחוץ לחומות. כרבע שעה לאחר מכן, התקבלו התרעות חמורות על חדירת מחבלים דרך הגבול. קולות ירי עוצמתיים החלו להישמע מתוך המוצב עצמו, קולות שלא השאירו מקום לספק – האויב כבר בפנים.

השעה הייתה שמונה ושלושים בבוקר כאשר החל גל שני של ניסיון פלישה למוצב. המחבלים, חמושים ומאומנים, תקפו בעוצמה רבה יותר, יורים טילי כתף וזורקים רימונים לעבר המבנים. פיצוצים עזים הרעידו את האדמה, וקירות המוצב ספגו פגיעות ישירות. בתוך הכאוס והאש, מפקד המחלקה קיבל החלטה אמיצה וגורלית. הוא יצא מהמרחב המוגן עם שישה לוחמים, ורועי ביניהם, כדי להילחם במחבלים פנים אל פנים. הם רצו במהירות לעמדות השמירה, תחת אש כבדה ובלתי פוסקת, כשהם מגיבים בירי מדויק. רועי, עם הקור רוח שאפיין אותו, התמקם בעמדתו, יורה ללא הרף ומנטרל מחבלים בזה אחר זה. הוא וחבריו ניהלו קרב גבורה עז, בלתי נתפס, מול עשרות מחבלים, חיסלו רבים מהם, כשהם נאבקים על כל פיסת אדמה, על כל קיר, על כל סנטימטר של ביטחון. הרימונים התפוצצו סביבם, קליעים שרקו מעל ראשיהם, והאוויר התמלא בריח אבק שריפה ומוות, אך הם המשיכו להילחם בנחישות, מגינים בחירוף נפש.

בשלב מסוים, כשהקרב הגיע לשיאו והאש הייתה כבדה מנשוא, החליט המפקד שכולם חייבים לחזור למרחב המוגן כדי להתארגן מחדש ולהגן על עצמם. הוא קרא ללוחמים לסגת, ואז ביקש שאחד מהם יישאר איתו בשער הראשי כדי לחפות על נסיגת האחרים, להבטיח את מעברם הבטוח. זו הייתה בקשה שמשמעותה סכנת חיים ודאית, בחירה בין חיים למוות. רועי, ללא היסוס, בלי לומר מילה, הגיב ראשון. במקום לחשוב על עצמו, הוא צעד קדימה, נעמד ליד מפקדו, מוכן להקריב את הכל למען חבריו. הוא ידע את המשמעות, אך ערך הנתינה וההגנה על אחרים היה חזק מכל פחד. חבריו עברו בבטחה, אחד אחרי השני, תחת חיפוי האש הבלתי פוסקת של רועי ומפקדו. רועי נשאר להילחם, עמד בגבורה בלתי רגילה מול גלי המחבלים, יורה ללא הפסקה, מגן על השער הראשי, שער הכניסה למוצב, המקום האחרון שיכול היה למנוע את פלישתם פנימה. הוא לחם בעוז ובגבורה עילאית, חיסל מחבלים רבים, סייע בהדיפת המתקפה והציל את חייהם של חבריו הרבים, עד שנהרג בקרב. רועי נפל בהגנה על הבית, על חבריו, על המדינה שכל כך אהב. מלבד רועי, נפלו על הגנת המוצב שלושה-עשר לוחמים נוספים, בקרב הרואי ונואש. רב-טוראי רועי פרי נפל בקרב ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023. בן תשע-עשרה בנופלו. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין במושב חדיד, מותיר אחריו הורים ושני אחים, קהילה שלמה של חברים, וחלל עצום שאין לו תחליף. לאחר נפילתו, הועלה רועי לדרגת סמל, הכרה מאוחרת בגבורתו ובמסירותו.

הכאב היה בלתי נתפס, הלם ששיתק את כל מי שהכיר ואהב את רועי. שלושה חודשים לאחר נפילתו, אימו, רונית, ספדה לו, מילותיה נצרבו בלב: "שלושה חודשים בדיוק שאתה כבר במקום אחר. שם למעלה גבוה מסתכל עלינו עם החיוך שלך והיופי שלך, בטוח צוחק על כולנו ולא מבין למה אנחנו ככה. אני בטוחה שבעיניך עשית את הדבר שהיית אמור לעשות, ואין כאן שאלה בכלל." היא תיארה את הקושי הבלתי נתפס, את התחושה שהוא איתה בכל יום ובכל דקה. "ככל שהזמן עובר, יותר ויותר קשה לי, ועדיין אני לא יכולה לתאר עולם בלעדיך. יש רגעים שאני פשוט צועקת את השם שלך, צעקה שהיא לאו דווקא נשמעת בקול אלא בשקט, בפנים, בלב שהתנפץ לרסיסים ולא ישוב להיות שלם לעולם. כי אין כמו כאב של אימא שמאבדת ילד. ילד כל כך צעיר, שחגג תשע-עשרה בדיוק לפני שלושה חודשים." היא סיימה בהצהרה של גאווה אינסופית: "רועי שלי, אני רק אגיד שאני גאה בך כל כך על מה שאתה. על הערכים שעליהם גדלת, שלפיהם נהגת ופעלת, על הדרך שבה בחרת ועל היותך פשוט אתה! ילד לתפארת, ילד מדהים, אהוב ומושלם. הילד הכי יפה בעולם, עם החיוך הכי יפה בעולם. אוהבת ומתגעגעת אליך." קולה נשבר, אך אהבתה נותרה איתנה, עדות בלתי מתפשרת לקשר שאין לו סוף.

איתי, אחיו התאום של רועי, שחלק איתו עולם שלם, מילים וחוויות, מצא את עצמו מול מציאות בלתי נתפסת. "רועי, אח שלי התאום, החבר הכי טוב שלי," ספד לו בקול רועד, "הכאב שאני מרגיש זה כאב שאי אפשר לתאר. כל רגע שהיה לי איתך הוא מתנה. הייתה בינינו הבנה. במבט הכי קטן היינו מבינים אחד את השני." הוא תיאר את רועי כבן אדם הכי שמח שהכיר, תמיד מחייך, תמיד מצחיק, וציין את הניגודים ביניהם שהשלימו זה את זה: "אני ואתה אולי תאומים, אבל הפכים גמורים. אתה השטותניק והמשוחרר יותר, ואני הרציני יותר, זה שמוודא שאתה לא עושה יותר מדי שטויות. עם כל הניגודים, השלמנו אחד את השני." איתי שיתף בכאב את השאלה הנצחית: "תמיד שאלו אותי איך זה כשיש לך אח תאום, ובגלל שבשבילי זה נורמלי, הייתי מחזיר בשאלה: איך זה כשאין אח תאום? מעכשיו והלאה אני אדע את התשובה. עם לכתך הלך גם חלק גדול ממני, החלק שאותו מילאת." הוא חתם את דבריו בהבטחה ובגאווה: "רועי, אח יקר ואהוב שלי, לתמיד תישאר אחי התאום. נפלת בהגנה על המדינה שכל כך אהבת, ואני גאה ומעריץ אותך על זה. אתה תלווה אותי בלב לעולמי עולמים עד יום מותי." הדהוד של צחוקם המשותף, של מבטים שהבינו הכל, נותר תלוי באוויר, זיכרון מתוק וכואב.

עידו, האח הבכור, ששימש לרועי דוגמה אישית, נפרד ממנו בכאב עמוק ובתחושת אובדן של הגיבור האישי שלו. "רועי האח הקטן שלי, אתה הגיבור שלי. מי יכול להבין שאתה לא איתנו יותר?" שאל בקול חנוק. "החיוך הכובש שלך, השמחה שלך, האהבה שלך, אני מתגעגע אליך..." הוא נזכר ברגעים קטנים ומשמעותיים, כמו חגיגת יום ההולדת המשותפת עם איתי במסעדת בשרים רק שבועיים לפני האסון. "הכנת לי את הביס המושלם, ואיך נהניתי ממנו, רק בגלל שזה עבר בידי הזהב שלך..." ה"ביס המושלם" הפך לסמל לא רק לכישרונו הקולינרי של רועי, אלא גם לאהבתו הגדולה ולרצונו לשמח את סובביו. "אתה אח למופת ולוחם מטורף עם לב זהב, שמפיץ אהבה כל כך גדולה..." סיכם עידו, כשהוא מודה בגאווה: "רועיקו שלי אתה הגיבור שלי, אתה הלב שלי, החיוך שלי, אתה כל כולי. אני אוהב אותך." המילים הללו, שיצאו מלב שבור, ביטאו את עומק הקשר, את ההערצה ואת האהבה הבלתי מתפשרת.

בני משפחתו, כולם יחד, כתבו לזכרו מילים שנועדו להישאר חקוקות: "רועי, גיבור שלנו, לנצח נזכור את החיוך שלך ואת גבורתך. החיוך והיופי שלך בליבנו לעד. זכינו בך וגאים בגבורתך. יהי זכרך ברוך, גיבור." אלה לא היו רק מילות פרידה, אלא הבטחה – הבטחה לזכור, להנציח, ולשאת את מורשתו קדימה. חברו הטוב, אביב לוי, כתב לזכרו שיר מרגש בשם "אל תלך עכשיו", ושר אותו בטקס במלאת שלושים לנפילתו. מילות השיר ביטאו את הכאב העמוק, את חוסר האונים ואת התקווה העיקשת: "מה יהיה עם החיוך שלך, / תן לי עוד חיבוק, ספר לי עוד בדיחה. / לא רוצה להיפרד ממך, בוא תהיה איתי, אני אהיה איתך. // לא, אתה לא יכול ללכת, אל תלך עכשיו, / תן לי עוד חמש דקות לפני שתעזוב לקרב. / אתה זוכר את אימא מחייכת, זה לא קורה עכשיו. / היא תישאר איתך תמיד, גם אם אתה לא שב, / גם אם אתה לא שב." השיר המשיך לתאר את כאב הלב, את הראש שלא תופס את המציאות, את הזיכרון של רועי מחייך וצוחק, אומר "שלום של באת, שלום של טוב, / לא שלום של אין עוד יום." הוא הזכיר גם את האב, שחיוכו נעלם, ואת כולם בוכים, אך עם ההבטחה ש"אנחנו נישאר איתך תמיד, גם אם אתה לא שב." השיר, מלווה בסרטון עם תמונות מחייו של רועי, הפך למזכרת ויזואלית ורגשית עוצמתית, המאפשרת לכל מי שצפה בו לחוש ולו במעט את עוצמת האובדן ואת יופיו של האדם שאבד.

נויאל, אהובתו, נותרה עם לב שבור ועם חלומות שנגדעו באחת. כביטוי לאהבתה הנצחית ולזיכרון המשותף, היא קעקעה על גופה ורד ופרפר במועד שבו היו אמורים לחגוג שנתיים לחברותם. היא סיפרה: "בכל פעם שרועי חזר הביתה, הוא היה מביא לי זר ורדים. בפעם האחרונה שהוא יצא הביתה, זה היה סופ"ש שבו חגג יום הולדת. גם אז הוא הביא לי ורד, הוורד האחרון שקיבלתי ממנו." הקעקוע, ורד אדום ופרפר מרחף מעליו, הפך לסמל חי לאהבתם ולנוכחותו המתמדת בחייה: "קעקעתי ורד ופרפר מעליו כי רועי תמיד איתי, שומר ומשגיח מלמעלה." זו הייתה דרכה לשמר את הקשר, לשאת אותו איתה בכל עת, תזכורת מתמדת לאהבה שהייתה ואינה עוד, אך ממשיכה להתקיים ברוחה.

גם ליאת, חברה נוספת של רועי, נפרדה ממנו בשיר שכתבה, אשר ביטא את התהיות והכאב המשותף לרבים: "איך ממשיכים בלעדיך, איך ממשיכים / משפחה, חברים, אנשים באים והולכים / ומה אם לא היית מתנדב, מה אם לא היית / כנראה שאת זה לא נדע כי כבר עלית. // עוד פרפר, עוד סימן, עוד כוכב מאיר בשמיים / זה מזכיר לי אותך משיחה שהיינו עושים / רק חיוך, רק מבט, רק עוד קצת תתן לי ממך / ותתן לי כוחות להמשיך לחיות לצידך." השיר נגע בשאלות הקשות, בחיפוש אחר משמעות בתוך הכאב, ובצורך למצוא כוחות להמשיך לחיות עם הזיכרון. "איך זה קרה, לא יודעת, איך ממשיכים? / איך החיים התהפכו, איך קמים והולכים? / ומה אם רק רצית לחייך, מה אם רק רצית / להיות גיבור זה מכתוב וכך עלית." היא סיימה את שירה בהבעת תקווה, באמונה שרועי ממשיך לחייך ולצחוק "בשמיים מלאך מחייך, בשמיים צוחק / בשמיים רואים (רועי), כוכבים בשמיים רועי / עוד נקום עוד נצחק עוד נשמח / נחיה לצידך / ונמשיך לאהוב ונמשיך בחיינו איתך." רועי פרי, גיבור ישראל, ממשיך לחיות בלבבות כל מכריו ואהוביו. חיוכו, נתינתו, אומץ לבו וגבורתו, הם כוכב זוהר בשמיים, אור שמנחה את דרכם של אלה שנותרו מאחור, ומזכיר להם את המחיר היקר של החופש והביטחון, ואת התקווה המתמדת לתקומה. סיפורו הוא מורשת של אהבה, אומץ, וגבורה אנושית שתישאר חקוקה בזיכרון הלאומי לעד.